שני תנאים חייבים להתמלא על מנת שייקבע, כי נוצר משכון מופקד: האחד, כי נעשה הסכם בין החייב לבין הנושה לגבי מישכון (סעיף 3(א) לחוק המשכון, תשכ"ז-1967). השני, כי הנכס, אשר לגביו הוסכם שישמש כבטוחה, אמנם הופקד בידי הנושה או אדם מטעמו (השוני בנוסח בין סעיף 4(2) לחוק המשכון לבין סעיף 178(א)(3) לפקודת החברות הינו חסר נפקות: ע"א 264/89 [1]). אין זה משנה כלל מה היה סדר הדברים, אם ההסכם תחילה וההפקדה לאחר מכן או האחרון ראשון והראשון-אחרון. יש להעיר, כי הדין הכללי בעניין בטוחות מצוי אמנם בחוק המשכון, אך מאחר שעסקינן בחברה, יש לפנות להוראות המיוחדות שבפקודת החברות (ע"א 790/85 [2], בעמ' 218). טענתן המרכזית של המבקשות היא, כי הסחורה היוותה משכון מופקד. לחלופין, גורסות הן, כי עמדה להן זכות עיכבון באשר לסחורה (סעיף 1לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980, החל מכוח סעיף 353לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983, כולל בהגדרת "נושה מובטח" הן בעל שיעבוד והן בעל עיכבון). בנוסף למחלוקת בשאלה, אם המבקשות באות בגדר נושה מובטח קיימת אף פלוגתא בשאלת שווייה של הסחורה, שהוחזקה, כאמור, בבתי הקירור של המבקשות. תחילה נדון בשאלת המשכון המופקד, לאחר מכן נתייחס לסוגיית העיכבון ובסיומם של דברים נבחן את המחלוקת בדבר שווייה של הסחורה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא משכון מופקד: .1השאלה הטעונה הכרעה הינה, אם המבקשות הינן בבחינת נושה מובטח לעניין החוב המגיע להן מיפו מור בע"מ (להלן: החברה). ביום 11.7.91הגישו שלושה בנקים בקשה לאכיפת איגרות חוב ולמינויו של כונס נכסים קבוע לחברה (ת"א 333/91). ביום 14.7.91נתמנה המשיב 1, עו"ד צוריאל לביא, ככונס נכסים זמני לנכסי החברה (ת"ה 1091/91). זמן מה לאחר מכן, ביום 22.8.91, הגיש אחד מנושיה של החברה בקשה לפירוקה (ת"א 432/91). צו-פירוק לגבי החברה ניתן ביום 26.1.92, ולאחר מכן נתמנו המשיבים 2, רו"ח חן ברדיצ'ב ועו"ד משה נאמן, כמפרקים לחברה. בשלב מסוים הושג הסדר בין המפרקים לבין הבנקים, שפתחו בהליכי הכינוס, וזאת לאחר שהמפרקים העלו טענות מסוימות כנגד תוקפן של איגרות החוב שעל פיהן נפתחו ההליכים. ביום 14.2.93אישרתי למפרקים, במסגרת תיק הכינוס, להתקשר בהסכם הפשרה וניתן לו תוקף של פסק-דין. בהסדר הפשרה נקבע, בין השאר, מהו סכום החוב המגיע לבנקים והם אכן קיבלו את כספם. בפסק הדין האמור, נתמנה עו"ד לביא ככונס נכסים קבוע. ההליך שלפניי הוגש במקורו נגד כונס הנכסים הזמני. לאחר שהבנקים קיבלו את כספם הפכו המפרקים לצד במחלוקת בהליך דנן, שכן אם ייקבע כי המבקשות הינן נושות מובטחות, הרי הכספים המגיעים להן יילקחו מתוך הכספים שבקופת הפירוק ואשר מיועדים לחלוקה בין הנושים הרגילים. לפיכך, התייצבו המפרקים אף בשמו של כונס הנכסים. .2החברה עסקה בייצור מיץ ורכז מפרי הדר ומוצרים נלווים. המבקשות סיפקו במשך שנים פרי הדר לחברה. למבקשות בתי קירור, בהם אוחסנה