ניסיון לרמות חברת ביטוח - ביום גניבת רכב

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ניסיון לרמות חברת ביטוח - ביום גניבת רכב:

.1המחלוקת בתמצית
התובע היה בעת הרלוונטית לתביעה בעלים של רכב פרטי שהיה מבוטח אצל הנתבעת.
לטענת התובע נגנב הרכב ביום .10.11.93התובע פנה לנתבעת לקבלת תגמולי ביטוח בגין הרכב שנגנב. הנתבעת סירבה לשלם ולטענתה מדובר בתביעה מרמה. לטענתה בוים אירוע הגניבה במטרה לקבל את דמי הביטוח. מאחר והנתבעת סירבה לשלם את דמי הביטוח הוגשה התביעה בבית משפט זה.
העובדות בחלקן אינן שנויות במחלוקת. מוסכם כי התובע היה הבעלים של הרכב
נשוא תביעה זו. מוסכם כי הרכב הגיע ביום 10.11.93למגרש החניה שבמחסום ארז, בכניסה לרצועת עזה. מוסכם כי הרכב היה מבוטח אצל הנתבעת. מוסכם כי הרכב נעלם בדרך כל שהיא מאיזור המחסום. מוסכם כי הוגשה תלונה על גניבת הרכב בתחנת המשטרה שבמחסום ארז.
כאמור התעורר חשד אצל נציגי הנתבעת כי מדובר בביום גניבה של רכב. נציגי הנתבעת דרשו מהתובע וכן מאחרים שעוד אתייחס אליהם בהמשך לעבור בדיקת פוליגרף בעניין גרסתם. בהמשך נחתמו הסכמים בין הנבדקים לנציגי הנתבעת כי ממצאי הבדיקה יהווה ראיה מכרעת בבית המשפט. בכל הנוגע לבדיקות הפוליגרף של עדים אחרים נקבע במהלך הדיון בתיק זה כי התוצאות אינן קבילות כראיה ובהתאם בית המשפט מתעלם מהן. בכל הנוגע לתוצאות הבדיקה של התובע ניתנה החלטה ביום 20.3.97כי ההסכם אותו חתם התובע הינו הסכם כשר ובהתאם מחויב התובע בתוצאותיו. בדיקת הפוליגרף של התובע הוצגה בבית המשפט וממצאיה בתמצית הן כי התובע אינו דובר אמת.
הצדדים השמיעו את עדיהם והגישו סיכומיהם. לטענת הנתבעת יש לדחות את התביעה הן לאור תוצאות בדיקת הפוליגרף ובהתחשב בהסכם עליו חתם התובע. בנוסף טוענת הנתבעת כי יש לדחות את התביעה מאחר והתובע לא הוכיח את נסיבות אירוע הביטוח ולא הוכיח את הנזק. התובע העלה טענות משפטיות כבדות משקל כנגד בדיקת הפוליגרף ולגופו של עניין ביקש מבית המשפט להאמין לגרסת התובע ועדיו. לעניין הנזק טוען התובע כי למעשה אין עליו חובה להוכיח את הנזק מאחר והנתבעת חבה בשלום בהתאם לסכום הרכב כפי שבוטח וכפי ששולמה בהתאם הפרמיה.
לאחר שעיינתי בסיכומי הצדדים החלטתי לדחות את התביעה. כפי שיפורט להלן אני סבור כי על התובע הנטל להוכיח את תביעתו והתובע לא הרים את הנטל, לא הוכיח את הנזק ולא את אירוע הביטוח. יחד עם זאת, ומטעמים שיובהרו לא נזקקתי להכריע בכל המחלוקות המשפטיות שבין הצדדים לעניין הסכם ובדיקת הפוליגרף, טענות הראויות ליבון ודיון בהזדמנות ראויה אחרת.
.2אי הוכחת הנזק
חיוב הנתבעת בתשלום הנזק הנתבע, דהיינו, מחיר הרכב בעת אירוע הביטוח, הינו פועל יוצא של תנאי הפוליסה בה בוטח הרכב נשוא התביעה. הפוליסה המלאה לא הוצגה לבית המשפט ע"י התובע על אף שלכאורה אין כל מניעה להציג את הפוליסה. כל שהציג התובע הינו הרשימה המהווה נספח לפוליסה בצירוף מחירון "פוליסהר" לחודש .11.93
הלכה היא כי הימנעות מהצגת ראיה הנמצאת בשליטת צד לדיון יוצרת חזקה כי
