Dual employment או "עבודה במקביל" בשירותם של שניים קיים עת היחסים החוזיים הם, בו-זמנית ובמקביל, בין עובד ובין שניים שבינו ובין כל אחד מהם קיים חוזה העומד בפני עצמו. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעבידים במקביל: הנשיא (גולדברג): .1לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בירושלים (השופט הראשי אדלר - אב-בית-הדין; ה"ה ויניצקי ושיפמן - נציגי ציבור; תב"ע מב/ 103עד 84-3), אשר קבע, כי המערערים היו מעבידיהם של המשיבים וחייב את המערערים לשלם לכל אחד מהמשיבים סכומים שונים בגין שכר עבודה, תשלום תמורת הודעה מוקדמת לפי-טורים והפרשי פיצויי פיטורים - בתוספת ריבית והפרשי הצמדה, וכן שכר טרחת עורך-דין והוצאות. .2בהליך זה מתעוררת השאלה, מי היה מעבידם של המשיבים (להלן - העובדים) - 16פועלי יהלומים שעבדו במפעל בירושלים. גרסת העובדים היא, שהמערערים היו מעבידיהם, בעוד גרסת המערערים היא, שהם והעובדים היו שכירים של שותפות בשם "וסינג - שיינמן", ומאז שנת 1971אינם עוד בעלי המפעל ולא שותפים בו. בית-הדין האזורי קבע שהמערערים, בעצמם או ביחד עם וסינג שיינמן, היו מעבידיהם של העובדים. .3העובדות שלא היו שניות במחלוקת הן אלה: המערערים היו בעליו של המפעל עד שנת 1971, מועד בו נעשה הסכם על-פיו נמכר המפעל ל"וסינג -שיינמן" (מכירה שמשמעותה היא-היא השנויה במחלוקת). עם המכירה פוטרו כל הפועלים, ומרבית העובדים בכללם, וקיבלו פיצויי פיטורים. באותו מועד נפתח חשבון בנק על שם וסינג - שיינמן, בו ניתנה זכות חתימה למערער שלמה שלום - חשבון שבאמצעותו נעשו כל הפעולות הכספיות של המפעל, לרבות תשלום משכורות. רשיון העסק במשרד המסחר והתעשיה ובעירית ירושלים היה על שם וסינג -שיינמן, ובתקופה מאוחרת יותר נרכש שטח חדש למפעל והבעלות עליו נרשמה על שם וסינג שיינמן. כן בוטחו כל עובדי המפעל בקרן פנסיה ובקרן דמי מחלה שנוהלה במבטחים על שם וסינג - שיינמן. המערערים וכל עובדי המפעל קיבלו שכרם מוסינג - שיינמן, בתלושים שנשאו את שם וסינג - שיינמן כמעביד, והוכנו על-ידי מנהל החשבונות של וסינג-שיינמן. וסינג - שיינמן סיפקו למפעל את חומרי הגלם וקיבלו את היהלומים המלוטשים. מר וסינג ביקר במפעל כפעמיים בשנה בעוד מר שיינמן ביקר בו מדי שישה שבועות, אולם בביקוריהם לא יצרו כל קשר עם העובדים, אלא עם המערערים בלבד. בנוסף לכל אלה עובדו במפעל יהלומים שלא סופקו על-ידי וסינג -שיינמן, אלא שהמערערים רכשום ישירות ממקורות שונים ואלה עובדו על-ידי עובדי המפעל. המערער שלמה שלום ניהל הלכה למעשה את המפעל, קיבל עובדים לעבודה, קבע תנאי עבודתם ופיטרם, וכן הורה להם הוראות בקשר לעבודתם. לעובדי המפעל שולם תשלום ישירות מהמערער שלמה שלום, בנוסף לשכרם שמצא ביטוי בתלושי השכר שקיבלו; תשלום זה הסתכם, על-פי קביעת בית-הדין האזורי, ב-% 10מהשכר "הרשמי". .4וסינג - שיינמן נקלעו לקשיים ומונה להם נאמן בפשיטת רגל (רואה החשבון יעקב ורקר). באותה עת אף נסגר המפעל בירושלים, שהיה אחד מארבעה מפעלים שהתנהלו על שם וסינג - שיינמן, המכונות הוצאו ממנו, ועבודת העובדים הופסקה מבלי שנמסרה להם הודעה מוקדמת לפיטורים. .5כל עובדי המפעל, והעובדים (המשיבים) בכללם, פנו למועצת הפועלים למימוש זכויותיהם, ואחת מטענותיהם היתה, שהמערערים הם הבעלים של המפעל. היועץ המשפטי