תוצרתה של החברה. בעת שנפתחו הליכי הכינוס, היתה החברה חייבת סכומי כסף שונים למבקשות בגין רכישת פרי הדר. באותה עת החזיקו המבקשות בבתי הקירור שלהן תוצרת של החברה שאוחסנה בחביות (להלן: הסחורה). ביום 10.10.91הגיעו המבקשות וכונס והנכסים להסכמה בדבר שחרור הסחורה, שהיתה בבתי הקירור (נספחים ד' ו-ה' לתצהירו של מנשה דוידזון, מנהלה הכללי של המבקשת 1). הסחורה אכן שוחררה לידי כונס הנכסים והוא אף שילם בגין האחסנה. המבקשות הגישו תביעות חוב למפרקים, בסכום כולל של 015.31, 680ש"ח. המפרקים טרם החליטו באשר לתביעות החוב (עמ' 16לפרוטוקול). .3טענתן המרכזית של המבקשות היא, כי הסחורה היוותה משכון מופקד. לחלופין, גורסות הן, כי עמדה להן זכות עיכבון באשר לסחורה (סעיף 1לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980, החל מכוח סעיף 353לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983, כולל בהגדרת "נושה מובטח" הן בעל שיעבוד והן בעל עיכבון). בנוסף למחלוקת בשאלה, אם המבקשות באות בגדר נושה מובטח קיימת אף פלוגתא בשאלת שווייה של הסחורה, שהוחזקה, כאמור, בבתי הקירור של המבקשות. תחילה נדון בשאלת המשכון המופקד, לאחר מכן נתייחס לסוגיית העיכבון ובסיומם של דברים נבחן את המחלוקת בדבר שווייה של הסחורה. .4כל אחד מן הצדדים הגיש מספר תצהירים ונותניהם נחקרו. למעשה, אין קיימת מחלוקת ממשית בשאלה מה הוסכם בין הצדדים, והשאלה העיקרית הינה, אם ההסכמה אליה הגיעו מספקת היא על מנת שתוסק המסקנה כי הסחורה שימשה כמשכון מופקד. מן התצהירים והחקירות מתברר, כי במשך שנים התנהלו קשרים עיסקיים בין הצדדים; המבקשות סיפקו פרי הדר למפעלה של החברה, ואילו החברה איחסנה את תוצרתה בבתי הקירור של המבקשות. לקראת עונת הפרי 1989/90העלו המבקשות דרישות בעניין שינוי הביטחונות שנתנה החברה בעבר, לגבי כספים שהגיעו למבקשות בגין אספקת פרי הדר. הבעיה עלתה אף לקראת עונת הפרי בשנה שלאחר מכן - .1990/91 אין מחלוקת, כי אכן הושגה הסכמה בעל פה שהסחורה תשמש כביטחון לכספים שהחברה חייבת למבקשות. המפרקים טוענים, כי מדובר אך ב"הסכמה מסחרית" שלא קיבלה תוקף משפטי. איני רואה צורך לפרט האמור בתצהיריהם של העדים, שכן אין קיימת מחלוקת ממשית בין הצדדים. אסתפק באיזכורם של שני מסמכים, שהועברו מצד לצד, ובדברים שעלו בעדותו של אבי פונס, שהיה חשב החברה ושימש אף כממלא מקום מנהלה הכללי. ביום 10.12.90שלח יהודה הורביץ, עובד בכיר אצל המבקשות, באמצעות הפקסימליה, מסמך למנכ"ל החברה (נפסח לתצהירו של אבי פונס). במסמך קיימת התייחסות לסיכום בין הצדדים לפיו, בין השאר, החברה מעוניינת לרכוש במהלך העונה כמות מסוימת של פרי מן המבקשות. בסעיף 1(ד) למסמך נאמר, כי החברה תעביר רכזים לשם אחסון בבתי הקירור של המבקשות "ואלה ישמשו כבטחונות". בסעיף 1(ו) נכתב, כי הצדדים יחתמו על הסכם "באשר לערבויות" (ואין ספק שהכוונה לביטחונות) וכי "נוסח ההסכם יועבר לעיון אישור וחתימת שני הצדדים". במסמך האמור