קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סוכרת עקב שירות במשטרה: .1ההליכים 1.1 ערעור וערעור שכנגד על פסק דינה של ועדת הערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט- 1959[נוסח משולב], בראשות השופט י' כהן מיום 10.12.98(להלן - הועדה). בפסק הדין קיבלה הועדה חלקית ערר שהגיש לה העורר (להלן - המשיב) על החלטת קצין התגמולים (להלן - המערער), וקבעה כי מחלת הסוכרת (מטיפוס 2) בה לקה המשיב, הוחמרה עקב שירותו של המשיב במשטרה ובמהלך השירות. 1.2 המשיב, יליד 1960, התגייס למשטרה בשנת 1981ושרת בה כמאלף כלבים עד שנת 1983, אז פרש מן השירות. בשנת 1989חזר למשטרה. החל משנת 1991שרת ביחידת משטרת התנועה הארצית, כסייר ובוחן. בטופס התביעה שהגיש המשיב למערער תבע הכרה בסוכרת ובפגיעה בשמיעה. במקום המיועד לרישום הקשר בין תנאי השירות לפגימות, ציין נוכחות בתאונות דרכים עם נפגעים והרוגים, חשיפה לעימותים עם נהגים ורעש. 1.3 בתצהיר שהגיש למערער חזר על הפירוט, והתייחס במיוחד לתאונת דרכים שאירעה במאי 1994, שלא נזכרה בטופס התביעה, ואשר בה נהרגו שבעה בני אדם ונפצעו שלושה. לדבריו, עקב הארוע החל לסבול מתופעות הנלוות להופעת סוכרת. אין מחלוקת כי למערער סוכרת מסוג 2, אשר אינה תלויה באינסולין. 1.4 המשיב נבדק על ידי פרופ' ר' עינת מטעם המערער. פרופ' עינת קבע שהרקע למחלתו של המשיב תורשתית, וכי אין גורמים חיצוניים שניתן לייחס להם גרימת המחלה, פרט להשמנה. 1.5 על יסוד המלצתו של פרופ' עינת, דחה המערער את התביעה. המשיב הגיש ערר לועדה. לועדה הוגשו חוות דעת רפואיות, והמשיב נחקר על תצהירו. .6פסק-הדין של הועדה 6.1 כאמור, הועדה קיבלה חלקית את הערר. בעשותה כן, הסתמכה הועדה על חוות דעת של "הועדה לבחינת הקשר הסיבתי בין סוכרת לשרות צבאי - סיכום והמלצות" (להלן - ועדת הסוכרת), הנושא את התאריך .28.7.96 בועדת הסוכרת היו תשעה מומחים מטעם האגודה הישראלית לסוכרת, והיא הוקמה לבקשתו של המשיב. תחילה אימץ המשיב את מסקנות ועדת הסוכרת, ולאחר זמן קצר הודיע כי אינו רואה עצמו כמונחה על ידי הדו"ח. 6.2עיקר חוות הדעת של ועדת הסוכרת מוקדש לדיון בסוכרת מטיפוס 1 (מחוייבת אינסולין). לגבי הקשר בין לחץ נפשי לבין הופעת סוכרת מסוג 2נכתב (בסעיף 7): "לגבי 'מצב לחץ' כמאיץ של התפתחות סוכרת מסוג 2, אין הוכחה לתפקיד 'מצב לחץ' (סטרס) כגורם de novoשל סוכרת מסוג .2" כדרכה של ועדת הסוכרת בחוות הדעת, היא אינה מספקת בקביעה זו, אלא מוסיפה בסיפא לאותו סעיף: ועדת הסוכרת המשיכה לנתח את המשמעויות העולות מהראיות הקיימות לדעתה לקשר אפשרי כאמור, והגיעה למסקנה הבאה: "מבלי לפגוע בכלליות האמור בסעיף 7לעיל, במידה ויתפתח מצב של סוכרת חריפה מסוג 2תוך 3חדשים מהתרחשות 'מצב לחץ' קשה, יש לקבוע כי התפרצות הסוכרת הינה כתוצאה מהאירוע." כלומר, תחילה קובעת הועדה העדר הוכחה לתפקיד לחץ נפשי על גרימת המחלה. לאחר מכן קובעים חבריה כי המחלה יכולה "להחשף" עקב "מצב לחץ קיצוני" והיא מסיימת בתחימת תחום זמנים, שבו "יש לקבוע" קשר בין "מצב לחץ קשה" לבין התפרצות המחלה. 