לצורך החלפת הלוחות הונחו על הגג לוחות זחילה, עליהם עמדו הפועלים, וביניהם התובע, לצורך פירוק הלוחות הישנים והחלפתם בלוחות אזבסט חדשים. לפתע קרס הלוח עליו עמד התובע והוא נפל מגובה של כ- 5 מטר, נחבל בראשו ובגבו ואיבד הכרתו. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נפילה מגובה בעבודה: .1רקע כללי (א) התובע, גגן במקצועו, נולד ב- 27 בפברואר 48והועסק בכל הזמנים הרלבנטיים לתובענה בשירותה של הנתבעת מס' 1(להלן - המעבידה). (ב) המעבידה היא חברה העוסקת בכיסוי ותיקון גגות, התקנת מרזבים וכל הקשור בכך. (ג) הנתבעת מס' 2(להלן - איתנית) שימשה בכל הזמנים הרלבנטיים לענין, על פי הסכם עם משרד הבטחון, קבלן לתיקון, שיפוץ ואחזקת גגות בבסיסים צבאיים. במציאות, נהגה איתנית להתקשר עם קבלני משנה - ובהם גם המעבידה - ולמסור לביצועם עבודות אלה. (ד) מדינת ישראל (להלן גם - המדינה וגם/או משרד הבטחון) נתבעת במשפט זה כמחזיק במקרקעין שהיה בהם (לפי הנטען) סיכון לתובע וכמזמינה של העבודות שבמהלכן קרתה התאונה נשוא התובענה. (ה) ב- 20באוקטובר 90, הועסק התובע בהחלפת לוחות אזבסט בגג מבנה מגורים של חיילים, באחד מבסיסי צה"ל (וראה: התצלומים המשקפים את המבנה המצורפים לחוות דעת המומחה, מר מוגילבקין, מוצג ת/3). לטענתו (בסעיף 5שבכתב התביעה): "... לצורך החלפת הלוחות הונחו על הגג לוחות זחילה, עליהם עמדו הפועלים, וביניהם התובע, לצורך פירוק הלוחות הישנים והחלפתם בלוחות אזבסט חדשים. לפתע קרס הלוח עליו עמד התובע [ההדגשה איננה במקור] והוא נפל מגובה של כ- 5מ', נחבל בראשו ובגבו ואיבד הכרתו (להלן ולעיל "התאונה")". התובע מייחס את מלוא האחריות לתאונה לשלושת הנתבעות, כדלקמן: (1) למעבידה - בעוולת רשלנות ובעוולה של היפר חובה חקוקה; (2) לאיתנית - כמי שהיה "קבלן ראשי" ו"מבצע בניה" כהגדרתם בתקנה 1שבתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), התשמ"ח- 1988(וראה גם: תקנה 6, שם); (3) למדינת ישראל - כמזמינת העבודות וכמחזיקת המבנה. טענת התובע, בקליפת אגוז, היא, שעל כל הנתבעות היו מוטלות חובות (מושגית וקונקרטית) להגן עליו מפני נפילה מגג המבנה טעון התיקון; שכל הנתבעות הפרו את החובות הללו; ושעקב זאת - הוא נפל וניזוק, כלומר, נתקיים גם הקשר הסיבתי הדרוש בין ההפרות הללו לבין התאונה והנזקים שנגרמו לו ממנה. (ו) הנתבעות דוחות את כל טענות התובע. כל הנתבעות טוענות כי הן מילאו אחר כל חובותיהן החוקיות כלפי התובע וכי לא היתה כל רשלנות וגם/או היפר חובה חקוקה כלשהי מצד מי מהן כלפיו; שהתאונה קרתה (על פי מסקנתו של מפקח משרד העבודה) מחמת "טעות אנוש" (של התובע - וראה: בדו"ח חקירת התאונה מיום 6בינואר 91, נ/9, וכן בעדותו של האינג' יאנקו מיום 4בדצמבר 95, בעמ' 101) דהיינו, בגלל רשלנותו הבלעדית - ולחילופין - שהתובע אחראי לקרות התאונה ברשלנותו התורמת: "... כאשר הן מציעות חלוקה של שני שליש אשם תורם - לתובע ושליש אחריות שתחולק ביניהן לבין עצמן" (עמ' 24, בסיכומיהן). (ז) המעבידה שלחה לאיתנית ולמדינת ישראל הודעה לצד ג' התובעת מהן "פיצויים ודמי השתתפות לרגל תובענה זו". (ח) המדינה, מצידה, שלחה הודעת צד ג' לאיתנית ולמגדל חברה לביטוח בע"מ (בטענה שזו, האחרונה, ביטחה את המדינה מפני כל תאונה ונזק דוגמת אלו הנטענים בתובענה). להשלמת הרקע הכללי אוסיף כי - בפתח סיכומיהן כותבות הנתבעות: "הסיכומים מוגשים מטעם כל הנתבעות ואין בהם התייחסות לשאלת חלוקת האחריות ביניהן, אם על פי כתב התביעה ואם על פי ההודעות לצדדים שלישיים שהוחלפו ביניהן. כזכור, לא ניתנה בתיק זה החלטה בדבר איחוד הדיון בתביעה העיקרית עם ההודעות לצדדים שלישיים. הנתבעות יציעו לבית המשפט, בנפרד חלוקת האחריות בינן לבין עצמן". האחריות שלא כנטען (בסעיף 5שבכתב התביעה) בעת שקרתה התאונה היה רק התובע לבדו על הגג. כתוצאה מן הנפילה הוא איבד את הכרתו לתקופה ממושכת. מאז ששב להכרתו ועד עצם היום הזה - הוא לא היה מסוגל לשחזר את הארועים שהתרחשו ברגעים שקדמו לתאונה (עמ' 30, ישיבה מיום 3בדצמבר 95). התובע איננו זוכר כיצד קרתה התאונה. גם העדים האחרים שנכחו במקום הארוע לא היו מסוגלים להסביר כיצד ומדוע נפל התובע. דוד ז'אן, העובד היחיד שהועד במשפט מבין שני העוזרים שנשלחו לסייע באותה משימה, מתאר את שקדם לנפילה במילים אלו: "זה היה יום שישי, עבדנו בבסיס חצור ... והמקום האחרון שהיה לנו בסידור העבודה זה היה במגורי החיילים .... יוסי זילברמן [התובע] הלך לכיוון הבנין הזה .. .. אני וברוך ירדנו מהאוטו ... ש. ... מה הבאתם אתכם? ..... ת. סולם, לוחות זחילה, כל הכלים של כלי העבודה על הגג עצמו, את החומר, אזבסטים ... את [לב"כ התובע] רוצה לדעת מה קרה הלאה? ש. כן ת. אני פרקתי את הסולם, את הלוחות זחילה ... העליתי את הלוחות זחילה למעלה, והתחלתי לקחת פלטות של אזבסט ... הרמתי לו [לתובע] פלטות על הגג ובינתיים ברוך [העובד השלישי] הכין לי את הקופסא עם הציוד וזה, הרמתי לו [לתובע] גם את זה למעלה ... ש. ... איפוא יוסי היה