ניכוי הטבות מפיצויים בתאונת דרכים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ניכוי הטבות מפיצויים בתאונת דרכים: 1. בתביעה הנדונה נדרשת הנתבעת לפצות את התובע בשל נזק שנגרם לו עקב תאונת דרכים שארעה ביום 1.10.90. הנתבעת הכירה באחריותה לנזקי התובע הנובעים מתאונה זו (ראה פרוט' עמ' 24). עיקר טענות הנתבעת, כפי שיתברר להלן, מתיחסות להעדר קשר סיבתי שבין התאונה לנזקים להם טוען התובע. הנתבעת סבורה כי לאחר ניכוי הטבות בהן זכה התובע לא נותר לו למעשה כל נזק בשל התאונה הנדונה. 2. התביעה הוגשה ב- 30.7.91, אך כתב תביעה מתוקן שהוגש ב-18.2.92, עיכוב בהגשת חוות דעת מומחה ועיכוב בקבלת נתונים אודות גמלאות, אשר קיבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי, גרמו לכך שהבאת הראיות החלה רק לקראת סוף שנת .1993 3. התאונה הנדונה ארעה במהלך שירות מילואים כאשר התובע היה לטענתו בדרכו מבסיס בשומרון לביה"ח תל השומר. התאונה היתה חזיתית לטענת התובע ורכבו נפסל לשימוש. התובע פונה לביה"ח תל השומר שם אושפז מספר ימים (ראה ת/ 1סע' 20). לאחר התאונה איבחנו אצל התובע חבלה בצוואר ובברך אך בצילומים לא נמצא כל ממצא (ראה נ/2). טוען התובע כי לאחר התאונה הופיעו אצלו כל מיני הפרעות, הוא סבל מסיוטים, ראה אורות התאונה ושמע קולות נפץ של התאונה ולא יכול היה להרדם. התובע נעשה עצבני כלפי הסובב אותו, ואושפז תקופה ממושכת בבי"ח נס-ציונה לשם טיפול בהפרעות מהן סבל. 4. כפי שיתברר להלן מומחה רפואי, שנתמנה על ידי ביה"מ קבע כי לתובע נכות נפשית משמעותית, אך סבר כי רק חלק מנכות זו יש לייחס לתאונה ואילו עיקר הנכות היא תוצאה של אישיותו הבסיסית של התובע. בעקבות התאונה נפגע באופן קשה תפקודו של התובע. ע"מ להסיק מסקנות בדבר שעור הנכות ומידת הפגיעה בתפקודו של התובע, שנגרמו על ידי התאונה הנדונה, יש לבחון בקפידה הראיות שהובאו בפני ביה"מ אודות אישיותו ועברו של התובע. 5. מחקירתו הראשית של התובע, בתצהיר שהוגש מטעמו ועדותו, עולים הפרטים האישיים כדלקמן: 5.1 התובע נולד בטוניס בחודש פבר' שנת 1953ועלה ארצה עם משפחתו בשנת 1956 בתחילה התגוררה המשפחה במושב, וכאשר היה התובע כבן שמונה עברה ליבנה. 5.2 התובע למד בבית ספר יסודי ומיד עם סיום הלימודים בבית הספר היסודי יצא לעבוד. התובע עבד בעבודות בנין שונות. בתשובות לשאלון ציין התובע כי למד 12שנות לימוד (ת/ 4תשובה מס' 14). אך בעדותו הסביר תשובתו בכך שלמד בקורס על יסודי בצבא חצי שנה וראה זאת כאילו השלים 12שנות לימוד (פרוט' 19). 5.3 מעיד התובע בחקירתו הראשית כי שירת שירות צבאי מלא (ת/ 1סע' 8-7). בחקירתו הנגדית מודה הנאשם כי שירותו הצבאי התארך בשל כך שנידון לעונשי מאסר (פרוט' 19). 5.4 בתשובה לשאלון מציין התובע כי במקצועו היה צבע ופועל בנין ושימש איש תחזוקה בקיבוץ חולדה (ת/ 4תשובה 15). בענין עיסוקיו ועבודותיו של התובע קודם התאונה ואחריה נדון בפירוט להלן. 5.5 התובע מאשר כבר בחקירתו הראשית, כי עוד בשירות הצבאי החל לשתות משקאות חריפים, והדבר שיבש את תפקודו בבית ומחוצה לו. לאחר סיום השירות הצבאי פנה התובע לסיוע של שרותי הרווחה ועבר תהליכי גמילה מן השתיה. במהלך הגמילה הופנה התובע גם לקורסים - האחד לגיבוש הרגלי עבודה וקורס נוסף ללימוד נגרות (ראה ת/ 1סע' 12-9). עובדת סוציאלית שהוזמנה להעיד מטעם הנתבעת מאשרת כי התובע פנה ללשכת הרווחה בשנת 1977על רקע של קשיים בתפקוד המשפחה. הם סייעו לו במתן שירותים שונים (ראה עדות חזות אתי פרוט' 47-46). 6. בהסכמת הצדדים מונתה פרופ' ע. קפלן - דינור כמומחית רפואית מטעם ביה"מ על מנת לקבוע נזקיו של התובע בעטיה של התאונה הנדונה. המומחית הגישה חוות דעת ביום 20.5.92ולאחר בדיקה פסיכודיאגנוסטית, שבוצעה בהסכמת הצדדים, השלימה המומחית חוות דעתה, תוך ציון העובדה שאין מקום לשנות מסקנותיה הראשונות. המומחית גם השיבה על שאלות הבהרה של ב"כ הצדדים. נראה לי כי חשוב לבחון עמדת המומחית, כרונולוגית, לפי מועד הגשת חוות הדעת ומתן התשובות לשאלות הבהרה. 6.1 בחוות הדעת הראשונה שהוגשה ביום 20.5.92מגיעה המומחית למסקנות שעיקרן כדלקמן: 6.1.1 התובע הוא על גבול פיגור שכלי. 6.1.2 התובע סובל מהפרעת אישיות תלותית, האינטליגנציה שלו גבולית ותפקודו מושפע מחיזוקים שהוא מקבל מסביבתו. 6.1.3 לאחר תאונת הדרכים הנידונה, פיתח התובע תסמונת פוסט טראומטית, אשר חומרתה עכשיו אינה קשה. מאידך הירידה התפקודית היא חמורה. 6.1.4 נכותו הפסיכיאטרית של התובע מתאימה להגדרה שבסעיף 34(ד) שבתקנות המוסד לביטוח לאומי ושעורה הוא %.30 6.1.5 לנכותו של התובע תרמו שני גורמים - האישיות הבסיסית והתסמונת הפוסט - טראומטית. 6.1.6 המומחית נוטה לתת משקל מכריע לאישיות הבסיסית ולכן ממליצה לקבוע כי % 10 מן הנכות הנ"ל נובעת ישירות מתאונת הדרכים הנדונה ואילו יתרת הנכות מקורה באישיותו הבסיסית של התובע. 