קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מסירת מכוניות מעוקלות בהוצל''פ: .1המבקש הגיש תובענה על דרך המרצת פתיחה בה עתר להצהרה כי הינו הבעלים של שני כלי רכב: מכונית מסוג רנו 19מס' רישוי 06-661- 25(להלן הרנו) ומכונית מסוג מיצובישי מס' רישוי 02-599- 91(להלן המיצובישי). הבקשה הוגשה ביום .21.3.96כחודש לאחר מכן הוגשה בקשה לסעד זמני בה עתר המבקש לצוות על שלטונות ההוצל"פ למסור לו את המכוניות. בקשה זו באה לנוכח העובדה כי המבקש עיקל את שתי המכוניות, שנתפסו ע"י ההוצל"פ והוחזקו ברשות ההוצל"פ. .2ביום 1.5.96ניתנה החלטתי בבקשה לסעד הזמני בה החלטתי כי לפי שעה ראוי שהמכוניות תשמרנה בידי ההוצל"פ עד להכרעה בשאלת הבעלות. כל המאמצים לשכנע את הצדדים למצוא פתרון לשתי המכוניות לא עלו יפה, כולל גם הצעתי שהן תמכרנה בייד עורכי הדין של הצדדים, ככונסי נכסים, כך שתמורתן תשמר בקרן כספית ותמסר לזוכה בהליך המשפטי. ההצעות נדחו ולא התממשו, ולפי מיטב ידיעתי שתי המכוניות מצויות עדיין ברשות ההוצל"פ. ארשה לעצמי להעיר כי מאחר ונשמעו קולות כי כלי הרכב מוחזקים ע"י ההוצל"פ ונגרם להם נזק עקב חלוף הזמן - איני רואה סיבה שייגרם נזק לחפץ כל שהוא המוחזק ע"י ההוצל"פ או כפקודת יו"ר ההוצל"פ - מעבר לבלאי רגיל וסביר בנסיבות הענין, ואני מאמין שאכן כך הוא הדבר. אם שלטונות ההוצל"פ מעקלים ומחזיקים כלי רכב חזקה עליהם שיוחזקו בצורה נאותה שתמנע נזק בלתי מחוייב. .3גלגולי פרשת שני כלי הרכב נפרשו בפני, שמעתי את עדויות המעורבים בפרשה ולהלן הכרעתי. שתי המכוניות נמכרו ע"י המבקש, האחת למשיב מס' 2(מיצובישי) והשניה למשיב מס' 3(הרנו). לפי טענת המבקש לא שולמה לו מלוא התמורה בגין מכירת כלי הרכב, ומאחר ונותר ובידו שיקים שלא כובדו, פנה להוצל"פ לגבייתם ובמסגרת זו בוצעו העיקולים. התברר שכלי הרכב יצאו מרשות המשיבים 2ו- 3הנ"ל, נמכרו על ידם לצדדים שלישיים עד אשר התגלגלו והגיעו לידי המשיבים 6ו- 7אצלם נתפסו כלי הרכב ומהם ניטלו מכח העיקול. שני המשיבים 6ו- 7טוענים על כן לבעלות בכלי הרכב שרכשו, לפי טענתם נרכשו כלי הרכב על פי "תקנת השוק" ובתום לב - ואין המבקש יכל ליטול את המכונית מידיהם. המבקש טוען, כי שרשרת הפעולות שבוצעו ע"י המשיבים 2ו- 3, נועדו להסוות את מעשי הרמיה מצידם כאשר כל המהלכים תוכננו כך שהמכונית תוצא מרשות המבקש ותורחק לעבר צדדים שלישיים כך שיוכלו לחסות בצילה של "תקנת השוק" כביכול, כאשר למעשה גם הרוכשים האחרונים של כלי הרכב לא היו תמימי לב ועל כן לא זכו בבעלות. .4אומר מיד, כי הרושם שנוצר הוא שהתובע נפל קורבן לכשלון העסקה בינו לבין המשיבים 2ו- 3, אולם לא הובאו בפני ראיות ממשיות שיש בהן כדי להצביע על אותה שרשרת מכוונת של פעולות המובילה אל המשיבים 6ו- 7- שאצלם נתפסו כלי הרכב. את מעמדם של המשיבים הללו יש לבחון לאור סעיף 34לחוק המכר ובענין זה מצאתי כי אין המבקש יכל לזכות בסעד המבוקש. למבקש ענין וסכסוך עם המשיבים 2ו- 3כצדדים ישירים בעסקה שבינהם, ויהיה עליו למצות את הדין עימם, אולם הסעדים שנותרו לו הם סעדים כספיים, שכן אין הוא יכול לזכות בהצהרה בדבר בעלות במכוניות. למסקנה זו הגעתי ביחס לשתי המכוניות אף על פי שהמסכת העובדתית בגין כל אחת מהן שונה במקצת. .5על יסוד הראיות שהוצגו ועדויות בעלי הדין, אלה הן עיקרי העובדות העולות: (א) המבקש רכש את מכונית המיצובישי מאת המשיבה 4ביום .10.10.95המבקש קיבל יפוי כח חתום ע"י מי שהיה בעליו הקודם של הרכב מר אברהם ממן (שבנתיים נמחק מן התובענה ביחד עם המשיבה 4). המבקש לא העביר את הרכב על שמו כמתחייב בפק' התעבורה וביום 24.1.96מכר את המכונית למשיב 2גורדון אילן, תמורת 000, 62ש"ח לפי זכרון דברים שנערך ביניהם בכתב. לפי ההסכם התמורה משתלמת בשיעורין. המבקש קיבל 000, 12ש"ח במזומן, ושני תשלומים בשיקים דחויים בסך 000, 10ש"ח ובסך 000, 40ש"ח למועדים נדחים. שני השיקים לא כובדו, לכן פנה המבקש ללשכת ההוצל"פ להליכים על פי השיקים. כן סוכם שהבעלות במכונית תעבור למשיב 2רק עם תשלום כל התמורה. את המכונית מסר למשיב, כאמור, עם חתימת ההסכם. אומנם המשיב 2טען ששילם למבקש במזומן 000, 30ש"ח ע"ח המכונית נוסף לסכום ששילם במעמד החתימה אולם עדותו בענין זה, כמו בענינים אחרים לא שיכנעה אותי כלל ועיקר ואיני יכל לקבל את גירסתו. (ב) יפוי הכח שקיבל המבקש מבעליו הקודמים של הרכב (המשיב מס' 5) נותר בידו, על אף עובדה זו, הועברה הבעלות במכונית ביום 6.2.96משמו של המשיב מס' 5הנ"ל לשמו של אדם בשם עטאללה פואד וזאת באמצעות מסמכים שטיבם לא הוברר, אך כנראה שלא ע"י יפוי כח אוטנטי שניתן ע"י המשיב 5ובכל מקרה הוצג מסמך כבסיס להעברה זו מש/ .5ימים אחדים לאחר מכן ביום 13.2.96הועברה הבעלות במכונית פעם נוספת מעטאללה פואד למשיב מס' 6באמצעות אחיו, פחרי, שהחזיק בפועל במכונית. המשיב מס' 6, טען שרכש את הרכב מאת עטאללה, לאחר מו"מ שהיה ביניהם, התשלום בוצע ע"י עסקת חליפין של מכונית מסוג אודי ותשלום הפרש כספי. הוא חתם בסניף הדואר בנוכחות מר פחרי על שטרי המכר והעברת הבעלות על שמו, ואכן הרכב נרשם בשמו באגף הרישוי של משרד התחבורה. (ג) באשר למכונית הרנו, זו היתה ברשות המבקש מאז .26.9.95המבקש מכר את המכונית למשיב מס' 3ביום 26.1.96, הוא אחיו של המשיב .2משיב זה לא הופיע לדיונים ולא בוצעה לו מסירה ממשית של הזמנה שכן לא ניתן היה כנראה לאתרו חרף המאמצים שעשה ב"כ המבקש בענין זה. בכל מקרה המבקש חתם עם המשיב 3על הסכם למכירת המכונית וטוען שקיבל ע"ח התמורה שיקים דחויים בשווי 5/6מערך הרכב. השיקים לא כובדו, גם כאן. בנסיבות אלה, הפקיד המבקש את רשיונות המכונית במשרד הרישוי, מתוך הנחה שהדבר ימנע ביצוע עסקה ברכב. מאחר שהבין שרומה, פנה להוצל"פ ביום .7.3.96זמן מה לאחר מכן, ובהיות והרכב רשום על שמו, קיבל פניה מאדם כל שהוא שביקשו להעביר את הבעלות במכונית לשם המשיב 7, ולכן סירב המבקש, אך בעקבות זאת נתפס הרכב ועוקל - כשהוא ברשות המשיב .7 (ד) המשיבה מס' 8נמחקה לאחר דיון שהתקיים בענין זה ולאור הצהרתו של ב"כ המבקש כפי שנרשמו בפרוטוקול. (ה) המשיב מס' 2, הינו כיום אסיר המרצה עונש שהוטל עליו בגין סדרת עבירות, בגין זיוף ותחבולה, בפרשיות הנוגעות למספר כלי רכב אחרים - שאינם נוגעים לשני כלי הרכב נשוא תיק זה. המשיב 2הוא אדם ממולח שפעל בתחבולה גם במקרה שבפני בנוגע למכונית המיצובישי - וניתן ליחס לפועלו, במישירין ובעקיפין את העברת המכונית ומכירתה לגורמים השונים, אולם לא נמצאה חוליה הקושרת אותנו למשיב מס' 6, והיכולה להצביע על כך שהמשיב 6היה קשור בכל דרך בפעולותיו של המשיב 2בגין המכונית. (ו) שני המשיבים 6ו- 7רכשו את כלי הרכב מאת סוחרי רכב בעלי עסקים למכירת רכב משומש - "מגרשי רכב" - על כך אין מחלוקת. המבקש עצמו טען כי שני כלי הרכב היו ברשותו ככלי רכב פרטיים, ואין