האם בית הדין הארצי לעבודה מוסמך להורות על ביטול פסק בורר ? קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סמכות בית הדין הארצי לעבודה לבטל פסק בוררות: .Iההליך .1 בבית-הדין האזורי בירושלים (אב-בית-הדין - השופט נגבי; נציגי ציבור: ה"ה הדני וטחורש; תב"ע לז/4-4) התבררה בקשה בעתירה לבטל "פסק בוררות מיום 11.5.1977" "שניתן על-ידי המוסד לבוררות מוסכמת (להלן - פסק הבוררות). המבקשים בהליך היו ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל" (להלן - ההסתדרות) ואיגוד המשפטנים; המשיבים היו ארגון פרקליטי המדינה (להלן - ארגון הפרלקיטים) ומדינת ישראל, כ"משיבה פורמלית". סמוך לפתיחת ההליך, הגיש ארגון הפרקליטים בקשה שבית-הדין יאשר את פסק הבוררות; הבקשה הוגשה "לשם זהירות בלבד". לאחר מכן הגיש ארגון הפרקליטים הודעה כי יטענו לחוסר סמכותו של בית-הדין מאחר ובית-הדין האזורי פסק כבר "בהליך (אחר) בין הדדים", כי תביעות ארגון הפרקליטים הינן סכסוך "בעל אופי כלכלי ולא משפטי, ובכל אופן אינם בסמכות" בית-הדין האזורי. ארגון הפרקליטים ביקש "למחוק או לחלופין - להעביר את כל ההליך לבית-המשפט המחוזי". בית-הדין האזורי החליט, כי אכן אין העניין בסמכותו, אך לא נעתר לבקשת המחיקה, אלא ש"העבירו" מכוח סעיף 37לחוק בתי-המשפט, תשי"ז- 1957(להלן - חוק בתי-המשפט) לבית-המשפט המחוזי. הפרקליט אשר ייצג את המדינה בבית-הדין האזורי הודיע, כי אין המדינה נוקטת עמדה לשאלת המחיקה על הסף, אך אם יוחלט שאין לבית-הדין סמכות - בקשת המדינה היא להעביר את העניין לבית-המשפט המחוזי. על ההחלטה, על שני חלקיה - הן חוסר סמכות לבית-הדין לדון בעניין והן העברתו לבית-המשפט המחוזי - הערעור שבפנינו של ההסתדרות ושל איגוד המשפטנים. .2להלן העובדות הצריכות לערעור זה: א) ביום 7.2.1977נחתם הסכם קיבוצי בין ממשלת ישראל המכונה שם "צד א" לבין ההסתדרות המכונה שם "צד ב" (להלן - ההסכם הקיבוצי), אשר הקים "מוסד לבוררות מוסכמת" (להלן - הבוררות); ב) הסעיפים הרלבנטיים שבהסכם הקיבוצי מובאים בסעיף 3שלהלן; ג) בפני הבוררות (השופט לשעבר י. רווה, ד"ר ע. ארנון ופרופסור י. נאמן) הובא עניין של ארגון הפרקליטים כתובע ומדינת ישראל, 'ההסתדרות' ואיגוד המשפטנים כנתבעים. אין בפני בית-הדין כתב התביעה או מסמך אחר שפתח בדיון בבוררות, אך ברור שהתביעה היתה לשניים: "דירוג נפרד" לפרקליטים וסגירת רשימת המשפטנים בשירות המדינה אשר שכרם "מוקבל" לשכר השופטים; ד) עם ראשית הדיון בבוררות הועלתה בשם ההסתדרות ובשם איגוד המשפטנים טענת חוסר סמכות, לאור העניינים שהובאו לדיון. הטענה נדחתה, וראו את המדינה כמי שהביא את העניין בפני הבוררות, במסגרת סעיף 4(ג)(1) להסכם הקיבוצי; ה) בפסק הבוררות נדחתה "עתירת הפרקליטים להנהיג דירוג נפרד". בהקשר ל"הקבלת" שכר לשכרם של השופטים, התייחסו הבוררים להשתלשלות הנושא מאז הקבלת שכרו של היועץ המשפטי לממשלה לשכר שופט בית-המשפט העליון, בשנת 1961, ועד לפעולת ועדה ציבורית שמונתה בשנת 1971 "לבדיקת התביעה להקבלת שכר משפטנים לשכר שופטים", בראשות נשיא בית-המשפט העליון לשעבר השופט י. אולשן (להלן - ועדת אולשן). הבוררים התייחסו גם לתזכיר שהיה בפניהם מטעם נציגות השופטים של בתי-המשפט המחוזיים ובתי-משפט