אותה ראיה אינה תומכת בגירסת בעל הדין שנמנע מלהציגה. ראה:ב
ע.א. 2275/90 לימה חברה ישראל לתעשיות כימיות בע"מ ואח' נ' פרץ
רוזנברג ואח’, פד"י מ"ז (2) 605;
ע.א. 548/78 אלמונית ואח' נגד פלוני, פד"י ל"ה (1) 736;
ע.א. 465/88 בנק למימון וסחר נ' מתיתיהו ואח’, פד"י מ"ה (4) .651
מן המפורסמות הוא שקיימים סוגים שונים של פוליסות לביטוח רכב. בחלקן נקבע סכום קצוב מראש של פיצוי שישולם לבעל הרכב במקרה בו ייגנבו רכבו. באחרות נקבע כי ישולם פיצוי לפי שווי הרכב ביום הגניבה, כפי שיוכח. בהעדר הפוליסה ובשים לב לחזקה המפורטת לעיל אני קובע כי אין בפני ראיה ובהתאם לא הוכח כי הפוליסה הרלוונטית הינה פוליסה בה נקבע סכום ביטוח קצוב ומוגדר מראש שישולם לבעל הרכב ביום מקרה ביטוח. לכאורה, ובאין ראיה לסתור, מדובר בפוליסה מהסוג בה זכאי המבוטח לשיפוי רק לפי שיעור הנזק הנגרם לו בפועל, בגבולות הכיסוי הביטוחי, וכפי שיוכח לבית המשפט בראיות.
ראה:ו ע"א 543/86 - כלל חברה לביטוח בע"מ נ' דניאל כלפון, פורסם
בפד"י מב(3) עמ' 339, שם סוקר כב' השופט מלץ את סוגי הפוליסות כדלקמן:נ
"ההלכה כפי שהיא מתבטאת בפסיקה של בית משפט זה, מבחינה בין שני סוגי פוליסות:ב פוליסה שבעת הביטוח נעשתה בה הערכה של שווי הנכס המבוטח. במקרה כזה, אם נגרם אבדן מוחלט של הנכס המבוטח רשאי המבוטח לקבל את הסכום המלא של הביטוח כפי שהוא נקוב בפוליסה. הסוג השני הוא פוליסה שבה לא נעשתה הערכה כזאת; במקרה כזה זכאי המבוטח לקבל שיפוי רק לפי שיעור הנזק שנגרם לו בגבולות סכום הביטוח. (ראה דברי השופט ד' לוין בע"א 655/82, פד"י מ' (1) בעמ' 749)".
פוליסות מהסוג הראשון הן, למשל, כאלה שס' 56(ד) לחוק חוזה הביטוח תשמ"א 1981דן בהן:ו
"הסכימו הצדדים מראש על שיעור השיפוי, יהיה תגמולי הביטוח כמוסכם ללא תלות בשיעור הנזק שנגרם".
ראה:נ ע"א 410/88, רותם חב' לביטוח נ. כוכב בע"מ ואח’, פד"י
מג(4), 761;
ת"א (תל-אביב) 80/92, חברה ישראלית נ. מועצה לשיווק, תקדין-מח
93(1) 829;
ע"א (חיפה) 4341/96 קורצי נתן נ. הדר חב' לביטוח בע"מ, תקין-מח
97(2) 960;
בר"ע (תל אביב) 1046/96 ליאון מילשטיין נ. מגדל חב' לביטוח
בע"מ, החלטה מיום 27.5.96, טרם פורסם.
במקרה שלפני מפנה הרשימה שהוצגה למחירון "פוליסהר" ולפי מספר דגם הרכב ניתן לנקוב במחירו במחירון. אולם אין בפני פוליסה ממנה ניתן ללמוד כי מחיר המחירון הוא המחיר שהתחייבה המבטחת לשלם כסכום קצוב וקבוע מראש במובן זה שאין מחיר זה מחיר גג הקובע את תיקרת הפיצויים בכפוף להוכחת נזק.
טוען ב"כ התובע כי הנטל על הנתבעת/מבטחת להוכיח כי שווי הרכוש המבוטח שונה מזה הנקוב בפוליסה. מבלי לקבוע עמדה לעניין טענה זו, העולה לכאורה בקנה אחד עם ההלכות שנקבעו בע"א 543/86 וע"א 410/88 הנ"ל, נראה כי במקרה