להם נגיעה לעיסוק כל שהוא בסחר בכלי רכב, ואני מוכן להניח שכך הוא הדבר, על אף חשדות והשגות אחדות המקוננים ביחס למניעיו ולפעולותיו של המבקש בגין שתי המכוניות. (ז) שטר המכר המקורי של מכונית המיצובישי לא נמסר למשיב מס' 2ואין על כן יסוד לדבריו שהשטר המקורי היה בידו. באופן כללי, הרושם מעדות המשיב מס' 2היא שניסה ל"הציל את עורו" מפרשה זו, מתוך החשש שאם יכשל המבקש בתביעתו יופנו אליו כל חיצי הזעם של המבקש, שיחזיקו, קרוב לודאי, אחראי לכל תלאותיו. מתוך חשש זה גם העלה את הטיעון ששילם למבקש סכום נוסף של-.000, 30ש"ח - טיעון שלא שיכנע. .6המבקש טוען, איפוא, כי הדין עימו משום שלא נתקיימו התנאים המקימים את הזכות לפי סעיף 34לחוק המכר, ועיקר טענותיו מופנות לחוסר תום הלב המיוחס למשיבים. את חוסר תום הלב מבקש ב"כ המבקש לבחון לאורן של 4שאלות: (א) האם קיבל הקונה מסמכים מקוריים של הרכב. (ב) האם המחיר ששילם לא נמוך משמעותית עד כדי הדלקת נורה אדומה. (ג) מהו מספר הבעלים הקודמים והזמן שחלף בין ההעברות. (ד) כיצד שילם הקונה והאם יכל להוכיח את אופן התשלום. .7סעיף 33לחוק המכר תשכ"ח 1968קובע כי "הבעלות בממכר עוברת לקונה במסירתו, אם לא הסכימו הצדדים על מועד אחר או על דרך אחרת להעברת הבעלות". הוראות אלה מעוררות שאלות הנוגעות למסירה ולהעברת הבעלות במטלטלין שנמכרו. הסיפא לסעיף 33ממחישה את האופי הדיספוזיטיבי של אופן העברת הבעלות בנכס, הוראה זו מדגישה למשל את העקרון שהמסירה אינה תנאי הכרחי להעברת הבעלות (ראה ע"א 188/84דור נ' חדד פד"י מ' (3) 1, 8). עד כמה משפיע מועד העברת הבעלות על צדדים שלישיים? ב"כ המבקש אינו מתיחס לסוגיות אלה כלל, והוא מתרכז בהוראת סעיף 34לחוק המכר, אולם סברתי שראוי היה להקדיש מלים אחדות גם בענין זה. כאשר הקונה והמוכר מסכימים, למשל, כי העברת הבעלות נדחית עד לפרעון מלוא המחיר, כפי שהיה בהסכם בין המבקש למשיב 2בגין מכונית המיצובישי, הרי שהדבר מחייב את החלת חוק המשכון. אם כוונת ההתנייה, הדוחה את הקניית הבעלות, היא גם להבטיח את התשלום ופרעונו - כפי שהיה ככל הנראה גם במקרה דנן - הרי שתחולת חוק המשכון מתחיבת מהוראת סעיף 2(ב) הימנו. חוק זה יחול לא רק ביחסים החוזיים שבין הקונה למוכר, אלא גם ביחס לצדדים שלישיים ולתחרות עם נושים אחרים, אולם הדבר מותנה בקיום הוראות סעיף 4לחוק המשכון לרבות בדרישה לרישומו - דבר שלא התקיים במקרה דנן. (ראה גם מאמרו של לרנר "מהות המכר המותנה" - משפטים י"ג תשמ"ד 305). בפסק הדין בפרשת מקפל נגד בלק אנד דקר ע"א 323/78פד"י ל"ג (2) 57שגה כנראה בית המשפט בכך שנתן תוקף לתניה בדבר שיור הבעלות בנכסים נגד המפרק בפש"ר של הקונה זאת למרות שלא קוימו התנאים שבסעיף 4לחוק המשכון - ולביקורת פסק דין זה הקדיש המלומד לרנר דברים במאמרו הנ"ל; כך סבור גם המלומד א.זמיר בספרו על המכר. יש לזכור שעל פי חוק המשכון לא יועיל הרישום כלפי צד ג' ואשר זה רכש את הנכס על פי תנאי תקנת השוק שבסעיף 34לחוק המכר. .8בעלי הדין מצביעים, כל אחד בדרכו, על קיומם או אי קיומם של התנאים הנדרשים בסעיף 34לחוק המכר, וזאת הן ביחס למכונית הרנו והן ביחס למכונית המיצובישי. סעיף 34לחוק המכר קובע: "נמכר נכס נד על ידי מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר והמכירה היתה במהלך העסקים הרגיל של עסקיו, עוברת הבעלות לקונה נקיה מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת בממכר אף אם המוכר לא היה בעל הממכר או לא היה זכאי להעבירו כאמור, ובלבד שהקונה קנה וקיבל אותו לחזקתו בתום לב". הסיטואציה הקיימת במקרה שלפני היא טיפוסית לאותם מקרים שהחוק נועד לפותרם. "תקנת השוק" נועדה להתיר את הסבך שנוצר מקיומו של המשולש המקובל במערכת זו: בעל הזכות המקורי, הקונה והמוכר. כאשר הנכס נגנב או נגזל מבעליו המקוריים ונמכר לפלוני שאינו יודע על מקור הנכס - נשאלת השאלה מי יזכה בנכס. מי ישא בהפסד. במקרה שלנו, טוען המבקש כי היה ונותר בעל המכוניות ואילו המשיבים 6ו 7טוענים שרכשו את המכונית בתום לב, ועל כן הם הבעלים של כלי הרכב וקניינם נקי מכל פגם. מי מהשניים "צודק" יותר - שאלה זו העסיקה ומעסיקה את המשפטנים וניתנו לה תשובות בשיטות משפט שונות - כל אחת בדרכה. לענין הגישות השונות והבעיות המתעוררות במצבים אלה - ראה ספרו של א.זמיר מכר - סעיפים 650-.658 הגישה הבסיסית של שיטת משפטנו היא שאדם אינו מעביר לאחרים יותר זכויות מאשר יש לו, אך לכלל חריגים רבים חלקם פרי המחוקק, חלקם פרי הפסיקה. אשר למכירת נכסים נדים, נקבעה הוראת סעיף 34לחוק המכר, שביסודה קרובה יותר למשפט האנגלי מאשר למשפט הקונטיננטלי. הקונה הוא במרכז ההוראה שבסעיף 34הנ"ל. הדרך והאופן שבה רכש את הנכס היא מעקרי ההוראה. המחוקק אינו מתיחס בהוראה זו לנסיבות שבהן הוצא הנכס מרשותו של הבעלים הקודמים. הוראת החוק חלה כמובן גם על כלי רכב, אולם יאמר כבר עתה כי הניסיון המצטבר בהחלת סעיף 34על כלי רכב מלמד כי קיימים לעיתים קשיים ואי בהירויות שמוטב היה לו היו מוסדרים באופן מיוחד ע"י המחוקק. ישנם ענינים היפים והמיוחדים לכלי רכב דוקא, ואשר ראויים להסדר חקיקתי בפרט שמדובר בנכס המצוי כמעט בכל משפחה בישראל, נכס שערכו רב, שנהוג ומקובל למכרו בין פרטים, להבדיל ממכירה ע"י יצרן או משווק ללקוח. אין ספק כי הן מכונית הרנו והן המיצובישי נרכשו ממי שעוסק במכירת נכסים מסוג זה וכי המכירה היתה במהלך העסקים הרגיל של המוכר. אין גם מחלוקת שהמכוניות נמסרו לחזקתם של הקונים, דהיינו המשיבים 6ו- .7השאלה היחידה היא האם המשיבים פעלו בתום לב. קיומו של התנאי האחרון, הוא ענין סוביקטיבי ולא אוביקטיבי. תום לב ורשלנות הינם שני ענינים שונים, והכלל הוא שרשלנות ותום לב יכולים לדור בכפיפה אחת (ראה דברי השופט ח.כהן בפרשת ע"א 92/78שטרית נ' קאר טורס פד"י ל"ג (1) 331). לאחר ששקלתי ובדקתי את מעשיהם של המשיבים 6ו- 7ברכישת כלי הרכב הנדונים ולאור הראיות שהוצגו בפני, לא מצאתי יסוד לקבוע כי פעלו שלא בתום לב. הנסיבות אומנם שונות ואתיחס אליהן בנפרד להלן, אולם בשני המקרים לא הוכח חוסר תום לב מצידם. באשר לרכישת מכונית הרנו ע"י המשיב מס' 7עשויה לכאורה להתעורר שאלת הפקדתם של רשיונות הרכב במשרד הרישוי ועובדת רישומו של הרכב עדיין על שם המבקש. המבקש הפקיד את המסמכים במשרד הרישוי והועלתה הטענה שעל המשיב 7היה לדעת עובדה זו אילו רק טרח לברר במשרד הרישוי ובכל מקרה תמוהה טענתו כי ראה את מסמכי הרכב, בעוד אלה מופקדים במשרד הרישוי - כך נטען. לאור זאת אתיחס בקצרה להלכות החלות בענין זה לאור הפסיקה ולאור הוראות סעיף 34לחוק המכר. בפרשת שטרית הנ"ל נידונה השאלה, האם נהג המערער בתום לב כשקנה וקיבל לרשותו את המכונית שהמשיבים טוענים לבעלות בה. בית המשפט המחוזי סבר שהמערער לא נהג בתום לב, בקובעו בין היתר שהמערער התרשל התרשלות רבתי בכך שרכש את המכונית ושילם את התמורה לפני שבדק וקיבל לידיו שטר מכר ורישונות הרכב. כמו כן נימק ביהמ"ש המחוזי את החלטתו בכך שמשקיבל המערער את המכונית, לא עשה מאמצים סבירים להשיג את רשיונות הרכב. בית המשפט העליון קיבל את הערעור והחזיר על כנה את החלטת ביהמ"ש השלום. בין היתר קבע כב' השופט ח.