אף נכתב, בסעיף 5, כי "שני הצדדים יעשו מאמץ אמיתי לעמוד מאחורי הסכמה עקרונית זאת". ביום המחרת - 11.12.90- נשלח על-ידי החברה מסמך בפקסימליה למבקשות (נספח ב' לתצהירו של מנשה דוידזון, מיום 10.3.92). במסמך נכתב, בין היתר, כי "ערבויות 'יפו מור' לפרי-אור מהדרין יסוכמו ע"י חשבי שני הצדדים" ועוד מוצע שם לקבוע בהקדם פגישה לחתימת ההסכם. בסופו של דבר, לא נחתם הסכם. בחקירתו הנגדית (עמ' 12) אישר אבי פונס, כי החברה היא שהציעה את הסחורה כבטוחה לתשלום וכי החברה אכן הפקידה את הסחורה כבטוחה. הוא אף הסכים "שעניין הערבויות (וכוונתו לביטחונות - א' ג') כבר היה מוסכם" (עמ' 13, שורה 18). בתצהירו של אבי פונס (סעיף 10) נאמר, כי ההסכמה העקרונית שבין הצדדים "לא הגיעה לידי הסכם מחייב". בחקירתו הנגדית הוא הסכים, שראוי היה לכתוב בתצהיר שההסכמה לא הגיעה "לידי הסכם בכתב" (עמ' 13, שורות 12-11). מן הדברים עולה בבירור, כי הושגה הסכמה בעל-פה בין הצדדים, לפיה הסחורה תשמש כבטוחה, אך הדברים לא הגיעו כדי הסכם חתום. דעתי היא, ואפרטה בהמשך, כי נקשר הסכם מחייב בין הצדדים, על פיו תהא הסחורה בטוחה ועל כן יש לראותה כמשכון מופקד. .5שני תנאים חייבים להתמלא על מנת שייקבע, כי נוצר משכון מופקד: האחד, כי נעשה הסכם בין החייב לבין הנושה לגבי מישכון (סעיף 3(א) לחוק המשכון, תשכ"ז-1967). השני, כי הנכס, אשר לגביו הוסכם שישמש כבטוחה, אמנם הופקד בידי הנושה או אדם מטעמו (השוני בנוסח בין סעיף 4(2) לחוק המשכון לבין סעיף 178(א)(3) לפקודת החברות הינו חסר נפקות: ע"א 264/89 [1]). אין זה משנה כלל מה היה סדר הדברים, אם ההסכם תחילה וההפקדה לאחר מכן או האחרון ראשון והראשון-אחרון. יש להעיר, כי הדין הכללי בעניין בטוחות מצוי אמנם בחוק המשכון, אך מאחר שעסקינן בחברה, יש לפנות להוראות המיוחדות שבפקודת החברות (ע"א 790/85 [2], בעמ' 218). כפר שראינו, הצדדים הגיעו להסכמה בעל פה על-פיה תשמש הסחורה כבטוחה. אכן, הם הוסיפו והסכימו כי עליהם לחתום על הסכם והדבר לא נעשה בפועל. האם אי-חתימתו של חוזה משמעותה כי לא נוצר משכון מופקד במקרה דנן? תשובתי לשאלה זו היא, כי אמנם נוצר משכון מופקד. .6השאלה בדבר תוקפו של זיכרון דברים או הסכם מקדמי, והשאלה אם היתה גמירת דעת, התעוררו במקרים רבים הנוגעים לחוזי מכר של מקרקעין. בפסיקה מוצאים אנו דוגמאות רבות ושונות לניסוח, אותו נקטו הצדדים בזיכרון הדברים באשר ליחס שבינו לבין החוזה שייחתם מאוחר יותר. כפי שנאמר על ידי כבוד השופט ברק (ע"א 158/77 [3], בעמ' 288): "מן הראוי לציין כי נוסחאות אלו ואחרות כבודן במקומן מונח, אך אין לראות בהן חזות הכל. הכל תלוי בכוונת הצדדים, עליה יש ללמוד ממכלול העובדות של המקרה". בין העובדות החשובות יש למנות את התנהגות הצדדים לאחר עשייתו של החוזה המקדמי או זיכרון הדברים. אם פעלו הצדדים בהתאם להתחייבויות שנכללו בחוזה המקדמי, הרי ניתן ללמוד, בדיעבד, כי אמנם היתה גמירת דעת (ע"א 694/69 [4]; ע"א 571/79 [5], בעמ' 595-596). הצדדים פעלו במקרה דנן על פי מה שהוסכם בעל פה; המבקשות סיפקו פרי הדר לחברה בעונות הנזכרות ( 1989/90ו-1990/91) ואילו החברה איחסנה את תוצרתה בבתי הקירור של המבקשות, לאחר שהוסכם, כי הסחורה תשמש כבטוחה. אכן, הצדדים לא עשו שימוש בביטוי המפורש "משכון מופקד" בעת שהסכימו בעל-פה, כי הסחורה תשמש כבטוחה. די בכך שהוסכם, כי נכס מסוים יהווה בטוחה ומשהנכס הופקד בפועל נוצר המשכון, אפילו לא נעשה שימוש מפורש במילים האמורות. המסקנה הנובעת היא, כי הסחורה של החברה, שהוחזקה בבתי הקירור של המבקשות, היוותה משכון מופקד. .7המפרקים העלו שתי טענות למקרה שייקבע, כי אמנם נוצר משכון מופקד. הטענה הראשונה היא, שהמשכון האמור מנוגד להוראות מסוימות שנכללו באיגרות חוב שיצרה החברה לטובת הבנקים, ואשר הגבילו האפשרות ליצור שיעבודים נוספים. טענה נוספת היא, כי במהלך היחסים שבין הצדדים חלו שינויים בסחורה שהופקדה בבתי הקירור של המבקשות. במילים אחרות, מעת לעת הוצאה סחורה והוכנסה סחורה אחרת. לגירסת המפרקים, נוצר מעין "משכון מופקד צף" שאינו מוכר בדין. הנני בדיעה, כי אין לקבל את שתי הטענות האמורות ועתה אסביר עמדתי. .8איגרות החוב שעשתה החברה לטובת הבנקים כללו הן שיעבודים צפים והן שיעבודים קבועים. שני הצדדים לא התייחסו לעניין השיעבודים הקבועים אלא אך לשיעבודים הצפים. איגרות החוב, שכללו שיעבודים צפים, נחתמו בשנים 1972ו- .1973אין חולקין, כי השיעבודים נרשמו אצל רשם החברות. אין אף מחלוקת כי כל אחת מאותן איגרות חוב כללה, בין השאר, הוראה, לפיה הנכסים המשועבדים לא ישועבדו בשיעבוד נוסף ללא הסכמה של הבנק. המפרקים גורסים, כי אין תוקף למשכון המופקד מאחר שהסחורה נכללה בגדר הנכסים ששועבדו לבנקים ולא ניתנה הסכמה של אלה ליצירתה של הבטוחה החדשה. בפסק-דינו הידוע של בית המשפט העליון בע"א 471/73 [6], בעמ' 128, נקבע, כי: "... קיומו של שעבוד צף אינו גורע מכוחה של החברה לסחור, למכור ולמשכן את רכושה, אלא אם הוטל איסור על כך בהסכם השעבוד; איסור כזה כוחו יפה כלפי קונה בתום-לב ובתמורה, רק אם אותו קונה ידע על קיום האיסור, כי ידיעה כזו שוללת את תום-לבו של הקונה, אך לא די בכך שהקונה ידע על עצם קיום השעבוד הצף, ולא ידע על התנייה בעניין האיסור שהוטל על החברה להעביר את נכסיה". באותו מקרה הוסיף וקבע בית המשפט העליון (שם, בעמ' 130), שרישומו של שיעבוד אצל רשם החברות אינו מביא לידיעת כולי עלמא את העובדה שבהסכם השיעבוד נכללה הגבלה בדבר מכירה או שיעבוד של נכסי החברה. לפיכך, ההגבלה כשלעצמה אינה פוגעת בקונה, או בבעל שיעבוד מאוחר, שרכשו את זכותם בתמורה ובתום-לב ולא ידעו על קיומה (כמו כן ראה, ע"א 542/85 [7], בעמ' 562). בעניין דנן, לא הוכיחו המפרקים, אשר עליהם הנטל, כי המבקשות ידעו על ההגבלה שבאיגרות החוב באשר לשיעבוד נוסף. .9ראוי לציין, כי לאחר פסק-דינו של בית המשפט העליון בע"א 471/73 [6] הנ"ל, נעשו תיקונים מסוימים בחקיקת-משנה שאיפשרו רישום בטופס