השלום, לשאלה אם רצויה ההקבלה של שכר היועץ המשפטי לממשלה לשכר שופט ולכל הבעיות הקשורות בכך, אך ראו עצמם קשורים בהמלצות ועדת אולשן, שהצדדים לבוררות ביקשו לכבדן. בחלק האופרטיבי של פסק הבוררות נאמר: "מסקנתו היא שיש ליישם את ההמלצות של ועדת אולשן ככתבן וכלשונן, לא להוסיף להן ולא לגרוע מהן. בזה אנו ערים לכך שדרך אחת של תוספת אין בידינו לחסום, והיא התוספת של משרות. זה מתייחס לפרקליטי המחוז, למשנים ליועץ המשפטי לממשלה ולראשי מחלקות בפרקליטות המדינה. משרות אלו נזכרות בהמלצות במספר רבים ולפי הפירוש הנוח ביותר למועמדי ההקבלה בלי הגבלת המספר; אבל נזכרים פרקליט המדינה והמשנה לו במספר יחיד, ואין להוסיף להם. הקבלות השכר של אלה לשכר השופטים יש לקיים כפי שנאמר בהמלצות, היינו של פרקליט המדינה לנשיא בית-משפט מחוזי ושל האחרים לשכרם של שופטים בבית-משפט מחוזי וכל זה בכפוף לאמור בסעיף 17(ד) ולהמלצות ועדת אולשן (עמוד 6של ת/6). כל יתר ההקבלות מתבטלות מיום מתן פסק בוררין זה, בכפיפות להגבלה הבאה: אלה שהקבלתם בוטלה, ובמידה שהקבלתם בוטלה (היינו הקבלה לשכר נשיא, במקום לשכר שופט), יוסיפו לקבל את שכרם כאילו ההקבלה לא בוטלה, כל עוד הם מכהנים במשרתם הנוכחית ובכדי למנוע כל אי-הבנה אנו מוסיפים ומבהירים שהגבלה זו של ביטול ההקבלה היא אישית בלבד ובמקרה של חילופי גברא לא יהיה שכרו של בעל המשרה החדש מוקבל, לא לשכרו של שופט ולא של נשיא, אולם במקרה של בעל משרה ששכרו מוקבל, לפי פסק בוררין זה, לשכרו של שופט ובעל המשרה הנוכחי יוסיף לקבל את שכרו כמוקבל לשכר של נשיא בית-המשפט המחוזי, יקבל בעל המשרה החדש את שכרו במוקבל לשכרו של שופט בית-המשפט המחוזי". בפסק הבוררות אין הוראה הקובעת משך זמן תוקפו. .3 להלן ההוראות הרלבנטיות שבהסכם הקיבוצי: " .2בהסכם זה 'סכסוך' - סכסוך שבין צד א' לבין: (1) צד ב, או, (2) הסתדרות עובדים ארצית, איגוד עובדים ארצי, מועצת פועלים או ועד ארצי המשתייכים לצד ב', או קבוצה אחרת של עובדים המועסקים על-ידי צד א' - בעניין הקשור לשכרם, התנאים הסוציאליים או תנאי העבודה האחרים של העובדים המועסקים על-ידי צד א' שלגביהם קיים הסכסוך." " .8חוק הבוררות, תשכ"ח-1968, יחול על הבוררות בפני המוסד לבוררות על-פי הסכם זה, והסכם זה מהווה הסכם בוררות לעניין זה". " .9פסק הבוררות שניתן על-ידי המוסד לבוררות במסגרת סמכותו לפי הסכם זה - יוגש לרישום לפי חוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957, כחלק בלתי-נפרד מהסכם קיבוצי זה". " .12(א) הסכם זה יהיה בר-תוקף בתקופה שמיום חתימתו ועד יום 31.3.1978ותקופת תוקפו של הסכם קיבוצי מכוח פסק שניתן על-ידי המוסד לבוררות כאמור בסעיף 9(2) תהיה עד התאריך האמור, זולת אם נקבע בפסק הבוררות תאריך מוקדם יותר". .4בקשת ארגון הפרקליטים למחיקת ההליך על הסף התבססה, כאמור, על הטענה שמאחר ומדובר ב"פסק בוררות" לעניין חוק הבוררות, תשכ"ח- 1968(להלן - חוק הבוררות), יכולה לקום סמכותו של בית-דין לעבודה רק מכוח סעיף 28לחוק בית-הדין לעבודה תשכ"ט- 1969(להלן - חוק בית-הדין לעבודה), ואותו סעיף מתנה את הסמכות בכך ש"נושא הבוררות היחיד" הוא "עניין שיש בו לבית-הדין סמכות ייחודית". טען הטוען כי נושא הבוררות היה "סכסוך כלכלי" ולא "סכסוך