נפילה במדרכה בירושלים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נפילה במדרכה בירושלים: .1התובעת, ילידת 1983, הגישה תביעתה כנגד הנתבעת מס' 1(עירית ירושלים) וכנגד הנתבעת מס' 2(מגדל חברה לביטוח בע"מ) בגין נזקי גוף שאירעו לה כתוצאה מנפילה שאירעה לה עת הלכה ביום 4.4.9על מדרכה ברחוב גולומב בירושלים. .2בכתב התביעה נטען שלאורכה של המדרכה ובאמצעיתה נחפרה תעלה "שכוסתה אח"כ בשכבת אספלט דקה כך שנותר הפרש גובה בין מפלס המדרכה ובין התעלה המכוסה שיצר מכשול מסוכן". ובהמשך: "התובעת, שהינה אישה מבוגרת, פסעה ביום התאונה במדרכה כשלפתע נתקלה רגלה במכשול שנוצר, רגלה התעקמה והיא נפלה ונחבלה בכל חלקי גופה ובעיקר ברגלה השמאלית". (סעיף 5לכתב התביעה). לתובעת נגרם שבר בכף רגלה השמאלית, ורופא מומחה מטעמה קבע לה נכות רפואית בשעור של % 10בתחום האורטופדי. .3הנתבעות שלחו הודעת צד שלישי כנגד חברת ישי את שדי בע"מ וזאת בנימוק שחברה זו ביצעה או ניהלה עפ"י הסכם שבינה ולבין הנתבעת מס' 1, את עבודות הנחת קו מים במקום התאונה, ובנימוקים כמפורט בהודעה. .4חב' ישי את שדי שלחה הודעת צד רביעי כנגד כלל חברה לביטוח בע"מ וזאת בטענה שחב' כלל ביטחה את חב' ישי את שדי בפוליסת ביטוח בת תוקף שכיסתה גם את העבודות נשוא כתב התביעה. אולם, עוד בשלב מוקדם, ובהסכמה, נדחתה ההודעה כנגד הצד השלישי והצד הרביעי הנ"ל, ובמקום זאת הוגשה מטעם הנתבעות הודעת צד שלישי כנגד כור מתכת בע"מ (להלן: "הצד השלישי") וזאת בטענה, בין היתר, שהצד השלישי הקים בסמוך למקום אירוע התאונה תחנת אוטובוס וחיבר את התחנה לקו מתח באמצעות חפירה אשר בה, כך נטען, נכשלה התובעת, וכמפורט בהודעה. .5הצד השלישי (כור מתכת בע"מ) שלח הודעת צד רביעי כנגד חב' כהן את בן דוד תאורה ותיקשורת בע"מ (להלן: "הצד הרביעי") בנימוק שהצד הרביעי הוא זה שביצע את החפירה וע"פ הסכם בין הצדדים התחייב הצד הרביעי לשאת באחריות לכל תביעת פיצויים או נזיקין שתוגש כנגד הצד השלישי, כאמור בהסכם שבין הצדדים וכמפורט בהודעה. .6לאחר הדברים האלה באו הצדדים לידי הסכמה שלפיה ינוהל הדיון (לעניין גובה הנזק) על בסיס % 5נכות, ומאוחר יותר, בתחילת שמיעת הראיות, הגיעו הצדדים להסכמה שלפיה גובה הנזק של התובעת יעמוד ע"ס 143, 36ש"ח כשסכום זה כולל הוצאות ושכ"ט עו"ד, ומתוך סכום זה ינוכה שעור הרשלנות התורמת של התובעת כפי שיוכרע, ובכפוף להסכמה זו יובאו ראיות לעניין חלוקת האחריות ולעניין הרשלנות התורמת. .7לאחר עדותה של התובעת, הגיעו הצדדים להסכמה נוספת וזאת לעניין חלוקת האחריות כלהלן: הנתבעות 1ו- 2ישאו ב-% 50משעור הנזק, הצד השלישי ישא ב-% 25משעור הנזק, והצד הרביעי ישא גם הוא ב-% 25משעור הנזק, כל זאת לאחר שתנוכה רשלנות תורמת של התובעת וכן: "מוסכם שיהמ"ש יכריע לפי שיקול דעתו לעניין