שבפני אין חולק כי שווי הרכב נשוא התביעה שונה משוויו לפי המחירון אשר אליו מפנה הרשימה שהוצגה לבית המשפט. אין חולק, וזאת לדברי התובע עצמו, כי מדובר ברכב ששימש להובלת נוסעים, שנרכש ע"י התובע מסוחר רכב משומש ועבר תיקון ושיפוץ כללי לרבות של החלפת תיבת הילוכים. נתונים אלו, בצירוף מס' הקילומטרים שנסע הרכב, כולם משפיעים על שוויו של הרכב במובן זה ששוויו האמיתי של הרכב שונה ממחירו במחירון המשמש את חברת הביטוח. במצב נתונים אלו, שאינם שנויים במחלוקת, מורם נטל ההוכחה כי מחיר המחירון אינו משקף את שווי הרכב. במקרה זה עובר הנטל את התובע/בעל הרכב להוכיח את שוויו האמיתי של הרכב, דהיינו שווי הנזק שנגרם לו.
במקרה שבפניי לא הרים התובע את הנטל ולא הוכיח את שווי הרכב נשוא התביעה, כפי שהיה ביום קרות מקרה הביטוח. התובע לא הציג חוות דעת שמאי מטעמו על שווי הרכב. הרכב (לפי דברי התובע עצמו בתצהירו ת/2) היה בעבר מונית ונרכש מסוחר רכב משומש בחיפה. לטענת התובע (שלא נתמכה בכל ראיה) נסע הרכב כ-000, 190ק"מ. לטענת התובע (שגם היא לא נתמכה בכל ראיה כגון קבלות או חשבונות תיקון ורכישת חלפים) הרכב עבר שיפוץ כללי שכלל החלפת תיבעת הילוכים, שיפוץ משאבת שמן וכן שיפוצים שונים נוספים, כמפורט בסעיפים 13- 11לת/ .2בנתונים אלו שונה שווי הרכב ממחירו במחירון ויש צורך לשום את שווי הרכב ולהוכיחו. התובע לא הציג חוות דעת שמאי מטעמו או כל ראיה אחרת שניתן להוכיח באמצעותה את שוויו של הרכב בעת שנגנב (לטענתו). אשר על כן, אני קובע כי שווי הרכב לא הוכח. בהתאם - לא הוכיח התובע את הנזק שנגרם לו ודין התביעה כבר מטעם זה להדחות.
.3אי הוכחת מקרה הביטוח
כאמור, ולטענת התובע, נגנב רכבו. לפי הנטען לקח את הרכב אדם בשם עבד-אלגני עדווי שנשוי לבתו של התובע. מר עדווי הנ"ל נסע לעזה ביחד עם ידיד בשם זיאד אבו דיבה. שם נגנב הרכב. התובע טוען כי לא ידע כי הרכב נגנב עד שמר עדווי הודיע לו את ההודעה. לדברי מר עדווי ומר אבו-דיבה נסעו שניהם לעזה והחנו את הרכב במגרש החניה של מחסום ארז. שניהם נכנסו לעזה ביחד עם תושב מקומי שהסיעו ברכבם. כשחזרו הבחינו כי הרכב נגנב. הם הגישו תלונה בתחנת המשטרה שבמחסום ארז וכן יצאו בעצמם, בסיוע אותו תושב רצועה, לחפש את הרכב ברצועה. אין חולק כי הרכב לא אותר עד היום.
בע"א 391/89 - וייסנר אורית נ' אריה חברה לביטוח בע"מ פד"י
מז(1) עמ' 837, בעמ' 851נקבע כי:ב
"בטוח פריצה, גניבה, שוד וכו' הוא בטוח של סכון הנגרם מטבעו במעשה מכוון בידי אדם. באין הגדרה אחרת בפוליסה, יש לתת למונחים אלה את המובן המקובל שלהם ולפיו אין אדם גונב או שודד מאת עצמו ואינו פורץ אצל עצמו, או את התוכן שלהם בחוק העונשין
(ראה macgillvray& parkingtonשם בפסקה 1931עמ' 867).
גניבה על פי הגדרתה בסעיף 383לחוק העונשין תשל"ז - 1977, מכילה את האלמנט של "בלי הסכמת הבעל". כך גם שוד ופריצה, שהגניבה היא אחד מהיסודות שלהם לפי הגדרתם בסעיף 402ובסעיף .407הם אינם מתיישבים לכן עם מעשה שנעשה בידי בעל הנכס עצמו. לפיכך על בעל הנכס המבוטח להוכיח לא רק את החיוב - את המעשה הנחזה, אלא גם את השלילה - שהמעשה לא נעשה בידיו הוא או בהסכמתו".
ראה גם בע"א 475/81 זיקרי נ' כלל פד"י מ(1) עמ' 589, שם נקבע כי