6.3הועדה לפי חוק הנכים קבעה, בהמשך לקביעה קודמת שלה (ע"נ 307/93, ליאור שניידרמן נ' קצין התגמולים) כי חוות דעתה של ועדת הסוכרת מציגה "... אסכולה רפואית, המכירה בקשר כאמור, בתנאים שנקבעו באותו מסמך". עוד קבעה הועדה בפסק הדין כי חוות דעתה של ועדת הסוכרת עדיפה בעיניה על פני חוות הדעת האחרות שהוצגו, בין היתר משום שלדעת חברי ההרכב, חוות דעתה של ועדת הסוכרת היא מסמך אובייקטיבי. 6.4הועדה בחנה את הראיות שהיו בפניה וקבעה כי המראות שראה המשיב בתאונת הדרכים ביום 30.5.94"... גרמו לו להיות במצב לחץ קיצוני". מכיוון שעוד בשנת 1993נמדדו ערכי סוכר גבוהים בדמו של המערער, ומכיוון שהמחלה התפרצה פחות משלושה חדשים לאחר התאונה, החליטה הועדה שיש להכיר רק בקשר של ההחמרה בין הדחק הנפשי לבין מחלת הסוכרת. הועדה קבעה שיעור החמרה של %.50 .10המערער טוען כי לא הוכח קשר סיבתי בין דחק נפשי לבין התפרצותה של מחלת הסוכרת. לטענתו, אין לראות בדו"ח ועדת הסוכרת אסכולה, ואין לתת לחוות הדעת מעמד של חוות דעת רפואית, או כל מעמד בכלל. המשיב טוען נגד קביעת קשר סיבתי של החמרה בלבד. .11מחלת הסוכרת 11.1בבסיסה של מחלת הסוכרת עומדת נטייה גנטית להופעתה. עם זאת, בכדי שהפוטנציאל הגנטי יתממש ותתפתח המחלה, יש צורך בפעולת גורם חיצוני-סביבתי. בכללם של גורמים סביבתיים פוטנציאלים לענייננו ניתן למנות, לדעת מומחי הרפואה, וירוסים, תזונה, תרופות וחומרים כימיים מסוימים. מחלת הסוכרת הינה מחלה אוטו-אימיונית ("חיסון עצמי"), בה מפתח הגוף נוגדנים לתאי הביתא, הנמצאים בלבלב, והממונים על יצור אינסולין. עם תחילת תהליך החיסון העצמי, מופיעים נוגדנים לתאי הביתא, אך התהליך מגיע לכדי מימוש קליני, בדמות מחלת סוכרת, רק משנהרסו % 90מתאי הביתא. 11.2על אף היות הסוכרת מחלה קונסטיטוציונאלית, אשר שורשיה הגנטיים נעוצים בתקופה הקודמת לשרותו של המערער, אין ספק כי ביטויה החיצוני של מחלת הסוכרת הופיע במהלך שירותו של המערער. נפסק שעצם העובדה שמחלה קיננה בחולה קודם לשירותו, וכי עשויה היתה להתפרץ בכל מקרה, גם ללא קשר לתנאי השירות, אינה פוגמת בקביעה כי נגרמה עקב השירות, בהתמלא התנאים הנדרשים לכך. בענין זה כתב מ"מ הנשיא זוסמן בע"א 460/73 שאול קרויטורו נ' קצין התגמולים, פ"ד כט(1) 288, 290: "נטייה למחלה שהיתה רדומה בגופו של אדם או בנפשו, ויכול שתתעורר ותתגלה אך