כהן כלהלן: "הלכה פסוקה היא וגם "כלל ידוע הוא", שלא רשלנות רגילה ואף לא רשלנות רבתי מפקיעה את תום הלב הנדרש. רשלנות רבתי יכולה רק להוות ראיה בדבר חוסר תום לב" (כלשון השופט ברנזון בע"א 716/72). לשון אחר הכלל הוא שרשלנות ותום לב יכולים יפה לדור בכפיפה אחת. ואימתי יכולה "רשלנות רבתי" לשמש ראיה על חוסר תום לב, כשיש במחדליו של הקונה כדי להצביע על ידיעה או חשש שבלבו בדבר פגם הדבק אם בממכר ואם בזכות קנינו של המוכר, או בדבר כוונה לרמות או להתעשר ולא במשפט, וכיוצא באלה ידיעות וכוונות שאינן מתישבות עם תום הלב". באשר לדרישה לקבל לבדיקה את שטר המכר ומסמכי המכונית, סבר בית המשפט המחוזי שלא יעלה על הדעת שאדם הנוהג זהירות מינימלית לא ידרוש מסמכים אלה. כב' השופט ח. כהן דוחה גישה זו. לדבריו הקונה הוא "רציני" והעובדה ששילם את המחיר מעידה על כך. הקונה התכוון לרכוש את המכונית ואילו מחדלו לבדוק תחילה את שטר המכר ומסמכי הרכב ורישיונותיו מעיד על רשלנותו, או גם רשלנותו החמורה וחוסר זהירותו, ויתכן גם על תמימות יתר, אולם אין בכך לפגום בתום הלב. "לא שמעתי עוד שתמימות יתר פוגמת בתום הלב" קבע השופט ח.כהן. אילו חשש המערער, שם, שקיים פגם כל שהוא בממכר לא היה שם כספו על קרן הצבי. כפי שנאמר לעיל, דאג המבקש להפקיד את רשיונות הרכב במשרד הרישוי, ועל כן כך נטען - צריך היה המשיב לדעת לאחר בדיקה פשוטה כי קיים פגם בקניינו של מי שמכר לו את המכונית - הכוונה למכונית הרנו. איני מסכים לקביעה זו או להנחה המקופלת בה. קבלת הטענה מחייבת לקבוע כי עקרונות הידיעה הקונסטרוקטיבית עדיפים על פני עקרונות תקנת השוק, או לקבוע כי עקרונות הידיעה הקונסטרוקטיבית חלים ומשתלבים עם הפעלת סעיף 34לחוק המכר, בדבר "תקנת השוק" - ולא הוא. הפסיקה הביעה עמדתה הנחרצת כנגד גישות אלה. כך נפסק עוד בפרשת ע"א 716/79רוזנשטרייך נגד חב' א"י לאוטומובילים פד"י כ"ז (2) .709 "התחרות בין שני עקרונות יסוד, האחד הצורך להגן על רכושו של אדם, ואחד הצורך להבטיח את חופש המסחר בדרך הרגילה ללא עיכובים, העניק המחוקק שלנו עדיפות לעקרון השני כדי להבטיח את הצרכים ההדוקים של המסחר בזמננו... המסחר המפותח...מחייב זרימה חופשית וקלה של סחורות ומצרכים שאינה יכולה ואינה צריכה להיזקק לבדיקות ולחקירות מרובות..." (עמ' 713בפרשת רוזנשטרייך). בית המשפט העיר כי אל לנו לרתום עצמנו מרצוננו החופשי לעקרונות הידיעה הקונסטרוקטיבית שיובאו ארצה מן המשפט האנגלי - נראה לי איפוא כי עקרון תום הלב הגלום בסעיף 34נותן מענה הולם לבעיה. עקרונות תום הלב מהווים מנגנון מאזן בין האינטרסים המנוגדים ויש בו כדי להבטיח את הפעלת "השוק החופשי" בדרך סבירה, בטוחה יחסית, ומתישבת עם המתחייב מחיי המסחר והכלכלה המודרניים. יוצא איפוא, שכשם שאין הרישום של שעבודים אצל רשם החברות למשל, עומד בפני תקנת השוק, כך גם אין הרישום במשרד הרישוי עומד בפני תקנת השוק. אילו נמצא שהרישום במשרד הרישוי יחייב בכל עסקה שנעשית על פי תקנת השוק, כי אז היה נוצר מצב בלתי סביר ובלתי נסבל. אומנם רישום