מיוחד אצל רשם החברות של הגבלה על מכר או שיעבוד נוסף של נכסי חברה, כאשר אותה הגבלה נכללה במסמך יוצר השיעבוד (ראה צו החברות (פרטי משכנתאות ושעבודים), תשי"א-1951, כפי שתוקן בק"ת 3289, 6.2.75, עמ' 810, ואשר הוחלף בתקנות החברות (אגרות, פרטי רישום וטפסים), תשמ"ט-1989) (לתיאור מפורט של ההתפתחויות ראה, המ' (ב"ש) 1813/91, ת"א 206/91 [12]). בשנת 1980תוקנה פקודת החברות (ס"ח 995, 24.12.80, עמ' 53, סעיף 21) ובין היתר, הוספה תוספת לסעיף 123(3), הוא סעיף 169ב) שבנוסח החדש. באותו תיקון נקבע, כי כאשר נכללה בשיעבוד צף הגבלה על אפשרות יצירתו של שיעבוד נוסף ואותה הגבלה נכללה בפרטים שנמסרו לרישום, הרי "השעבוד הצף עדיף על שעבוד שנוצר בניגוד לאותה הגבלה אחרי רישום הפרטים בידי הרשם" (לעניין תיקונו של החוק ראה, בר"ע (ב"ש) 1245/88 [13]). התיקון האמור כלל הוראת מעבר (בסעיף 30) שאיפשרה לבעל שיעבוד להגיש לרשם החברות, תוך שישה חודשים מתחילת התיקון, הודעה על קיום ההגבלה במסמך יוצר השיעבוד. עוד נאמר בהוראת המעבר, כי הרשם ירשום הודעה כזו בפנקס השיעבודים, ובמקרה כזה יהיה השיעבוד הצף עדיף על שיעבוד, שנוצר בניגוד להגבלה, אחרי רישומה של ההודעה על ידי הרשם. המפרקים לא הוכיחו, כי ננקטה פעולה כלשהי, כמתחייב מהוראת המעבר הנזכרת, באשר לאיגרות החוב שעשתה החברה לטובת הבנקים עוד בשנים 3- .1972עולה אם כן, כי המפרקים לא הוכיחו שהמבקשות ידעו בפועל על ההגבלה שנכללה במסמכים שיצרו את השיעבודים לטובת הבנקים ואף לא הוכיחו, כי הבנקים דאגו לרישום המתאים אצל החברות, בעקבות תיקונו של סעיף 169(ב) לפקודת החברות [נוסח חדש]. התוצאה הנובעת היא, כי אין עדיפות לשיעבודים לטובת הבנקים על המשכון המופקד. .10ראוי להתייחס בקצירת האומר לטענה נוספת, שהועלתה על ידי המבקשות והנוגעת ליחס שבין השיעבודים הצפים לבין המשכון המופקד. לגירסתן, אף אם יש תוקף להגבלה בדבר יצירת שיעבודים נוספים, הרי מקום שנוצר שיעבוד מאוחר בניגוד להגבלה, אין משמעות הדבר בטלות של השיעבוד המאוחר, אלא שהשיעבוד מושהה עד שהנושה המובטח הראשון יקבל את חובו. לשון אחר, אם קיבל הנושה המובטח את מלוא כספו, מדוע לא יוכל הנושה המובטח המאוחר להיפרע מתוך הנכסים שנכללו בבטוחתו שלו? נראה, שיש ממש בטענה זו, אף כי אין צורך להכריע בדבר, שהרי מצאנו כי בנסיבות העניין המפרקים אינם יכולים להסתמך על ההגבלה שבאיגרות החוב שעשתה החברה לטובת הבנקים. מבחינת התכלית החקיקתית ולאור לשונו של סעיף 169(ב) - שם נעשה שימוש במילה "עדיף" - נוטה אני לדיעה, כי ההגבלה שבשיעבוד הראשון אינה מביאה לבטלותו של השיעבוד השני, אף אם סותר הוא את ההגבלה. לגישה זו ניתן למצוא סימוכין בפסיקה של בתי המשפט המחוזיים (המ' (ת"א) 3151/92, 2339, ת"א 378/92 [14] בנק פולסקא קאסא אופיקי נ' רד רוק בע"מ, שניתן על ידי כבוד הנשיא וינוגרד) ותמיכה בפסיקתו של בית המשפט העליון בסוגיות קרובות (למשל, בעניין היחס בין שתי התחייבויות נוגדות לרישום