יכול גם שתישאר רדומה עד לסוף חייו של אדם מבלי שירגיש בכך, אינה גורמת לא לאיבוד כשרו של אדם לפעול פעולה רגילה ולא לפחיתת כשרו, וממילא אין זו נכות המזכה בתגמול. ואולם אם השירות הצבאי הוא שגרם בפועל לכך, שהנטייה החולנית נהפכת לנכות ממש כמוגדר בסעיף 1לחוק, די בכך כדי להעמיד את הקשר הסיבתי שבין המחלה ובין השירות. אף אם החייל לא היה לוקה באותה נכות אלמלא נטייתו התורשתית או הקונסטיטוציונלית האחרת". 11.3הסוגייה העומדת במחלוקת הינה, האם יכול דחק נפשי להפעיל את התהליך האוטו-אימיוני, המוביל לסוכרת. בשאלה זו מתחבטת הפסיקה זה זמן רב. זו מול זו ניצבות שתי דעות: האחת, לפיה לא הוכח כל קשר סיבתי רפואי בין החשיפה לדחק לבין התפרצות מחלת הסוכרת; השניה, לפיה קיימות ראיות, המבוססות על מחקרים, כי חשיפה למצבי דחק נפשי ופיזי הינה "טריגר" פוטנציאלי להפעלת התהליך האוטו אימיוני, באדם בעל נטייה גנטית לחלות במחלה. .12המומחים 12.1פרופ' בר-און, המומחה מטעם המשיב כותב בחוות דעתו, כי במסגרת הגורמים העשויים לעורר מחלת סוכרת רדומה נכללים, בין היתר, זיהומים ומחלות אנדוקרינולוגיות אחרות, תרופות מסוימות וכן מצבי דחק נפשיים. "הספרות העוסקת בעניין הקשר שבין סטרס פסיכולוגי לבין החמרת המצב המטבולי של סוכרת הינה רחבה. קיימת בעניין זה אסכולה של רופאים וכן של מדענים המקבלת דיעה זו. אין תמימות דעים בעניין מכובד זה שכן אין הוכחה מדעית ישירה הקובעת קשר כזה. הוכחה כזאת בבני אדם ובצורה מדעית מבוקרת לא ניתן להשיג." (הדגשה במקור). לטענתו, הוכח כי מצבי לחץ מביאים לעליות זמניות ברמות הסוכר, ומצבי דחק דחופים גורמים לנזק מצטבר ללבלב, המפסיק להפריש אינסולין. לביסוס עמדתו זו הביא פרופ' בר-און פרק בספרו של , joslynהמניח קשר אפשרי, וכן מאמר מהעיתון , diabetic medicineלפיו יש "תמיכה חזקה" לתפישה כי דחק נפשי יחשוף את הסוכרת הסמויה בצורתה הקלינית. 12.2פרופ' עינת, המומחה מטעם המערער, כותב בחוות הדעת שהוגשה לועדה, כי על פי הספרות הרפואית העדכנית, הסיבה העיקרית והראשונית להופעת סוכרת מסוג 2הינה תורשתית. הוא מוסיף שאין גורמים חיצוניים להם ניתן לייחס את התפרצות המחלה למעט השמנת יתר, וזאת על דרך האצת הופעתה אצל בעלי נטייה מוקדמת לה. פרופ' עינת מפנה לרשימה ארוכה של ספרי לימוד מרכזיים ברפואה פנימית ובאנדוקרינולוגיה, שאינם מזכירים את האפשרות שדחק נפשי מתמשך או חריף עשוי להביא להופעת סוכרת בבני אדם. 12.3פרופ' עינת התייחס עוד לחוות דעתו של פרופ' בר-און, וביקר את השימוש במקורות שעשה פרופ' בר-און. לדעתו של פרופ' עינת, האמור בספרו של joslynמתבסס על ניסויים שנערכו בחולדות, ויתרה מזאת, החולדות הן מזן המגיב תגובה "מופרזת" לגירוי לחץ סביבתי. לדבריו, אין בספר כל ניסיון להשליך מתוצאות מחקר זה על ההשפעה האפשרית על בני אדם. אשר למאמר שאליו הפנה פרופ' בר-און, כותב פרופ' עינת כי מחבר המאמר משליך מגורמי דחק פיזיים (כמו ניתוח או זיהום) לדחק נפשי. פרופ' עינת מציין שבעוד שהוכח קיומו של קשר בין גורמים פיזיים לבין הופעת סימני המחלה הקליניים, הרי שאין כל הוכחה לקשר כזה בנוגע לדחק נפשי, וגם המאמר אינו מביא כל הוכחה לכך. 12.4לחוות דעתו צירף פרופ' עינת את חוות דעתם העקרונית של דר' גילון, פרופ' זוהר ופרופ' פרס, שבהסבריה ומסקנותיה הינו תומך. חוות דעת זו ניתנה כתגובה לחוות דעתה של ועדת הסוכרת, ויש בה פירוט והרחבה לדעתו של פרופ' עינת. .13דיון משפטי 13.1הנטל להוכיח קיומו של קשר בין שירותו של המשיב לבין הפגימות בהן לקה מוטל על כתפיו. נטל הבאת הראיה הועבר לכתפי קצין התגמולים מכח חזקה שיצרה הפסיקה (ע"א 472/89 קצין התגמולים נ' אברהם רוט, פ"ד מה(5) 203, 210), אך חזקה זו הוחלה אך ורק במקרה של שירות קצר, כדוגמת שירות חובה או מילואים. כאשר מדובר בשירות קבע, המהווה למעשה את עיסוקו הקבוע של התובע, כמו במקרה של המשיב בעניננו, אין להחיל חזקה זו. כך סיכם את הנושא הנשיא שמגר, בע"א 472/89 הנ"ל בעמ' 212: "אין אני מוכן להחיל פיקציה משפטית זו על תקופת שירות שנמשכה עשרים וארבע שנים; מטבע הדברים הוא שבתקופת ארוכה שכזאת יפרצו המחלות הרדומות בגוף האדם, ללא כל קשר, גלוי או סמוי, עם טיב עבודתו ועיסוקיו אותם עשה. מה שאין כן כשהמחלה פורצת פתאום תוך כדי שירות צבאי בתקופה קצרה יחסית, שאז עצם ההתפרצות הפתאומית - במיוחד אצל אדם צעיר - אומרת דרשני". 13.2עם זאת, דרישת ההוכחה, המוטלת על כתפי התובע הכרה על פי חוק, הינה דרישה מקילה, כדברי השופט בך בע"א 187/83 דב רדושיצקי נ' קצין התגמולים, פ"ד לז(4) 361, 368: "בפסקי הדין, שהוזכרו על-ידי חברי הנכבד, נאמר, כי די אם עולה מחומר הראיות. כי 'ייתכן' שקיים קשר בין השירות הצבאי של התובע לבין פרוץ מחלתו כדי להצדיק מתן פסק-דין לטובת התובע. יש המנסים ללמוד מקביעה זו, כי די אם התובע יראה, כי קיימת אפשרות שישנו קשר כאמור, כדי שהתובע יזכה בתביעתו. לפירוש כזה אין אני יכול להסכים. אחרי הכול המדובר במשפט, בו נטל ההוכחה מוטל על התובע, ועל-כן לא יצא ידי חובתו. אם יצביע על אפשרות כזו בלבד. עם זאת מסכים גם אני לדעה, כי אין להחמיר עם התובע, במיוחד כאשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתן מבקש הוא להרים את הנטל המוטל עליו. אין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שכנוע של 'קרוב לוודאי', ודי אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל מאוד על הדעת, שאמנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לפרוץ המחלה. אך לא הייתי מסתפק בפחות מזה. ברוח זו מפרש אני גם את דבריו הבאים של מ"מ הנשיא זוסמן (כתוארו אז) בע"א 460/73 (שאף עליהם הסתמך חברי הנכבד), בעמ' 292: 'נטל השכנוע המוטל על תובע-תגמול אינו כה חמור. די לו להוכיח, שחכמי הרפואה מכירים בקשר שבין המאמץ הגופני לבין הנכות, ושדעתם אינה מופרכת מדעיקרא'. משמע, עדות רפואית, המצביעה, לכאורה, ביחד עם יתר הראיות, באופן סביר על קיום הקשר הסיבתי האמור, ואשר לא הופרכה, עונה על הדרישות." (ההדגשות אינן במקור). כלומר, התובע הכרה לפי החוק אינו נדרש להוכיח כי אכן נגרמו פגימותיו עקב שירותו, אלא אך כי מתקבל מאוד על הדעת כי כך הדבר. בכדי לעמוד בדרישת הוכחה זו עליו להביא ראיות, לפיהן מקובל בעולם הרפואה דבר קיומו של קשר של סיבה ומסובב בין התנאים להם היה חשוף בעת שירותו לבין הפגימה בה לקה. אם יש מחלוקת בעולם הרפואה בתשובה לשאלת הקשר, עליו להוכיח קיומה של אסכולה רפואית התומכת באפשרות של קשר כזה. 13.3לשאלה מתי עולה דעה רפואית לכדי אסכולה, ניתנה תשובה ברע"א 2027/94 צביה קליג נ' קצין התגמולים, פ"ד נ(1) 529, 538), שם כתב השופט זמיר את הדברים הבאים: "שאלה יפה היא, מתי דעה נעשית אסכולה. מסתמא, אין תשובה ברורה לשאלה זאת, כשם שאין תשובה ברורה לשאלה כמה כבשים עושות עדר. מצד אחד ברור כי אין צורך שדעה תזכה להסכמת הכל, ללא מחלוקת, כדי שתהווה אסכולה. אף אין צורך שדעה תהיה נתמכת בראיות המבססות אותה ברמה של קרוב לוודאי כדי לומר שהיא אסכולה. אך מן הצד השני, אין די בכך שיש מספר רופאים או חוקרים הדוגלים בדעה מסוימת כדי לומר שדעתם מהווה אסכולה, ואף אין די בכך שדעתם באה לידי ביטוי בספרות הרפואית. כדי שדעה תגיע למעמד של אסכולה, צריך שהיא תהיה מקובלת כדעה מבוססת במרכזים רפואיים חשובים, או על דעת מומחים מוכרים בעולם, ואף תוצג כדעה מבוססת בספרי לימוד חדשים בעלי מעמד מקצועי מכובד. בדרך כלל דעה כזאת תהיה מבוססת על מחקרים מדעיים רציניים המצביעים באופן משכנע על תופעה, קשר או הסבר, להבדיל מהשערות, ואפילו הן השערות סבירות שלא הופרכו על-ידי מחקרים." (ההדגשות לא במקור) 13.4לענין מחלות שאין לגבי האטיולוגיה שלהן קביעה רפואית מקובלת, קבע השופט א' מצא בע"א 6274/92 רפאל רזי נ' קצין התגמולים לפי חוק הנכים, פ"ד מח(3) 328, 339: "נראה לי, כי ביחס למחלה שאין לגביה מידע רפואי מבורר וחד משמעי, יש להבחין - הבחן היטב - בין מקרה שבו אסכולות רפואיות שונות חלוקות ביניהן בדבר סיבותיה ודרך עלילותיה של המחלה, לבין מקרה שבו שום גורם רפואי בר-סמכא אינו טוען לדרך עלילות מסוימת. במקרה מן הסוג הראשון יזכה החייל הנכה אם יראה, שעל-פי האסכולה המקלה מבין האחרות, כרוכה