במשרד הרישוי או גם רישום של שעבוד אצל רשם החברות בפנקס הפתוח לעיון הציבור נועדו להודיע לכולי עלמא ולשמש אזהרה כי קיים פגם ברישום או בקניין בו - אולם הרישום עצמו אינו עומד בפני תקנת השוק. למשיב מס' 7לא היתה כל סיבה לחשוד בפגם בקנין המוכר. הוא רכש את המכונית מסוחר מכוניות וסמך על הצהרותיו ומעשיו. אם פעל הסוחר שלא כדין והסתיר ממנו את הדברים שהיו ידועים לו אין בכך כדי לפגום בתום ליבו של המשיב מס' .7המשיב חתם על הסכם עם בעל המגרש מר דאמון אמון בו נקבעו כל פרטי העסקה. אי קבלת המסמכים המקוריים של הרכב במעמד ביצוע העסקה, אינו אלא התרשלות חמורה של המשיב מס' 7אך לא יותר מכך. אומנם המשיב 7העיד שראה את הרשיונות וקיבלם לידו אך ניתן לפקפק באמיתות הגירסה משום הטעם הפשוט שהמסמכים המקוריים היו מופקדים אותה שעה במשרד הרישוי. עדותו של מר גורדון בענין זה אינה אמינה ואיני מקבלה. למרות זאת לא מצאתי שיש בכך הצדקה להטיל דופי בתום ליבו של המשיב מס' 7שלפי התרשמותי נפל קורבן תמים אף למעשיהם של מחזיקי הרכב לפניו. כיוצא בזה לא מצאתי שהעסקה בגין מכונית הרנו חשודה בשאר הנושאים שב"כ המבקש ביקש לבודקם, קרי ענין המחיר ששולם ע"י הבעלים הקודמים, וכיצד הוכח התשלום בגין רכישת המכונית. הנכון הוא שמצבו הסוביקטיבי-הנפשי של הקונה קשה להוכחה ישירה וחד ממדית. בד"כ חייבים אנו לקובעו על יסוד נסיבות וראיות חיצוניות. בין הנסיבות הללו שעשויות להשפיע על המסקנה בדבר תום ליבו של הקונה מזכירים בד"כ גורמים אלה: גובה המחיר ואופן התשלום - מחיר נמוך במיוחד מתחת למחיר השוק עשוי להצביע על חשד בדבר מקור הנכס; אישיותו של המוכר - גורם אשר לפעמים מחייב לעורר חשד בלב הקונה. גם הנסיבות הכלליות של עריכת העסקה הן בעלות משקל - כך למשל עסקה הנעשית בגלוי בפומבי, במקום ציבורי או בבית עסק הפתוח לכל, לעומת עסקאות המתבצעות בסתר, ביחידות ובחשאי - אלה עשויות לעורר חשד. גם התנהגות הקונה עצמו היא בעלת חשיבות, אולם כפי שנאמר לעיל, לא רשלנותו של הקונה היא הגורם המביא למסקנה בדבר חוסר תום ליבו, אך עצימת עיניים מכוונת עשויה להצביע על חוסר תום לב בנסיבות מסויימת. בנסיבות המקרה דנן, הנוגע למכונית הרנו - לא נתקיימו המאפיינים לחוסר תום לב. העסקה בוצעה לאור היום בגלוי ובפומבי, כאשר המשיב מס' 7משלם תמורה נאותה עבור הרכב ע"י ביצוע עסקת חליפין. תמורת הרנו שילם המשיב מס' 7ברכב סובארו משנת יצור 1986שערכו כ-000, 23ש"ח והוסיף במזומן 500, 11ש"ח. סה"כ 500, 34ש"ח, בניכוי סכום של 500, 2ש"ח עקב העובדה שהיתה תאונה קודמת והוצאות תיקון - כפי שהעיד המבקש עצמו. בהקשר למכונית הרנו, ראוי לציין עובדה נוספת והיא שמשיב מס' 7העיד שביום בו רכש את המכונית מאת הסוחר מר דאמון, התקשר למר רביב - המבקש, והתענין בקשר לרישום הבעלות. מר רביב אמר לו שזה "בסדר" והוא הבין שעליו לבוא כדי לבצע העברת בעלות. מר רביב לא הזכיר בתצהירו שיחה זו שהיתה לו עם המשיב מס' 7, גם בחקירה בבית המשפט לא העלה המבקש גירסה אחרת. רק בסיכומי טענותיו טען ב"כ המלומד עו"ד דרש, כי באחד מן הימים שבין הפקדת הרשיונות לבין פתיחת תיק ההוצל"פ בגין השיק שלא כובד, קיבל המבקש פניה טלפונית ממאן דהוא, שביקשו להעביר את הבעלות ברכב ורק אז נודע לו שהרכב נמצא בידי צד ג', (הוא המשיב 7) ואכן כתוצאה משיחה זו נמצא ונתפס הרכב אצל המשיב .7נראה לי שגם אילו היה ממש בטענותיו של עו"ד