של המועצה בדק את הסוגיה והגיע למסקנה, כי וסינג - שיינמן הינם המעביד שלהם, ובהתאם לכך יעץ להם לפנות לנאמן על פשיטת רגל ולמוסד לביטוח לאומי, על מנת לקבל את הסכומים המגיעים להם בגין סגירת המפעל. הן המוסד לביטוח לאומי והן הנאמן שילמו לעובדים שפנו כאמור לנאמן ולביטוח הלאומי את הסכומים המגיעים להם מכוח החוק, הן בגין פיצויי פיטורים והן בגין שכר עבודה. העובדים (המשיבים) בחרו בדרך אחרת. הם עמדו על דעתם שהמערערים הינם בעלי המפעל, ולכן לא פנו למפרק של וסינג - שיינמן ולביטוח הלאומי, והגישו תביעתם לבית-הדין האזורי בטענה כי המערערים היו מעבידיהם. בית-הדין האזורי קיבל, כאמור לעיל, את גרסתם, ומכאן הערעור לפנינו, שנשמע על-פי טיעונים בכתב. .6בד בבד עם הגשת ערעורם ביקשו המערערים להביא ראיה נוספת, והיא תצהיר של נאמן פשיטת הרגל של וסינג -שיינמן. בבקשה לא נטען כלל, כי לא היתה אפשרות העיד את הנאמן בבית-הדין האזורי, או שבתצהירו מצויות עובדות חדשות שלא היו קיימות בעת שמיעת הדיון. אין כל מקום להגשת אותה ראיה; הסוגיה, מי היה מעבידם של העובדים, עמדה בלב ליבה של המחלוקת שבין הצדדים; המערערים היו מיוצגים בבית-הדין האזורי ו"היה לחם יומם" בבית-הדין ("יומם" נאמר על מנת להישאר נאמן לאמירה; הלכה למעשה היו להם ימים רבים מאד, ואולי אף רבים מדי, בבית-הדין האזורי). .7בית-הדין האזורי שמע ראיות למכביר בסוגיות שבמחלוקת, ראיות שמצאו ביטויין ב- 233עמודי פרוטוקול (!!), וכן הוגשו סיכומים מפורטים שהשתרעו על למעלה מ- 50עמודים. בית-הדין לא רווה נחת מהעדויות, כפי שעולה מפסק-הדין שבערעור (סעיף 9): "התובעים והנתבעים לא שכנעו אותנו כי דייקו בעדותם. בעדות שלמה שלום היו סתירות רבות והתרשמנו, כי הסתיר עובדות מבית-הדין, הדבר נכון גם לגבי וסינג ושיינמן ורוב התובעים". .8בית-הדין מנה סימנים רבים שהצביעו "מבחינה פורמלית" על וסינג - שיינמן כמעבידים ועל האחים שלום (המערערים) כמנהלי עבודה, אף זאת מבחינה פורמלית. חרף האמור הגיע בית-הדין למסקנתו בקבעו, כי "מבחינה מעשית עשו האחים שלום (המערערים) כל הפעולות של מעביד כלפי התובעים (העובדים): הם קיבלו עובדים לעבודה, פיטרו עובדים, נתנו לעובדים הוראות, שילמו לעובדים את שכרם, רשמו אותם בקרן מבטחים, ניהלו מגעים ומשא-ומתן עם מועצת הפועלים לגבי תנאי עבודתם, והם היו המנהלים היחידים שנכחו במפעל; את כל זה עשו האחים שלום, ובמיוחד שלמה שלום, בצורה עצמית ובלי ההתערבות או ידיעת וסינג או שיינמן. לפועלים לא היה קשר עם אוסקר וסינג או מוריס שיינמן". כן קבע בית-הדין, כי המערערים עשו במפעל יותר ממנהלי עבודה שכירים - עובדה שלמד מהשוואה עם מנהלי עבודה במפעל אחר; בין היתר - מכרו "אבנים" (קרי יהלומים גולמיים) וקיבלו עבודה מיצרנים אחרים ואת שכר העבודה שילמו ישירות לעובדים. ראיה נוספת לעובדת היות המערערים בעלים או שותפים במפעל ראה בית-הדין האזורי בכך שהם הוציאו, עובר להכרזת פשיטת הרגל של וסינג - שיינמן, ציוד מהמפעל ו"לא שמענו ראיות שוסינג -שיינמן או כונס הנכסים ביקשו מהאחים שלום את הציוד שהוצא מהמפעל". עוד קבע בית-הדין, כי היו ראיות שהמערערים היו שותפים של וסינג - שיינמן ו"סביר להניח" כי קיבלו תמורה מוסינג - שיינמן מעבר לסכומים ששולמו להם כמנהלי עבודה, ומכאן, כי אפשר שהיו "מעבידים במשותף" (joint