משכנתא במקרקעין: ע"א 1235/90 [8]). יש אף לזכור, שבמקרה דנן אין הטענה מועלית על ידי הבנקים, אשר ההגבלה שבאיגרות החוב נעשתה לטובתם, אלא על ידי המפרקים, המייצגים, למעשה, את האינטרסים של הנושים הרגילים. במילים אחרות, התחרות אינה בין בעל השיעבוד הראשון, הכולל את ההגבלה, לבין בעל השיעבוד המאוחר, שנעשה בניגוד להגבלה. יתירה מזו: הבנקים, כבעלי השיעבוד הקודם בזמן, קיבלו את כספם בהתאם להסדר הפשרה, שניתן לו תוקף של פסק-דין. אם יימצא, כי המשכון המופקד חסר תוקף יעשיר הדבר את הנושים הרגילים וספק אם יש הצדקה לכך (השווה ע"א 2734/92, 2802[9]). .11המפרקים מעלים טענה נוספת, והיא, כי אין תוקף למשכון מאחר שחלו שינויים בסחורה שהוחזקה בבתי הקירור של המבקשות, שהרי מעת לעת הוציאה החברה מן האחסנה סחורה מסוימת והכניסה תוצרת אחרת. לגירסתם, הפכה הבטוחה למעין "משכון מופקד צף". כפי שציינו, המשכון המופקד נוצר בעת שמתמלאים שני תנאים: האחד, הסכם מישכון, והאחר, הפקדה בפועל של הנכס הממושכן. אין שום צורך שכל הפקדה והפקדה תהא מלווה בהסכם מיוחד. אין מניעה שהצדדים יסכימו בחוזה מסגרת, כי כל הפקדה של נכס תיצור משכון מופקד. כך הוסכם במקרה דנן. לפיכך, בכל עת שנגרעה סחורה מבתי הקירור פקע המשכון המופקד לגב הפריטים שהוצאו. לעומת זאת, בכל פעם שהופקדה סחורה נוצר משכון מופקד לגבי אותם פריטים שהוחזקו בפועל על ידי המבקשות. .12בטרם נסיים הדיון בעניין המשכון המופקד, נציין את טענתן של המבקשות, כי אין המפרקים יכולים להסתמך על המגבלות שנקבעו באיגרות החוב לטובת הבנקים בדבר יצירת שיעבודים מאוחרים, מאחר שבשלב מסוים הם חלקו על תוקפן של איגרות החוב שיצרה החברה. כפי שצויין, מאוחר יותר הושגה פשרה בין הבנקים לבין המפרקים, אשר קיבלה תוקף של פסק-דין. בהסכם הפשרה נאמר במפורש, כי בכפוף לאישורו, לא תהיה לחברה או למפרקים טענה בעניין תוקפם של איגרות החוב והשיעבודים. אין ספק, כי משנעשה הסכם הפשרה, ואושר בפסק-דין על ידי בית המשפט, הכירו המפרקים בתוקפם של המסמכים יוצרי השיעבוד הצף, אשר כללו הגבלות לעניין יצירת שיעבודים מאוחרים. .13מן הדיון עד כה עולה, כי מסקנתי היא, שנוצר משכון מופקד בר-תוקף לגבי הסחורה של החברה שהוחזקה בבתי הקירור של המבקשות. אתייחס עתה לטענה החלופית של המבקשות בדבר זכותן לעיכבון בסחורה. .14בעל העיכבון הינו נושה מובטח, לאור ההגדרה של מושג זה בסעיף 1לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש]. הגדרתו של העיכבון מופיעה בסעיף 11לחוק המיטלטלין, תשל"א- .1971על פי האמור שם, מדובר ב"זכות על פי דין לעכב מיטלטלין כערובה לחיוב עד שיסולק החיוב". חוקים שונים קובעים באופן קונקרטי מתי נוצרת זכות העיכבון (למשל, סעיף 12לחוק השליחות, תשכ"ה-1965, סעיף 31לחוק המכר, תשכ"ח-1968, סעיף 5לחוק חוזה קבלנות, תשל"ד-1974). ההוראה החוקית עליה מסתמכות המבקשות מצוייה בסעיף 19לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- .1970בסעיף