משפטי". בשל אותה מהות של נשוא הבוררות לא היה העניין בסמכותו הייחודית של בית-דין לעבודה, ועל כן לא קמה לו סמכות מכוח סעיף 28לחוק בית-הדין לעבודה. .5כנגד טענת ארגון הפרקליטים, טענו בשם ההסתדרות ואיגוד המשפטנים, כי פסק הבוררות "בנוסף להיותו פסק בוררים הוא גם הסכם קיבוצי וזאת בהתאם לסעיף 9 להסכם הקיבוצי, וממילא בקשה לבטלו היא למעשה בקשה לביטול הסכם קיבוצי או למניעת רישומו - ובקשה כזאת היא בתחום סמכותו הבלעדית של בית-דין לעבודה". "למעשה", כך טענו, אפשר היה להביא את העניין לבית-הדין בדרך בקשה ל"פירוש הסכם קיבצי" במסגרת סעיף 24(א)(2) לחוק בית-הדין לעבודה. .6בהחלטה נשוא ערעור זה אימץ למעשה בית-הדין האזורי את טענת ארגון הפרקליטים למהות נשוא הדיון בבוררות ולחוסר סמכות לבית-דין לעבודה. בהגיעו למסקנה שאליה הגיע יצא בית-הדין מההנחה, שהקובע אינו מהות הסכסוך בין הצדדים, אלא "נשוא הבוררות" ורק אם נשוא הבוררות היה בסמכותו של בית-דין לעבודה, קמה סמכות פיקוח על הבוררות מכוח סעיף 28לחוק. אומר בית-הדין "נושאי הבוררות היו שאלת הרחבתן של המלצות ועדת אולשן ושאלת הדירוג המיוחד; והשאלה העומדת עתה בפנינו היא, האם שני הנושאים הללו הם בתחום סמכותו הייחודית של בית-הדין האזורי לעבודה". על שאלה זאת משיב בית-הדין בשלילה ואומר: " .19למרבה הצער לא ציטטה עו"ד וייל בפנינו כל הסכם קיבוצי שאליו היא מתכוונת. המותב ערך איפוא בדיקה מיזמתו, והצליח למצוא הסכם קיבוצי אחד ויחידי שניתן לבסס עליו את הטענה. כוונתנו ל'זכרון דברים' שנחתם בירושלים ביום 30.11.1973בין הממשלה, הוועדה לענייני אקדמאים בהסתדרות העובדים הכללית ואיגוד המשפטנים, ונרשם ביום 15.4.1974אצל רשם ההסכמים הקיבוציים במספר .44/74זכרון הדברים כולל חמישה סעיפים. ארבעת הראשונים דנים בגורל ההטבות השונות המשתלמות למי שהפכו ל'מוקבלים', הסעיף החמישי קובע: 'קביעת המשרות המוקבלות והמינוי להן ייעשו על-ידי הממשלה'". " .21מה שקרה פה למעשה היה שההמלצות קבעו לנושאי משרות מסוימות מקרב הפרקליטים מעמד מועדף בין כלל העובדים המדורגים בדירוג המשפטנים; והדבר יצר אצל כל הפרקליטים הרגשה מסוימת של מעמד מועדף לגבי יתר המשפטנים. משבאה הממשלה והרחיבה את הגישה למעמד זה גם על המשפטנים שאינם פרקליטים, ראו בכך חוגים מסוימים בין אלה האחרונים שלילת יתרון מקצועי וכלכלי שהושג; על כך נסוב למעשה הסכסוך ולא על משהו אחר. משל למה הדבר דומה? נניח שבענף כלכלי מסוים נקבע בהסכם קיבוצי שלמהנדסים בכירים תינתן תוספת מיוחדת לשכר. זמן מה לאחר מכן נקבע, בעקבות לחצים מצד ההנדסאים, כי גם הנדסאים הנושאים במשרות בכירות דומות יקבלו אותה תוספת. כתוצאה מכך פתח ארגון המהנדסים במאבק בטענה שמתבטל יתרון שהשיגו על פני עובדים אחרים וששומה על המעבידים לעשות אחת מאלה: או להחזיר את המצב ל'קדמותו', כלומר לבטל את ההטבות שניתנו לאחרים, או לתת להם הטבה אחרת כפיצוי בעד היתרון שאבד. וזו היתה גם דרישתו של ארגון הפרלקיטים; על כך ניהל למעשה - מעבר לטענות ה'מליציתיות' - את המאבק לאורך כל הדרך ועד לבוררות, ועד בכלל, ודובר על כך בגלוי למדי. למותר להוסיף כי זהו סכסוך כלכלי ולא משפטי, וזאת במידה שניתן בכלל לדבר על סכסוך עבודה במובן המיוחס בעולם למושג זה, כשהמאבק מכוון כל-כולו לא להשגת הטבות - או שמירתן - אלא למניעת הטבות מעובדים אחרים". למסקנה זהה מגיע בית-הדין האזורי גם לעניין "הקבלה" בעקבות ועדת אולשן, אם כי לא בכל מאותו טעם. את ההחלטה נשוא הערעור מסיים בית-הדין האזורי באומרו: " .25אין אנו חושבים כי מן הדין להיענות לבקשה למחוק את התובענה. אין הדבר מקובל כיום בדרך כלל, ובתי-המשפט מעדיפים במקרה כזה להעביר את ההליך לערכאה המוסמכת. וכאן שומה עלינו שוב להתעכב על הערת בית-הדין הארצי בדב"ע לז/7- 4(לא פורסם), בין אותם צדדים, שהוזכר לעיל, כי תובענה שבמותה אינה שפיטה בבית-הדין לעבודה, לא תהיה שפיטה גם בבית-המשפט המחוזי. זה כמובן נכון. אולם עובדה היא כי הבוררות התקיימה והמוסד פסק את פסקו, על אף טענת חוסר הסמכות של ההסתדרות. אין ספק שחייבת להיות ערכאה שיפוטית שבפניה ניתן יהיה להביא השגות על מהלך הבוררות ועל פיסקה, ומקום שלא נקבע בחוק מוסד שיפוטי אחר (כמו בסעיף 28לחוק בית-הדין), ערכאה זו היא בית-המשפט המחוזי". " .26לסיכום: אנו קובעים כי בית-דין זה איננו מוסמך להיזקק ל'פרשה', ואנו מחליטים להעביר את הבקשה העיקרית של ההסתדרות ואת הבקשה שכנגד של ארגון הפרקליטים לבית-המשפט המחוזי בירושלים. אין צו להוצאות". .7עיקר הטענות שהעלה בבית-דין זה הפרקליט אשר ייצג את המערערים הן: א) "הבוררות לא היתה מוסמכת לדון בתביעת הפרקליטים"; ב) עניין סמכותה של הבוררות היא בגדר פירוש של ההסכם הקיבוצי, ועל כן הינו שפיט ובסמכותו של בית-הדין לעבודה; ג) "סכסוך משפטי הוא בסמכות הבוררות, רק בהסכמת הצדדים"; ד) אם נשוא הבוררות הוא "מעורב" - חלקו סכסוך כלכלי וחלקו סכסוך משפטי - יש להפריד בין השניים, כך שהשני הוא בסמכות בית-דין לעבודה, ועל כן בגדר סעיף 28לחוק בית-הדין לעבודה; ה) הבוררות בוטלה, לעניין ההקבלה לשופטים, זכות קיימת - ולכן הסכסוך הוא משפטי ושפיט; ו) בפני הבוררות כלל לא היתה בקשה של המעביד - המדינה - "לגרוע מזכויות קיימות של עובדים"; ז) "אם הסכסוך כולו הוא סכסוך כלכלי - וכך אכן קבע בית-הדין האזורי - כל אשר היה בפני הבוררות לא היה שפיט, לא היתה "בוררות" במסגרת חוק הבוררות, ולא היה מקום להעביר הענין לבית-המשפט המחוזי"; ח) "בית-הדין לעבודה הינו הפורום המשפטי היחיד שבפניו ניתן להביא השגות בכל מה שקשור עם סמכויותיו של המוסד לבוררות מוסכמת, מהלך הבוררות ופסקיו של המוסד". .8הפרקליט אשר ייצג בערעור את המדינה הודיע, כי "אין המדינה נוקטת עמדה בסכסוך". .9עיקר הטענות שהועלו בערעור בשם ארגון הפרקליטים הן: א) "הסכסוך" הובא בפני הבוררות על-ידי הממשלה, אך אין לכך משמעות. סעיף 4(ג) להסכם הקיבוצי קובע מי רשאי להפעיל בוררות, אך אינו קובע מי הם הצדדים; ב) "עצם הבקשה לבית-הדין האזורי יצאה מהנחה, שמדובר במסמך שהוא פסק בוררים לפי חוק הבוררות, היינו שהיו הליכי בוררות במשמעות חוק הבוררות", ולכן הסמכות של בית-דין לעבודה נבחנת על-פי סעיף 28לחוק בית-הדין לעבודה; ג) בהליכים קודמים בין הצדדים הוכרע כבר שהסכסוך הינו "כלכלי". בעניין ביטול "ההקבלה" בעקבות ועדת אולשן, לא יכלו לפנות בתובענה לבית-משפט כלשהו, באשר העניין לא היה שפיט - היה "כלכלי". .10בשל טעות מינהלית תויק תיק זה בין אלה שהדיון בהם הסתיים ורק לאחר שהתבררה הטעות הוחל בכתיבת