6.2 ביום 18.6.92משיבה המומחית לשאלות הבהרה אשר הציג לה ב"כ התובע במכתבו מיום .10.6.92 מתשובתה עולים עיקרי הדברים להלן: 6.2.1 הירידה התפקודית אצל התובע היא קשה. מאדם שעבד בצורה סדירה לדבריו, הפך למובטל. 6.2.2 הסיכוי שהתובע ישוב לתפקד בעבודות רגילות נראה קטן ביותר, כך גם הסיכוי קטן שיחזור לעבוד כאיש אחזקה. 6.2.3 עקב התאונה חלה אקסלרציה קיצונית בירידת כושר תפקודו של התובע. מאז התאונה הוא אינו מתפקד. 6.2.4 המומחית מדגישה כי היא מבססת חוות דעתה על טענת התובע כי היה איש אחזקה כללי בקיבוץ שם הצליח מאוד בעבודתו. אם הדבר אינו נכון, הערכתה לגבי הנזק הנובע מהתאונה תשתנה. 6.2.5 תלונותיו של התובע על מיחושים גופניים שונים הם כנראה על רקע בעיותיו הנפשיות. 6.2.6 קשה לדעת ולנבא מה היה קורה בעתיד אלמלא התאונה. אצל אדם בריא בגיל ה- 30 שתיפקד היטב עד לגיל זה ללא הפרעות נפשיות, סביר היה לקבוע שלא היתה מתפתחת הפרעה נפשית ללא האירוע הטראומטי. במקרה הנדון לעומת זאת, התובע לא תיפקד היטב מרבית שנותיו, בגלל הפרעות באישיותו הבסיסית; למרות זאת בחוות דעתה התיחסה לכך כאילו היה ממשיך בתיפקוד תקין ללא תאונה. 6.3 בהסכמת הצדדים נערכה בדיקה פסיכודיאגנוסטית של התובע, אף שהמומחית סברה כי היא אינה הכרחית במקרה זה. בעקבות בדיקה זו השלימה המומחית חוות דעתה כדלקמן: 6.3.1 לדעת המומחית תוצאות הבדיקה הפסיכודיאגנוסטית תואמות תוצאות הבדיקה הקלינית שנערכה על ידיה, אם כי ההתרשמות מהפרעות האישיות היתה פחות חמורה. 6.3.2 בתשובה לשאלת הבהרה מצד ב"כ הנתבעת במכתבו מיום 18.11.92, עומדת המומחית על כך שהירידה התפקודית החלה אצל התובע עוד לפני תאונת הדרכים. עיקר המגבלות שנמצאו אצל התובע, באשר לתפקודו, היא ייחסה בחוות דעתה הראשונה לבעיות/הפרעות קודמות לתאונה ואין מקום לשנות זאת. 6.3.3 המומחית השיבה כאמור לאחר שהופנתה לשיחה שקיים עובד סוציאלי עם מזכירת קיבוץ חולדה, בה נאמר כי היתה נסיגה בתפקוד התובע קודם התאונה. התובע לא הופיע לעבודה ללא מתן הודעה וטיב עבודתו ירד. בשל כך הוחלט לפטר את התובע. 6.4 המומחית מציגה עמדתה הסופית בתשובה לשאלות הבהרה נוספות מצד ב"כ הנתבעת במכתבה מיום .30.3.93 6.4.1 עפ"י מסמכים שברשותה היא מתיחסת בספקנות לכוונת קיבוץ חולדה לפטר את התובע. 6.4.2 מכל המסמכים שעד לאירוע הנדון עולה, כי התובע עבד כאיש אחזקה בקיבוץ חולדה ואף שהיתה ירידה בתפקודו, הוא בכ"ז עבד. לאחר תאונת הדרכים חל שינוי ניכר בדבר זה. לכן המומחית חוזרת על התרשמותה לפיה נכותו הפסיכיאטרית של התובע עת נבדק התאימה ל- % 30לפי סע' 34(ד) לתקנות המוסד לביטוח לאומי כאשר החלק העיקרי של נכות זו קשור להפרעת האישיות הטרום תאונתית (אשר בין היתר הביאה לירידה התפקודית עוד לפני התאונה). נראה למומחית כי התאונה אכן הביאה לתסמונת פוסט טראומטית ולנזק נפשי נוסף ותרמה ל-% 10משעור הנכות. היא אינה רואה מקום לשנות המלצתה. 7. התובע העיד ונחקר ארוכות אודות עבודתו, מקצועו ועיסוקיו בעבר. הובאו גם ראיות מטעם שני הצדדים לענין זה. ממכלול הראיות עולים הדברים הבאים: 7.1 התובע שוחרר משירות סדיר בתחילת שנת .1976לא ניתן מידע ברור אודות עיסוקיו של התובע עד שנת 1980או סמוך לכך. התובע מציין כי בשנים אלה היה מכור לטיפה המרה ובשנת 1980הופנה לקורס לענין הרגלי עבודה במרכז השיקום באשדוד וכן הופנה לקורס נגרות (ראה ת/ 1סע' 12- 9ו-ת/3). 7.2 לאחר שנת 1980עסק התובע בעבודות בנין מזדמנות במקצועות בנין שונים וכן היה חבר בלהקה. הוא אינו שולל את העובדה כי נתמך כלכלית ע"י רשויות הרווחה עד 1985(ת/ 1סע' 12ופרוט' עמ' 19). 7.3 משנת 1987עבד התובע במרכז למחקר גרעיני נחל שורק (להלן ייקרא בקיצור "נחל שורק") אך לא עבד כעובד ישיר של מוסד זה, אלא כעובדם של קבלנים שונים שביצעו עבודות במקום ביניהם ת.ד.ל אחזקה ושירותים בע"מ ו- גיל סבו. (ראה פרוט' 19ו- ת/ 1סע' 13-12). התובע עבד בנחל שורק תקופה של שנה לערך. התובע צירף תלושי שכר אשר קיבל ממעבידו ת.ד.ל בע"מ לתקופה שמ-יוני 1987 ועד אפריל 1988(ראה ת/ 9- ת/19). בשכרו היו תנודות ניכרות והוא נע בין 400 ש"ח ל- 000, 1 ש"ח לערך. באותה תקופה היה השכר הממוצע במשק כ- 500, 1ש"ח לחודש (ראה ירחון "חשב" ספטמבר 1995עמ' 51- להלן ייקרא ירחון זה בקיצור "חשב"). התובע זימן לביה"מ את מר שבת יעיש האחראי על נושא הצבעות בנחל שורק. עד זה מציין כי התובע עבד במקום תחת קבלנים שונים לשביעות רצונו. לטענתו היו מוכנים לנהוג בגמישות כלפי התובע והתירו לו להחסיר ימי עבודה כאשר ביקש לעבוד במקומות אחרים. הוא סבור כי התובע עבד במקום כשלוש שנים ובכך סותר עדות התובע עצמו אשר העיד, כאמור, שעבד במקום שנה בלבד. הוא אישר בפני העד ויספיילב אלפרד, הממונה על נושא התחזוקה, כי התובע עבד לשביעות רצונו. בחקירה נגדית מאשר העד כי יש לו היכרות אישית עם התובע ומשפחתו מאז 1964 והוא גר מולם. על אף היכרות אישית קרובה זו, לא יודע העד כי התובע היה מכור לאלכוהול. התרשמותי היא כי עדותו של עד זה לא היתה אוביקטיבית (ראה פרוט' 30-28). גם מנהל התחזוקה מר ויספיילב הוזמן לעדות ע"י התובע. עד זה הוא החתום על חוות דעת חיובית לענין עבודתו של התובע (ראה ת/45). לטענת העד הוא עקב אחר עבודת התובע, אך בחקירה נגדית הוא מציין כי הוא מניח שהממונים הישירים על התובע היו מרוצים מעבודתו הואיל ולא נאמר לו אחרת. הוא לא קיבל חוות דעתם לענין עבודת התובע (ראה פרוט' 28-26). 