איפוא אתה היית? ..... ת. הרמתי איזה שלוש פלטות. כשעליתי לגג איתם, בפלטה הראשונה, יוסי תפס אותי, עצר אותי, אמר לי תיזהר, פה חיילים טיפלו בגג, ... הפלטות לא יושבים במקום ... הפלטה צריכה לשבת על הפטה [קורת עץ תומכת] והפלטה השניה על הפלטה [הנשענת על הפטה] ... אז החיילים טיפלו שמה באזבסטים . . . . הם כנראה לא השיבו אותה על הפטה, היא היתה באויר, היא לא ישבה על הפטה ... ש. מר ג'אן זה משהו שאתה ראית או זה משהו שאתה מניח? ת. הוא [התובע] עצר אותי ואני גם ראיתי את זה, הוא עצר אותי בזה, תיזהר, יש בלגן על הגג, אל תתקרב, כי גם אני עוד הייתי חדש בעבודה הזו ... ת. הדבר הבא, אני ירדתי למטה, הוא אמר לי לרדת למטה, והוא פרק פלטות" (מעמ' 27- 29). ובאשר לארוע התאונה גופו, מעיד ג'אן: "... אני עמדתי על המדרגות, ... אז בוא נגיד שזה הפרוזדור [וראה: התמונות הנ"ל, המצורפות לת/3] ... והוא מוסר לי את הפלטות ... ברגע שהוא מסר לי את הפלטות ... הוא נפל בתוך הפרוזדור, הוא נפל עם הראש למטה. ש. בסדר, אז מה קרה ברגע הנפילה, מה הפעולות, מה היה סדר הפעולות? ת. עכשיו היה מצב כזה. הוא מסר לי את הפלטה, אבל איך שלקחתי ממנו את הפלטה, הוא היה במצב כזה של התכופפות כזו כלפי מטה, ואז שמעתי את הבום של הפלטה שהיא מתפוצצת וירד ראש למטה ...," (עמ' 30- 31פרטיכל 4בדצמבר 95וראה גם בעדות שנגבתה מפי מר ג'אן ע"י מפקח העבודה, נספח לנ/9). מפקח העבודה, אינג' מ. יאנקו, רושם בפיסקה "סיבות התאונה" שבדו"חות (נ/9) כדלקמן: "יש להניח שהנפגע, עבר מלוח הזחילה ודרך על פלטה אזבסט-צמנט, שנשברה וגרמה לנפילתו. בהתחשב בנסיונו של הנפגע בסוג זה של עבודה (מעל 20שנה) ובעובדה שקיבל גם הדרכה, יש להניח שהוא דרך על פלטה אזבסט כתוצאה של טעות אנוש" (עמ' 2, שם - ההדגשה לא במקור). ברם, כל אלה - כפי שמעירה, בצדק, ב"כ התובע (בסיכומיה), אינן אלא הנחות או השערות בלבד. עוד שלשה מומחים לתאונות עבודה, שניים מטעם התובע (בועז מוגילבקין וד"ר אייל - ביקלס) ואחד מטעם הנתבעות (דוד מרכוס) חיוו דעתם ונחקרו כיצד, לדעתם, קרתה התאונה. איש מהם לא יכול היה לקבוע או לומר, החלטית, כיצד ומדוע ארעה. ואכן, בעיקרם של דברים, כל חוות הדעת הללו (כמו זו של יאנקו) משקפות תרחישים משוערים בלבד. ואף על פי כן, מתוך הראיות שהוצגו במשפט, ניתן לקבוע כדלהלן: (א) התובע עבד על הגג לבדו; (ב) היה זה גג "מבולגן" שקיבל, זמן מה קודם לכן, "טיפול" של חיילים שניסו לתקנו בעצמם; (ג) לאחר ה"טיפול" המתואר - ובגינו - כיסו את גג המבנה גם פלטות אזבסט שלא הוחזרו על ידי החיילים הללו למקומן הנכון (ולא נשענו על הפטות ונתמכו על ידן, כנדרש); (ד) ציוד הבטיחות היחיד שהועמד לרשות התובע ועוזריו לצורך העבודה שבה קרתה התאונה היה לוחות דריכה = זחילה; (ה) התובע השתמש בלוחות אלה; (ו) פלטת אזבסט שעליה (או מעליה) עמד (או דרך) התובע נשברה והוא נפל לעומק של כ- 3מטרים ונחבל. כתבתי "עליה או מעליה" יען כי אין ראיות מבוררות שעל פיהן ניתן לקבוע - באופן חד משמעי - אם אכן, כנטען בסעיף 5שבכתב התובענה (שצוטט לעיל): "... לפתע קרס הלוח [בהנחה שהמדובר באחד מלוחות הזחילה] עליו עמד התובע והוא נפל ..."; או שמא, התובע דרך (ישירות) על אחת מפלטות האזבסט שכיסו את הגג וזו נשברה תחתיו; או, שמא, לוח הזחילה שעליו דרך התובע, עובר לנפילתו, לא היה יציב די הצורך בגלל הליקויים שביציבות פלטת האזבסט שהיתה מתחתיו; או, שמא, התובע עמד על קצה לוח הזחילה וזה זז (או התהפך - ראה ד"ר אייל - ביקלס ת/4, עמ' 6) וגרם למעידת התובע על לוח האזבסט שנשבר וגרם לנפילתו. הנתבעות טוענות כי גרסת התובע (זו שבסעיף 5שבתובענה) היא בלתי אפשרית, מפני שכל זמן שהתובע עומד על לוח זחילה הפלטה שמתחתיו לא יכולה להשבר (עדות מוגילבקין, בעמ' 32לפרטיכל המוקלד). ברם, הפניה למקור, מראה כי זה העיד, באותה נשימה: "כל זמן שעמד על לוח זחילה הפלטה הזו לא יכולה להשבר, זה לא אומר שהוא לא יכול ליפול ...". גם אילו הייתי מקבל את טענת הנתבעות דלעיל, כלשונה, לא היה בכך כדי לחרוץ את גורלה של התובענה. תובע בנזיקין, יכול ועשוי לזכות בתביעתו גם על פי גירסה עובדתית שהוא עצמו התנכר לה במשפט (והשווה: ע.א. 104/66, פד"י כ'(3) 549, בעמ' 552). התובע טוען, בסיכומיו, כי "נסיבות התאונה נותרו עלומות עד עצם היום הזה" (עמ' 14) והוא מבקש להסתמך על הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו". כלל זה, שעיגונו בסעיף 41שבפקודת הנזיקין (נוסח חדש), מטיל (במקרים שבהם מתקיימים במצטבר כל שלשת יסודותיו של אותו הסעיף) את נטל השכנוע להעדר רשלנות על הנתבע. טענותיו האחרות של התובע אודות אחריותן של הנתבעות לתאונה נטענות "לחלופין בלבד" (עמ' 10, בסיכומיו). אינני מקבל את הטענה כי בנסיבות הארוע נשוא התאונה מתקיים הכלל הנטען (res ipsa loquitur) ואבאר: היסוד הראשון של הכלל מדבר בידיעת התובע או ביכולתו לדעת בעת הארוע את הנסיבות שגרמו למקרה שהביא לנזק. וכבר נפסק, פעמים אחדות, כי: "חוסר הידיעה של התובע מתייחס למועד התרחשותו של המקרה ולא למועד הכנת התביעה וניהול המשפט" (ע.