חלוקת הרשלנות התורמת לאחר סיכומים קצרים שיהיו הצדדים רשאים להגיש כולם כאחד". .8ואכן, הוגשו סיכומים מטעם התובעים, הצד השלישי והצד הרביעי. .9לעניין אירוע התאונה, אמרה התובעת בעדותה, כי התאונה אירעה בסמוך לשעה 30: 17- 00: 18בסמוך לרחוב גולומב 23שם היא גרה: "ירדתי ובצעדים רגילים התחלתי להיכנס לכיוון הבית, הייתי עם נעלי התעמלות... בכניסה לבית נתקלתי בשקע די עמוק שהיה קיים על המדרכה... ראיתי שאני בתוך שקע שעומקו 4עד 5ס"מ...". לדבריה, היא גרה באותו מקום עד לאירוע, במשך כשנתיים וחצי, וה"מפגע" היה קיים עוד בטרם החלה לגור שם. עוד הוסיפה כי בשעה שנפלה היה "די חשוך" , אורך השקע היה כ-15- 10מ' כאשר בחלקו הוא עמוק יותר ובחלקו עמוק פחות, ועוד אמרה: "השקע היה בתודעה לא היה צריך להסתכל עליו... אי אפשר לא לראות את השקע הוא נורא בולט". .10מהתמונות שהוגשו (ע"י שני הצדדים) עולה כי המדובר בחפירה שנתפרה בצורת האות , tשבסיסה יוצא מתחנת האוטובוס, באמצע המדרכה, ואורכו כ- 15מ'. רוחב השקע הוא כ- 30עד 40ס"מ, שוליו "נחתכו" בצורה ישרה והוא מצופה, כמו המדרכה, באספלט, אולם שקוע מפני המדרכה. מהתמונות ניתן להיווכח כי המדובר ב"שקע" בעל מימדים ניכרים, שלא ניתן להתעלם ממנו וקשה להחמיץ אותו, אין המדובר במפגע חבוי, נסתר, שקשה להבחין בו ומאידך אין המדובר במפגע שהנתבעת מס' 1הייתה חייבת בבצוע פעולות יוצאות דופן ובלתי שגרתיות לגלותו. כאמור, הצדדים קיבלו עליהם את חלוקת האחריות והשאלה היחידה שנותרה להכרעה היא השאלה האם קיים אשם תורם מצד התובעת, ואם כן, מה שעורו. .11א. לעניין בחינת אשמו התורם של הניזוק נאמר: "עיקרו של המבחן הוא בהצבת מעשה הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. מידת האשמה המוסרית עולה בעיקר מתוך בחינת התנהגותם של הנוגעים בדבר במקרה הקונקרטי, אשר נדון לפני בית המשפט, אם כי לעיתים יזקק בית המשפט למבחן חיצוני, המפנה אל רמתו של האדם הסביר". ר: ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פד"י ל"ח (1) 72, בעמ' .81 ב. לשון אחרת לביטוי העיקרון הנ"ל באה בעניין ע"א 613/57 אלן שור נ' מדינת ישראל, פד"י ל"א(1) 292(בעמ' 5-304)(שהוזכר גם ע"י הצדדים בסיכומיהם): "אימתי רשלנותו של פלוני התובע היא בגדר אשם-עצמי-תורם, שיש לראות בו אחד מן הגורמים שהסבו את הנזק, עליו נסבה התובענה". לענין זה אמר בית משפט זה ב-ע"א 57/56 (2) מורדקוביץ נ' מנחם, עמ' 605: "מהו המבחן שאפשר לקבוע על פיו אם רשלנותו של התובע היתה אף היא אחת מן הסיבות שגרמו לתאונה? נראה לנו, כי בני סמך נמנו וגמרו כי מבחן זה כפול הוא. ראשית, הפרת חובה מטעם התובע כלפי הנתבע. חובה זו קיימת ביחוד במקרה של שני גופים נעים זה מול זה. כל אחד מגופים אלה חב חובה לחברו לנוע בזהירות, ובשים לב למצבו של חברו, בין אם