7.4 ביולי 1988 החל התובע לעבוד בקיבוץ חולדה כאיש אחזקה. הוא עבד במקום בכל ענפי הבנין והיתה לו שפה משותפת עם הממונה עליו מר מישה שסקין. לטענתו, משהוחלף ממונה זה במר דוד מוטל השתבשו היחסים. הוא התאכזב מכך שמוטל לא גילה כלפיו יחס אישי כמו הקודם לו. התובע החסיר ימי עבודה בשל מחלת אולקוס והדבר לא נתקבל בהבנה ע"י מוטל. עדיין, הבין התובע כי הקיבוץ מעוניין בהמשך העסקתו כאשר יצא לשירות מילואים, במהלכו ארעה התאונה הנדונה. הוצגו תלושי שכרו של התובע בקיבוץ חולדה מחודש יולי 1988 ועד חודש נובמבר .1990 חלק מתלושי השכר חסרו בלי שידועה הסיבה לכך (ראה ת/ 1סע' 17- 14ותלושי שכר ת/ 20- ת/44). בתקופה זו נע שכרו של התובע סביב 600, 2 ש"ח ברוטו. בתחילת העבודה היה שכרו של התובע מעל השכר הממוצע במשק אך לקראת סוף התקופה שכרו כמעט השתווה לשכר הממוצע כאשר השכר הממוצע היה מעט נמוך יותר. התובע חוייב במס הכנסה בשיעור % 17 משכרו ברוטו לערך. התובע זכה להטבות במסגרת קופת גמל "במבטחים" וכן קיבלו תשלומי הבראה. ב"כ התובע מעריך הטבות אלה בשעור % 10 משכרו של התובע. לא הוצגו ראיות ברורות אודות סכום ההפקדות בקופת הגמל מצד המעסיק. בחקירה נגדית מציין התובע כי הממונה על עבודתו מר דוד מוטל לא הסתדר עימו (פרוט' 20). למוטל היתה ביקורת על אופן ביצוע עבודתו. התובע הוא שהיתנה כי יהיה מוכן להמשיך בעבודה אם מוטל יהיה נוכח כל העת. התובע לכאורה הכתיב תנאים להמשך העסקתו (ראה פרוט' 20). 7.5 מר שסקין מישה הגיש חקירתו הראשית בתצהיר (ראה ת/54). העד מציין כי התרשם מיחסו הרציני של התובע לעבודה והיה מרוצה מאוד מעבודתו - הן מעבודתו באופן אישי, הן הצורה בה הפעיל עובדים אחרים. התובע גילה מקצועיות בענפי הבניה השונים. התובע נהג באדיבות וסבלנות. העד לא הבחין בשום התנהגות חריגה של התובע ולדעתו עובדים שנתקבלו אחר פיטוריו נפלו מרמתו. העד נחקר בחקירה נגדית והוא מודה כי לא היתה לו הכשרה בעבודות בנין והוא שימש כרכז בנין בקיבוץ תקופה קצרה בשל גילו המבוגר. במקצועו הוא היה נגר. העד נעדר איפוא מומחיות של ממש להעריך עבודתו של התובע. העד לא ידע דבר אודות תנאי השכר של התובע. דוד מוטל החליף את העד כרכז בנין וגם הוא נעדר ידע מקצועי בתחום זה. העד יודע כי מוטל רצה לפטר את התובע עוד קודם התאונה. (כל האמור לעיל ראה פרוט' 16-15). 7.6 דוד מוטל הוזמן כעד מטעם הנתבעת. העד מאשר בחקירתו הראשית כי לא היתה בעיה בעבודתו של התובע בקיבוץ חולדה עד אשר העד נטל בעצמו תפקיד רכז הבניה בתחילת .1989 אז החל התובע להחסיר ימי עבודה. המצב לא השתפר על אף התראות, ולאחר מספר חודשים החליטו לפטר את התובע. מאחר והתובע נקרא למילואים לא יכולים היו לפטרו אך הודיעו לו כי יפוטר חודש אחר שובו לעבודה (ראה פרוט' 48-47). בחקירה נגדית מאשר העד כי התובע ביצע את העבודה עצמה כראוי פרט להעדרויותיו. אם היה מיטיב את דרכיו אחר חזרתו מהמילואים יתכן והיו מסכימים להמשיך ולהעסיקו (פרוט' 48). 7.7 אף שהתובע נפגע בתאונה בתחילת אוקטובר 1990 הקיבוץ שילם לו מלא שכרו בחודשים אוקטובר ונובמבר (ת/ 43ו-ת/44). בנוסף קיבל התובע תשלומים ממבטחים במהלך שנת 1991כנגד הזכויות אשר צבר שם בסכום כולל של 943.58, 16ש"ח. סכום זה משוערך ליום כתיבת פסה"ד שוויו כ- 610, 26 ש"ח (ראה פירוט תשלומים ב-נ/9). 8. בעקבות התאונה אושפז התובע תקופה ממושכת בבית החולים הממשלתי נס ציונה. הובאו מספר עדים להעיד אודות אופיו של אשפוז זה, סוג האישפוז - אם חלקי או מלא - ועלות אישפוז זה. נתגלו טעויות לא מעטות בעדותם של העדים ונראה כי חלק מן הדברים נותרו סתומים. לכן יש לבחון הראיות שהובאו בפני ביה"מ. 8.1 לראשונה נבדק התובע בחדר המיון בבית חולים זה ב-12.11.90, אז צוינו תלונותיו של התובע - תלונות על אי שקט, עצבנות, מצב רוח ירוד, פחדים וחוסר שינה בעקבות תאונת הדרכים שארעה לפני שלושה שבועות. התובע הוזמן לטיפול פסיכוטרפואטי במרפאת ביה"ח (ראה ת/ 53ו-ת/49). התובע טופל פעם נוספת בביה"ח ב- 26.11.90אז חזר על תלונות דומות (ת/49). 8.2 התובע אושפז בבית החולים מיום 9.12.90ועד .24.5.91בסיכום המחלה נרשם כי התובע לא סבל פגיעות קשות מבחינה גופנית בתאונה הנדונה, אך מבחינה נפשית התפתח מצב רוח ירוד, סף גירוי נמוך הפרעות בשינה ובתיאבון חוסר יכולת לסבול רעש וקושי להסתגל למסגרת משפחתית. אובחנה תמונה קלינית פוסט-טראומטית עקב התאונה (ראה ת/48). התובע אושפז פעם נוספת בין 13.10.91ועד 1.11.91(ראה ת/46). 8.3 עפ"י מסמכי בית החולים התובע יצא לחופשה במהלך שני האשפוזים. בסה"כ היו לו 25ימי חופשה. בשנים 94- 91ביקר התובע 13פעמים במרפאת ביה"ח (ראה ת/ 74ו-ת/79). 8.4 שלושה בעלי תפקידים בביה"ח העידו לענין טיבו של אישפוז התובע, מועדי האישפוז, מועדי החופשות, ותעריפי האישפוז ולמרות החקירה האינטנסיבית נראה כי נותרו מספר שאלות ללא מענה. לכן יש לבחון עדויות אלה. 8.4.1 ראשון העיד המנהל האדמיניסטרטיבי הנוכחי בביה"ח הוא מר כלב רפאל. עד זה הגיש אישור ביה"ח שבו פירוט האישפוזים של התובע כפי שפורט כבר לעיל (ראה ת/74). בפירוט זה אין כל חלוקה לסוגי אישפוז שונים, שטיבם עוד יתברר להלן וכן חופשות של התובע. התעריף שצויין לכל תקופת אישפוז הוא אחיד ואין כל התייחסות לסוגי תעריפים שונים שגם טיבם יתברר להלן. העד כן הגיש חוזרים של המנהל הכללי של משרד הבריאות בדבר תעריף אישפוז לנפגעי תאונות דרכים לגבי התקופות השונות (ת/75-ת/77). אלה התעריפים שפורטו באישור שהגיש העד - ת/74. בחקירה הנגדית העד אינו יודיע להשיב אם בחלק כלשהו מן האישפוז שפורט ב- ת/74, היה התובע באישפוז יום בלבד ולא אישפוז מלא. העד ער לכך שהתעריפים שונים לסוגי אישפוז ואינו יודע הבדל. הוא גם אינו יודע מה ההבדל בתעריף בין אישפוז של נפגע תאונת דרכים לבין אישפוז חולה "רגיל". טיבו של האישפוז לטענתו נקבע ע"י הרופא המטפל. במקרה הנדון נרשם שהתובע אושפז בעקבות תאונת דרכים. העד אינו יודע מה המועדים בהם היה התובע בחופשה מן האישפוז. (ראה עדות עד זה בפרוט' עמ' 34-30). 8.4.2 עד נוסף שהוזמן לענין אישפוזו של התובע הוא גזבר ביה"ח מר ראובן בן יעקב. עד זה הכין פירוט מתוקן של עלויות טיפול ואישפוז של התובע (ת/ 79פרוט' 37). העד מאשר כי התעריף לגבי חולה רגיל ונפגע תאונת דרכים הוא שונה. עלות יום אישפוז לחולה "רגיל" הוא 149ש"ח בלבד ואילו התעריף ליום אישפוז של נפגע תאונת דרכים הוא 649ש"ח (ראה נ/5). העד מציג השוואה של תעריפים למועדים שונים (ראה נ/6). העד מאשר שכאשר מאושפז יוצא לחופשה מחייבים אותו בעלות ימי אישפוז אלא שאז מחייבים נפגע תאונת דרכים בעלות "חולה רגיל" ולא עלות נפגע תאונת דרכים. בחשבון האישפוז המתוקן (ת/79) אכן נהגו כך וגם ערכו חישוב של עלות ימי אישפוז לגבי התעריפים שהיו נהוגים בתקופות השונות בהן אושפז התובע. העד אינו יודע לומר אם במועד כלשהו היה התובע באישפוז יום אז יש תעריף אחיד ל"חולה רגיל" ונפגעי תאונת דרכים. במקרה הנדון לא הודיעו במועד לחברת הביטוח על אישפוז התובע בשל תקלה וההודעה נמסרה בפועל רק סמוך למסירת העדות. (ראה עדות העד פרוט' 41-37). 8.4.3 עדה אחרונה בענין זה היא הגב' קוגל מלכה מנהלת הרשומות הרפואיות בביה"ח. עדה זו מאשרת כי התובע היה באישפוז יום בחלק מן התקופה שבין 9.12.90ועד .25.5.91היא אינה יודעת לציין איזה חלק מתקופה זו היה באישפוז יום. יש לזכור כי עפ"י עדות הגזבר שפורטה לעיל, באישפוז יום מונהג תעריף אחיד ל"חולה רגיל" ונפגע תאונת דרכים וכבר ראינו כי הפער בין שני סוגי התעריפים באישפוז מלא הוא משמעותי ביותר. לפי ת/ 79התובע חוייב בתעריף מלא של יום אישפוז של נפגע תאונת דרכים לכל התקופה הנ"ל של 166יום, היא התקופה העיקרית של אישפוז התובע. העדה סותרת דברי הגזבר באומרה כי האישפוז לאישפוז יום ואישפוז מלא הוא זהה. היא מודה כי אין זה מתפקידה לטפל בתשלומים וע"כ יש להעדיף גרסת הגזבר לענין זה. העדה גם סותרת דברי הגזבר לענין תעריף האישפוז במקרה של יציאת החולה לחופשה. הגזבר העיד שגם במקרה כזה מחייבים לפי אישפוז "חולה רגיל", ולא חולה תאונת דרכים, ואילו העדה אינה יודעת שיש שוני בין שני המצבים. גם לענין זה יש ע"כ להעדיף גרסת הגזבר. העדה כן בקיאה בניהול הרשומות הרפואיות ולדעתה התובע היה בחופשה בין 15.1.91 לבין 17.2.91והיא סבורה כי לענין זה נפלה טעות ברישום שב-ת/79, שם נאמר כי היה בחופשה בין 15.1.91ל- 17.1.91(פרוט' 59-58). מן האמור לעיל עולה כי התובע היה באישפוז יום חלק מן התקופה בה היה מאושפז ולא ידוע בין איזה מועדים. בנוסף נפלה טעות ברישום ימי החופשה. הואיל ובאישפוז יום ובחופשות עפ"י עדות הגזבר תעריף ימי האישפוז קטן ובאופן משמעותי מתעריף אישפוז מלא של נפגע תאונת דרכים, הרי שאין לסמוך כלל על חשבון דמי האישפוז שהוצג בביה"מ ואין כל אפשרות לחשב היום את חשבון האישפוז הנכון לגבי התובע (ראה עדות העדה פרוט' 59-58). 9. בחקירתו הראשית מעיד התובע כי מאז התאונה לא יכול היה לעבוד ולא עבד פרט להופעות בודדות כנגן באירועים. הוא גם הופנה במסגרת השיקום לקורס ספרות, אך הוא עדיין בתקופת ניסיון ואינו בטוח שיוכל להתמיד בעיסוק זה (ראה ת/ 1סע' 26-25). בחקירה נגדית מוסיף ומאשר התובע כי לאחר התאונה עזר בעבודות צביעה אך נתן עצות בלבד. קרה שקיבל "כסף כיס" בתמורה (פרוט' 20). עובדת המוסד לביטוח לאומי הגב' ביה סטיר אכן מאשרת כי התובע נשלח ע"י המוסד לקורס ספרות לשם שיקומו. המוסד מימן את שכר הלימוד ודמי הנסיעה. ידוע שלתובע היתה הצלחה בתחום המעשי אך התעורר קושי בתחום העיוני. ע"מ לשפר את סיכוייו של התובע להיקלט בעבודה המוסד אישר לתובע הארכת שהותו בקורס הספרות שלושה חודשים נוספים (ראה ת/81, נ/ 7ו-נ/8). התובע עצמו הביע שביעות רצונו מן ההכשרה שקיבל, והוא יכול בפועל לעבוד במקצועו גם אם יכשל במבחן העיוני של משרד העבודה. העדה מצפה לכך שיהיו עליות ומורדות בשיקומו של התובע בהתחשב במגבלותיו, גילו והתרופות להן נזקק (ראה עדות העדה פרוט' 45-42). חוקר מטעם הנתבעת ביקר אצל התובע ושוחח עימו אודות עבודתו כספר. לדברי החוקר מסר לו התובע כי סיים הקורס לספרות והתקבל לעבודה אצל אדם בשם שוקי זיקרי, אצלו גם עבר את הקורס. עפ"י מידע שמסר התובע, התרשם החוקר כי הכנסתו, כולל תשרים, מסתכמת בסך 500, 2 ש"ח לחודש ב- .4.11.93 לדברי החוקר התובע הודיעו כי הוא אף שוקל לפתוח עסק עצמאי בעתיד (ראה תצהיר העד נ/17). בחקירה נגדית מתברר כי החוקר לא הקליט דברי התובע ואף לא טרח להביא עימו דו"ח החקירה שערך. עם זאת לא נסתרו דבריו בפרט כשלהו (ראה פרוט' 54). יש לציין כי השכר הממוצע בנובמבר 1993 עמד על 294, 3 ש"ח ושכר התובע גם לפי חישוב החוקר עמד על % 75משכר זה. יש להוסיף ולציין כי רשיון הנהיגה של התובע נשלל. בתעודת עובד ציבור, ד"ר עדה וינר, מהמכון הרפואי לבטיחות בדרכים צויין כי הרשיון נשלל תוך התחשבות בתעודת סיכום המחלה מביה"ח נס-ציונה והרשעות קודמות של התובע בתחום התנועה. רשיונו נשלל לתקופה של שנתיים מיום 1.4.93אז יש מקום להערכה מחודשת (ראה ת/78). 10. עובדת המוסד לביטוח לאומי הגב' צביה צאוזברג הוזמנה להעיד מטעם הנתבעת. לדברי עדה זו התובע הוכר כנכה כללי והוא מקבל קיצבה של %75, היא למעשה הקיצבה המלאה. הגימלה משולמת בשל נכותו הפסיכיאטרית של התובע. הוגשו דוחו"ת אבחון רפואי המאשרים נכותו של התובע (נ/ 11- נ/15). בהסכמת הצדדים הוגש לביה"מ, אחר שהוגשו סיכומי הצדדים, אישור המוסד לביטוח לאומי מיום 23.5.95לפיו נקבעה לתובע ביום 1.10.94דרגת אי כושר בשיעור % 75לצמיתות, בשל נכות פסיכיאטרית. נקבע כי יבוצע איבחון חוזק תוך שלוש שנים. הוגשה רשימה של הגימלאות אשר שולמו לתובע מיולי 1991ועד יוני 1994(נ/10). בנוסף קיבל התובע תשלומי הבטחת הכנסה מ- 6.2.91ועד 27.5.91בסך 002, 5ש"ח. סכום זה משוערך להיום עומד על סך 300, 8 ש"ח לערך (ראה נ/16). בסיום הבאת הראיות הסכימו הצדדים כי הנתבעת תהא רשאית לצרף לסיכומיה חוות דעת מעודכנת עפ"י שינוי הקצבאות. אכן הנתבעת הגישה חוות דעת מעודכנת בהסכמת התובע. הגב' צאוזברג הדגישה בעדותה כי תשלומי הבטחת הכנסה קוזזו מן התשלומים להם היה זכאי התובע במסגרת הנכות הכללית (פרוט' 52). בחוות הדעת האקטוארית העיר המומחה: "בפועל עד 30.6.91קיבל הנכה גימלאות הבטחת הכנסה שנוכו מקצבאות הנכות כללית. לא כללתי בחישוב את גימלאות הבטחת הכנסה ולא את הניכוי מקצבאות נכות כללית (על מנת שחישוב תוספת ההצמדה לתשלומי העבר יהיה מדוייק יש לקבל מהמל"ל פירוט חודשי של כל תשלומי הבטחת ההכנסה ומועדי התשלום בפועל)". לא ברור מהערה זו אם המומחה חישב את קיצבאות הנכות הכללית ששולמו בפועל, או אלה שאמורים היו לשלם - כך שנכללו בהן תשלומי הבטחת הכנסה שנוכו - וההערה צויינה ע"מ להזהיר מפני אי דיוק אפשרי בחישוב בלבד. בנסיבות אלה אפרש הדברים לטובת התובע ואצא מנקודת הנחה שחישוב הגימלאות כולל תשלומי הבטחת הכנסה. עפ"י דעת האקטואר המומחה ערכן המשוערך של הקיצבאות ששולמו עד ליום 31.5.95 מסתכם בסך 809, 103 ש"ח ושווי הסכום המהוון של קצבאות נכות כללית ליום 31.5.95 מסתכם בסך 391, 276 ש"ח. 11. המומחית הרפואית שמונתה ע"י ביה"מ קבעה, כאמור, כי לתובע נכות בשעור%30, כאשר % 10 מנכות זו ייחסה לתאונה הנדונה ו- % 20 לאישיותו הבסיסית של התובע. המומחית הוסיפה וקבעה כי התובע על גבול פיגור שכלי, האינטליגנציה שלו גבולית, אישיותו תלותית ומושפעת מחיזוקים סביבתיים (ראה סע' 6.1 לעיל). השכלתו של התובע לוקה והוא סיים בית ספר יסודי בלבד. שירותו הצבאי של התובע התארך בשל עבירות שביצע וענשי מאסר שהושתו עליו. התובע היה מכור לטיפה המרה ועבר טיפול גמילתי (ראה סע' 5לעיל). התובע עבד בעבר כפועל בנין בעבודות מזדמנות שונות ושכרו היה פחות מ- 2/3 מהשכר הממוצע (סע' 7.3- 7.1לעיל). רק שנתיים קודם התאונה הנדונה עבד התובע בעבודה קבועה של ממש, בקיבוץ חולדה ושכרו היה מעט מעל הממוצע, בתוספת הטבות סוציאליות שונות. נראה שגם שם ניתן ביטוי לאישיותו התלותית של התובע, המשופעת מחיזוקים סביבתיים, כטענת המומחית הרפואית, בכך שתפקודו של התובע החל להתדרדר עוד קודם התאונה, בשל כך שהוחלף המומנה על עבודת התובע והוא כנראה לא זכה יותר ליחס אישי (ראה סע' 7.6-7.4). 