א. 789/89, פ"ד מו'(1) 712בעמ' 717ב' ובאסמכתאות שצוטטו שם וכן בע.א. 377/85, פ"ד מב(1) 153, בעמ' 157ג'). אמנם, נכון אני להניח ולקבל כי כתוצאה מן התאונה איבד התובע את זכרונו ככל שהדבר נוגע למה שהתרחש ברגעים שקדמו לה (וראה: התייחסותו של פרופ' עורי לענין זה בעמ' 17- 18שבפרטיכל המוקלד). ברם, באותה מידה, סביר גם להניח ולקבוע כי ברגעים ובשניות שקדמו לתאונה - קרי, במועד התרחשותו של המקרה - ידוע ידע התובע מה קורה עמו ובסביבתו, לרבות מהן למעשה הנסיבות שגרמו לארוע התאונה. זאת ועוד. כפי שכותב המלומד פרופ' י. אנגלרד בחיבורו - הכלל "הדבר מדבר בעדו" בדיני נזיקין (פרסומי הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית, מס' 20, מפעל השכפול, 1965): "בתי המשפט בארץ דורשים ... כי התובע יוכיח את אי ידיעתו הסובייקטיבית לגבי מסיבות התאונה. הדרך הנאותה לשם כך היא הוכחת המסיבות של ההתרחשות הפיזית של הנזק, מהן ניתן ללמוד כי לא יכול היה לדעת את גורמי התאונה" (עמ' 34, ההדגשה במקור). ובמקרה הנוכחי, הראיות מצביעות כי התובע לא יכול לדעת - ולזכור - את גורמי התאונה רק מאז שנחבט ראשו בקרקע ואילך, ואילו בזמן שקדם לכך, שאני. היסוד השני שבסעיף 41הנ"ל דורש שליטה מלאה של הנתבע בנכס. הנתבעות טוענות, כי גם התנאי הזה לא הוכח, באשר: "כל שליטה שהיתה לנתבעים, אם בכלל, היתה באמצעות התובע עצמו" (עמ' 6, שבסיכומיהן). אינני מקבל נימוק זה. חרף זאת, אין בידי לקבוע כי היסוד השני שבסעיף 41התקיים במקרה כגון זה, שבו מעורבים כמה נתבעים. וכך, בין היתר, כותב פרופ' אנגלרד בנושא זה (בעמ' 106שבחיבורו הנ"ל): "... הבסיס העיוני להפעלת הכלל . R.i.lנגד נתבעים מרובים מצוי ברעיון האחריות הקיבוצית. משום כך החלה מעין זאת של הכלל אינה מותרת בשיטתנו, פרט למקרים המוגדרים של מזיקים משותפים [במובן joint tortfeasors להבדיל מ- tortfeasors concurrentוראה: בהערת שוליים 141, שבעמ' 105, שם]. מבחינת הניסוח של סעיף 54[היום, סעיף 41הנ"ל], החלת הכלל נמנעת כתוצאה מהדרישה לשליטה מלאה אצל הנתבע" (רק ההדגשה השניה במקור - וראה: לענין הגדרת המונח "שליטה", בע.א. 377/85הנ"ל בעמ' 157- 158, והשווה, כנגד זאת: .33All.e.r 3(1958), co., ltd& walsh v. Holst.36on p) ובאשר ליסוד השלישי. לקביעת יסוד זה "יש צורך לרדת יותר לפרטי העובדות" (ע.א. 789/89הנ"ל). חובת השכנוע כי מתקיים יסוד זה היא על התובע, על פי מאזן ההסתברות, בהתחשב במצב הראיות בסופו של המשפט: "תוך התחשבות במשקל עדויות התביעה מחד ובראיות הנגדיות של הנתבע מאידך" (שם, בעמ' 718). בהקדמת המאוחר אציין כי, בעניננו, בחינת מאזן ההסתברויות בדרך המתוארת - ועל פי ההלכות הנוגעות לענין - הביאה אותי בשעה זו (של כתיבת פסק הדין) למסקנה כי אכן הרים התובע את הנטל להוכיח רשלנות ואי קיום חובות חקוקות מצד הנתבעות. כנגד זאת, אילו היה מדובר ב"נפילה סתם בעבודה ללא סיבה נראית לעין", אפשרות זו קיימת תמיד, "והמעביד אינו נושא באחריות . .. לנפילה כזו" (ע.א. 250/64, פ"ד יט'(1) 30, עמ' 32, שצוטט לאחרונה בהסכמה בע.א. 371/90, פ"ד מז'(3) 345, בעמ' 351). מאזן ההסתברות במקרה זה איננו מצביע על "נפילה סתם". עם זאת, חרף התקיימותו של היסוד השלישי, לא ניתן להפעיל במשפט זה את הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו", מפני אי התקיימותם של שני היסודות הראשונים. אין ספק כי העבודות שבמהלכן קרתה התאונה הן "עבודות בניה" שחובות הזהירות המתייחסות אליהן אינן נגזרות מפקודת הנזיקין בלבד. התקנות החלות על עבודות אלה הן: תקנות הבטיחות בעבודה (עבודה על גגות שבירים או תלולים), התשמ"ו- 1986(להלן - תקנות הגגות) ותקנת הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), התשמ"ח- 1988(להלן - תקנות הבניה). התובע טוען כי המחוקק התכוון להטיל על המעביד "חובה מוחלטת להגן על העובד מפני נפילה מהגג" (עמ' 23, ההדגשה במקור) והוא מציע (בעמ' 11שבסיכומיו) ללמוד זאת, בין היתר, מנוסח תקנה 139שבפרק יב' שבתקנות הבניה. ולא היא. חובות המעביד כלפי עובדיו אינן "מצומצמות" או "מוחלטות", ואין טוב מלהביא, בנדון זה, את שנאמר בע.א. 663/88(פ"ד מז'(3) 225) במילים אלו: "כאשר נשמעת הטענה מטעם מעבידים, שחובתם כלפי עובדיהם מצטמצמת לנקיטת אמצעים למניעת סכנות בלתי רגילות ויוצאות דופן במקום עבודתם, הרי טיעון זה אינו מקובל עלי. אין חובת המעביד כה מצומצמת. לדעתי, קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. אך שותף גם אני לדעה, כי מהותם ומידתם של אותם אמצעי זהירות משתנות לאור טיבו, שכיחותו וחומרתו של הסיכון, שהמעביד מודע לו או חייב להיות מודע לו. כך, אם המדובר בסיכונים גלויים לעין, שאינם יוצאי דופן במיוחד, הרי ייתכן שמספיק להזהיר את העובד מפניהם ולהדריך אותו לגבי אופן מניעתם. אם הסיכון חמור יותר או נסתר יותר או בלתי רגיל, הרי במקביל גוברים מידתם, גיוונם ותחכומם של אמצעי הזהירות שמעביד סביר חייב לנקוט. לשון אחר: אמצעי הזהירות הסבירים הינם פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, של מידת הסיכון, ושל מידת הסכנה לשלומו ולבריאותו של העובד, הנובעת מאותו סיכון, אם אכן יתממש". ודוק. "חובה כללית וגורפת", לא "חובה מוחלטת". כותרת התקנה 139שבתקנות הבניה היא: "אמצעים למניעת נפילה" ובגופה נאמר: "קיימת סכנה של נפילת אדם מגג מחמת השיפוע, טיב השטח או מזג האויר, לא יועסק עליו אדם אלא אם כן ננקטו אמצעים נאותים למניעת נפילתו מהגג" (ההדגשה לא במקור). בכותרת התקנה 140שבתקנות הבניה נכתב: "שמירת דינים לגבי גג שביר, חלקלק או תלול" ובגופה נאמר: "הוראות פרק זה [הכולל את שתי התקנות 139ו- 140בלבד] אינן באות לגרוע מן האמור בתקנות הבטיחות בעבודה (עבודה על גגות שבירים או תלולים), התשמ"ו-1986" (ההדגשה, לא במקור). תקנות הבניה הותקנו כשנתיים לאחר תקנות הגגות והתובע טוען כי כוונת המחוקק היתה להגביר בתקנות הבניה את חבות המעסיק מעבר לזו שנקבעה בתקנות הגגות. הנתבעות אינן בדעה זו. אכן (חרף ההדגשות דלעיל) למקרא ראשון של התקנות 139ו 140עלול להתעורר ספק אם התקנתן נועדה להגן גם מפני נפילה אל החלל שמתחת לגג. ברם, בשים לב למטרה החקיקתית של כל התקנות הללו, ומאחר שנוסח תקנות הבניה בודאי סובל גם את הפרוש לפיו הן חלות גם על סיכוני נפילה לחלל שמתחת לגג, סבורני, כי ראוי להחילן גם על מקרי נפילה כאלה. כמו כן, ניתן להניח ולקבוע, כי מפני שבתקנות הבניה נאמר כי הן אינן באות לגרוע מתקנות הגגות, פשיטא לן, שהן באות להוסיף עליהן. האם הוכיח התובע את רשלנותן של הנתבעות וגם/או האם הוא הוכיח הפרת חובות חקוקות מצידן - ואם כן - האם בעטין של ההפרות האלה אחראיות הנתבעות לתאונה ולנזקים שנגרמו ממנה? על שלוש השאלות הללו אני משיב בחיוב. נקודת המוצא, בעיניי, היא העובדה שגג האזבסט בו קרתה התאונה טופל - עוד לפני בואם של התובע ועוזריו לתקנו - בידיים בלתי מיומנות. טיפול זה הותיר בגג "בלגן" שעליו נודע לתובע לראשונה רק ברגע שהוא עלה עליו (ולכן הוא גם הורה לג'אן לרדת ממנו מיד). בהתחשב בעובדה שהתובע וג'אן העלו על הגג לוחות זחילה על מנת להשתמש בהם - ובהתחשב בהנחה המסתברת, והמתבקשת מתמונת המצב שנתגלתה לתובע ומנסיונו המקצועי רב השנים - סביר לקבוע כי התובע, לאחר שדאג לשלומו של ג'אן, טרח להשתמש בלוחות הזחילה שהיו עמו כדי להגן על עצמו. אכן, ראיה ישירה שתצביע מדוע בכל זאת נפל התובע - אין. ואולם, הראיות הנסיבתיות שהוצגו במשפט, מוליכות, גם לדעתי, למסקנה האומרת כי: "הסיבה הסבירה ביותר היא שלוח הדריכה זז/התנדנד כאשר התובע עמד בקצהו והתכופף כלפי מטה, וזאת עקב חוסר תמיכה ראויה של לוח האזבסט שמתחתיו" (מתוך פיסקה 21.5, עמ' 31, שבסיכומי התובע). לפיכך, בנוסח כללי ובתכלית הקיצור, ניתן כבר עתה לאמור, כי מי ששלחה את התובע לעבוד במקום ההוא בתנאים המסוכנים האלה; הקבלן הראשי (הנושא באחריות זהה לאחריותה של השולחת); ומי שהחזיקה במקום, נהגו ברשלנות כלפי התובע ולא נקטו ב"כל האמצעים הסבירים לוודא ... [שהתובע יוכל] לבצע את עבודתו בתנאי בטיחות אופטימליים" (ע.א. 663/68הנ"ל, עמ' 229). ועוד נקבע שם: "אין צורך להיזקק לשאלת האחריות בעוולת הרשלנות בנפרד ולשאלת האחריות בגין הפרת חובה חקוקה בנפרד, שכן במקרה דנן [העוסק גם הוא בנפילה מגובה של כ- 3מטרים] נקבעת ביחס לשתי העוולות למעשה אותה רמת אחריות" (עמ' 228). ומכאן - לפרטים. (א) על רקע ההיכרות וקשרי העבודה הקודמים היה איש הבינוי של מחנה חצור נוהג להזמין את נציג המעבידה לסיור ראשוני בשטח ומציג בפניו את הנושאים הטעונים תיקון (העד יהודה שחם, אחד משני בעלי המשיבה ומנהליה, בעמ' 141- 142פרטיכל מיום 4בדצמבר 95): "אחרי שראיתי, אני מכין את החומר שצריך אצלי במחסן, ויוצא לשטח עם הצוות שיוצא לעבודה. מראה להם, כמובן נוקטים לפי כללי הבטיחות, בדרך כלל כללי בטיחות זה לוחות זחילה בעיקר ... מעלים אותם לגג, מתחילים לעבוד, ואני משאיר את הצוות לבד" (הנ"ל, בעמ' 142, שם). תקנה 14שבתקנות הגגות קובעת כי: "לפני ביצוע עבודה על גג קיים תיערך בידי מהנדס בנין או הנדסאי בנין בדיקה יסודית של הגג על כל רכיביו כדי לוודא שטיבם וחוזקם מאפשר ביצוע העבודה על הגג בבטחה". בעניננו, אין כל ספק, שהחובה הזו לא קוימה כלל. יתרה מזו, מנהל הנתבעת הודה במפורש - ובפה מלא - כי הוא איננו יודע אפילו על קיומה של החובה הזו (עמ' 160, פרטיכל מיום 4בדצמבר 95וראה גם, עדות מר ארוצס, מנהל הביטוח של איתנית, בעמ' 172למטה, שם). חמורה ומעציבה עוד יותר (וזו לשון המעטה) תשובתו הנוספת של יהודה שחם (בעמ' 160, באמצע) לפיה: "בשביל להחליף לוח אזבסט בגג לא שולחים מהנדס". שכן, הדעת נותנת, שאם היה נשלח מהנדס בנין או הנדסאי בנין לערוך בדיקה יסודית של הגג על כל רכיביו, סביר להניח שזה היה מגלה כי אין אפשרות לבצע את העבודה על הגג הזה בבטחה תוך שמוש בלוחות זחילה בלבד והיו ננקטים כל האמצעים הנאותים למניעת התאונה. תשובת