הגופים הם כלי רכב והשני הולך רגל: 448 .Co .ry .v ance(1951) 2e.r. all 450,(8) columbia nbritishאך קיומה של חובה כלפי הנתבע אינו תמיד המבחן למציאותה של רשלנות תורמת. ומכאן בא המבחן השני, היינו: העדר זהירות סבירה מטעם התובע להגנת עצמו ולשמירה על רכושו. במקרה המגלה נתונים אלה אומרים לו לתובע, כי היה בידיו להימנע מן התאונה אילו נקט אמצעים שאדם סביר היה נוקטם באותן נסיבות, והואיל ולא עשה כן, הרי הוא שותף לנזק: כלומר הנזק הוא תוצאה גם של משגהו שלו...". סיכומה של נקודה זו, לענין קיומו של האשם העצמי התורם עלינו לבחון אם נהגה המערערת הניזוקה "כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה"... או שמא היה בהתנהגותה משום העדר זהירות סבירה בהגנה על עצמה". ובאשר לשאלה, מהו המבחן שעל פיו יש להכריע בנוגע לחלוקת האחריות, כאשר נמצא אשם תורם לפתח הניזוק, נאמר בפסק הדין בעניין אלן שור: "(ג) שאלה שניה ונפרדת היא מהו המבחן שעל פיו יש להכריע כאשר מבקשים לחלק את האחריות בין המזיק לבין הניזוק הנושא באשם התורם. מקובל עלינו, כי יש להכריע בחלוקה זו על פי המבחן של "מידת האשמה" (ע"א 267/58, לקריץ נ' שפיר, (3), בעמ' 1235; ע"א 23/61, סימון נ' מנשה, (4), בעמ' 473). הווה אומר, בית המשפט מציב את מעשה הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלים של מעשיו ומחדליו של כל צד. בתהליך בדיקה זה מתגבשות מסקנותיו של בית המשפט לגבי "מידת אחריותו של התובע לנזק", כלשון סעיף 68(א) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), על פיה רשאי בית המשפט לקבוע אותה מידת הפחתה בשיעור אחריותו של המזיק, כפכי שהוא מוצא אותה לנכונה ולצודקת, כלשונו של סעיף 68(א) האמור. (ד) בהקשר זה מן הנכון להוסיף שתי הערות אלו: (1) מידת האשמה המוסרית עולה בעיקרה מתוך הבחינה של ההתנהגות של הנוגעים בדבר במקרה הקונקרטי אשר נדון בפני הערכאה השיפוטית... אך יקרה לא אחת, כי לצורך הערכת מידתה ומשקלה של האשמה המוסרית יזקק בית המשפט גם למבחן חיצוני, המפנה אל רמתו של האדם הסביר. זאת ועוד, אך מובן הוא כי בית המשפט יבחן נתונים אשר להם זיקה לגרם התאונה, אך יסוד הסיבתית אינו בעל המשקל העיקרי בהקשר זה... (2) בחינה כמתואר איננה בגדר מלאכה שיסודותיה במדע המדוייק, אלא היא מושתתת בהכרח על שקילתו של הנכון והצודק, לפי מיטב הערכתו ושיקוליו של בית המשפט, לאור נסיבותיו של כל מקרה ומקרה". ג. להשלמת התמונה אזכיר גם את ע"א 2004/92 עירית קרית אונו נ' מנחם שחם, תקדין עליון כרך 95(1) תשנ"ה-תשנ"ו), (שהוזכר ע"י הצדדים). המדובר שם באדם שהלך במדרכה (בשעות החושך) ונתקל בסבכה שגובהה כ- 30ס"מ שהקיפה גומה שבה היה שתיל. בהתייחסו לשאלת האשם התורם אמר בית המשפט (מפי כב' השופט צבי טל): "... בכך כיוון בית משפט קמא למאמר שנאמר בהקשר דומה, "אין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים... גם לי נראה שאין לקבל את טענת העיריה. הלא בכל פעם שאדם נתקל במכשול בדרך, אילו התבונן לא היה נכשל. אבל אחריותו של מי שנתן את המכשול בדרך היא דווקא כלפי מי שלא התבונן. כך נקבעה לא אחת אחריות של רשויות מקומיות על מכשולים בדרך...". דברים דומים נאמרו ע"י כב' השופט ד. חשין ב- ת.