מחלתו בקשר סיבתי לשירותו. כך עולה מהלכת בוסאני (ד"נ 70/3הנ"ל), בה נפסק (כלשון השופט ויתקון, בעמ' 643ה'), 'ששיקולים שבמדיניות החוק עצמו דורשים קביעת כלל, שבהיות דעות המומחים שקולות כמו כאן, מצטמצמת חובת הראיה המוטלת על הנכה לכך שהוא יוצא ידי אחת מהן'. לא כן במקרה מן הסוג השני: כאשר אין שום גורם רפואי בר-סמכא המאשר את קיומו של קשר סיבתי, בין מחלה מסוימת לבין חבלה מסוימת (או לבין נסיבות אחרות הכרוכות בשירות הצבאי), כי אז אין לחייל התובע במה להיאחז ודין תביעתו להידחות. חשוב להטעים, כי היעדר היכולת לשלול את קיומו של קשר סיבתי אפשרי (שהוא עצמו פועל-יוצא מחוסר ידיעת סיבותיה ודרך עלילותיה של המחלה) אין כדי להקים הנחה בדבר קיומו של קשר סיבתי. יפים לכאן דברי הנשיא שמגר בד"נ 38/84לוי נ' קצין התגמולים (לא פורסם): 'אוסיף כי גם אינה מקובלת עלינו סברה לפיה, כל מקום בו מדע הרפואה לא גילה קשר סיבתי בין גורם פלוני לבין מחלה פלמונית, יש עדיין יסוד להנחה כי קיים קשר סיבתי כאמור. מסקנה כאמור עלולה היתה להביא לכך כי כל הבלתי ידוע בעולם הרפואה - והוא לצערנו אינו מועט - הופך לעולם לגורם שאינו ניתן לסתירה או להפרכה'." (הדגשה לא במקור) .14דיון 14.1לאחר בחינת המידע הרפואי ביחס למחלת המשיב, עמדת הספרות הרפואית ביחס לאטיולוגיה של המחלה ודרכה של הפסיקה בהתייחסות למידע כזה ולמקורותיו, יש להתבונן בראיות שהיו בפני הועדה ולראות האם הן מוליכות למסקנה אליה הגיעה. 14.2הראיות התומכות בקיומו של קשר סיבתי אינן מגיעות, על פי מבחני הפסיקה, כדי אסכולה רפואית. כל שקיים כיום בעולם הרפואה כתמיכה בקיום קשר סיבתי הינם מאמרים ומחקרים אקראיים, שגם אם הם נתמכים על ידי חוקרים, הם אינם מייצגים את הדעה הרווחת בעולם הרפואה, ואין להעמידם בדרגה אחת עם הספרות הרפואית המבוססת. 14.3ועדת הערר מצאה לנכון לבסס את קביעתה להכרה בקשר כזה, אם לא כגורם הרי כמחמיר את מצב המחלה, על יסוד קביעות של ועדת הסוכרת. הועדה קבעה כבר בעבר (בענין שניידרמן הנ"ל), שהיא רואה בחוות דעתה של ועדת הסוכרת משום אסכולה רפואית. במועד בו ניתן פסק דינה של הועדה בעניננו, טרם ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור על פסק הדין בענין שניידרמן. פסק הדין בערעור ניתן בפברואר השנה (ע"א 4310/98), בהרכב בראשות הנשיא (אז) קליינברגר, בהסכמת שני חבריו להרכב. זה ההרכב שלנו, שבו, לאחר פרישת הנשיא קליינברגר, הפכה חברתי, השופטת גילאור לאב"ד, ואני הצטרפתי אליו. 14.4בסעיף 8בפסק הדין בערעור שניידרמן, כתב הנשיא קליינברגר שדעתו של קצין התגמולים שחוות דעתה של ועדת הסוכרת אינה בגדר אסכולה, נראית לו. אני מסכים שאין מקום לראות בחוות דעתה של ועדת הסוכרת