הנתבעות, לטענות התובע בנדון זה, ניתנה בלשון רפה ובלתי משכנעת. כמו כן, אינני מקבל את דעתו = עדותו של מפקח העבודה (בעמ' 114לפרטיכל מיום 4בדצמבר 95) לפיה: "לא צריך להיות מהנדס או הנדסאי, צריך להיות המבצע ..." העומדת בסתירה מוחלטת ללשון התקנה הנ"ל. יתרה מזו, לא מקובלת עלי - ומצערת מאד - גם תשובת המפקח יאנקו (שניתנה לאחר שתוכן התקנה 14הוקרא לו והוא נתבקש לחוות דעתו עליה) - לפיה: "ת. אני לא אגיד שזה לא חשובה. אבל לא עושים אותה. ש. לא עושים אותה? ת. כן". (ב) תקנה 2(א) שבתקנות הבניה קובעת כי: "מבצע בניה אחראי לכך כי כל עבודת בניה תתבצע בהנהלתו הישירה והמתמדת של מנהל עבודה שהוא מינהו". ושוב, בעניננו, הוכח בעליל שהוראות תקנה זו לא נתקיימו. וגם בנדון זה, מציעות הנתבעות לאמץ את "גישתו הפרגמתית של המפקח על העבודה" (עמ' 20בסיכומיהן, המפנה לעמ' 115ו- 116שבעדות המפקח הנ"ל), לפיה הקפדה על מינוי מנהל עבודה מוסמך במקרים כגון אלה איננה מעשית. אני דוחה, בשתי ידיים, את הגישה הזו. ויתור על דרישת נוכחותו של מנהל עבודה מוסמך וכמוהו גם הטענה בדבר אי הצורך בבדיקת מהנדס בנין או הנדסאי בנין (שבוארו לעיל) - נותנים יד (וביטוי) לזלזול בחיי עובדים ובבריאותם. מפקח עבודה, מטעם משרד העבודה והרווחה, המחזיק בהשקפות שכאלה, פוגע, בעיני, במקצועיותו ובאמינותו ומעמיד בספק רב גם את דו"ח החקירה שהוא מכין - ואת מסקנותיו. ואכן, על רקע זה - ולנוכח תשובות אחרות ששמעתי מפי המפקח יאנקו - מקובלות עלי גם טענותיה הנוספות של ב"כ התובע אודותיו (פיסקה 26, שבעמ' 33- לבד מהתיחסותה לכתבה המצולמת שצורפה, ללא רשות, לסיכומים). העדרו של "מנהל עבודה כמשמעות התפקיד לפי דיני הבטיחות בעבודה" מהווה, במקרה כגון זה, הפרת חובה חקוקה (והשווה: למקרהו של עובד שדרך על לוח פי.וי.סי - בגגו של מפעל - וצנח לקרקע, ע.א. 10/88, פ"ד מד'(4) 813, בעמ' 817- ד'). (ג) בתקנה 12שבתקנות הגגות נאמר: "לא תתבצע עבודה על גג שביר או תלול בידי אדם בודד". וכזכור, בעת שקרתה התאונה, היה התובע לבדו על הגג. הנתבעות סבורות כי תקנה זו לא הופרה על ידן באשר עבודת תיקון הגג בוצעה על ידי שלשה פועלים. בנוסף על כך, טוענות הנתבעות, כי אין לפרש את התקנה 12פרשנות כה צרה, לפיה: "בכל זמן מן הזמנים יש צורך ביותר מאדם אחד אשר יעמוד פיזית על הגג". פרוש הגיוני של התקנה 12מחייב, לדעתי, לקבוע כי זו דורשת שבמהלך כל העבודות על גג שביר ימצאו עליו תמיד שני עובדים. השיקולים והמניעים שהביאו להתקנת התקנה הזו - וכמוה גם כל תקנות הגגות האחרות - הם, קודם כל, בטיחותיים. המטרה שעליה מצביע המומחה, ד"ר אייל - ביקלס (בת/4, עמ' 6) מניעת התהפכותו של לוח הזחילה, היא רק אחת מהם. אמנם, על פי סדר העבודה שהעיד עליו ג'אן, אמורים היו הוא והתובע לעבוד על הגג בעת ובעונה אחת. ירידתו של ג'אן מן הגג, כפי שהוסבר, נבעה מהוראת התובע שלא רצה לחשוף את ג'אן לסיכונים הנוספים שמקורם במצבו ה"מבולגן" של הגג. ברם, התובע לא ידע, והעיקר- גם מעבידו לא ידע ולא הדריך אותו - שאסור לו להיות ולבצע לבדו עבודות על גג שביר (שחם, בעמ' 165, פרטיכל מ- 4בדצמבר 95). בכך מתקשרת רשלנותם של המעביד ושל איתנית להיפר החובה החקוקה בתקנה 12הנ"ל וכן לאפשרות שעליה מצביע הד"ר אייל - ביקלס למנוע את ארוע התאונה (עקב נטיה או התהפכות של לוח הזחילה). (ד) תקנה 4שבתקנות הגגות מורה כי: "לא יעבוד אדם על גג שביר או תלול אלא בהימצאו על לוח דריכה או זחילה מתאים, שהונח כך שבזמן העבודה עליו תימנע שבירת סיכוך הגג והלוח הובטח בפני תזוזה ובפני נדנוד" (ההדגשה - לא במקור). לנוכח העובדה שבגג המבנה היו (לאחר "תיקונו" על ידי החיילים) מספר לוחות אזבסט שלא הוחזרו למקומם הנכון, לא הושענו על ה"פטה" וישבו "באויר", הופרה גם התקנה הזו, הואיל ולוחות הזחילה (כשהונחו על גבי פלטות כאלה) לא היו מובטחים מפני תזוזה ונדנוד. טוענות הנתבעות כי זוהי "היפוטזה שלא הוכחה" ואין לה על מה שתסמוך. ולא היא. דוד ג'אן, שהועד מטעם הנתבעות, השיב בנושא זה, כאשר נשאל: "ש. מר ג'אן זה משהו שאתה ראית או זה משהו שאתה מניח? (עמ' 28, פרטיכל מ- 4בדצמבר 95). "ת. הוא [התובע] עצר אותי ואני גם ראיתי את זה, הוא עצר אותי בזה, תיזהר, יש בלגן על הגג אל תתקרב ..." (עמ' 29, שם). המדובר בעדות ישירה (ולפרטים, ראה הסבריו ותשובותיו של ג'אן בעמ' 27ו- 28וכן בעמ' 32ו- 33, שם) המתארת ומבססת עובדות התומכות בטענת התובע (הנסמכת על הסיפא של תקנה 4לתקנות הגגות) ומוכיחה כי אכן, כצעקתה, גם התקנה הזו לא קויימה. (ה) באין אפשרות לקיים את התקנה 4או את תקנות המשנה של תקנה 6(א) שבתקנות הגגות, חלה התקנה 6(ב) שבתקנות אלה, לפיה: "(ב) לא ניתן בנסיבות הענין לנקוט באחד האמצעים המפורטים בתקנה 4או בתקנת משנה (א), יצוייד העובד על הגג בחגורת בטיחות או ברתמת בטיחות שיצויידו בחבל קשירה שימנע נפילה חופשית של העובד ליותר מ- 1.3מטרים לכל היותר, או בהתקן מתאים לבלימת האנרגיה הקינטית המתהווה בשעת הנפילה". על פי עדותו של התובע (עמ' 44בפרטיכל מיום 3בדצמבר 95), המהימנת עלי, לא נאמר לו: "לך תעבוד על הגג עם חגורת בטחון". זאת ועוד. המעביד בעצמו מודה, כי מעולם לא אמר לתובע לחגור חגורת בטיחות בסוג כזה של עבודה (עמ' 161, פרטיכל מיום 4בדצמבר 95). מומחה הנתבעות, העד מרכוס, אישר כי אם התובע היה חוגר חגורת בטחון והיא היתה מעוגנת במקום טוב, הוא לא היה מגיע לרצפה" (עמ' 131, פרטיכל ה- 4בדצמבר 95). הנה כי כן, שוב נתקלים אנו בהיפר של חובה חקוקה שבקיומה ניתן היה למנוע את התאונה - ותוצאותיה. אינני מקבל את טענות הנתבעות - וראיותיהן - לפיהן שימוש בחגורת בטיחות או ברתמת בטיחות לא היה יעיל או מעשי בנסיבות. בהגנה על חיי אדם עובד ובריאותו שיקולים של יעילות ומעשיות (שמאחריהם מסתתרות, בדרך כלל, סיבות כלכליות גרידא) נדחים מפני עקרון קדושת החיים ומצוות הדין "ונשמרתם מאד לנפשותיכם ..." (דברים, ד', טו'). (ו) החובה לצייד את התובע בחגורת בטיחות או ברתמת בטיחות כמתואר בתקנה 6(ב) - במקרה כגון זה - מתבקשת גם מכח התקנה 139שבתקנות הבניה והוא הדין בקסדת מגן שגם על העדרה קובל התובע בסיכומיו. (ז) התובע הוסיף וטען על העדר הדרכה מספקת, אי הצבת פיגומים וגם/או רשת מגן, אי הצגת שלט, כנדרש בתקנה 7לתקנות הבניה - ועוד. קצר המצע מהשתרע ועל מנת שלא להאריך עוד, אינני נדרש גם לטענות אלה. לשיטתי, די במה שנמצא ובואר עד כה, כדי לקבוע שהנתבעות חטאו בהגנה על התובע מפני נפילה מן הגג, בין ברשלנות ובין מפני הפרת חובות חקוקות וכי, אלמלא כן, היתה התאונה נמנעת. לא מקובלת עלי, ואני דוחה (בין מפני מה שנכתב עד כה ובין מפני טענות התובע שבעמ' 33- 34שבסיכומיו) הן את חוות דעתו של מר יאנקו והן את חוות דעתו של מר מרכוס, לפיהן, הקבלן מילא אחר כל חובותיו החוקיות כלפי התובע ולא היה כל היפר חובה חקוקה מצידו. רשלנות תורמת הנתבעות טוענות, לחלופין, כי: "יש ליחס לתובע תרומת רשלנות מכרעת" (עמ' 21). עתירה זו נסמכת על היות התובע בעל נסיון וותק רב ( 20שנה); על הטענה שהמדובר בעבודה שיגרתית שלא היה בה (לשיטתן) סיכון יוצא דופן; על כך שהתובע צוייד בלוחות זחילה "ואפילו היה בארגז הרכב דרך קבע חגורת בטיחות שאמנם לא התאימה לביצוע העבודה הספציפית" (עמ' 21); על הטענה שהתובע היה, או שצריך היה להיות, מודע לקיום מפגעים על הגג, שכן, לשם כך הוזמנה העבודה; על הימנעותו מלהפסיק את העבודה וגם/או מבקשת עזרה עם התגלות הפגמים ולבסוף - משום שהתובע טעה "טעות אנוש" בהניחו את רגלו "במקום שלא היה צריך להמצא שם" (עמ' 2122). כנגד זאת, טענה ב"כ התובע, כי קיימת נטיה במדיניות השיפוטית שלא לייחס לעובד "אשם תורם" אלא במקרים ברורים שבהם אשמו בולט לעין וגרם או תרם לתאונה. כמו כן, נטען, כי נטל הוכחת האשם התורם הוא על הטוען לו והודגשה ההלכה שנפסקה במקרה דומה, שכבר נזכר לעיל (ע.א. 707/79), לפיה: "אין לדרוש מהעובד כי ינקוט אמצעי זהירות מיוחדים, שלא נדרשו ממנו ושאינם מקובלים במקום עבודתו, בנסיבות אלה אין ליחס כל רשלנות תורמת לעובד עצמו" (פ"ד לה'(2) 209, בעמ' 212ז'). מן המפורסמות הוא כי ההכרעה בשאלת קיומו או העדרו של אשם תורם, ומידתו, נעשית בכל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו. גם נטייתה של הפסיקה להקל עם העובד = הנפגע, שעה שנשקלת האפשרות ליחס רשלנות גם להתנהגותו, נתאשרה והוסברו מניעיה (ע.א. 662/89, פ"ד מה'(2) 593, בעמ' 598). זאת ועוד. כאשר התביעה נסמכת על היפר חובה חקוקה רק במקרים נדירים ייקבע שגם העובד אשם בתוצאה המזיקה (וראה: ע.א. 240/87מג'(3) 509, בעמ' 511- 512ובאסמכתאות שבוארו שם). הסתמכותו של התובע על דברי כב' השופט (כתארו אז) א. ברק, בע.א. 707/79, כדי לשלול כל אשם תורם מצידו, מתעלמת מן העובדה שבאותו מקרה "העובד לא חש כלל בסכנה האורבת לו" (עמ' 212- ד'). לעומת זאת, על פי הנסיבות שהוכחו בעניננו, אין כל קושי לקבוע כי התובע היה ער בהחלט לסכנות הטמונות ב"בלגן" שנתגלה לעיניו על הגג, מרגע שעלה עליו. דווקא משום כך, וכדי שלא להעמיד גם את עוזרו בסכנה מיותרת, הוא אף עשה מעשה וסילק את ג'אן מרום הגג למטה. אותה שעה היו כבר לוחות הזחילה על הגג וסילוקו של ג'אן - חרף קיומם של הלוחות האלה - תומך במסקנה שהתובע גם ידע שאין די בלוחות האלה כדי להבטיח אותו מפני כל הסכנות הצפויות לעובדים על הגג הזה, במצבו. ברם, ככל שהדבר נגע אליו, התובע בחר להסתכן ולסיים את העבודה "במקום האחרון שהיה לנו בסידור העבודה" (ג'אן, בעמ' 26, פרטיכל מיום 4בדצמבר 95). היתה זו עבודה שצריך היה לעשותה כבר מזמן "וזה היה תקופה של גשם" (שם). היום היה יום השישי בשבוע ועל רקע כל אלה - ניתן איפוא להבין את החלטתו של התובע לסיים בעצמו את העבודה הזו חרף הסיכונים הנוספים, הלא רגילים, שהיו כרוכים בדבר. ואולם, גילויי הבנה לחוד, ואשם תורם לחוד. במקרה זה, נראה לי, בשים לב להלכות הנוגעות לנושא, בהתחשב בכל נסיבות הענין - ועם כל ההבנה וההתחשבות שניתן וראוי לגלות עקב כוונותיו הטובות של התובע - כי אין מנוס מלייחס לו אשם