גניבה, שוד ופריצה, "אינם מתיישבים עם מעשה שנעשה בידי בעל הנכס עצמו. לכן על המבוטח להוכיח לא רק את החיוב - שהאובדן הוא תוצאה של מעשה מכוון, אלא גם את השלילה - שהמעשה לא נעשה בידיו הוא או בהסכמתו".
העיקרון שנקבע בפסק הדין שבע"א 391/89 הנ"ל היה למעשה במסגרת
הערת אגב ובהתאם לא ניתן לאמור כי מדובר בתקדים מחייב. העיקרון נדון, גם כן
במסגרת הערת אגב, בע"א 1845/90, רוני סיני נ. מגדל חב' לביטוח
בע"מ, פד"י מ"ז(5) עמ' .661שם נחלקו הדעות בעניין העיקרון שנקבע
בע"א 391/89. שלושה משופטי ההרכב, השופטת נתניהו והשופטים גולדברג
ואור, חזרו על העיקרון ואימצו אותו. הנשיא שמגר היה בדעת מיעוט וסבר כי אין להטיל על המבוטח את הנטל להוכיח כי אירוע הגניבה לא היה בהסכמתו. השופט מלץ לא הביע את דעתו לעניין זה.
סיכום ההלכה המשפטית הנה כי למעשה טרם נקבע תקדים בעניין זה וכל הדברים שנאמרו הנם בגדר הערות אגב. הערות האגב מצביעות על מחלוקת בין שופטי בית המשפט העליון כשהרוב נוטה לכיוון העיקרון שנקבע בע"א 391/89, המטיל
על המבוטח את הנטל להוכיח הן את עצם הגניבה וכן כי האירוע לא היה בהסכמתו
ו/או במעורבותו. ראה:ו
ת"א (חיפה) 187/90 יהודה עלון נ. מנורה חב' לביטוח, פורסם
בתקדין מח' 97(3), 192;
בר"ע (באר שבע) 5185/96, מנורה חב' לביטוח נ. מרק יצחק, פורסם
בתקדין מח' 96(4) 16;
ת.א (רמלה) 3317/95, מיה ג'אנה נ. סהר חב' ישראלית לביטוח,
פורסם בתקדין של' 96(2) .3695
אין חולק כי על המבוטח להוכיח כי רכבו נגנב. המחלוקת שבפסיקה היא לעניין
הנטל הרובץ על המבוטח להוכיח כי לא ידע או עורב בגניבה. לאחר ששמעתי את כל העדויות ועיינתי בכל הראיות שהוצגו אני סבור כי התובע לא הרים את הנטל ולא הוכיח כי הרכב נגנב וכן לא הוכיח כי לא עורב לפחות בידיעה בהעלמת הרכב.
עדויות העדים מטעם התובע לא היו אמינות. ב"כ הנתבעת פירטה בסיכומיה אחת לאחת את הסתירות שבעדויות עדי התביעה, הן ביחס שבין העדויות וכן בהשוואה לעדותו של כל עד בבית המשפט מול העדות שמסר לחוקרי חב' הביטוח. ב"כ המלומד של התובע אשר צפה מראש את טיעוני ב"כ הנתבעת טען כי כל אחת מהסתירות הנ"ל הנה בעניין "פרטים שוליים" (סעיף 8לסיכומי התובע). לכאורה אכן כל אחת מהסתירות בעדויות מתייחסת לפרט היכול להיחשב כשולי (וכפי שיפורט להלן סבור אני כי חלק מהסתירות אינן בנושאים שוליים כלל). לו היתה כל אחת מהסתירות עומדת בפני עצמה במסגרת של עדות רציפה ואמינה לא היה בה כדי להשמיט את אמינות גרסת העדים ואולם שונה המצב כשמדובר ברצף של סתירות. לא ניתן להתעלם מהפאן הכמותי של הסתירות בעדויות אשר במצטבר מצביעות על העדר אמינות בגרסת התביעה.
ואולם כאמור לעיל, סבור אני כי לפחות חלק מהסתירות שבעדויות אינן בפרטים שוליים ומתייחסות לפרטים מרכזיים בהתייחס לאירוע שעניינו גניבת רכב. העדים עדווי ואבו דיבה העידו כי הגיעו לאזור מחסום ארז בשעות הבוקר (9.30-10.00) והשאירו את הרכב מול הכניסה לבסיס הצבאי. לאחר מכן נכנסו לעזה כדי לגבות חוב. שניהם חזרו לאחר שעתיים והבחינו כי הרכב נגנב. כך לגרסתם.