דרש, הרי שהדעת נותנת כי כאשר התקשר המשיב מס' 7לאחר רכישת המכונית (רכישה מיום 6.2.96) וביקש לקבל את העברת הבעלות, הרי שהמבקש תיכנן לטמון למשיב מס' 7מלכודת, לכן קבע עימו פגישה, כטענת בא כוחו, אולם במקום להגיע לפגישה לשם ביצוע העברת הבעלות, הגיע המבקש עם מעקלי ההוצל"פ ותפס את המכונית. כדי להצליח במלכודת זו חייב היה המבקש לפתות את המשיב 7להגיע לאותו מפגש או, לספר לו מי הוא והיכן נמצא הרכב, ובהקשר זה אין זה אך סביר שגם הרגיע את המשיב והבטיחו שידאג להעברת הרכב. נראה לי שנסיבות אלה עשויות להוות נדבך נוסף שגרם למשיב מס' 7להאמין שהכול כשורה, והסיר מליבו כל צל של חשד - אם היה כזה. .9הוא הדין גם ביחס למכונית המיצובישי, שנתפסה אצל המשיב מס' .6מכונית זו נרכשה מן המבקש ע"י המשיב מס' 2אשר שילם למבקש תשלום חלקי בלבד, אך העבירה לידי צד ג' חרף העובדה שלא נמסר לו יפוי הכוח המקורי מאת הבעלים הרשום של המכונית. גירסתו של המשיב מס' 2בעדותו אינה אמינה ואין אני מוכן להאמין לדבריו, לא לענין הטיעון שיש להפחית ממחיר המכונית, לא לענין הטענה שהוסיף ו שילם למבקש 000, 30ש"ח נוספים מעבר לסכום של 000, 12ש"ח ששילם עם חתימת החוזה, וכן גם לא בענין מסמכי הרכב ויפוי הכוח. הבעלות על הרכב הועברה במסוף בבית הדואר בנתניה מצד ג' לידי המשיב מס' 6, כאשר מר גורדון אילן - הוא המשיב מס' 2, נקרא כדי לטפל בהעברה, ואכן בעזרתו בוצעה ההעברה ברישום המכונית לשמו של המשיב מס' .6לדברי מר גורדון הוא שמכר את המכונית ישירות למשיב 6אולם אני מטיל ספק ניכר בגירסה זו שאינה עומדת במבחן המציאות. יתכן והיו קשרים בינו לבין הסוחר שמכר את המכונית למשיב מס' 6אולם אין יסוד לסברה שהוא עצמו היה זה שמכר את המכונית, או שהסוחר היה רק מתווך. המבקש לא נתן למשיב 2יפוי כוח כדי למכור את המכונית, ואם הצליח המשיב מס' 2, בדרך לא דרך, לגרום להעברת הרישום ברכב, הרי שעשה כן בתחבולה ושלא באמצעות המסמכים שקיבל מאת המבקש ושלא ברשותו. ב"כ המבקש מיחס למשיב מס' 2שורה ארוכה של עבירות מרמה הנוגעות לכלי רכב, אולם אין צורך להכנס לכל אלה שכן המשיב עצמו הודה שנידון למאסר, והוא אכן מרצה עתה עונש המאסר שהוטל עליו, בגין עבירות הנוגעות לכלי רכב אחרים, ולפי דבריו הועמד לדין בגין שיקים שמסר בהקשר לאותן עסקאות. את מכוניתו של המבקש מסוג מיצובישי, רכש כדי לסחור בה ולהותיר בידו רווח, אולם נראה כי ביקש להותיר בידו רווח גדול מדי הנובע מאי תשלום התמורה המלאה למבקש. נראה לכן כי המשיב מס' 2נקט בדרך מאוד מתוחכמת לממש את זממו. המכונית הוצאה מרשותו של המבקש תוך המנעות מתשלום מלא בתמורה, כביכול בחסותו של הסכם סדור ותקין, ומאידך דאג למכירתו והעברתו לגורמים אחרים, בתמורה מלאה ובתנאי השוק כך גם שהקונה התמים האחרון לא ידע ולא יכול היה לדעת אודות השתלשלות הארועים שקדמה לכך - וכל זאת תוך ניסיון להשאיר בכיסו רווחים נאים. גם בענין מכונית זו לא מצאתי שהמשיב מס' 6נהג שלא בתום לב. המשיב מס' 2שיתף כנראה פעולה עם פואד עטאללה, או עם פחרי, כדי שתועבר למשיב מס' 6, וסביר להניח שבוצעו פעולות שלא כדין כדי לייצר מסמכים לא אוטנטיים שיאפשרו ביצוע ההעברה במשרד הרישוי. המשיב מס' 6לא ידע על כך ולא היתה לו כל סיבה לחשד. נראה לכאורה כי גם המשיב מס' 6נפל קורבן למעשה ההטעיה. ב"כ המבקש מנסה להוכיח כי המשיב מס' 6לא שילם דבר עבור המכונית, וכי טענותיו ועדותו