תורם לתאונה בשעור של חמישה עשר אחוזים (%15). .3הנזק התובע עבד במקצועו, גגן, מאז ששוחרר משירותו הסדיר בצה"ל. בשתים עשרה השנים שלפני התאונה הוא הועסק על ידי הנתבעת הראשונה ונחשב כעובד "מס' 1" שלה (עמ' 141, פרטיכל 4בדצמבר 95). כאשר התבקש מעבידו, יהודה שחם, לתאר את כישוריו המקצועיים של התובע, השיב: "הוא איש מקצוע מעולה, אדם טוב, ותיק, יש לו נסיון, יודע את העבודה" (שם). כתוצאה ישירה מן התאונה נפגע התובע קשה בראשו (שבר בבסיס הגולגולת), בגבו (שברים בחוליות עמוד השדרה 12dו- 1L) ובגפיו. הוא איבד את הכרתו, הובהל לביה"ח ע"ש "שיבא", בתל השומר, שם אושפז וטופל במשך 12יום במחלקה הנוירוכירורגית ו- 8ימים נוספים במחלקת השיקום. לאחר מכן, הועבר התובע לביה"ח "לוינשטיין" שברעננה, שם אושפז וטופל במשך כארבעה חודשים נוספים. בסך הכל אושפז התובע בבתי חולים, כתוצאה מן התאונה, במשך 135יום. מאז התאונה - שהוכרה על ידי המל"ל כ"תאונת עבודה" - ועד היום, לא חזר התובע לעבודתו הקודמת. רק לאחר הליכי שיקום ולימוד ממושכים, במכון "רקנאטי" לשיקום נפגעי ראש, הוא שולב במסגרת תעסוקתית מוגנת "פינת התעסוקה" ("המשקם") בלוד, שם הוא ממצה את יכולתו. התמורה החודשית המשתלמת לו עבור "עבודתו" זו נעה בין 100ש"ח ל- 200ש"ח לחודש וזו משמשת לרכישת מנוי "חופשי-חודשי" לנסיעה באוטובוס. חוות דעתם של שני מומחי שיקום ידועי שם הוגשו כראיות בתיק זה. חוו"ד של ד"ר אברהם עורי, מטעם התובע (ת/1) ופרופ' יהושע שאקו, מטעם הנתבעות (נ/8). חוות דעת רפואית נוספת, של פרופ' סולסי (שבדק את התובע מטעם משרד הבטחון) לא הוצגה באופן פורמלי. הנכות הרפואית המשוקללת הצמיתה של התובע הוערכה בגבולות % 60עד %80, כדלקמן: המל"ל - % 60(במעוגל); פרופ' עורי - % 80(במעוגל); פרופ' סולסי - % 80(ברם, קביעה זו כוללת גם נכות עבור "כפיון" שלא הוכח, ולגבי שאר הפגימות נקבעה, במשוקלל, רק נכות של %60). פרופ' שאקו - %60 קיימת אחידות דעים בין כל המומחים כי לתובע נגרמה פגיעה מוחית רצינית שבעטיה הוא סובל - ויסבול עד אחרית ימיו - מהפרעות קוגניטיביות ניכרות. לפיכך, הן במל"ל והן בכל חוות הדעת הרפואיות האחרות הוערכה הפגיעה הזו לבדה ב- % 50(לפי תקנה 34(ה) שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשל"ז- .1956חרף כל הטענות והראיות שהציגו הנתבעות - לרבות אלה שהושגו במעקבים אחר התובע ותנועותיו - סבורני כי התובע הוכיח בראיותיו שלו ובחוות דעת המומחים ועדויותיהם כי: (א) הוא איבד כליל, ולצמיתות, את כושרו לעבוד ולהשתכר (ובנדון זה בחנתי ושקלתי את הראיות על פי ההלכה המנחה האחרונה שנפסקה בו - ע.א. 3049/93סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח’, תק'-עליון, כרך 95(2) תשנ"ה/תשנ"ו-1995). (ב) הוא איננו מסוגל לגור בגפו וזקוק להשגחה ולעזרה (ברם, על היקף ההשגחה והעזרה, נחלקו המומחים הרפואיים בדעתם); (ג) הוא זקוק לבקורת במרפאת שיקום אחת לשנה (לפחות) ולתרופות הרגעה (מדי פעם בפעם); (ד) ניידותו הוגבלה במידה מסויימת והוא נפסל מלהחזיק ברשיון הנהיגה שהיה לו (וראה: במכתב ת/11). ברם, הוא יכול לנסוע גם באוטובוסים, רצוי עם ליווי; (ה) הוא החליף את מקום מגוריו הקודם (דירה הנמצאת בקומה ג' בבנין ללא מעלית) בדופלקס מרווח; (ו) נגרם ועתיד להגרם לו, עד לאחרית ימיו, נזק שאינו של ממון (כאב וסבל, צער ויסורים והפסד הנאות חיים וחדוות חיים). .4הפיצויים (א) הפסד השתכרות השכר הרבע-שנתי ששימש בסיס לחישוב תקבולי המל"ל היה 640, 12ש"ח (ראה: בנ/ 14אישור מיום 9במרס 95וכן פרטים על שכרו של הנפגע שעליהם הצהירה המעבידה ב- 11בנובמבר 90בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה). שכרו החודשי הממוצע בשלשת החודשים שקדמו לתאונה היה איפוא 213, 4ש"ח. שיערוך מלא של השכר הזה, בחישוב לפי מדד 8/90(אמצע התקופה הרבעונית שלפני התאונה), להיום, מעמידו על 685, 8ש"ח. (1) הפסד השתכרות בעבר (מחושב עבור 72חודשים וחצי ללא תוספת ריבית, מפני שיערוכו המלא להיום) - סך של 662, 629ש"ח. (2) הפסד שכר לעתיד (מחושב לפי 195חודשים) עד גיל 65, לפי מקדם הוון 154.1865- סך של 110,339, 1ש"ח. (ב) הפסד פנסיה הואיל והתובע מקבל פיצוי מלא עבור הפסד השתכרותו, הפסדו בראש נזק זה איננו עולה על % 2.5מבסיס שכרו הפנסיוני עד גיל 65, דהיינו, 434, 23ש"ח (השכר המלא x% 70xמקדם ההוון לתקופה שמעכשיו ועד שיגיע לגיל 65). (ג) השגחה ועזרת הזולת על פי חוות דעת שני המומחים, פרופ' עורי ופרופ' שאקו, התובע איננו מסוגל להתגורר לבד. עם זאת, התובע איננו טוען כי הוא זקוק לעזרה סיעודית מלאה ומבקש רק פיצוי שיאפשר לו סיוע מתאים להנהלת ענייניו וביתו, באופן עצמאי, ובלשונו: מישהו ש"יארגן לו את החיים" (עמ' 44, בסיכומיו). פרופ' עורי העריך את היקף העזרה שהתובע זקוק לה ב- 4עד 5שעות ליום, בכל יום. לעומתו, פרופ' שאקו, אמד צורך זה בשעתיים ביום בלבד. מי שצפה בלבטיו והתלבטויותיו של פרופ' שאקו, בעת שנחקר בסוגייה זו, לא יכול היה שלא להתרשם שהערכת