אסכולה. מעמדה של חוות דעת זו נדון כבר על ידי בהזדמנויות אחרות, בהן קבעתי כי אין בפורום כותביה ובנסיבות יצירתה כדי לתת יתר תוקף לגישה המחייבת קשר סיבתי. ההכרה לה זכה אותו קשר סיבתי בחוות הדעת אינה מעלה או מורידה מהעובדה, המצוינת גם היא באותה חוות דעת, לפיה לא הוכח קשר סיבתי כנדרש. מסקנות הועדה אינן מבוססות על תשתית רפואית חדשה או שונה מזו עליה התבססו מומחי הצדדים. עוד כתבתי בעבר, שבחוות הדעת סטו חברי ועדת הסוכרת מן השאלות הרפואיות שלהן היה צורך במענה, וחרגו אל תחום המדיניות, תחום שאינו בסמכות הועדה או מומחה רפואי. 14.5תומכי הקשר הסיבתי טוענים שהקשר לא הוכח בשל קשיים מתודולוגיים בהוכחתו, ולכן אין תימה כי לא הוכר קיומו של הקשר בספרות הרפואית החשובה. אין בטענה כדי לשנות את העובדה כי נטל ההוכחה מוטל על כתפי המערער, ובהיות המצב כפי שהוא לא יוכל לעמוד בנטל הוכחת קשר סיבתי רפואי אפשרי מספק, כפי שנפסק בע"א 6274/92 (רזי) הנ"ל. .15המסקנה היא כי לא עלה בידי המערער להוכיח קשר סיבתי כנדרש, בין תנאי שירותו במשטרה, לבין מחלתו. אני ממליץ, איפוא, לחברי לקבל את ערעורו של המערער ולדחות את הערעור שכנגד. עוד אני ממליץ שלא ליתן צו להוצאות בערעור. י. דר, שופט השופט ש. ברלינר: .1עמדתי היא כי יש להשאיר בעינה את מסקנתה של ועדת הערר אשר קבעה בהחלטתה מיום 10.12.98כי מחלת הסכרת בה לקה המשיב, הוחמרה עקב שירותו במשטרת ישראל בשעור של 50אחוזים. .2באשר לסכרת, הבעתי את עמדתי בע.א. 4318/98 מרב בן שושן נ' קצין התגמולים. כאמור שם, ובהסתמך על האסמכתאות שפורטו שם, (ע.א 137/64, וינשטיין נ' קצין התגמולים, פס"ד יח(2), עמ' 510, וכן ראה: ע.א (חיפה) 4310/98, קצין התגמולים נ' ליאור שניידרמן, תקדין מחוזי 99(1), עמ' 651; ע.א 188/75, גיורא ביבר נ' קצין התגמולים, פס"ד ל(3), עמ' 172; ע.א 418/73, יוסף לייט נ' קצין התגמולים, פס"ד כט(1), עמ' 136; ע.א 4684/90, קצין התגמולים נ' חריטן ואח’, פס"ד מה(5), עמ' 374; ע.א 519/71, יצחק מוסקוביץ נ' קצין התגמולים, פס"ד כו(2), עמ' 612). ניתן להכיר בקשר של גרימה או החמרה בין השירות לבין מחלת הסכרת עקב דחק נפשי חריף ואירועים חריגים במהלך השירות הצבאי. אפשרות לקשר כזה הוכרה מכבר בפסיקה. קיומו של הקשר וההכרה בו תלויים בנסיבות הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה. בע.