נאמר: "קיבל הנפגע עקב החוזה נכס של המפר שעליו להחזירו תהא לנפגע זכות עיכבון באותו נכס כדי תשלום הסכומים המגיעים לו מן המפר עקב ההפרה". כזכור, מצאנו כי במקרה זה אכן התקשרו הצדדים בחוזה שכלל שלושה מרכיבים בסיסיים: ראשית, התחייבות של המבקשות לספק פרי הדר לחברה והתחייבות נגדית של החברה לשלם את התמורה. שנית, הסכמה, כי המבקשות תאחסנה את הסחורה בבתי הקירור שלהן. שלישית, הסכמה כי הסחורה תשמש כבטוחה. סעיף 19האמור דורש קיומו של קשר סיבתי בין החזקתו של הנפגע בנכס לבין החוזה שנקשר בין הצדדים. במילים אחרות, על הטוען לעיכבון להוכיח, כי הנכס, לגביו מועלית טענתו, הגיע לידיו במסגרת היחסים החוזיים שבין הצדדים. המפרקים גורסים, כי הסחורה הגיעה לידי המבקשות שלא עקב החוזה וכי מסירת הסחורה לבתי הקירור של המבקשות נעשתה על פי חוזה אחר. אין לקבל טענה זו. כפי שהראינו, ההסדר החוזי שבין הצדדים כלל הן את נושא אספקת פרי ההדר והן את אחסנת הסחורה אצל המבקשות. אכן, מדובר בהתחייבויות שונות ונפרדות, אך דרישתו של סעיף 19הנזכר הינה אך שמדובר בחוזה אחד. אי לכך, משמצאנו כי אמנם מדובר בחוזה מסוים, וכאשר אין מחלוקת שהחוזה הופר, מאחר שהמבקשות לא קיבלו את כל המגיע להן בגין פרי הדר שסיפקו לחברה, יש לקבוע כי התקיימו התנאים ליצירת עיכבון, כנדרש בסעיף 19האמור. .15המפרקים מוסיפים וטוענים כנגד העיכבון, כי הטענה האמורה הועלתה לראשונה, ואף זאת בקיצור נמרץ, במסגרת בקשתן של המבקשות לבית המשפט. כמו כן טוענים המפרקים, כי אף בעת שהוסכם לשחרר את הסחורה לכונס הנכסים, כאמור במסמך מיום 6.10.91(נספח ד' לתצהירו של מנשה דוידזון מיום 10.3.92), לא נזכרה טענה בדבר עיכבון. במסמך האמור כתב כונס הנכסים הזמני, בין השאר, כדלקמן: "... כל עוד לא הושג הסדר והסכמה ו/או הכרעה שיפוטית ביחס לסחורה השייכת ליפו מור והמאוחסנת אצלכם הרי שכל הוצאה של סחורה כאמור ע"י יפו מור מאצלכם אין בה ולא יהיה בה כדי לפגוע בזכויותיכם ובטענותיכם ביחס לסחורה האמורה ויראו בה כאילו לא הוצאה מאצלכם, לכל דבר ועניין". בעקבות דברים אלה של כונס הנכסים שוחררה הסחורה ויצאה מידי המבקשות. מאחר שמדובר בטענה משפטית, בדבר קיום זכות עיכבון, אין לשלול מן המבקשות את האפשרות להעלותה, אף אם עשו כן לראשונה בבקשה דנן. ראוי להוסיף, כי תנאי לקיומה של זכות העיכבון הינו שליטה פיסית של הנושה בנכס (ע"א 79/89 [10]). יחד עם זאת, אם הנכס יצא משליטתו של הנושה שלא מרצונו, ימשיך העיכבון להיות בר תוקף (ע"א 79/89 [10] הנ"ל, בעמ' 69). בענייננו יצא אמנם הנכס מרשות המבקשות בהסכמתן, אך לאור התחייבותו המפורשת של כונס הנכסים, המחייבת אף את המפרקים, אין לגרוע מזכותן של המבקשות ויש להתייחס למצב כאילו עדיין מחזיקות הן בסחורה. אי לכך, יש לקבוע שצודקות המבקשות אף בטענתן החלופית, בדבר זכותן לעיכבון באשר לסחורה. .16השאלה האחרונה הטעונה התייחסות, נוגעת למחלוקת שבין הצדדים בעניין הפריטים שנכללו בסחורה ובעניין שווייה