פסק-דין זה; מכאן האיחור הגדול, עליו מצטער ביתהדין. .Iiפסק-דין .1שניים הם העניינים שבהחלטה נשוא הערעור: א) העדר סמכות לבית-הדין האזורי לדון בבקשה שהובאה בפניו, הן בשל הוראות חוק בית-הדין לעבודה הקובעות גדר סמכותו של בית-הדין לעבודה, והן בשל מהות העניין היותו בלתי-שפיט (סעיף 1שבחלק 1דלעיל); ב) העברת הדיון לבית-המשפט המחוזי. על השניים נסוב הערעור, ולשניים יידרש בית-דין זה. .2עד שיידרש בית-הדין לדרוש לפסק-דין בערעור, יצביע על העובדה שבמהלך הדיון בבית-הדין האזורי ובמהלך הדיון בבית-דין זה הועלו שאלות היורדות לשורשם של יחסי עבודה קיבוציים ומשפט עבודה קיבוצי, כל זה בהקשר ל"בוררות" כדרך ליישוב סכסוכי עבודה כלכליים, ובהקשר למתחייב מהחוק - חוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז- 1957(להלן - חוק הסכמים קיבוציים) וחוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז- 1957(להלן - חוק יישוב סכסוכי עבודה) - לשם קיומו של "הסכם קיבוצי" במשמעות המשפטית, עקב בוררות כאמור, ועל היתרון בקשר לכך ב"בוררות" במסגרת חוק יישוב סכסוכי עבודה על פי כל "בוררות" אחרת בסכסוך כלכלי. זאת ואף זאת הטענות שהועלו בבית-הדין האזורי בשם ההסתדרות מעוררות תמיהות רבות, אם אכן עמד הטוען על המשמעות המרחיקה לכת שהיתה לקבלת הטענות, מבחינת ההסתדרות, כצד ליחסי עבודה קיבוציים. .3אין ערעור זה מצריך נקיטת עמדה לכל אותן השאלות, ואין הוא מצריך סילוק אותן תמיהות - והכל נשאר בצריך עיון. ויחד עם זאת, בית-הדין לא ימלא תפקידו אלא אם, לפחות, יצביע על עיקרם של אלה. מערכת אחת של שאלות היא: היכול לקום הסכם קיבוצי על-פי פסק בוררים, שלא במסגרת בוררות לפי חוק יישוב סכסוכי עבודה; מי הם הצדדים ל"הסכם קיבוצי" מכוח "פסק הבוררות" שעמד לדיון בבית-הדין האזורי, אם אכן קם "הסכם קיבוצי"; האם תופסת קביעה בהסכם קיבוצי שמעביד לא ישלם לבעלי מקצוע מסוים או לממלאים תפקידים מסוימים תוספת שכר מסוימת או ששכרם לא יהיה 'צמוד' לתעריף שכר מסוים, עת המשא-ומתן שבעקבותיו בא אותו הסכם קיבוצי לא היה בשאלת תנאי עבודתם של אלה ולא עם הארגון המייצגם, אלא בשאלת תנאי עבודה של אחרים וההוראה שבהסכם היא בגדר "הסדר שלילי", היינו הסדר שאינו קובע מה ישולם לעובדים שעליהם חל ההסכם אלא מה לא ישולם לאחרים. לשון אחר, אם קביעה שלא ישולם רכיב שכר לבעלי מקצוע מסוים היא בגדר "תנאי עבודה" לעניין סעיף 1לחוק הסכמים קיבוציים, של בעלי מקצוע שההסכם בא לענות על תביעותיהם, ואם "הצמדה" יכול ותהא לא רק "חיובית", כך שאשר ישולם לאחד ישולם גם לאחר, אלא אף "שלילית" בלבד, כך שייקבע החלטית שלאחר לא ישולם כלל. שאלה ממערכת אחרת היא, אם על "בוררות" בסכסוך כלכלי - סכסוך שעניינו קביעת זכויות ולא סכסוך שעניינו מימוש זכויות - חל חוק הבוררות, כך שהתוצאה היא פסק-דין של בית-משפט מוסמך (סעיף 21לחוק הבוררות). לעניין זה יכול ותהיה רלבנטיות לדברי המלומד פרופסור פולקה שמידט [4] אשר אמר: "יש להניח שבדרך כלל, הצדדים יכרתו הסכם בדבר שכר ותנאי עבודה אחרים לפרק זמן קצוב. אך, אם לא ניתן להגיע להסכם חדש, העניינים שנותרים במחלוקת, יש להעבירם לצוות בוררים לשם יישוב חילוקי הדעות. במקרה כזה, פרי פעולתם של צוות הבוררים יהיה הסכם, והחלטת הצוות לא תהיה פסק בוררים לפי חוק הבוררות. כנגד זה חילוקי דעות בשאלת תוכנה של החלטת הבוררים, יש לראותן כחילוקי דעות בדבר תוכנו של הסכם קיבוצי. על כן יידון בבית-הדין (. 