א. 1521/87 קרבצ'ק נ' עירית ירושלים: "התובעת רשאית היתה להניח כי ניתן ללכת במקום התאונה כמו בכל מקום אחר שנועד להולכי רגל, מבלי לבדוק את טיב המשטח שעליו היא נפלה". ד. בית המשפט בענין שחם, התייחס לעניין אלן שור הנ"ל ואיבחן אותו תוך שאמר: "בהבדל מן המקרה ההוא מדובר כאן במכשול ללא כל אזהרה ובחשיכה ללא פנס". ה. יישום כל שנאמר לעיל לענייננו מעלה שאומנם, האחריות יכול שתהא גם כלפי מי שלא התבונן, אלא שדברים אלה אינם מתייחסים לשאלת היקף האחריות. בעניין שחם, אף שנקבעה שם אחריות, אין פירוש הדבר שהאחריות בכל הנסיבות מוטלת במלואה על כתפי המזיק. לעניין זה אציין כי דברי כב' השופט ד. חשין בעניין קרבצ'ק הנ"ל, מתייחסים למשטח ספיציפי שנבנה בצורה מסוימת והוא טומן בחובו מכשול יוצא דופן ואין הדברים שם מתייחסים למדרכה "סטנדרטית". אומנם, לא ניתן לאמר בענייננו שהתובעת נהגה שלא כאדם אחראי, אלא שזהירות סבירה, בכ"ז מוטלת על כתפיה. לא ניתן להתעלם מכך שהיא הייתה ערה זה שנים לקיומו של המפגע בסמוך לביתה והוא היה "קיים בתודעתה", כדבריה. בעניין אלן שור הנ"ל, נקבע המבחן של "מידת האשמה", דהיינו: הצבת מעשי הרשלנות של הנתבעת אל מול מעשי התובעת "כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד". בענייננו התובעת יכולה הייתה להבחין באותו מפגע, בייחוד משום מימדיו כפי שתוארו ע"י התובעת עצמה וכמפורט בתמונות, ומשום היותה מודעת לעצם קיומו בפתח ביתה בתקופת זמן כה ארוכה. אף שאין המדובר במי שהוא מתהלך כמו "סומא בארובה", עדיין יש משקל לחובה המוטלת עליה לשים לב, אפילו במידה שטחית, לדרך שבה היא הולכת. יחד עם זאת, העובדה שהמדובר בתאונה שאירעה בשעת בין הערביים וסמוך לחשיכה, מהווה גם היא גורם שיש להביאו בחשבון השיקולים. הערה: לסיכומי הצד השלישי והצד הרביעי אבקש להעיר כי העובדות בפסק הדין בעניין אלן שור שהוזכר לעיל, תוך שהצדדים הפנו לשעור הרשלנות התורמת שנקבע שם, הינן שונות בתכלית, כמו גם בע"א 542/88 שנזכר בסיכומי הצד השלישי. כן, קיים שוני מהמקרה שנדון בעניין בוסקילה נ' עירית ירושלים. התוצאה היא על כן, בנסיבות העניין ולאור האמור לעיל, כי על התובעת מוטל אשם תורם בשעור %20, ויש לנכות שעור זה מהסכום המוסכם בדבר גובה הנזק. הסכום הנותר ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל. תאונות נפילהנפילה ברחוב / שטח ציבוריירושליםנפילה