מעשה מגונה באוטובוס

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעשה מגונה באוטובוס: .1זהו ערעור של המדינה על זיכוי המשיב, דן לוי, רווק בן 34, מאשמת מעשה מגונה בצעירה חיילת, אשר לידה ישב באוטובוס "אגד", שנסע מתל-אביב לירושלים. בצדק ציינה באת-כוח המדינה, כי זהו ערעור נדיר שכן, בדרך כלל, אין המדינה מערערת על זיכוי, מה גם כשמדובר בעדות מול עדות, ואולם, בענייננו אין מדובר על מהימנות העדות אלא על פרשנותה. .2השופטת המלומדת סקרה בהכרעת הדין, בפרוטרוט, את הראיות - את עדות המתלוננת מזה ואת עדות הנאשם מזה - ובסיכום דבריה כתבה לאמור: "אין ספק שהמתלוננת היתה נסערת לאחר המקרה והאמינה אז והיום במה שסיפרה... לסיכום - מדובר בעדות מול עדות. מדובר במקרה של אירוע קצר ביותר, ובנסיבות המקרה המיוחדות ולאחר ששמעתי את עדותה של המתלוננת מזה ועדותו של הנאשם מזה, נותר בלבי ספק, שמא עניין לנו בטעות סובייקטיבית, או בפרשנות שגוייה של המתלוננת, בלא שאירע בפועל 'מעשה מגונה'. ספק זה פועל לטובת הנאשם, ולפיכך החלטתי לזכות אותו מחמת הספק". .3אין חולק על כך, כי רק לעתים נדירות יתערב בית-משפט לערעורים בממצאים שנקבעו על ידי בית המשפט ששמע את העדים והתרשם מהם ומאמינותם. אילו היתה מסקנתה של השופטת המלומדת, כי היא אינה נותנת אמון בעדותה של המתלוננת, או כי היא מאמינה לעדותו של הנאשם, לא היינו מתערבים כמובן, במסקנתה. ואולם, בענייננו, לא קבעה השופטת המלומדת כי המתלוננת אינה אומרת אמת. אדרבא, היא ציינה, כי אין ספק שהמתלוננת האמינה בשעת מעשה, והאמינה גם בעת מתן עדותה, כי אכן הנאשם עשה בה מעשה מגונה. ואולם, נותר ספק בלב השופטת המלומדת שמא היתה זאת "טעות סובייקטיבית" של המתלוננת או "פרשנות שגוייה" של מה שהתרחש, ולכן זיכתה את הנאשם מן הספק. .4כלל ידוע הוא, כי ספק הפועל לטובת הנאשם חייב להיות ספק סביר ולא די בספק רחוק או בלתי סביר. המתלוננת סיפרה בעדותה, כי היא ישבה ליד החלון בצד השמאלי של האוטובוס ושמה את התיקים לידה. הנאשם נכנס לאוטובוס וביקש לשבת לידה, למרות שהיו מושבים נוספים ריקים. אף הנאשם עצמו מספר בעדותו (עמ' 11שורה 12), כי היו מושבים נוספים ריקים (ראה גם עדותו בעניין זה במשטרה). עובדה היא, כי בסוף האירוע הוא עזב את מקומו ליד המתלוננת והתיישב במושב אחר. "שניים שלושה מושבים אחורה" (עמ' 12שורה 30), וכך גם מעידה המתלוננת. טעה, איפוא, בא-כוח הנאשם באומרו, כי הוא הוכיח שהאוטובוס היה מלא אנשים. באותו מקום (עמ' 11) אומר הנאשם, כי היה תיק גדול על המושב שליד המתלוננת והוא שאל אותה אם יוכל לשבת במקום; אז הורידה החיילת את התיק הגדול אל מתחת לרגליה, מתחת למושב. .5הנאשם הסיר מעליו מעיל עור שהיה לבוש בו והניחו על גופו. ידו היתה בחוץ (הכוונה מחוץ למעיל). היא קראה בספר. על ברכיה היו מונחים מטריה והתיק שלה. היא היתה לבושה מכנסיים ומדי חורף. במהלך הנסיעה נרדמה ולפתע הרגישה, כי מישהו "נוגע בה קצת", היא פקחה את עיניה וראתה שידו של שכנה, הנאשם, נמצאת "באותו מקום כמו קודם לכן" ועל כן סברה שאולי טעתה ("לא רציתי להאשים אותו סתם"), ושוב המשיכה החיילת לקרוא ואחר כך נרדמה. .6ושוב הרגישה המתלוננת, כי הנאשם מלטף אותה "יותר עמוק". שוב פקחה עיניה והסתכלה. הורידה מעל ברכיה את המטריה ואת התיק כדי להיות בטוחה שההרגשה המוזרה אינה מהמטריה או מהתיק. הסתכלה על הנאשם וראתה שעיניו פקוחות למחצה וידו נחה "באותו מקום כמו קודם לכן" ועל כן שוב לא היתה בטוחה "ופחדתי להאשים אותו סתם". .7לאחר מכן, נרדמה בשלישית וכעבור זמן מה הרגישה מישהו "ממש נוגע באבר המין שלי". "הפעם ישר (הכוונה: מיד), הסתכלתי ולא נתתי לו שהות להוציא את היד. ראיתי את היד שלו באבר המין שלי, מעל המכנסיים... צעקתי עליו מה הוא עושה ואמרתי לו שהוא סוטה ושיעבור מלידי מייד". הנאשם אמר לה: "אני מצטער, זה זה בלי כוונה, זה היה מתוך שינה"..."משהו כזה". (עמ' 3). "אמרתי לו: איך מתוך שינה? אתה לא שולט בעצמך?. "כתוצאה מהמקרה אני לעולם לא יושבת ליד גברים באוטובוס. אני מפחדת מכל מגע, אפילו בטעות, של גבר שנוגע בי. אני חושדת בכל אחד". .8הנאשם סיפר בעדותו, כי הוא ירושלמי. במוצאי שבת יצא לתל-אביב בשעה 30: 22- 00:22, כדי לבלות שם בדיסקוטק (עמ' 14). הוא בילה את כל הלילה לבדו ב"פאב" ואחרי ה"פאב" - בשעה 30: 5בבוקר - הלך ברגל לתחנה המרכזית כדי לחזור לירושלים. תחילה נכנס למסעדה לאכול ולשתות, "להוציא את הריח מהפה". אחר כך הסתובב באזור התחנה המרכזית ובשעה 00: 10- 30: 9עלה לאוטובוס. הוא התיישב ליד המתלוננת שהסירה לשם כך תיק שחור גדול שהיה לידה והניחה אותו מתחת למושב. הוא נמנם. סמוך לפני הכניסה לירושלים צעקה עליו המתלוננת שהוא נגע בה, שהוא סוטה. "הסברתי לה שאני הייתי ישן, מנמנם, חצי מנמנם, הייתי עייף, גמור, ואני לא נגעתי בה ולא היתה לי כוונה מלכתחילה לגעת בה"..."אמרתי לה שיכול להיות שנגעתי בה אבל לא הרגשתי שאני נגעתי בה ולא נגעתי בה ובטוח שלא נגעתי בה ואם נגעתי בה אמרתי לה שאני מתנצל". .9השופטת המלומדת מצאה שני פגמים בעדותה של המתלוננת: הפגם הראשון - המתלוננת העידה, כי הנאשם נשען על מושב הכיסא כשעיניו פתוחות למחצה והפה שלו מעט פעור. והיא פירשה זאת "כאלו בשבילו היה זה מגע מיני, כאילו הוא הגיע לסיפוק, כאילו זוהי סטייה", בעוד שגם אדם ישן לתומו כך ציינה השופטת המלומדת - יכול לישון כשעיניו עצומות למחצה ופיו פעור. הפגם השני - המתלוננת סיפרה, כי ראשו של הנאשם נשען על מושב הכיסא, תיאור זה אינו מתיישב עם תנוחת