129folke schmidt, law and industrial relations in sweden, p) [4] מכאן לתמיהות. התמיהה העיקרית שמעוררת טענת הפרקליטים אשר ייצגו את ההסתדרות, בעיקר בבית-הדין האזורי, היא, האם באמת מתכוונת ההסתדרות לך שהמערכת השיפוטית - יהיו אלה בתי-הדין לעבודה או בתי-המשפט שבמערכת הכללית תתערב בתוכנם של הסכמים קיבוציים, תוסיף עליהם או תגרע מהם, מעבר למה שבית-דין זה קבע לשמירת עקרונות, כעולה מפסק הדין בדב"ע לג/25- 3[1] ומפסק-הדין בדב"ע לו/7- 4[2], או שיקולים בדומה לאלה ששקלו בפסקי-הדין הנ"ל, וכל זה תוך ריסון עצמי ושמירת "האוטונומיה" אשר לצדדים ליחסי עבודה קיבוציים. כן מעוררת תמיהה הטענה שסכסוך כלכלי יכול ויהיה שפיט, והרי המדובר הוא בסכסוך כלכלי כמשמעותו ביחסי עבודה קיבוציים, היינו סכסוך שעניינו קביעת זכויות, להבדיל ממימוש זכויות. .4ועתה לצריך לפסיקה בערעור זה. אשר אינו מוטל בספק הוא, שההליך בבית-הדין האזורי לא בא, ישירות, במסגרת סעיף 24(א)(2) לחוק בית-הדין לעבודה - והליך כזה היה הרי מעורר בכל חריפותה את השאלה אם אמנם קם "הסכם קיבוצי" ומי הם "הצדדים" שלהם "מעמד" לעניין אותו סעיף. באותה מידה ברור, שההליך נפתח והתקיים במסגרת סעיף 28לחוק בית-הדין לעבודה. גם אז מתעוררת, בעקיפין אמנם, שאלת סמכותו העניינית של בית-דין לעבודה מכוח סעיף 24(א)(2) לחוק, באשר רק עת "נושא הבוררות היחיד היה עניין שיש בו לבית-הדין סמכות ייחודית" קמה לבית-דין לעבודה, סמכות "בית-המשפט בבוררות". הבוררות דנה בשני עניינים - עניין "הדירוג הנפרד" ועניין "רשימת המשפטנים בשירות המדינה אשר שכרם 'מוקבל' לשכר שופטים" (סעיף 2(ג) בחלק iדלעיל). נתעלם מהעובדה שלבוררות לא הובא כלל עניין שבמחלוקת בין הצדדים להסכם הקיבוצי שמכוחו פעלה הבוררות, בנוגע להקבלה לשכר השופטים של משפטנים אשר היו מיוצגים על-ידי ארגון העובדים הייציג לעניינם, ונתעלם מטענת צד להסכם הקיבוצי נגד סמכות הבוררות לדון באותו עניין. משאין מרוקנים מתוכן את התיבה "היחיד" בדיבור "נושא הבוררות היחיד" שבסעיף 28לחוק בית-הדין לעבודה, ומשברור כי עניין "הדירוג הנפרד" לא היה בגדר "תובענה בין מן שיכולים להיות צדדים להסכם קיבוצי מיוחד כמשמעותו בחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957" ולא היה "בעניין קיומו, תחולתו, פירושו, ביצועו או הפרתו של הסכם קיבוצי..." - ברור גם שאשר הובא להכרעה בבוררות, לא היה בסמכותו של בית-הדין לעבודה, ועל כן לא בא בית-הדין לעבודה במקום בית-משפט מחוזי, לעניין חוק הבוררות. .5בערעור לא חזר הפרקליט המלומד אשר ייצג את ההסתדרות על הטענה שפסק הבוררות "בנוסף להיותו פסק בוררים הוא גם הסכם קיבוצי וזאת בהתאם לסעיף 9להסכם הקיבוצי" שמכוחו פעלה הבוררות, "וממילא בקשה לבטלו היא למעשה בקשה לביטול הסכם קיבוצי או למניעת רישומו - ובקשה כזאת היא בתחום סמכותו הבלעדית של בית-הדין לעבודה" (סעיף 5שבחלק 1דלעיל). טוב עשה הפרקליט המלומד שייצג את ההסתדרות בערעור זה שלא חזר על אותה טענה, שייתכן וקבלתה היתה מביאה לשיבוש מוחלט של מושגי יסוד