בענין זה אינם אמינים. ב"כ המבקש מצביע, בין היתר, על כך שהמשיב סירב לקבל את המלצת בית המשפט שהועלתה בשלבים המקודמים של הדיון, כי המכונית תמכר לבל תאבד מערכה - עד לבירור המשפט - סירוב המצביע על יחסו למכונית. איני סבור כך. אם פעל המשיב שלא בתבונה בסרבו להצעה, אין בכך כדי ללמד על מהות הזכות. גם בענין מחיר המכונית לא מצאתי יסוד לטענות המבקש. המכונית נמכרה למשיב מס' 2בסכום של 000, 62ש"ח ואילו המשיב מס' 6ביצע עסקת חליפין לשם רכישתה - במסגרתה מסר מכונית מסוג אאודי והוסיף במזומן כסף, זאת לאחר שביצע "תנועה סיבובית" נוספת של החלפת כלי רכב, אך אינה נוגעת לענין. מעדות המשיב 6יוצא ששילם 000, 12ש"ח בנוסף למכונית האודי משנת יצור .1996ב"כ המבקש חישב שמדובר בסכום כולל של 000, 72ש"ח ותמה כיצד יתכן ששילם 000, 10ש"ח מעל לערך המכונית. מסופקני אם היה בסיס לחישוב זה, ובכל מקרה אין בידי מספיק נתונים כדי לבחון את הערך המדוייק של העסקה, דבר התלוי בין היתר בערכה של האודי ובמצבה. בכל מקרה גם אם שילם המשיב מס' 6סכום העולה על הסכום שבו מכר המבקש את המכונית, הרי שהדבר הוא בגדר הסביר והאפשרי - ובשום מקרה לא מדובר על מכירה במחיר נמוך באופן משמעותי מערך המכונית. אם נמכרה במחיר גבוה מדי, כי אז יתכן והמשיב מס' 6עשה עסקה גרועה, אולם אין לומר שפעל בחוסר תום לב, או שצריך היה לחשוד בענין לא כשר. .10המבקש עשה עסקה גרועה, בכך אין ספק. המבקש פעל במידה מסויימת בחוסר זהירות שעה שמסר את המכונית טרם שולמה לו כל התמורה, ולא דאג להבטיח את האפשרות להעברת המכונית לידי צד ג' באופן שתגיע לאדם אחר בתום לב. המבקש נותר עם שיקים שלא נפרעו, ועם זכות תביעה כנגד האדם שרכש ממנו את המכונית, ועליו לדאוג, איפוא, לגבות ממנו את יתרת המחיר וכל סעד אחר שימצא לנכון. המשיבים 6ו- 7זכו, מכוח סעיף 34לחוק המכר לרכישת הבעלות במכונית ובתום לב. קשה לבוא בטענות קשות למבקש על כך שנקט בהליכים אלה משום שכלל הנסיבות והמידע שהיה ברשותו - אף שלא היה מספיק לשם ביסוס זכותו - היה חשוד דיו כדי להמשיך ולברר את גורלן של שתי המכוניות. זאת עשה המבקש, אלא שרק במהלך הדיון המשפטי הסתבר שהמשיבים 6ו- 7רכשו את המכונית בתום לב. הוראות סעיף 34לחוק המכר בדבר תחולת תקנת השוק, אין להן קשר ליחסים בין הקונה הראשון לבין בעל הזכות המקורי (בין המבקש למשיבים 2ו- 3) - שמערכת היחסים ביניהם צריכה להתברר בנפרד. כך היה המצב בין אם זכה המבקש בתביעה ובין אם נדחתה תביעתו. מאחר ותביעתו נדחית, עליו להמשיך בפעולותיו כנגד המשיבים 2ו- 3שלהם מכר את כלי הרכב למיצוי תרופותיו שבדין. גם אילו זכה בהצהרה המבוקשת, עדיין רשאי הוא להמשיך בפעולות משפטיות נגדם אם נגרם לו, למשל נזק או הוצאה כתוצאה ממעשיהם. .11סוף דבר, דין הבקשה להידחות. יצויין כי המבקש ביקש את מחיקתם מן הבקשה של המשיבים 4ו- 5עוד בשלב מוקדם, וכן גם נמחקה בהסכמה המשיבה מס' .8המשיב מס' 3לא הופיע בכל מהלך הדיונים וככל שנראה הרי שב"כ המבקש לא הצליח חרף המאמצים שעשה, למסור לו כהלכה את כתב הבקשה. לפיכך, אני דוחה את הבקשה. המבקש ישא בהוצאות המשיב מס' 7בסכום של 750 ש"ח נכון להיום. לא מצאתי לנכון לחייבו לשלם הוצאות למשיב מס' 2לאור נסיבות המקרה. באשר למשיב מס' 6, מאחר ולא הוגשו על ידו סיכומים במועד (עד לכתיבת פסה"ד טרם נתקבלו הסיכומים), אינני מחייב את המבקש לשלם הוצאותיו.רכבהוצאה לפועלעיקול