בעדותו בבית המשפט טען עדווי כי הבחין בשברי זכוכית במקום בו חנה הרכב (עמ' 29לפרוטוקול). טענה זו סותרת את עדותו שנמסרה לחוקר חב' הביטוח לפיה לא הבחין בשברי זכוכית במקום בו חנה הרכב. מר אבו דיבה הצהיר בתצהירו (ת/1) ובעדותו (עמ' 11לפרוטוקול) כי היו שברי זכוכית במקום ואולם לא יכל היה ליתן הסבר הגיוני כיצד זה שומר הבסיס הצבאי שבסמוך לו חנה הרכב לא הבחין בשבירת החלון.
סתירות בולטות בעדויות נוגעות לנסיבות מסירת התלונה במשטרה. בין העדויות
שנמסרו בבית המשפט ע"י שני העדים והעדויות שנמסרו לחוקר חב' הביטוח ואשר
נחתמו ע"י מר עדווי ומר אבו דיבה ניתן לדלות שלוש גרסאות שונות לעניין מועדי מסירת התלונה במשטרה. הראשונה היא כי התלונה במשטרה נמסרה מיד כשהבחינו העדים בהעדרו של הרכב (בסמוך לשעה 11.00). הגרסה השניה היא כי העדים החלו לחפש את הרכב באזור המחסום. לאחר שלא מצאו את הרכב במשך כשעה של חיפושים ניגשו לתחנת המשטרה, הגישו את התלונה ולאחר מכן יצאו לחפש את הרכב בעזה. הגרסה השלישית היא כי העדים הבחינו כי הרכב חסר ונסעו מיד לעזה לחפשו. רק לאחר שחזרו התלוננו במשטרה. יצויין כי לפי אישורי המשטרה הוגשה התלונה רק בשעה 18.10בערב, דהיינו כ- 7שעות לאחר המועד בו הבחינו מר עדווי ואבו דיבה כי הרכב נגנב.
כאשר נגנב רכב ממגרש חניה הסמוך לתחנת משטרה יש לצפות כי בעלי הרכב או מי שהרכב בחזקתו יפנה בראש ובראשונה לתחנת המשטרה וידווח על הגניבה. בפרשה נשוא תביעה זו הוגשה התלונה רק לאחר כ- 7שעות. על הנסיבות לעיכוב במסירת התלונה נמסרו גרסאות שונות.
גרסאות שונות אלו בעניין מהותי הקשור לטיפול שיגרתי של אזרח באירוע של גניבת רכב מערערות את אמינות גרסת העדים עדווי ואבו דיבה בכל הנוגע לנסיבות היעלמותו של הרכב.
בנוסף לאמור לעיל מערערים את אמינות גרסת העדים פרטים נוספים בעדותם אשר אינם קשורים ישירות לנסיבות העלמות הרכב. התובע סיפר כי ניסה למכור את הרכב בסמוך למועד בו נגנב מאחר ולא היה לו צורך עוד ברכב זה. כאשר נחקר העד עדווי ע"י חוקר הביטוח העיד כי לקח את הרכב מהתובע לצורך מכירתו. בבית המשפט העיד כי לקח את הרכב מאחר ונזקק לרכב לצורך סידורים שונים. כשנחקר על הבדלי הגרסאות הסביר כי אכן לקח את הרכב לצורך סידורים ואולם אם היה פוגש קונה אקראי היה מוכר לו את הרכב (עמ' 28לפרוטוקול). ואולם כשנשאל האם היה שלט "למכירה" על הרכב השיב בשלילה. וכיצד ידע הקונה האלמוני לפנות אליו? מר עדווי התפתל והשיב כי אם היה מישהו שואל הוא היה מציע לו את הרכב למכירה (עמ' 28- 29לפרוטוקול). הסברו זה של מר עדווי בלתי סביר ובלתי אמין ומשמיט את בסיס האמינות מעדותו.
מר אבו דיבה נחקר על נסיבות הנסיעה לעזה. על פי עדות שני העדים עדווי ואבו דיבה הם נסעו לעזה כדי לגבות חוב המגיע לאבו דיבה הנ"ל. מדובר בחוב של כ-000, 12ש"ח לגרסת העד. ואולם כשנשאל אבו דיבה האם שולם לו החוב במהלך אותו ביקור בעזה השיב כי אינו זוכר (עמ' 11לפרוטוקול). העובדה שהעד אינו זוכר האם שולם לו סכום שלכל הדעות אינו זניח כאשר זו היתה מטרת הנסיעה המיוחדת לעזה אינה סבירה ומצביעה על העדר אמינות בגרסתו.