במשפט עבודה קיבוצי, בשל השאלות והתמיהות שעליהן נרמז בסעיף 2ו- 3דלעיל, בעיקר בשל ערבוב תחומים בין פסק-דין לבין הסכם קיבוצי, על כל העולה מכך - בנוסף לשוני בין חוזה לפסק-דין - לעניין התערבות הרשות השיפוטית במסגרת משפט העבודה הקיבוצי. .6טענו, כי "עניין סמכותה של הבוררות הוא בגדר פירוש של ההסכם הקיבוצי, ועל כן הינו שפיט ובסמכותו של בית-הדין לעבודה" (סעיף 7, פסקה ב', שבחלק 1דלעיל). אכן כך הדבר, אלא מאי? ההליך בבית-הדין האזורי לא הובא כהליך בסכסוך קיבוצי, במסגרת סעיף 24לחוק בית-הדין לעבודה, אלא כהליך במסגרת סעיף 28לחוק, ושאלת פירושו של ההסכם הקיבוצי, שמכוחו פעלה הבוררות, התעוררה בעקיפין בלבד. .7דרך אחרת שבה ביקשו להביא את העניין למסגרת סמכותו של בית-הדין היא זאת העולה מהטענה שב"סכסוך מעורב" - כלכלי ומשפטי - "יש להפריד בין השניים, כך שהשני הוא בגדר סמכותו של בית-דין לעבודה, ועל כן בגדר סעיף 28לחוק בית-הדין לעבודה" (סעיף 7, פסקה ד', שבחלק 1דלעיל). טענה זאת אין לדחות מכל וכל והיא מעוררת שאלות שטוב להשאירן בצריך עיון. ההסכם הקיבוצי שמכוחו פועלת הבוררות הרי צופה אפשרות של סכסוך "מעורב, משפטי וכלכלי", ויש מקום לטענה, שסעיף 28 לחוק בית-הדין לעבודה נזקק לדיבור "נושא הבוררות היחיד", כאשר למלה "בוררות", בהקשר הדברים, יש לייחס את המשמעות המשפטית הנכונה, היינו "בוררות" שחל עליה חוק הבוררות, ולא בוררות שבסכסוך כלכלי - ותוצאת הבוררות אינה פסק-דין אלא הסכם, חוזה וכיוצא באלה בתחום האובליגטורי. בהקשר זה הופנתה כבר בסעיף 3דלעיל תשומת הלב לדבריו של פרופסור שמידט [4]. כן מן הראוי להזכיר את הדברים של פרופסור freund- kahn[5] שבית-דין זה הביאו בדב"ע לא/5- 4[3] (בע' 254, 269, 270). כאמור, אין הטענה שהועלתה מצריכה תשובה בערעור שלפנינו וזה מהטעם, שבית-הדין האזורי פסק, ובדין פסק, שגם כל הקשור בועדת אולשן לא היה בגדר "תובענה" או סכסוך בעניין מהעניינים המפורטים בסעיף 24(א)(2) לחוק בית-הדין לעבודה. לטעמים שנתן בית-הדין האזורי אפשר להוסיף ולאמר, שכלל לא ברור אם היה סכסוך או "תובענה" במובן של lisבכל הקשור בועדת אולשן, בין המעביד-המדינה לבין "מי שיכול(ים) להיות צד (צדדים) להסכם קיבוצי מיוחד...". זאת ואף זאת הן מפסק הבוררות והן מהדיון בבית-הדין האזורי אפשר להסיק, שהמדינה כמעביד כלל לא נקטה עמדה בכל הקשור בועדת אולשן (סעיף 2שבחלק 1דלעיל). .8טען הפרקליט אשר ייצג את המערערים, כי לעניין "ההקבלה לשופטים" ביטלה הבוררות זכות, ולכן הסכסוך הוא משפטי ושפיט, וכי בפני הבוררות כלל לא היתה בקשה של מעביד-המדינה "לגרוע מזכויות קיימות של עובדים". אשר לקטע השני, נאמר כבר אשר נאמר בסעיף הקודם, בהקשר לשאלה אם בכלל היה "סכסוך בין מעביד למי שכשיר להיות צד להסכם קיבוצי", בשאלה הנדונה. אשר לקטע הראשון, עולה הרי ברורות מפסק הבוררות, כי כל אשר נאמר בו לעניין הקבלת שכרם של משפטנים מסוימים לשכר שופטים, נאמר תוך שמירת הזכויות של אלה אשר שכרם כבר "מוקבל" (סעיף 2שבחלק 1דלעיל). .9מהאמור עד כאן עולה, שבדין פסק בית-הדין האזורי שכל הקשור בבוררות והובא בפניו במסגרת סעיף 28לחוק בית-הדין לעבודה, לא היה בסמכותו, כי עניינית לא היה בגדר סעיף 24(א)(20) לחוק בית-הדין לעבודה. הגענו