ידו, כפי שהמתלוננת תיארה, כן כדי שיד ימינו תגיע לאזור אבר מינה, היו ראשו וגופו צריכים להיות מוסטים וכפופים לעברה. השופטת עצמה מצטטת בפסק-דינה את דברי המתלוננת, אשר השיבה על תמיהה זאת לבא-כוח הנאשם ואמרה: "אני לא יכולה להגיד שהוא לא רכן אלי, הייתי היסטרית מייד ברגע שראיתי את היד שלו". כמו כן, קבעה השופטת כי אין לראות בתגובתו של הנאשם לצעקותיה של החיילת (דהיינו, כי הוא עזב מייד את המקום ועבר לכיסא אחר) משום עדות למצפון לא נקי (כפי שטענה שם באת-כוח התביעה). ואכן, גם לדעתנו אין ללמוד דבר מאופן תגובתו זאת של הנאשם. .10לעומת זאת, שני הפגמים שמצאה השופטת המלומדת בעדותה של המתלוננת - אינם פגמים. באשר לעיניים העצומות למחצה, רשאית היתה המתלוננת לראות בכך הבעה של סיפוק מיני, לאור העובדה שהוא שם ידו על אבר מינה. ואף כי אין לבסס על התרשמות זאת הרשעה במשפט פלילי, אין לראות במסקנה כזאת פגם בעדותה של המתלוננת. לא מעיניו העצומות למחצה של הנאשם הגיעה המתלוננת למסקנה, כי הוא עשה בה מעשה מגונה. להיפך, מהעובדה שראתה את ידו מונחת על אזור אבר מינה, אמנם רק "לשניונת", היא הסיקה כי מראה עיניו מעיד על סיפוק מיני. ובאשר לטענה, כי לא ניתן היה לנאשם להישען על המושב ובה בעת ללטף את אבר מינה של המתלוננת בלי להתכופף, התשובה לכך היא, כי קשה לדייק במצב נפשי נסער כזה, ולומר אם הנאשם נשען על משענת המושב או רכון קמעה קדימה, או הצידה. המתלוננת בעצמה אמרה בעדותה: "אני לא יכולה להגיד שהוא לא רכן אלי, הייתי היסטרית". .11מסקנתנו היא, איפוא, כי לא היה מקום לספק כלשהו באשר למה שראתה המתלוננת במו עיניה. לשונה הברורה וההחלטית של המתלוננת בעניין קטע זה של האירוע אינה מותירה ספק, כי היא ראתה בוודאות את ידו מעל אבר מינה. דווקא הימנעותה מתגובה כלשהי בשתי הפעמים הראשונות מעידה על זהירותה שלא לטפול אשמה על אדם, בלא יסוד מוצדק. עובדה זאת יכולה אף לשמש נימוק להרשעת הנאשם על פי עדות יחידה, כנדרש בסעיף 54א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א- .1971רק כשראתה המתלוננת במו עיניה את ידו מונחת מעל אבר מינה (כאמור, היא לבשה מכנסיים), "לשניונת", היתה בטוחה כי מדובר על מעשה מגונה. ידו של הנאשם לא יכלה להגיע לאזור אבר מינה של המתלוננת - ולו גם "לשניונת" - מתוך שינה, או שלא במתכוון, או בהיסח הדעת. המתלוננת ראתה בבירור את ידו מונחת מעל אבר מינה והגיבה מייד בחריפות ובנחרצות. בנסיבות אלה לא היה מקום לספק שמא המתלוננת נתנה פירוש מוטעה לאירוע תמים, או שמא טעתה טעות סובייקטיבית. .12אנו מקבלים, איפוא, את הערעור ומרשיעים את המשיב באשמה המיוחסת לו בכתב האישום, ומחזירים את התיק לבית-משפט קמא על מנת שיגזור את דינו. משפט פליליעבירות מיןאוטובוס