בנוסף לסתירות המהותיות העולות מהפרוטוקול הכתוב רשמתי בפני במהלך העדויות כי העדים עדווי ואבו דיבה לא היו אמינים. הם היססו בתשובותיהם וניכר בהם כי הם מנסים לנחש את התשובה המועדפת, גם אם אינה נכונה. התנהגותם באולם הצביעה על חוסר מהימנות גרסתם ובהתאם התרשמתי, גם מטעם זה, כי עדים אלו אינם דוברי אמת.
אותם הדברים נכונים גם בנוגע לעדותו של התובע עצמו. גם התובע הפגין חוסר
נינוחות בעת שהעיד וניכר בו כי גם הוא מנסה להתאים את פרטי עדותו לרצוי מבחינתו, גם אם יש בכך חוסר דיוק (זאת בלשון המעטה). בנוסף לאמור לעיל נתגלו בעדותו מס' סתירות. ראשית העיד העד בעדות שמסר לחוקר חב' הביטוח (נ/4) כי ביום 10.11.93, דהיינו יום הגניבה, ביקש ממנו עדווי את הרכב כדי לנסוע לעזה. בבית המשפט העיד כי מר עדווי ביקש את הרכב יום קודם מאשתו של התובע זאת מאחר והתובע כלל לא היה בבית בימים האלו. התובע העיד כי חתנו מר עדווי נסע לעזה כדי לקנות חלקי חילוף. לפי גסת מר עדווי ומר אבו דיבה מטרת הנסיעה היתה בעניין גביית חוב. בנוסף נתגלו בעדותו של התובע סתירות בכל הנוגע למועדי תיקון הרכב ש"נגנב", כמות הקילומטרים אותם נסע הרכב ועלות תיקון תיבת ההילוכים. מכלול סתירות אלו פגם באמינות גרסתו של התובע.
בסיכומו של דבר, בהתחשב בהעדר אמינות בעדויות התובע ועדיו, ובהתחשב בעובדה שהתובע ניסה ללא הצלחה למכור את הרכב ואף ביקש ממר עדווי לסייע בידו, אני סבור כי יש בסיס מוצק לטענות הנתבעת לפיהן מדובר בביום של גניבת רכב. בכל מקרה, ובהעדר אמינות עדויות התביעה אני קובע, כי לא הוכח שרכב התובע נגנב בעת שחנה במחסום ארז וקיים בסיס מוצק לטענה כי התובע ידע והיה שותף למעשיהם של מר עדווי ואבו דיבה הנ"ל שסייעו בהעלמתו של הרכב, וזאת לאחר שהתקשו במכירתו ולצורך גביית תשלומי ביטוח.
.4הסכם הפוליגרף
מאחר ואני קובע כי גרסת התביעה אינה אמינה ולאחר שקבעתי כי לא הוכח הנזק
מייתר הדבר את הצורך לדון בטענות ב"כ התובע בעניין תוקפו המחייב של הסכם
הפוליגרף ואופן הצגת הנתונים לבית המשפט.
יחד עם זאת מצאתי לנכון להעיר בעניין זה כדלקמן:נ
בכל הנוגע לתוקפו המחייב של ההסכם שבין התובע לנתבעת ניתנה ביום 20.3.97החלטה מפורטת בבית משפט זה ובה קבעתי כי יש לאכוף את הסכם הפוליגרף לרבות הוראת סעיף 3ב' להסכם לפיה ישמשו ממצאי הבדיקה ראיה כשרה ומכרעת בפני בית המשפט. אינני מוצא צורך או מקום לחזור שוב במסגרת פסק הדין על כל האמור בהחלטה מיום 20.3.97ולא שיניתי את דעתי בכל הדברים שקבעתי שם לעניין מערכת היחסים שבין התובע לנתבעת. בהתאם אני קובע, כפי שקבעתי בהחלטה הנ"ל, כי הסכם הפוליגרף שנחתם בין התובע ונציגי הנתבעת מחייב אותו.