employers) של העובדים. משהגיע למסקנתו זאת, חייב בית-הדין את המערערים בתשלום יתרות שכר, תמורת הודעה מוקדמת לפיטורים ופיצויי פיטורים, על-פי חישוב שנערך על סמך תלושי המשכורת שקיבלו מוסינג -שיינמן, בצירוף % 10(אותם קיבלו במזומן) ובניכוי הסכומים שעמדו לרשות כל עובד במבטחים ובקרן הפיצויים. .9השאלה "מיהו המעביד", שעה שאין חולק כי המועסקים היו "עובדים" ולא קבלנים עצמאיים, קשה, לעיתים, לא פחות מהשאלה, אם פלוני הוא "עובד" אם לאו. נראה לי כי במקרה דנא אין קושי להגיע למסקנה הנכונה, וזאת תוך הסתמכות על מסכת העובדות והפסיקה, והתוצאה אליה אני מגיע שונה מזאת של בית-הדין האזורי. לדעתי התקיים כאן מצב של dual employment- עבודה במקביל בשירותם של שניים, ולא עבודה של ,joint employmentכפי שקבע בית-הדין האזורי. השוני בין שני המצבים ברור. Joint employment קיים עת מדובר בשותפים, בפעילות "משותפת" של השניים או בהתקשרות חזית של שניים על מנת לקבל עבודה מפלוני. ליחסים כאלה יהיה רק חוזה אחד והצדדים לחוזה הם "העובד" מצד אחד, ומהצד השני - שניים "כאחד" שבשירותם מבוצע חוזה העבודה. Dual employment או עבודה במקביל בשירותם של שניים קיים עת היחסים החוזיים הם, בו-זמנית ובמקביל, בין עובד ובין שניים שבינו ובין כל אחד מהם קיים חוזה העומד בפני עצמו (דב"ע מג/22- 2[1], בע' 327, וראה גם דב"ע לו/53-3 [2], בע' 42). השניים שבשירותם בוצעה העבודה במקביל היו וסינג -שיינמן מחד והאחים שלום מאידך. וסינג - שיינמן היו המעבידים בכל העבודות שבוצעו בחומרי הגלם שסופקו על-ידם, והשכר שולם על-ידם ולווה בתלושים וניכויים כחוק, בעוד המערערים היו המעבידים בכל העבודות "הפרטיות" שביצעו העובדים עבורם בחומרי גלם שלא סופקו על-ידי וסינג -שיינמן. .10על כך שוסינג - שיינמן היו המעבידים נוכל ללמוד ממכלול העובדות, והעיקריות שבהם - ניהול כלל פעולות העסק על שמם, רישום העובדים כעובדיהם במס הכנסה ובביטוח הלאומי, עריכת תלושי השכר לעובדים מטעמם, לרבות למערערים, והספקת חומרי הגלם למפעל. בעובדות שהביאו את בית-הדין האזורי לפסוק כאשר פסק אין, לדעתי, כדי להביא למסקנתו: אף אם שילמו וסינג - שיינמן למערערים סכומים מעבר למשכורת -אין בכך כדי להביא למסקנה שוסינג - שיינמן מחד והמערערים מאידך הפכו לשותפים, מן הטעם שלא הוכח, כי המערערים היו צפויים לשאת בהפסדים, אם יהיו, מאחר ורק מי שצפוי לשאת בהפסדים בצד הסיכוי לזכות ברווחים לשותף ייחשב. לא אחת זוכים מנהלים או מנהלי עבודה לבונוסים או לתשלומים מיוחדים אחרים, בנוסף למשכורתם, מבלי שיהפכו עקב כך לשותפים במפעל. העובדה שוסינג - שיינמן ביקרו במפעל לעתים נדירות אינה שוקלת, ואין בה כדי להביא לתוצאה אליה הגיע בית-הדין קמא. הם סמכו על המערערים בביצוע פעולות היום-יום: קבלת עובדים ופיטוריהם, תשלומים שוטפים ופיקוח על ביצוע העבודה. בכך דומה המצב לחברה בעלת מספר מפעלים, כפי שהיה המצב במקרה דנא, המעניקה למנהלי כל מפעל אוטונומיה כמעט מלאה בניהולו. אף מהעובדה, שהמערערים הוציאו מכונות וציוד של המפעל סמוך לפשיטת הרגל של וסינג - שיינמן, אין כדי ללמוד דבר. לא הוכח, שהמכונות והציוד לא הוצאו כחוק או כי לא נדרשו על-ידי הנאמן של פשיטת הרגל, ולא הועברו אליו, ואף אם כך היה הדבר - עניין זה צריך שישקול ביחסים שבין המערערים