של הסחורה. כאמור, הסחורה נמסרה בהסכמה לידי כונס הנכסים ואינה מצוייה עוד בידי המעורבים. אין מחלוקת בין הצדדים מה היה מספרן של החביות ובהן סחורה, שהוחזקו בבתי הקירור של המבקשות, בעת שנתמנה כונס נכסים זמני. הצדדים חלוקים באשר לתכולתן של חלק מהחביות, משקלן ושווייה של הסחורה. מטעם המבקשות הוגשו לעניין זה תצהיריהם של אמנון סיוון, ששימש כמנהל בית הקירור של המבקשת 1ושל מנשה דוידזון (מיום 13.1.93). העד מטעם המפרקים בסוגיה זו היה מרדכי מעיין, שאף תצהירו הוגש. יצויין, כי מעיין שימש במועד הרלוואנטי כמנהל מפעלה של החברה. במחלוקת שנפלה בשאלות הנזכרות יש להעדיף את עדותו של מרדכי מעיין. העדים מטעם המבקשות סמכו דבריהם על מסמכים שונים ועל מידע שנתקבל מאחרים. לא היתה לעדים אלה ידיעה אישית בסוגיות שבמחלוקת. שוכנעתי מתצהירו של העד עיין, מחקירתו הראשית שבאה להוסיף לתצהיר ומחקירתו הנגדית, כי יש לקבל את דבריו. כך, למשל, ביססו המבקשות את חישוביהן על ההנחה שמשקלן של כל ארבע החביות הוא טון אחד. העד מעיין הסביר בתצהירו, כי משקל אחיד של 250קילוגרם לחבית כולל לא רק את המוצר שבחבית אלא אף את החבית עצמה ואת המשקל היחסי של משטח העץ (עליו מונחות ארבע חביות). לדבריו, משקלו של מיץ תפוזים בחבית הוא 180קילוגרם. דבריו של העד מעיין התבססו על ידיעותיו בתור מנהל המפעל של החברה. איני מתעלם מכך, כי הוא אישר שלא ביצע בדיקה פיסית של החביות וסמך דבריו על דו"ח המלאי (עמ' 17). אף אם נאמר, כי הסתמכותו על מסמכים שנעשו על ידי אחרים מהווה עדות שמיעה, וקיים ספק בכך, הרי כלולה היא בגדר החריגים המותרים לעדות כאמור (ע"פ 601/89, 566[11]). מכל מקום, עדותו של מעיין אמינה היא בעיניי ויש להעדיפה על דבריהם של העדים מטעם המבקשות. משמעות הדבר היא, כי אין לקבל את גירסת המבקשות ששווי הסחורה היה 387, 301דולר אלא את טענת המפרקים, כי ערך הסחורה היה 346, 113דולר. .17לסיכום, מצאנו כי נוצר משכון מופקד באשר לסחורה של החברה שהוחזקה בבתי הקירור של המבקשות. קיבלנו אף את טענתן החלופית של המבקשות, כי עומדת להן טענת עיכבון לגבי הסחורה. בעניין שווייה של הסחורה העדפנו את גירסתם של המפרקים. לעניין הבקשה דנן יוצא אני מן ההנחה, כי המפרקים יכירו בתביעת החוב של המבקשות, בסכום העולה על שווי הסחורה, כפי שנקבע בפסק-דין זה. הסכום של 346, 113דולר יומר לשקלים על פי השער היציג ביום 14.7.91, הוא יום מינויו של כונס הנכסים הזמני. המפרקים ישלמו למבקשות את הסכום בשקלים, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, כהגדרתם בחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, מיום 14.7.91עד לתשלום בפועל. היה ותתעורר בעיה בעניין הסכום וחישובו ביחס לתביעת החוב, יוכל כל צד לפנות בבקשה למתן הוראות. .18אשר על כן, הנני נעתר לבקשה באופן חלקי, כמוסבר לעיל. המפרקים יישאו בהוצאות ושכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 000, 10ש"ח, נכון להיום. משכון