בכל הנוגע לאופן הצגת ממצאי הפוליגרף - סבור אני כי יש טעם רב בדברי ב"כ התובע כי אין להסתפק בהצגת חוות דעת מומחה של הבודק ויש לצרף לחוות הדעת גם את הממצאים עצמם, דהיינו את כל השאלות והתשובות בצירוף הערכת הבודק על נכונות התשובות. זאת כדי שבית המשפט יתרשם בדרך בלתי אמצעית ממסקנות הבודק. נראה לכאורה כי יהיה זה נכון לחייב את מי שמסתמך על הבדיקה להציג את כל השאלות והתשובות, לרבות שאלות הביקורת, וזאת ביחד עם חוות דעת מומחה של הבודק. חוות הדעת כשהיא מוצגת בעצמה וללא פירוט הממצאים לוקה בחסר. כך נראה לי לכאורה הפתרון הרצוי. ואולם בנסיבות העניין, ומאחר וקביעת עמדה בשאלה זו אינה נחוצה לצורך הכרעה בסכסוך שבפני סבור אני כי יש להשאיר שאלה זו לליבון ולהכרעה לעת מצוא.
.5סיכום וסעדים
בסיכומו של דבר אני קובע כי דין התביעה להדחות. לא הוכח כי רכבו של התובע נגנב, ויש בחומר הראיות בסיס איתן לטענה כי התובע, בסיוע חתנו וידיד נוסף, ביימו גניבה של רכב וזאת לאחר שלא עלה בידיהם למכור את הרכב ומתוך רצון לגבות מהנתבעת דמי ביטוח.
.6פסיקת הוצאות
בכל הנוגע להוצאות - סבור אני כי צודקת ב"כ הנתבעת בגישתה הבסיסית, כי מי שגורר את הצד השני לבית המשפט ובמיוחד כשמדובר בתביעה הנאחזת להיות תביעת מירמה ראוי שישא בהוצאות הצד שזומן לדיון. בית משפט זה כבר קבע בעבר כי יש להביא לידי ביטוי בפסיקת הוצאות את ההוצאות האמיתיות המשולמות ע"י צד בדיון וזאת כדי שמי שזכה בדיון ונמצא כי טענתו צודקת, לא יפגע מעצם קיום ההליך המשפטי. בעניין זה אני סבור כי יש לפרש את הוראות תקנות 511עד 515לתקנות סדר הדין האזרחי, לאור הוראות ס' 3לחוק יסוד:ב כבוד האדם וחירותו. חוק היסוד קובע כי אין פוגעים בקנינו של אדם. בהתאם פסיקת הוצאות צריכה להיות כזו שלא יפגע קנינו של אדם (לרבות תאגיד) אך ורק מהטעם שנתבע בבית משפט. מי שיוזם הליך שיפוטי צריך לדעת כי אם יתברר שלא היה בסיס לטעוניו, ישא בהוצאות הצד שכנגד.
בנוסף, סבור אני, כי יש מקום להביא לידי ביטוי בפסיקת ההוצאות את נסיבות המקרה, במובן זה שיש לפסוק הוצאות ממשיות כאשר המדובר בתביעה שהיא תביעת מירמה שכוונתה לגרום לחברת ביטוח לשלם לתובע דמי ביטוח בנסיבות בהן אין הוא זכאי לכך.
למרבה הצער, אנו נתקלים, לא אחת, בתביעות שהן תביעות מירמה שמטרתן הוצאת
כספים מחברות ביטוח. ניהול התביעות גורם לעלויות ניכרות לחברות הביטוח וכתוצאה מכך עולה יוקר עלויות דמי הביטוח שמשלמים כלל בעלי הרכב. כמו כן דיון בתביעה מסוג זה בא על חשבון זמן שיפוטי שהיה יכול להיות מנוצל לטובת תביעה ממשית ומוצדקת אחרת. אשר על כן הנזק הנגרם לחברה הוא נזק כפול - הן של ייקור עלויות ביטוח, המשולמות על ידי כלל בעלי הרכב, וכן של סתימת בתי המשפט בתביעות סרק. בהתאם אני סבור כי יש מקום לפסוק הוצאות לדוגמא שירתיעו מפני הגשת תביעות מסוג זה, תביעות הגורמות נזק לחברה כולה.
מעבר לעקרונות הכלליים שפורטו לעיל יש להביא לידי ביטוי בפסיקת הוצאות את מס' הישיבות שהתקיימו בתיק. בתיק זה התקיימו מס' רב של ישיבות הן קדמים והן הוכחות. הנתבעת נדרשה לזמן עדים וכן מומחה מטעמה. בהתאם יש להביא את ריבוי הדיונים במסגרת שיקולי פסיקת ההוצאות.
אשר על כן, ובנסיבות העניין, אני מחייב את התובע לשלם לנתבעת את הוצאות
הדיון בפני בסך 000, 12ש"ח + מע"מ כחוק. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. גניבת רכב נכה