א. 4318/98 לא הוכר הקשר לו טענה המערערת שם, בדבר לחץ נפשי עקב דרישות מפקדיה בעבודה לעמוד במכסות הנדרשות. לעומת זאת, במקרה דנן מדובר באירוע טראומטי ויוצא דופן, שעה שבסמיכות זמנים להחמרה במחלה טיפל המשיב בתאונת דרכים בה נהרגו 7בני אדם ונאלץ להתמודד עם המראות הקשים שבתאונה כשהגופות היו פזורות מסביב, ועוד 3אחרים נפצעו באופן קשה. אף לגבי שוטר המשמש כסייר במשטרת התנועה, זהו אירוע יוצא דופן בחומרתו שעשוי לגרום ללחץ נפשי ממשי, ואם בסמוך מאוד לכך החלו תופעות המחלה להחמיר, היתה הצדקה להכיר בקשר ההחמרה. .3עמדתי היא, לאור האמור, שיש לדחות את הערעור. ש. ברלינר - שופט השופטת ב. גילאור: אני מסכימה עם חברי כב' השופט ברלינר כי במישור העקרוני ניתן להכיר בקשר של גרימה או החמרה בין השירות לבין מחלת הסכרת עקב דחק נפשי חריף ואירועים חריגים שארעו במהלך השירות. יחד עם זאת, ולמרות שנטל ההוכחה הנדרש מהמערער אינו חמור כפי שנקבע בע"א 187/83 דב רדושיצקי נ' קצין התגמולים, פד"י ל"ז(4) 361(המצוטט בהרחבה בפסק-דינו של כב' השופט דר), אני מסכימה עם דעתו של חברי כב' השופט דר שיש לקבל את ערעורו של המערער ולדחות את הערעור שכנגד כי לא עלה בידי המערער להוכיח קשר סיבתי כנדרש בין תנאי שירותו במשטרה לבין מחלתו בין גרימה או החמרה. הסכרת ממנה סובל המערער הינה סכרת מסוג 2וגם לדעת ועדת הערר נדרש מצב של לחץ קיצוני שיש בו כדי לחשוף את המחלה אצל אנשים בעלי רקע גנטי. מקובלת עלי עמדת המערער שהועדה לא התייחסה לגורמי הסכרת מסוג 2הידועים כמו משקלו של המשיב בתקופה הרלוונטית כ- 100ק"ג וכן שבמסגרת בדיקות תקופתיות שנערכו למשיב ב- 1993נתגלה כי הוא סובל מערכי סוכר גבוהים בדם והומלץ על הפסקת עישון, דיאטה ופעילות גופנית, המלצות טיפול אופייניות לשלבים הראשונים של המחלה. זאת ועוד, גם מחוות דעתו של ד"ר בראון מטעם המשיב נלמד כי הוא עצמו אינו קושר את המחלה לתאונת הדרכים מיום 30.5.94, למרות שהמשיב סיפר לו על התאונה, אלא למתחים נפשיים חוזרים ומתמידים. בהקשר זה יש להדגיש כי המשיב עצמו לא ציין בתביעתו להכרה בנכותו את התאונה הנטענת כגורם למחלתו, וגם בעדותו בביהמ"ש אמר "טיפלתי ברוב התאונות הקטלניות בשלוחה, לא היתה תדירות גבוהה של תאונות קטלניות אך כולן נפלו במשמרת שלי. כל תאונה קטלנית היא טראומטית" (עמ' 4לפרוטוקול הדיון בפני הועדה). לא הונחה תשתית ראייתית מתאימה על שיעור ההחמרה שנקבע ע"י הועדה בשיעור % 50וגם אין כל נימוק המסביר כיצד וכמה הוחמרה מחלת המשיב עד כדי שיש לייחס לאירוע מיום 30.5.94כדי % 50ממנה. אי לכך, ולמרות עמדתי בדבר קיומו של קשר סיבתי בין השירות לבין מחלת הסכרת, במקרה של דחק נפשי חריף, או אירועים חריגים במהלך השירות, אני סבורה שיש לקבל את הערעור, לבטל את פסק-דינה של ועדת הערר בערעור נכים 145/98ולדחות את הערעור שכנגד. בנסיבות הענין אני מסכימה שלא ליתן צו להוצאות בערעור. ב. גילאור-שופטת הוחלט ברוב דעות לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינה של ועדת הערר ולדחות את הערעור שכנגד. אין צו להוצאות.משטרהסוכרת