12. מאז התאונה חלה ירידה חמורה בתפקודו של התובע. הוא לא יכול היה להמשיך לעבוד כפועל בנין, או איש אחזקה ועבר הכשרה של ספר בהליך שיקום, במסגרת המוסד לביטוח לאומי. הובאו ראיות לפיהן עשוי התובע להשתכר בעתיד כ- % 75מן השכר הממוצע אך הכל בגדר ניחוש והשערה. (ראה סע' 9לעיל). 13. התובע אושפז תקופה ממושכת בבית חולים, שם טופל בהפרעות שתוארו ע"י המומחית מטעם ביה"מ. תקופה ארוכה לא תיפקד כלל התובע. הוא הוכר כנכה מטעם מל"ל ומקבל קיצבה. הכנסתו של התובע בעתיד צפויה לקטון באופן משמעותי לעומת הכנסתו עובר לאירוע התאונה. תמצית העובדות לעיל מעמידה בפני ביה"מ שאלה קשה אודות הקשר הסיבתי שבין התאונה לכל הנזקים שפורטו. האם יכול ביה"מ לייחס חלק מן הנזקים לנכות התובע שנגרמה ע"י התאונה, והחלק האחר לנכותו הקודמת, בשל אישיותו הבסיסית של התובע, או שמא כל חלוקה שכזו היא שרירותית ומלאכותית. במקרים דומים נהג ביה"מ לפסוק פיצוי גלובלי בהעדר אפשרות לערוך חישוב מדוייק. (ראה ע.א. 1156/92 סגל נ. סגל ואח' - טרם פורסם). אך גם חישוב הפיצוי הגלובלי צריך להיות מעוגן בעובדות ומבוסס על הערכות סבירות. 14. נראה כי המומחית הרפואית התלבטה רבות בדבר מידת תרומת התאונה לירידת תפקודו של התובע. בחוות דעתה הראשונה קבעה כי התובע פיתח בעקבות התאונה תסמונת פוסט טראומטית, שאינה קשה, אך הירידה התפקודית היא חמורה (סע' 6.1לעיל). בתשובה לשאלת ב"כ התובע משיבה המומחית כי התאונה גרמה אקסלרציה קיצונית בירידת כושר תפקודו של התובע. בכך היא מסתמכת בין היתר על דברי התובע לפיהם הצליח מאוד כאיש אחזקה עובר לתאונה. היא מתקשה לנבא מה היה קורה בעתיד אלמלא התאונה. ייתכן והתובע היה ממשיך בתפקוד תקין (ראה סע' 6.2 לעיל). לכאורה עולה מתשובה זו כי רק התאונה הביאה לביטוי את אישיותו הבסיסית של התובע והירידה הקיצונית בתפקודו. אחרת היה ממשיך לתפקד כימים ימימה. משהנתבעת מביאה לידיעת המומחית את העובדה שתיפקוד התובע כאיש אחזקה החל להתדרדר עוד קודם התאונה והיה סיכוי כי יפוטר, חוזרת המומחית למעשה למסקנות חוות הדעת הראשונה ומשיבה כי את עיקר המגבלות יש ליחס לבעיות והפרעות קודמות של התובע. היא עדיין מתיחסת בספקנות למידע, לפיו התובע היה מפוטר בכל מקרה, (ראה סע' 6.3ו- 6.4לעיל). אכן דוד מוטל הממונה על התובע העיד כי יתכן והיו נותנים לתובע הזדמנות נוספת, לו היה חוזר לעבודה בקיבוץ חולדה ומשפר את התנהגותו. המומחית נעה, איפוא, אנה ואנה במסקנותיה אודות השפעת התאונה על תפקודו של התובע, עפ"י מידע שנמסר לה. אין לדעת אם התובע היה חוזר לקיבוץ חולדה אלמלא התאונה, ועובד כאיש אחזקה, אז נכון היה אולי לאמץ מסקנת המומחית שתפקודו היה ממשיך כבעבר. לאור עברו של התובע קשה להניח שאפשרות זו היתה מתממשת. 15. קביעת הקשר הסיבתי שבין נזק גופני לאירוע מסויים, לא נעשית עפ"י אבחנה רפואית בלבד, אלא מדובר בשאלה מעורבת של משפט ועובדות (ראה ע.א. 459/89קצין התגמולים נ. חריטן ואח' פד"י מה (5) 374). חוות דעת רפואית אינה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות, אשר ביה"מ רשאי להסתמך עליה אך גם לדחותה, כולה או חלקה במקרה דומה לענינינו בו נפגעה אישה בתאונת דרכים ונקבע כי מחלה נפשית ממנה סבלה הוחמרה, אך לא ניתן היה לקבוע בוודאות מידת ההחמרה ומועד התרחשותה, בחר ביה"מ לסטות מקביעת המומחה הרפואי ופסק פיצויים גלובליים (ראה ע.א. 1156/92סגל נ. סגל ואח' [טרם פורסם]). גם במקרה דומה אחר נהג ביה"מ באותה דרך (ראה ת.א. (חי') 1194/81אשתר נ. קרטה ואח' פס"מ תשמ"ז (ג) 460). עקרונית אין לחייב את המזיק אלא עד כמה שהתאונה החמירה את מצבו של הניזוק. השאלה מה הפתרון הנכון למצב בו ידוע כי עוולת המזיק הוסיפה, החמירה ותרמה לנזק שהיה קיים עובר לעוולה, אך אין בידינו, עקב טיבו של הנזק, לקבוע אף לא במידת השערה, מה היקפו של הנזק שנגרם ע"י המעוול ואיזה חלק יחסי מהווה הוא מכלל הנזק הכולל. לענין זה ניתן להקיש מן הסוגיה של ריבוי מעוולים, שגרמו נזק אחד בלתי ניתן לחלוקה. הגיונם של דברים הוא, כי אין לדרוש מהניזוק את הבלתי אפשרי, ואין להרשות למזיק להתחמק מפיצוי קורבנו רק משום שבנסיבות מסויימות לא יוכל התובע לעולם להוכיח איזה חלק מהנזק נגרם ע"י המעשה של כל מזיק. יש להעדיף את האנטרס של הניזוק על זה של המזיק. יתכן גם מצב בו המזיק הרשלן גורם בנוסף לנזק הממשי גם "נזק ראייתי". רוצה לומר שבשל רשלנותו של המזיק נמנעת מן הניזוק האפשרות להוכיח איזה חלק מהנזק הסופי היה קיים טרם האירוע הרשלני ואיזה חלק התגבש בעקבותיו. במקרה כזה צודק יהיה להעביר את הנטל על המזיק להוכיח את חלקו בנזק הסופי אם אמנם יעלה בידו להרים נטל זה (ראה ע.א. 285/86נגר נ. וילנסקי פד"י מג (3) 284בעמ' 294-293). 16. המומחית הרפואית דנן קבעה כי לתובע נכות כוללת בשעור %30, כאשר התאונה גרמה ל- % 10מנכות זו ויתר הנכות נעוצה באישיותו הבסיסית של התובע. המומחית לא נחקרה על כך וע"כ אין חולק שהתאונה הנדונה גרמה לתובע לנכות רפואית של % 10בלבד, מתוך סה"כ נכותו בשעור הנ"ל. המחלוקת העיקרית נוגעת לשאלה איזה שעור מן הנכות התפקודית של התובע נגרם ע"י התאונה הנדונה. לענין זה מסקנותיה של המומחית לא היו חד משמעיות, כאמור, ונראה כי נתן להקיש מן הפסיקה הנ"ל ולקבוע כי הנטל הוא על המזיק להוכיח את חלקו בנזק הסופי של ירידת תפקודו של התובע. נראה שלענין זה נתן להקיש במידה מסוימת גם מן העקרון של "הגולגולת הדקה", לפיו המזיק אחראי גם לנזקו של בעל בעיה רפואית נדירה, שאלמלא היא לא היתה התאונה שגרם לה מביאה עליו את הנזק שהביאה, או לא היתה מביאה אותו בהיקף שהביאה (ראה ע.א. 248/86עזבון חננשוילי ז"ל ואח' נ. רותם חברה לביטוח בע"מ ואח' פד"י מה (2) 529). במקרה הנדון אין העקרון ישים כמות שהוא, הואיל וידוע כי לתובע היתה נכות קודמת, ולא פגם חבוי, אך אין להתעלם מכך שהתובע תיפקד עם נכות זו, במידה מסויימת של הצלחה, ובעקבות התאונה נגרמה אקסלרציה קיצונית בירידת כושר תפקודו, בלשון המומחית הרפואית. יש לזכור כי אין קשר הכרחי בין נכות תפקודית ויתכן שהפגיעה בכושר התפקודי תהא גבוהה משעור הנכות הרפואית (ראה ע.א. 627/88בת שבע ימיני נ. שמואל שאבי ואח' פד"י מז (4) 155בעמ' 164-163) כך במיוחד הדבר כאשר לניזוק פגימות קודמות שונות, רמתו ירודה, ובשל הנזק הנוסף אינו יכול לחזור לעיסוקיו הקודמים. 17. המומחית קבעה כי הירידה התפקודית של התובע, בעטיה של התאונה, היתה חמורה וחלה אקסלרציה קיצונית בירידת כושר תפקודו. גם המוסד לביטוח לאומי הכיר בכך, כאשר הכיר בו כנכה כללי. לאחר התאונה התובע לא חזר לעיסוקיו הקודמים ואין איש טוען שנמנע מכך באופן מגמתי. המומחית ציינה כי קיימת אפשרות שהתובע יכול היה להמשיך בתפקוד תקין על אף נכותו הקודמת הבסיסית - אלמלא התאונה. אינני יכול להתעלם מכך שהובאו ראיות על פיהן החלה התדרדרות מסויימת אצל התובע קודם התאונה. התובע עבר הכשרה מקצועית כספר וקיים סיכוי סביר שיקלט בעבודה בתחום זה והכנסותיו עשויות להגיע לכ-% 75מהשכר הממוצע (ראה סע' 9לעיל), אם כי הסיכוי לרמת שכר זו לוט בערפל. בהתחשב בנתונים אלה כולם סבור אני כי נכון להעריך ירידת כושר תפקודו של התובע בשעור של %30. 18. כאמור, המומחית מטעם ביה"מ התיחסה לשעור נכותו של התובע והירידה בתפקודו. איש לא טרח להציג בפניה שאלה איזה חלק מתקופת האישפוז של התובע יש ליחס לתאונה הנדונה. רק לאחר שנסתיימה הבאת הראיות, ביקש ב"כ התובע לזמן את המומחית לחקירה נגדית, אך בקשתו נדחתה הואיל ולאחר המועד לכך. עפ"י תקנה 15(ג) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים) תשמ"ז 1986יזמין ביה"מ מומחה לחקירה עפ"י בקשת בעל דין ובלבד שהבקשה הוגשה 45יום לפני המועד לתחילת שמיעת הראיות. התובע אושפז תקופה ממושכת כ- 185ימים. בסיכום המחלה המתיחס לאישפוז מיום 9.12.90ועד 24.5.91נרשם כי אובחנה תמונה קלינית פוסט-טראומטית עקב תאונה (ראה סע' 8לעיל). המומחית לא התיחסה בחוות דעתה, כאמור, לשאלה עד כמה אישפוז זה הוא תוצאה של התאונה הנדונה. עם זאת, בתשובה לשאלות הבהרה של ב"כ התובע, ציינה כי אלמלא התאונה התובע היה ממשיך בתפקוד תקין (סע' 6.2לעיל). נראה לי כי יש לפרש זאת כך, שאלמלא התאונה לא היה נזקק לאישפוז. לכך תימוכין הן בעובדה שהתובע אושפז זמן קצר - אחר התאונה, הן באישור המומחית, בחוות דעתה הראשונה, כי היא מאמצת אבחנת ביה"ח לפיה התובע סבל בין היתר מתסמונת פוסט טראומטית. לפי ההלכה שהוזכרה לעיל, מ- ע.א. 285/86, ניתן להקיש גם לענינינו ולקבוע כי אם בשל רשלנות המזיק מתקשה הניזוק להוכיח איזה חלק מן הנזק הוא תוצאה של התאונה ואיזה חלק מן הנזק הוא תוצאה של פגימה/נכות קודמת, צודק הדבר להעביר את הנטל על המזיק להוכיח חלקו בנזק הסופי. בשאלה זו לא הוכיח המזיק דבר. לכן, דעתי היא כי על הנתבעת לשאת במלוא הוצאות האישפוז. עלות האישפוז לא הוכחה כדבעי וע"כ אין לדעת במה מסתכם נזק זה (ראה סע' 8 לעיל). לכן הנני נמנע מלחייב הנתבע בסכום מוגדר אך הנני קובע כי על הנתבעת לשאת במלוא דמי האישפוז הראויים, בשל אשפוזו של התובע בביה"ח הממשלתי נס-ציונה. 19. לאחר שקבעתי כי יש לחייב הנתבעת במלוא דמי האישפוז הרי שיש להסיק מכך שבאותה תקופה של 185 יום לא יכול היה התובע לעבוד עקב התאונה ויש לפצותו בשווי הפסד שכרו המלא. בשל יתרת התקופה עד ליום מתן פסה"ד הנני סבור כי יש לפצותו לפי שעור של % 30 בירידת כושר תפקודו. לתובע שולם שכר עבודתו עד סוף נובמבר .1990 כמ"כ קיבל התובע תשלום ממבטחים בסכום משוערך של 610, 26ש"ח (רא סע' 7.7לעיל). הסכום המתקבל ממבטחים אינו סכום המתקבל עפ"י חוזה ביטוח וע"כ יש להפחיתו מניזקו של התובע (ראה ת.א. (ב"ש) 291/78מנס נ. משרד הביטחון פס"מ תש"מ (2) 133, 139ו-ע.