להכין שהגענו לאו דווקא בעקבות הבחנה בין "סכסוך משפטי" לבין "סכסוך כלכלי", כי הבחנה זאת לא היהת חיונית לתוצאה. .10להבחנה זאת חשיבות מכרעת לשאלה, אם העניין היה שפיט, או שלא היה כזה. בית-הדן האזורי קבע שבהיות הסכסוך סכסוך כלכלי - סכסוך על קביעת זכויות בדומה לחילוקי דעות במהלך משא-ומתן בין שניים בשאלת התמורה שאחד ישלם בעד נכס של השני שהוא עומד לרכוש, אך טרם נקשר חוזה בין השניים - הוא לא היה "שפיט". בסיווג הסכסוך כ"סכסוך כלכלי" תמך ארגון הפרקליטים, הן בית-הדין האזורי והן בבית-דין זה (סעיף 1וסעיף 9, פסקה ג', שבחלק 1דלעיל). על אף קביעתו האמורה, הפעיל בית-הדין האזורי את הכוח הנתון לו בסעיף 37לחוק בתי-המשפט, והעביר את העניין לבית-המשפט המחוזי. .11זה מביאנו לטענה, למעשה טענה חלופית, האומרת, כי אם אכן הסכסוך כולו היה סכסוך כלכלי, כפי שקבע בית-הדין האזורי וכפי שטענו בשם ארגון הפרקליטים "כל אשר היה בפני הבוררות לא היה שפיט, לא היתה 'בוררות' במסגרת חוק הבוררות ולא היה מקום להעביר העניין לבית-המשפט המחוזי" (סעיף 7, פסקה ז', שבחלק 1דלעיל). לקבלת טענה זאת די שייאמר, כי עצם קביעתו של בית-הדין האזורי שההליך אשר בפניו לא היה "שפיט" אינה מתיישבת עם העברת העניין ל"בית-משפט אחר" מכוח סעיף 37לחוק בתי-המשפט. אותו סעיף בחוק בתי- המשפט מדבר הרי ב'עניין' שלפני בית-משפט (בית-דין אזורי), שבית-הדין האזורי מצא שאין הוא "יכול לדון (בו) מחמת שאינו בסמכותו... העניינית, והוא בסמכותו של בית-משפט... אחר". .12הקביעה ש"ענין אינו שפיט" ויחד עם זאת הינו "בסמכותו של בית-משפט אחר" הוא בבחינת תרתי דסתרי, ואינה יכולה לעמוד. על כן בטל אותו חלק שבהחלטה נשוא הערעור המורה על העברת העניין לבית-המשפט המחוזי. האמור אינו מונע בעד תובע, הסבור שהעניין אכן שפיט הוא, להגיש תובענה לבית-משפט שלדעתו הינו המוסמך. אף הההסתדרות אינה מנועה לפעול כך, אם אכן סבורה היא שהעניין הינו "שפיט" והיא מבקשת מרשות שיפוטית לפעול גם בתחום "קביעת זכויות". בנוסף לשאלות העקרוניות שלהן תינתן הדעת, יתנו ודאי את הדעת גם לשאלה את מי מחייב פסק הבוררות, ולעובדה שבפסק הבוררות אין הוראה הקובעת משך זמן תוקפו (פסוק אחרון שבסעיף 2שבחלק 1דלעיל) ועל כן יש ללמוד לעניין תוקפו של ההסכם הקיבוצי, אם אמנם קם הסכם קיבוצי מכוח הבוררות, מסעיף 12להסכם הקיבוצי שמכוחו פעלה הבוררות המתייחס לתאריך הנקוב שם. .13בהחלטתו, נשוא הערעור, העביר בית-הדין האזורי לבית-המשפט המחוזי בירושלים גם את "הבקשה שכנגד של ארגון הפרקליטים", והכוונה ודאי לבקשה אשר הוגשה, כלשון המבקשים, "לשם זהירות בלבד" לאישור פסק הבוררות. ברור שהאמור לעניין הסתירה בין קביעת בית-הדין האזורי שהעומד לדיון אינו שפיט ויחד עם זאת מועבר לבית-משפט אחר שהינו "מוסמך לדון", תופס גם לעניין העברת הבקשה שהוגשה "לשם זהירות בלבד" בעקבות הבקשה הראשית. יצוין שבערעור כלל לא הועלתה טענה או בקשה שהעברת "הבקשה שכנגד" לבית-הדין האזורי תעמוד בעינה, אם העברת "הבקשה העיקרית" תבוטל, ובדין לא הועלתה הטענה או הבקשה. התוצאה היא, שפרט לאמור בסעיף 12דלעיל בקשר להעברת העניין לבית-המשפט המחוזי בירושלים, דין הערעור להידחות. אין צו להוצאות.יישוב סכסוכיםבית הדין הארצי לעבודהבוררות