הצורך הזה בשעתיים ביום בלבד מוטלת בספק (ואולי אף מפוקפקת) גם בעיניו. התובע זכאי שלא להיות תלוי בבני ביתו בכל אותם תחומים שנכויותיו מזקיקות אותו לעזרת אחרים. בנושא זה, אמדן עזרת צד ג' הנחוצה לו - והעמדתה, בממוצע, לאורך כל תוחלת חייו, על ארבע שעות ביום קולעת, בעיני, הרבה יותר. בסיכומיו (בעמ' 44) עורך התובע את חשבון ראש הנזק הזה ומגיע, בחישוב לעתיד, מיום הגשת הסיכומים הללו ועד לסוף תוחלת חייו, לסכום של 184, 672ש"ח. הטיעון שעליו מתבססים חישוביו (פיסקה 30.4, שם) מקובל עלי ולכן אני פוסק לתובע בראש נזק זה את מלוא הסכום המבוקש. באשר לסיוע שניתן לתובע בעבר. הסיוע הזה ניתן על ידי בני משפחתו, שקרבתם אליו מחייבת וגורמת - מעצם טיבם וטבעם הרגיל של יחסי משפחה - תמיכה ועזרה מסויימת גם ללא תמורה כספית. עם זאת, הפסיקה הכירה באפשרות לפצות את התובע בנזיקין - ולו רק באופן חלקי - גם עבור עזרה כזו. לפיכך, בנדון זה, אני מקבל חלקית את הצעת הנתבעות (שבעמ' 14לסיכומיהן, בנושא הנזק) ואומד את הסכום שנדרש לתובע לעזרת צד ג', בערכי היום, בסך של 500, 1ש"ח לחודש. (ד) מגורים בנושא זה מקובלות עלי טענותיהן של הנתבעות ולכן אני דוחה את תביעת התובע לפצותו בראש נזק זה. (ה) ניידות הפיצוי המתאים בראש נזק זה נובע, לכל היותר, מן הצורך בשימוש מוגבר במוניות. הנתבעות מציעות לפצות את התובע עבור "ניידות" בסכום של 000,25 ש"ח. הנתבעות מוסיפות ומצביעות - ובדין - על הצורך להביא בחשבון (ולהפחית) עלות ממוצעת לנסיעה באוטובוסים שהתובע היה נושא בה ממילא (וראה גם, עדות קצין, עמ' 22בפרטיכל המוקלד). בקשת התובע לפסוק לו פיצוי על פי עלויות החזקת רכב בנפח 300, 1סמ"ק (הנהוג על ידי בן משפחה) נראית לי מוגזמת ביותר ובלתי מציאותית בהתחשב באופי מגבלותיו בתחום זה. בהביאי בחשבון כי עם עבור השנים יזדקק התובע יותר ויותר לנסיעה במוניות - וכי - בהתחשב בתוחלת החיים הצפויה לו, ספק רב אם הסכום המוצע, כפיצוי גלובלי, על ידי הנתבעות, יספיק כדי לענות על הצורך הזה, הנני מעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על 000, 40ש"ח, נכון להיום. (ו) טיפולים רפואיים כזכור, המדובר בתאונת עבודה, ובגין תוצאותיה זכאי התובע לקבל את הוצאותיו הרפואיות מן המל"ל. זאת ועוד. מאז חקיקת חוק בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994, זכאי התובע לכל הטיפולים הרפואיים ולתרופות שהוא זקוק להן, ללא תשלום, בכיסוי ביטוח הבריאות (וראה דיון בנושא זה בפסק דיני מיום 28ביוני 96בת.א. 1063/91 בעמ' 30- 32- לא פורסם). כמו שם, גם כאן, נכון אני לפסוק בראש נזק זה רק סכום מסויים (גלובלי) לכיסוי ההשתתפות ברכישת התרופות של התובע במסגרת קופת החולים שלו (והעלויות הסימליות שתמורתן ניתן לקבל טפול פסיכולוגי במרפאות משרד הבריאות). עבור כל אלה יחד, פוסק אני לתובע, לכל תוחלת חייו, 000, 10ש"ח - נכון להיום. (ז) נזק שאינו של ממון (כאב וסבל) הנתבעות מציעות לפצות את התובע בראש נזק זה בסכום של כ- 000, 200ש"ח. התובע עותר לפסוק לו "לפחות - 000, 500ש"ח". ער אני לסבלו הרב של התובע (פיזי ונפשי) ואין ספק כי כאב, סבל, צער ויסורים - ובעיקר - מצוקות נפש, עדיין צפויים לו, עד לאחרית ימיו. עם זאת, המקרים הנדונים באסמכתאות שהוא מציג בסיכומיו (כדי לתמוך את בקשתו הנ"ל) אינם דומים כלל (ואף רחוקים מרחק רב) מן הראיות המצויות בתיק זה. הסכום שראוי לפסוק לתובע, על פי הנסיבות הנוגעות לו, מגיע, לפי שיפוטי, לסך של 000, 250ש"ח, נכון להיום. (ח) הוצאות בעבר התובע מבקש לפסוק לו, באופן גלובלי, סך של 000, 100ש"ח לכיסוי ההוצאות שנגרמו לו בעבר, בעיקר, עקב הצורך בנסיעות רבות לבדיקות, מעקבים וטפולים רפואיים. לא הוצגו ראיות מבוררות בנדון זה והבקשה אף מתעלמת מכך שנפגע בתאונת עבודה זכאי גם להשבה (מסויימת) של ההוצאות האלה. הנתבעות, בסיכומיהן, לא התייחסו כלל לראש הנזק הזה. אכן, סביר להניח, כי היו לתובע הוצאות חריגות במהלך כשש השנים שנקפו מאז התאונה. לא לכולן יש "כיסוי" בזכויותיו כ"נפגע עבודה" אך בוודאי שאין הצדקה לדרישה כה מופלגת כפי שהוא מציג בנדון זה. הנני פוסק לו עבורן באמדן, 000, 12ש"ח, נכון להיום. .5סוף דבר וסיכומו (א) על שלש הנתבעות, ביחד ולחוד, לפצות את התובע ב- % 85מתוך סך כל הפיצויים שנפסקו לזכותו (להלן - סכום הפיצוי). (ב) מסכום הפיצוי יש לנכות את שוויין של כל הגימלאות והקיצבאות שהתובע קיבל ועתיד לקבל מן המוסד לבטוח לאומי (כמפורט בחוות דעתו של האקטואר שי ספיר מיום 16.7.96- כשהיא מעודכנת להיום). (ג) התובע זכאי לקבל מן הנתבעות, כפיצויים, רק את היתרה שתשאר לאחר ניכוי הקיצבאות והגימלאות הנ"ל מסכום הפיצוי (להלן - הסכום הפסוק). (ד) בנוסף על הסכום הפסוק תשלמנה הנתבעות לתובע את כל הוצאותיו המשפטיות (כפי שתיקבענה על ידי כב' הרשם של בית משפט זה) ובנוסף עליהן שכ"ט עו"ד בגובה % 20(מן הסכום הפסוק) ומע"מ כחוק. המזכירות תשלח לצדדים עותק מאומת מפסק דין זה. תאונות נפילהנפילה מגובה / מסולםנפילה