א. 331/75 מבטחים נ. פלאד פד"י לב (1) 63, 70). מאז סוף נובמבר 1990חלפו ארבע שנים ואחד עשר חודשים. עבור תקופת האישפוז של 185יום יש, כאמור, לפצות התובע בהפסד שכר מלא ובעבור יתרת התקופה של 54.6חודשים יש לפצות התובע לפי ירידת כושר תפקוד של %.30 שכרו של התובע עובר לתאונה הסתכם בסך 719, 2ש"ח ובתוספת הטבות סוציאליות שונות בשעור % 10לערך סה"כ 990, 2ש"ח. סכום זה משוערך בשעור % 80למדד יוקר המחיה (ראה ע.א. 110/80גבאי ואח' נ. וליס ואח' פד"י לו (1) 449). עומד על סך 105, 4ש"ח. לפיכך יש לחשב הפסד שכרו של התובע לעבר כדלקמן: - הפסד שכר מלא לתקופת אישפוז של 185יום - 6.17חודשים x105, 4ש"ח - 328, 25ש"ח. - הפסד שכר לתקופה של 54.6חודשים לפי ירידת כושר השתכרות של %30: 54.6חודשים x105, 4ש"ח x%30 -. 67.239ש"ח סה"כ -.567, 92ש"ח פחות מס הכנסה בשעור %13 -.034, 12 -.533, 80ש"ח פחות תשלומים ממבטחים -.610, 26 ש"ח סה"כ הפסד שכר בעבר -.923, 53 ש"ח 20. עובר לתאונה השתכר התובע כ- 105, 4ש"ח לחודש משוערך להיום. נקבע כי תפקודו עקב התאונה פחת ב- % .30 התובע הוא יליד פברואר 1953ולפיכך נותרו לו 22 1/3שנות עבודה. על יסוד נתונים אלה הפסדו לעתיד של התובע יש לחשב כדלקמן: 105, 4x% 30x 194.6332(מקדם) -. 31.160 ש"ח סה"כ הפסד לעתיד -. 208.531 ש"ח בסכום האמור נכלל כבר שווי ההטבות הסוציאליות לרבות פנסיה עתידית (ראה "פיצויים בשל נזקי גוף" ד. קציר מהד' 253 3, 257ו- ע.א. 709/80פרלמן נ. לוזון פד"י לו (4) 273, 276). 21. באשר לפיצוי בעבור כאב וסבל נפסק כי לענין תקנה 2(א) (2) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו של ממון) תשל"ו 1976אין להתחשב בנכות קודמת. אין להביא בחשבון, אלא אותה נכות לצמיתות אשר נגרמה לנפגע כתוצאה מן התאונה שעל הפגיעה בה מבקשים לפצותו. (ראה ע.א. 589/89רקוביצקי נ. יעקובוב ואח' פד"י מז (1) 726, 731, 733). לפי ההלכה זו יש לחשב הפיצוי בשל כאב וסבל לפי שעור הנכות הרפואית שנגרם לתובע עפ"י קביעת המומחית מטעם ביה"מ - % 10נכות. באשר לכאב וסבל המתיחס לימי אישפוז נקבע כי: "מהווים ימי האשפוז אינדיקציה מכנית וטכנית לקביעת הכאב והסבל...". ובאשר לשאלה אם אישפוז של התובע הוא בשל התאונה, גם אם התאונה היתה אחת הסיבות לאישפוז, די בכך כדי למלא תנאי זה. (ראה ע.א. 589/89הנ"ל שם עמ' 735). כבר נקבע כי האישפוז היה תוצאה של התאונה הנדונה ויש ליחסו כולו לתאונה הנדונה. ע"כ יש לחשב הפיצוי בשל כאב וסבל כדלקמן: - כאב וסבל בשל נכות שנגרמה לתובע: -. 97515 ש"ח (הסכום המקסימלי) x%10 -.751, 9 ש"ח פחות % 12בשל גילו של התובע -.170, 1 -.581, 8 ש"ח - כאב וסבל בשל 185 ימי אשפוז: -. 97515ש"ח (סכום מקסימלי) x 2פרומיל x 185יום -. 36.080ש"ח סה"כ פיצוי על כאב וסבל -. 44.661ש"ח 22. התובע לא הביא כל הוכחה בדבר הוצאות כלשהן לעבר או לעתיד, פרט לאישפוז, שיש להן קשר לתאונה ותוצאותיה. גם לא הוכח כי הוא זקוק לעזרה כלשהי מהזולת. 23. פירטנו לעיל את סכום הקצבאות שקיבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי וצפוי לקבל בעתיד (ראה סע' 10לעיל). הקצבאות אשר קיבל התובע אינן מתיחסות רק לנכות שנגרמה לו עקב התאונה, אלא לנכותו הכוללת, לרבות זו שהיא תוצאת אישיותו הבסיסית. עפ"י הפסיקה אין לנכות גמלת נכות כללית אשר שולמה שלא עקב אירוע התאונה, בגינה נתבע הנזק (ראה ע.א. 16/85עזרא נ. וקנין פד"י מא (1) 639, 659וכן "פיצויים בשל נזק גוף", ד. קציר עמ' .862ראה גם ת.א. (חי') 1194/81אשתר נ. קרטה ואח' פס"מ תשמ"ז (ג) 460). הנכות הרפואית שנגרמה לתובע בעטיה של התאונה היא % .10נקבע כי נכותו התפקודית של התובע מגעת כדי % .30נראה לי כי צודק יהיה לנכות מפיצוי התובע חלק יחסי מגמלאות מל"ל בשעור זהה של %.30 - הערך המשוערך של הקצבאות ששולמו עד 31.5.95מסתכם בסך - - -.103.809 - הערך המהוון של הקיצבאות לעתיד מסתכם בסך - -. 276.391ש"ח סה"כ סך - -. 380.200 ש"ח % 30 מסכום הקצבאות מסתכם בסך: 114.060 ש"ח 24. סיכומו של דבר נזקיו של התובע עקב התאונה הנדונה מסתכמים בסכומים שלהלן: - הפסד הכנסתו של התובע בעבר מאז התאונה ועד מתן פסה"ד - -. 53.923 ש"ח - הפסד שכר בעתיד -. 208.531 ש"ח - כאב וסבל -. 44.661 ש"ח -. 307.115ש"ח פחות קצבאות מל"ל -. 114.060 ש"ח סה"כ נזק -. 193.055 ש"ח הנני מחייב את הנתבעת לפצות את התובע בסכום הנזק הנ"ל, למעט הנזק בשל כאב וסבל, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע ניזקו בשל כאב וסבל, כאמור, בתוספת ריבית מיום אירוע התאונה 1.10.90 ועד היום וכן הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. על הנתבעת לשאת במלוא דמי האישפוז הראויים בשל אישפוזו של התובע בביה"ח הממשלתי נס-ציונה. הנני מחייב הנתבעת בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 30.000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. בחיוב זה התחשבתי גם בחיוב הנתבעת בתשלום דמי אישפוז שלא נקבע לו ערך כספי. פיצוייםתאונת דרכים