והנאמן, אך אין בו כדי להוכיח, כי המערערים היו המעבידים של העובדים. וסינג - שיינמן ראתה ורואה (באמצעות הנאמן על פשיטת הרגל) בעובדי המפעל ומנהלי העבודה בו (המערערים) כעובדיה, ואינה מתנערת מכך; זכויות העובדים המוקנות בחוק לא נפגעו משך כל תקופת עבודת העובדים, ולאיגוד המקצועי ניתנה האפשרות לפעול במפעל (השווה דב"ע שם/129- 3[3], בע' 260), וזה אכן דאג, הלכה למעשה, להבטחת זכויות העובדים ב"מבטחים" כעולה מ"סיכום דברים" בין וסינג -שיינמן, נציג מועצת פועלי ירושלים והמזכיר הארצי של פועלי היהלומים (ת/5), וניהול החשבון ב"מבטחים" על שם וסינג - שיינמן. אף העובדים ראו בוסינג - שיינמן את מעבידם. זאת ניתן ללמוד, בין היתר, מקבלת משכורת משך תקופה ארוכה מאד בתלושים של הנ"ל וכן בחתימה על בקשות לתשלום דמי חופשה או חגים, שהוגשו ל"מבטחים", ואשר בהם צוין וסינג - שיינמן כמעביד (נ/41-נ/39). .11במקרה דנא אין מדובר בשימוש פיקטיבי בחברה אחרת כמעביד לצורך העסקת עובדים (שווה דב"ע מה/25- 3[4]). העובדים השתלבו בוסינג - שיינמן שניהלה את העסק בשמה היא, וחשוב לא פחות - העובדים עצמם ראו בוסינג -שיינמן את מעבידם, כפי שפורט לעיל. העובדה, שהמערערים פיטרו עובדים, עובדה חשובה לקביעה מי היה המעביד, לא תשקול במקרה זה, שעה שברור שהם עשו זאת בשם ומטעם וסינג - שיינמן. .12הנאמן בפשיטת הרגל של וסינג - שיינמן הוא זרועו הארוכה של בית-המשפט בפיקוח על פושטי הרגל והבטחת התשלום לנושים, ללא משוא פנים. חזקה עליו שבדק בדוק היטב את טענת אלה מעובדי המפעל שהגישו לו הוכחת חוב, והוא אישרם רק לאחר שנוכח, כי אכן וסינג - שיינמן היו המעבידים של עובדי המפעל. עובדה זו אינה מכרעת, אך משקלה רב במכלול השיקולים לקביעת השאלה, מי היה מעבידם של העובדים. .13למערערים טענות נוספות. הראשונה - בחישוב ותקם של העובדים, לצורך חישוב פיצויי פיטורים, נלקחה בחשבון אף תקופת עבורה שלפני שנת 1971, אך כי הסכום ששולם אז לעובדים כפיצויי פיטורים נוכה בערכו הריאלי. טענת המערערים, כי יש למנות את תקופת העבודה החל משנת 1971, מאחר ובאותה עת נפתח "פרק חדש" ביחסים ושולמו פיצויי פיטורים לעובדים - לא זכתה כלל להתייחסות. השניה, כי שניים מהעובדים - שלמה יוסף ופלולי דוד קיבלו פיצויי פיטורים עד שנת 1977, עובדה שלא בא זכרה בפסק-הדין; השלישית - כי לא כל הסכומים שהיה צריך להביאם בחשבון מהפרשות ל"מבטחים" הובאו בחשבון. הסוגיה השלישית אינה ישימה עוד מן הטעם, שכל הסכומים ב"מבטחים" שייכים למעבידה שהפרישה אותם, דהיינו וסינג - שיינמן, ולא למערערים; שתי הסוגיות הראשונות חשובות לצורך חישוב הסכומים המגיעים למערערים. .14מסקנתי היא, איפוא, שהעניין מוחזר לבית-הדין האזורי, שיקבע את הסכומים המדויקים המגיעים מהמערערים ומהם בלבד, לכל אחד מהעובדים, על יסוד המסקנה אליה הגענו (דהיינו % 10מהסכומים שבתלושי השכר) מבלי לנכות מהם דבר; כן יתן בית-הדין קמא דעתו לשאלה, תוך הנמקה מלאה, מדוע לדעתו אין למנות את תקופת העבודה החל משנת 1971כתקופה חדשה וכן יתייחס לטענה בדבר חישוב פיצויי הפיטורים לעובדים שלמה יוסף ופלולי דוד. המשיבים, כאחד ולחוד, ישלמו למערערים הוצאותיהם, בשתי הערכאות, בסך של 000, 1ש"ח בצירוף מע"מ; סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד יום תשלומו בפועל.מעסיקים במשותף