  2. גניבת רכב מונע

  3. ביום גניבת רכב

  4. עורך דין גניבת רכב

  5. גניבת רכב ממוסך

  6. גניבת רכב מליסינג

  7. גניבת רכב בנתניה

  8. עונש על גניבת רכב

  9. גזר דין גניבת רכב

  10. גניבת רכב ממגרש חניה

  11. מה העונש על גניבת רכב

  12. גניבת רכב נזקים עקיפים

  13. גניבת רכב ע''י שב''חים

  14. כסף מהביטוח על גניבת רכב

  15. ערעור פלילי על גניבת רכב

  16. ביטוח גניבת רכב מליסינג

  17. עונש על ניסיון גניבת רכב

  18. גניבת רכב מחניה ליד הבית

  19. ביטוח גניבת רכב - תאונות

  20. גניבת רכב ממגרש – אחריות חברת שמירה

  21. גניבת רכב - אזעקה לא תקינה

  22. ביטוח גניבת רכב משועבד לבנק

  23. הוכחת גניבת רכב לחברת הביטוח

  24. גניבת רכב במכון שטיפת מכוניות

  25. גניבת רכב שנקנה ממדינת ישראל

  26. הרשעה בעבירת ניסיון גניבת רכב

  27. תביעה נגד מנורה ביטוח גניבת רכב

  28. חברת הביטוח לא משלמת על גניבת רכב

  29. ביטוח גניבת רכב - מחירון יצחק לוי

  30. סעיף מיגון בפוליסת ביטוח גניבת רכב

  31. ביטוח מקיף סובארו ג'סטי - גניבת רכב

  32. גניבת רכב זמן קצר לאחר תחילת הביטוח

  33. פיצוי על גניבת רכב נמוך ממחיר מחירון

  34. סירוב חברת הביטוח לפצות על גניבת רכב

  35. תביעה נגד מושב - אחריות בגין גניבת רכב

  36. ניסיון לרמות חברת ביטוח - ביום גניבת רכב

  37. האם פציעה בזמן גניבת רכב מהווה תאונת דרכים

  38. חברת הביטוח מסרבת לשלם על גניבת רכב - תביעה

  39. מדיניות ענישה מחמירה כלפי העבירות פריצה וגניבת רכבים

  40. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון