קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עבירת משמעת הטרדה מינית: כללי ערעור על פסק דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה (להלן: "בית הדין"), בתיק בד"מ 168/02, במסגרתו, הורשע המערער בעבירות משמעת ובכללן עבירות על החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח - 1998. הכרעת הדין ניתנה ביום 15.3.09 וגזר הדין ביום 9.6.09. הערעור נסוב הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. רקע המערער הינו עובד המדינה מאז 1972 ושימש בתפקידו האחרון כמפקח מחוזי במשרד החינוך, אגף שח"ר (שירותי חינוך רווחה) - מחוז הדרום (להלן: "האגף"). ביום 16.10.02 הוגשה כנגד המערער תובענה משמעתית (בד"מ 168/02) (להלן: "כתב התובענה"), במסגרתה, הואשם המערער בשלושה אישומים ובעבירות לפי סעיפים 17(1), 17(2) ו- 17(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג - 1963 (להלן: "חוק המשמעת"). הרקע לתובענה זו, היה תלונה שהגישה אחת המפקחות שעבדה בכפיפות למערער (להלן: "המתלוננת"), בה נטען, כי המערער הטרידה מינית, התנכל לה והכפיש את שמה. המערער הודה באישום השלישי (שעניינו היה שימוש פרטי ברכוש מקום העבודה) וכפר מכל וכל בשני האישומים הראשונים שיוחסו לו (ושנגעו למתלוננת). בבית הדין התנהל הליך ארוך, שהסתיים ביום 15.3.09 בהרשעתו של המערער בכל האישומים שיוחסו לו ובעבירות הנ"ל. ביום 9.6.09, גזר בית הדין את דינו של המערער והטיל עליו את אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה, פיטורים לאלתר, ופסילה למילוי תפקיד במשרד החינוך, לתקופה של שנתיים. על פסק דינו של בית הדין, הוגש הערעור שלפניי, בגדרו משיג המערער, כאמור, הן על הכרעת הדין והן על העונש. פסק דינו של בית הדין כתב התובענה כנגד המערער כלל שלושה אישומים. בית הדין דן בכל אחד מהאישומים, בחן את הראיות שהובאו ביחס לכל אחד מהם, והגיע לממצאים הבאים ביחס לכל אחד מהם. ייאמר כבר בפתח הדברים, כי בית הדין מציין את האמון הרב שהוא נותן לעדותה של המתלוננת ולחיזוקים שהוא מוצא לעדותה, בראיות נוספות שהובאו בפניו. אישום ראשון עניינו של אישום זה במספר אירועים שהתרחשו בין אמצע שנת 2001 לתחילת שנת 2002. בין החודשים יוני עד ספטמבר 2001, נהג המערער להתקשר למכשיר הטלפון המשרדי של המתלוננת. בשיחות אלה, ביקש המערער לוודא כי, המתלוננת נמצאת לבד במשרדה וביקש שתסגור את הדלת. המערער התעניין אם קיימות בעיות בחייה האישיים של המתלוננת, ציין כי הוא אוהב אותה ורוצה להיות עימה בקשר גם מחוץ לשעות העבודה. המתלוננת הבהירה למערער, כי אין לה בעיות עליהן היא רוצה לשוחח עימו, וכי אין מקום לקשר שבו הוא מעוניין. במהלך התקופה שבין החודשים יולי עד אוגוסט 2001, הגיעה המתלוננת לפגישת עבודה במשרדו של המערער. המערער סגר את דלת משרדו. בתום הפגישה, כאשר קמה המתלוננת על מנת לצאת, קם המערער ממקומו ופנה לעברה. המערער אחז בשתי זרועותיה והתקרב אליה על מנת לנשקה. המערער חיבק את המתלוננת ונצמד אליה, תוך שהוא מנשק אותה על שתי לחייה, וניסה לנשקה על שפתיה. המתלוננת הזיזה את ראשה, על מנת, להתחמק מנשיקותיו של המערער וניסתה להתקדם בכיוון דלת היציאה מהמשרד. המערער החל ללכת בכיוון הדלת ופתח אותה. במהלך חודש ספטמבר 2001 או בסמוך, הגיעה המתלוננת לפגישת עבודה במשרדו של המערער. המערער סגר את דלת משרדו. לקראת סיום השיחה, כאשר קמה המתלוננת על מנת לצאת, ניגש המערער למתלוננת, אחז בזרועותיה וניסה לנשקה. המערער נישק את המתלוננת על לחיה האחת. המתלוננת התנתקה מהמערער ופתחה את דלת משרדו. לאחר האירועים המתוארים לעיל, החליטה המתלוננת להעביר למערער מסר חד משמעי כי היא איננה מעוניינת בקשר אינטימי עימו. במהלך חודש אוקטובר 2001 או בסמוך, התקשר המערער למספר הפלאפון האישי של המתלוננת במהלך שעות העבודה וביקש ממנה לרדת למטה על מנת ללכת עימו למסעדה. במסעדה, המציאה המתלוננת סיפור והחליטה לספרו למערער, על מנת שלא יטרידנה עוד. המתלוננת סיפרה למערער כי, קיים בחור הלומד איתה באוניברסיטה המעוניין בקשרים עמה, שהם מעבר ליחסי חברות, וכי היא סירבה לַבָּחוּר, אך מאז הבחור מתקשר אליה ומטריד אותה. במהלך חודש אוקטובר 2001 או בסמוך, בשיחות שקיים עם המתלוננת (בפרט שיחות טלפון), הביע המערער את תרעומתו על כך שהמתלוננת "מתרחקת" ממנו. באותה תקופה או בסמוך, כאשר הגיעה המתלוננת למשרדו של המערער בענייני עבודה, הביע המערער את כעסו על כך שהיא מתחמקת ומתרחק ממנו. ביום 11.2.02, במהלך השתלמות משרדית במלון נירוונה בים המלח (להלן: "ההשתלמות"), לחש המערער באוזנה של המתלוננת הערה על בגדיה. במהלך שעות הערב, בעת שחזרו המערער, מתלוננת ועובדת נוספת, מהקניון הסמוך, הציע המערער למתלוננת לבוא לחדרו לשתות יין. המתלוננת לא ביקרה בחדרו של המערער. במעשים אלה, קבע בית הדין כי המערער הטריד מינית את המתלוננת, התנהג באופן שפגע במשמעת שירות המדינה, הפר את הוראות סעיפים 3(א)( 6)(ג), 3 (2), ו- 4 לחוק למניעת הטרדה מינית, הפר את הוראות פסקאות 43.421 (ב)(2), 43.421 (ב)( 3)(א) לתקשי"ר, התנהג התנהגות שאינה הולמת את תפקידו כעובד המדינה והתנהג התנהגות העלולה לפגוע בתדמיתו או בשמו הטוב של שירות המדינה. אישום שני המתלוננת הועסקה כמפקחת טיפוח יסודי/חט"ב באגף, משנת 1999, באמצעות זכיין. מנהלהּ הישיר, היה המערער. לצורך עבודתה באגף, נטלה המתלוננת חל"ת מעבודתה כמורה במערכת החינוך. במהלך שנות עבודתה של המתלוננת באגף, בשיחות חוזרות ונשנות שהתקיימו בין המתלוננת למערער, הבטיח המערער למתלוננת כי כאשר תְמָצֵה את שנות החל"ת המותרות על פי נהלי המשרד, ניתן יהיה להמשיך להעסיקה באגף, אם באמצעות בקשת שנת חל"ת חריגה נוספת ואם באמצעות "ימי הדרכה". במהלך התקופה שבין החודשים ינואר עד פברואר 2002 או בסמוך, בטרם התרחשות האירועים שיפורטו להלן, במהלך שיחה בין עוזרת המערער גב' מרסל יפרח, מזכירת האגף גב' מזל ואנונו והמערער, אמר המערער כי, בשנה הבאה תמשיך המתלוננת לעבוד באגף על "ימי הדרכה". במהלך ההשתלמות (בים המלח), ביום 12.2.02 טלפנו חברים של המתלוננת - מר חליל, מנהל בית ספר בדואי שהינו חבר קרוב של המתלוננת, שאף למד איתה באוניברסיטה, וחברו - והודיעו לה כי הם נמצאים בקרבת מקום. כאשר המתלוננת וגב' שמחה ורון, עובדת נוספת שהייתה עימה, עמדו לצאת מחדרן שבמלון, הגיעו החברים. בעודם עומדים, הסבירו המתלוננת וגב' ורון כי הן בדרכן לקניון הסמוך וסיכמו עם החברים כי ייפגשו עמם מאוחר יותר. החברים פנו לדרכם, והשתיים יצאו לערוך קניות. באותו יום, בשעה 23:00 או בסמוך, יצאו השתיים לשתות קפה בקניון הסמוך, עם החברים. במספר הזדמנויות לאחר אותה השתלמות, הכפיש המערער את שמה של המתלוננת בקרב עמיתיה לעבודה, מנהלי האגף ועובדים בכירים במשרד החינוך על רקע התרועעות שלה, כביכול, עם "חברים מהמגזר הבדואי", בהיותה אישה נשואה, ועל כך שהדבר מוציא שם רע למקום העבודה. המערער אף התלונן אודות "בלאגן" שיש במשרד כאשר מגיעים אנשים אל המתלוננת. בנוסף, המערער עשה ככל יכולתו, באמצעות פנייה לגורמים שונים במערכת, על מנת לסכל מציאת פתרון להמשך העסקתה של המתלוננת, שהייתה אמורה להסתיים לאחר 3 שנות חל"ת שלקחה ממשרתה בהוראה. בית הדין קבע כי בהתנהגותו כמפורט לעיל, התנהג המערער באופן שפגע במשמעת שירות המדינה, הפר את כללים 5.05, 2.06 לכללי האתיקה לעובדי המדינה (שעניינם, חובתו של עובד המדינה למלא את תפקידו על פי אמות מידה מקצועיות ושיקולים ענייניים בלבד, בפרט בכל הקשור במינוי וקידום עובדים), התנהג התנהגות שאינה הולמת את תפקידו כעובד המדינה והתנהג התנהגות העלולה לפגוע בתדמיתו או בשמו הטוב של שירות המדינה. אישום שלישי אישום זה מתייחס לתקופה שבין השנים 1992 עד 2002 או בסמוך, שבמהלכה, נהג המערער לבקש ממזכירת האגף להקליד, לערוך ולהדפיס עבורו עבודות ומסמכים פרטיים במחשב המשרד, תוך שימוש במדפסת המשרד, במהלך שעות העבודה. המערער הודה בעובדות אישום זה. בית הדין קבע כי במעשיו כמתואר לעיל התנהג המערער באופן שפגע במשמעת שירות המדינה, הפר את הוראות כלל 3.01 לכללי האתיקה לעובדי המדינה (שעניינו חובת השמירה על רכוש המדינה), התנהג התנהגות שאינה הולמת את תפקידו כעובד המדינה והתנהג התנהגות העלולה לפגוע בתדמיתו או בשמו הטוב שלשירות המדינה. בסופו של יום, כאמור, הרשיע בית הדין את המערער בשלושת האישומים שיוחסו לו בכתב התובענה. עיקרי טענות הצדדים המערער משיג על קביעותיו של בית הדין. לשיטתו, נפלו שגיאות חמורות בפסק דינו של בית הדין אשר מחייבות את התערבות ערכאת הערעור. הוא מוסיף וטוען כי בית הדין, מצד אחד, קבע קביעות עובדתיות בניגוד לחומר הראיות, ומצד שני התעלם מראיות שיכולות היו להוביל לתוצאה הפוכה. לטענת המערער, הכרעתו של בית הדין נשענת על אמון בלתי מסוייג בעדות המתלוננת, תוך שבית הדין התחמק, לשיטתו, מלקבוע ממצא כלשהו לגבי עדות המערער והתעלם ממנה. המערער מעלה שורת סתירות וקשיים, לשיטתו, שעלו בעדותה של המתלוננת, אשר בית הדין לא נתן להם את המשקל הראוי והתעלם מהם: המתלוננת לא הצליחה לנקוב במועדים מדוייקים שבהם התרחשה ההטרדה המינית (ובפרט שני המקרים שהתרחשו בחדרו של המערער - במסגרת האישום הראשון). זאת, על אף שמעדותה של המתלוננת, עלה, כי היא זוכרת באופן מדוייק את כל התאריכים הנוגעים לעבודתה, פגישות בנוגע המשך העסקתה ועוד. לשיטת המערער, בית הדין "פתר" בעייתיות זו, בציינו, כי הוא אינו מוצא בכך פגם וכי הגנתו של המערער לא קופחה בשל כך. אולם, לטענת המערער, הוא לא יכול היה להתגונן כנגד ההאשמות שהועלו מולו, בהיעדר ציון מועדים מדוייקים על ידי המתלוננת, ובנסיבות אלה, ודאי שקופחה הגנתו, לשיטתו. מצבה הבריאותי של המתלוננת. לטענת המערער טעה בית הדין משייחס את ההתדרדרות הנטענת במצבה הרפואי (ובפרט הנפשי) של המתלוננת, למעשיו הנטענים של המערער, שעה שייתכן כי גורמים אחרים הם אלה שגרמו לכך (כגון: מגוריה של המתלוננת בשדרות (שנתונה הייתה לירי קסאמים) ובעיות אחרות שהיו למתלוננת, כפי שהעידה הפסיכולוגית שטיפלה בה). כמו כן, לשיטת המערער, טעה בית הדין משהתעלם מאמירתה של הפסיכולוגית אודות "מנה גדושה של מניפולטיביות" בה ניחנה המתלוננת. כבישת התלונה. המתלוננת הגישה תלונה כנגד המערער כשנתיים לאחר האירועים הנטענים. לטענת המערער, טעה בית הדין משקבע כי המתלוננת נתנה הסבר סביר לאיחור בהגשתה, בנימוק שחששה מהמערער. קיומן של סתירות בין עדותה של המתלוננת לעדויות עובדות אחרות באגף, להן לא ייחס בית הדין כל משמעות. טעה בית הדין בדחותו את טענת המערער לגבי תיאום עדויות בין המתלוננת ושתי עובדות האגף שהעידו בבית הדין. "הסיפור הפיקטיבי" שסיפרה המתלוננת למערער אודות הסטודנט המטריד אותה. לטענת המערער, בית הדין לא ייחס משמעות לשאלה האם מדובר בסיפור אמיתי או פיקטיבי. זאת, על אף שישנה חשיבות גדולה להכרעה בשאלה זו, שכן, אם מדובר בסיפור אמיתי, הרי שההתדרדרות כביכול במצבה הרפואי של המתלוננת - שיוחסה למערער ולהטרדותיו והיוותה חיזוק, על פי בית הדין, למהימנות עדותה של המתלוננת - יכולה להיות מוסברת על ידי ההטרדה מצדו של הסטודנט וללא כל קשר למערער. לפיכך, לשיטת המערער, שגה בית הדין משלא בחן את אמיתות הסיפור, אף שההגנה הביאה ראיות לאמיתותו. המשיבה, מטבע הדברים, סומכת ידיה על פסק דינו של בית הדין. בדיון שהתקיים לפניי, טענה המשיבה, כי בפסק דינו, התייחס בית הדין לטענות ההגנה, אחת לאחת, ודחה אותן. עוד טענה המשיבה, כי פסק דינו של בית הדין מושתת על קביעות עובדתיות המתבססות על מהימנות. במצב שכזה, אין ערכאת הערעור יכולה לשים עצמה בנעליו של בית הדין אשר שמע באופן בלתי אמצעי את העדים, ובפרט המתלוננת. דיון והכרעה בפתח הדברים, אציין, כי לאור ההתייחסות של בית הדין להליכים שניהלה המתלוננת בבית הדין אזורי לעבודה כנגד משרד החינוך והמערער, ומאחר שלבית הדין הוגשו מסמכים שונים מתוך הליך זה (ע"ב 2084/02) (ביניהם: כתב התביעה, תצהיר המתלוננת ופסק הדין), מצאתי לנכון להורות על המצאת מלוא התיק בבית הדין לעבודה, לבית המשפט, כאשר תינתן לצדדים האפשרות להתייחס לחומר זה בטרם מתן פסק הדין. דא עקא, התברר, כי התיק בּועַר ואיננו בנמצא (כך עלה מהודעתו של ב"כ המערער ומהנספח שצורף לה). בהמשך דחיתי בקשה של המשיבה לצרף מסמכים מתוך תיק ע"ב 6010/07 של בית הדין האזורי לעבודה בת"א ,שלא נזכר בדיוני בית הדין למשמעת וזיקתו להליך שבפניי לא הובררה.מכיוון שכך הגיעה השעה להכריע בערעור על פי החומר הקיים בפניי. לגופו של עניין. כידוע, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית - אשר מתרשמת באופן בלתי אמצעי מהעדים הבאים בפניה - אלא במקרים נדירים, כאשר הממצאים אינם מעוגנים בחומר הראיות, או כאשר הגרסה העובדתית שאומצה על-ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת. רא' עש"מ 318/04 מנוס נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נח (3) 470 (2004) (להלן: "עניין מנוס"): "...ראשית, וזה הכלל, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב במימצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית - אשר מתרשמת באופן בלתי אמצעי מהעדים הבאים בפניה - אלא במקרים נדירים, כאשר המימצאים אינם מעוגנים בחומר הראיות, או כאשר הגירסה העובדתית שאומצה על-ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת (ראו למשל ע"א 525/78 סנובסקי נ' לבון [1], בעמ' 270 וכן גם בערעורים על בית-הדין למשמעת ראו: עש"מ 1161/94 אנטון נ' מדינת ישראל [2]; עש"מ 3871/96 רביד נ' נציב שירות המדינה [3], בעמ' 279; עש"מ 6920/03 כהן נ' מדינת ישראל [4]). המקרה דנן איננו נופל לגדר החריגים האמורים, שכן מקריאת פסק-דינו המנומק של בית-הדין ומעיון במוצגים הנלווים לו מתגבשת תמונה קוהרנטית וברורה של התנהגות לא ראויה מצדו של המערער, באופן חוזר ונשנה, על פני תקופה לא מבוטלת של למעלה משנה". אני מוצא לנכון להביא בהקשר זה את דבריו של בית הדין בפתח פרק ניתוח הראיות והמסקנות, בפסק הדין: (עמ' 131 ) "...מטבע הדברים, מלאכת הכרעת הדין בתיק מסוג זה אינה מן הקלים (כך במקור-מ.ה.) . זאת, לנוכח פער הגרסאות, שהובאו בפנינו זו של המתלוננת מחד גיסא וזו של הנאשם מאידך גיסא. בית הדין נדרש למידת התרשמותו הבלתי אמצעית מן העדים ולמידת האמון שניתן להעניק לעדותם, על פי התנהגותם, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט. זאת ועוד, לאחר הוספתו של סעיף 54 א. לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א - 1971 בוטלה דרישת הסיוע לעדות יחידה של קורבן בעבירות מין. אם כי, המצב הנפשי שלו עשוי לשמש סיוע לעצם התרחשות מעשה העבירה. .(231 , (ראה יעקב קדמי, על הראיות, חלק ראשון, תשנ"ט - 1999 , עמ' 230. בית הדין בחן בקפידה את מכלול הראיות שהובאו בפניו, את סיכומי הצדדים שהוגשו בהרחבה, את הדין והפסיקה הנוגעים לעניין, רמת ההוכחה הנדרשת על הוכחת העבירות המיוחסות לנאשם והיסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירות משמעת." (ההדגשות אינן במקור -מ.ה.) ואכן, הכרעת הדין משתרעת על פני למעלה מ - 150 עמודים, במסגרתה, ניתח בית הדין אחת לאחת את הראיות והעדויות שהובאו בפניו וקבע על פיהן ממצאים. באופן טבעי, הראיה המרכזית מטעם התביעה היתה עדות המתלוננת. בהקשר זה, קבע בית הדין באופן ברור וחד משמעי כי עדותה היתה מהימנה ביותר בעיניו (ההדגשות להלן אינן במקור): "בית הדין בחן את עדותה של המתלוננת בפנינו יחד עם מכתבה לממונה על מעמד האשה מוצג נ/ 2 וחקירתה בנציבות שירות המדינה מוצג ת/ 4, והחלטתנו ליתן אמון מלא בעדותה בפנינו, לגבי התנהגותו של הנאשם בשיחות הטלפון אליה." (ע' 133 לפסק הדין) ... "בית הדין נותן אמון בדברי המתלוננת כי הנאשם העיר לה על בגדיה וכן כי הזמינה לחדרו לשתות יין" (ע' 139 לפסק הדין) בהתייחס לאישום הנוגע לשני מקרים שהתרחשו בחדרו של המערער, בהם חיבק המערער את המתלוננת ונשקה, בניגוד לרצונה, קובע בית הדין, כי: "בית הדין שקל את תוכן עדותה של המתלוננת ולא נותר בנו ספק, שהיא דוברת אמת לאמיתה, גם אם החסירה המתלוננת "מילה פה..מילה שם" כלשונה." (ע' 136 לפסק הדין) למעשה, כל כולו של הערעור, נוגע לקביעות עובדתיות של בית הדין ולאמון שנתן בית הדין בעדותה של המתלוננת. בנסיבות אלה ועל פי הפסיקה הנ"ל, יש לבחון האם ממצאיו של בית הדין אינם מעוגנים בחומר הראיות או שמא הגרסה העובדתית שאימץ בית הדין, אינה מתקבלת על הדעת. במילים אחרות, יש לבחון האם נפל בהכרעתו של בית הדין פגם היורד לשורשו של עניין, או שמא ההכרעה אינה מבוססת, על פניה. התשובה לשאלות אלה הינה בשלילה. כאמור, בית הדין נתן הכרעת דין ארוכה ומפורטת והתייחס בגדרה לכל הראיות שהביאו הצדדים ואף התייחס לכל הטענות שהעלתה ההגנה כנגד ראיות התביעה. כך למשל, בית הדין התייחס לטענת המערער אודות "כבישת התלונה" והגשתה כשנתיים לאחר האירועים, בציינו, כי על פי הפסיקה, כבישת תלונה, כשלעצמה, אין בה לשלול את מהימנות העדות. זאת בייחוד במקרים של עבירות מין בהם הדבר שכיח ומובן. הוסיף בית הדין, כי המתלוננת נתנה הסבר מניח את הדעת לעיכוב בהגשת התלונה - חששות ופחדים מלהתלונן כנגד המערער ובפרט חשש מפיטוריה בעקבות התלונה. רא' בהקשר זה עש"מ 10575/03 בן דוד נ' נציבות שירות המדינה (לא פורסם, 29.3.04): "...לא ראיתי להתערב גם בקביעה לפיה יש לתת לעדותה הכבושה של המתלוננת משקל ממשי בשל ההסבר ההגיוני והסביר לה. אכן, נראה כי לבית הדין, הייתה הערכה מבוססת שאלמלא היה הנושא מועלה במסגרת החקירה שהתנהלה בנציבות כנגד המערער, סביר כי המתלוננת כלל לא הייתה מגיעה מיוזמתה להתלונן על הטרדותיו או להעיד בעניינו. ההנחה לפיה המתלוננת ביקשה להצניע את עניין ההטרדות מהן סבלה ולא לעורר להן הדים, במקום בו היא אמורה לשמור על יחסי עבודה טובים עבור המשרד בו היא עובדת, הנה הנחה מתקבלת על הדעת ואין יסוד כי נתערב בה. ..." בית הדין גם דחה את טענות המערער לגבי תיאום עדויות של חלק מעדוֹת התביעה, וקבע כי אין לה בסיס. נהפוך הוא , בית הדין מציין, כי נמצאו חוסר דיוקים ואי התאמות בין העדויות, שמחד, אינם פוגעים במהימנות גרסת המתלוננת, אך מאידך , יש בהם דווקא לחזק את המסקנה כי לא נעשה תיאום גרסאות בינה לבין אותן עֵדות . בית הדין אף התייחס לטענת המערער לפיה המתלוננת לא זכרה את המועדים מדוייקים שבהם התרחשו ההטרדות המיניות, זאת שעה שזכרהבמדוייק תאריכים אחרים - ודחה אותה. אכן, אין ספק כי ציון מועד מדוייק, ככל הניתן, חשוב הוא להגנה על מנת שתוכל לנסות ולהפריך את טענות התביעה ויש בו ,לעתים, כדי לחזק את מהימנות המתלונן . אולם , לטעמי, במקרה דנן, לאור העובדה כי צויינו מועדים כלליים על ידי המתלוננת, גם אם מדובר בציון חודשים (ולא ימים מדוייקים), ולאור האמון המוחלט שנתן בית הדין בעדותה של המתלוננת, לא ניתן לקבוע כי נפל פגם בקביעותיו של בית הדין. בית הדין גם דחה את טענת ההגנה, כי רצונה של המתלוננת להישאר בתפקידה כמפקחת ,חרף עמדתו של המערער, ופניותיה לגורמים שונים,כולל גורמים פוליטיים, כדי שיסייעו לה בנדון, יש בהם כדי לשלול את אמינות תלונותיה לגבי ההטרדה. בית הדין סמך עמדתו בעניין על קביעת בית המשפט העליון בעש"מ 2168/10 אליעזר חמני נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ה(5) 949 ,956 (2001).לאחר שהפכתי בדברים לא מצאתי כי גם בקביעה זו נפל פגם . בסיכומו של דבר, מקובלים עליי נימוקיו של בית הדין בדחותו את טענות ההגנה. לטעמי, המקרה דנן אינו נופל לגדרם של אותם מקרים חריגים בהם נפל "פגם היורד לשורשו של עניין" או כי הגרסה אותה אימץ בית הדין אינה מתקבלת על הדעת. ההפך הוא הנכון, תמיהות עולות דווקא מניסיונות ההגנה לְשָווֹת , גוון תמים, למעשים שיוחסו למערער ,והוא לא כפר בהם, כגון היציאה לקניית בקבוק היין במהלך ההשתלמות והזמנת המתלוננת לחדרו של המערער. בסופו של יום , יש לזכור, כי בית הדין הוא זה אשר שמע את כל העדים וקבע באופן מפורש, מספר פעמים כי הוא נותן אמון מלא בגרסת המתלוננת ובוחר שלא לקבל את גרסתו של המערער.לא מצאתי סתירות או פרכות כה מהותיות בגרסאות המתלוננת עצמה או סתירות מהותיות בין גרסתה לבין יתר הראיות שיש בהן כדי להצדיק התערבות בקביעות המהימנות של בית הדין. לעניין זה יפים דבריה של כב' השופטת ע' ארבל במסגרת עש"מ 5917/07 גרה נ' נציבות שירות המדינה (לא פורסם, 19.8.07): "...הלכה היא כי אין ערכאת הערעור מתערבת בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אשר עיינה במסמכים ושמעה את העדים, אלא במקרים חריגים, כגון במקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם (ראו: ע"פ 7595/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 1 (2004); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918 (2001); ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 481, 499 (1997); ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73, 109 (2002). אכן, קביעת ממצאים עובדתיים נכון שתהא מסורה לשופט ששמע וראה את העדים על דוכן העדים, והתרשם באופן בלתי אמצעי מעדותם (ראו: ע"פ 7865/01 מדינת ישראל נ' ביטון, נו(4) 739, 743 (2002)).כך הוא הכלל בדין הפלילי, כן הוא גם בדין המשמעתי (ראו למשל: עש"ם 85/01 יריב נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד נו(6) 411, 419 (2002)). לא מצאתי כי המקרה דכאן נופל לאחד החריגים להתערבותה של ערכאת הערעור בממצאי עובדה. הדברים מקבלים משנה תוקף, שעה שפסק הדין של בית הדין בחן את העובדות באופן מנומק ומפורט כדבעי, תוך סקירה מקיפה של העדויות שנשמעו והראיות שהוגשו (ראו למשל: ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון בראשי (לא פורסם, 11.6.98); ע"א 640/85 קופר נ' איגוד המוסכים בישראל, פ"ד מד (1) 598,594 (1990))." (ההדגשות אינן במקור) דומה כי הדברים מדברים בעד עצמם ואין צורך להוסיף עליהם. לפיכך, מסקנתי היא , כי לא נפל כל פגם בהכרעת דינו של בית הדין והרשעתו של המערער נותרת על כנה. הערעור על גזר הדין המערער משיג גם על אמצעי המשמעת שהטיל עליו בית הדין כאמור לעיל: נזיפה חמורה, פיטורים לאלתר, ופסילה למילוי תפקיד במשרד החינוך לתקופה של שנתיים.לא מצאתי ממש בהשגות אלה. 44. בית הדין למשמעת ,בגזר דין מפורט המשתרע על פני כ-22 עמודים, ניתח בהרחבה את כל השיקולים הצריכים לעניין ונתן דעתו ,בצד התייחסות לחומרת העבירות ולנסיבותיהן, גם לנסיבותיו האישיות של המערער ,לרקעו כאיש חינוך רב פעלים, לעינוי הדין שנגרם לו מעצם התמשכות ההליכים על פני כשבע שנים וכן לנזקים הרגשיים המשפחתיים והממוניים שהתלוו להליך. סבורני כי בית הדין איזן נכונה את מכלול השיקולים הכרוכים בענישה ובוודאי שלא חרג מנורמות הענישה המקובלות לגבי מעשים כגון אלה באופן המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. 45. הכלל הקבוע בנדון זה הינו שבית המשפט שלערעור אינו נוהג להתערב באמצעי המשמעת שהוטלו על-ידי בית-הדין למשמעת, שעליו הוטל התפקיד לקבוע את הנורמות הראויות בשירות המדינה, "אלא אם בגזר-הדין נפלה טעות משפטית, או שיש בו חוסר סבירות בולט, או שהוא גורם עוול ממשי". עש"מ 309/01 זרזר נ' נציב שירות המדינה ,פ"ד נ"ה (2) 830 ,837 (2001).לא מצאתי כי בנסיבות העניין התקיימו אותם חריגים המצדיקים התערבות כאמור. 46. יתר על כן בפסיקת בית המשפט העליון נקבע מתווה מחמיר לענישה בעבירות מהסוג הנדון ונאמר כי : "במקרים חמורים של הטרדה מינית, מן הראוי לנקוט אמצעים חמורים, כלומר פיטורים משירות המדינה, ואם נסיבות המקרה מצדיקות זאת, אולי גם אמצעים נוספים הנלווים לפיטורים, כמו שלילת הזכות לפיצויי פיטורים ולגימלה ואף פסילה משירות המדינה. אמצעים חמורים כאלה נדרשים במקרים חמורים של הטרדה מינית הן בשל הפגיעה בחבר לעבודה, הן משום שהעבירה כרוכה בקלון, והיא פוגעת גם בתפקודו וגם בתדמיתו של שירות המדינה, וכן לצורך הרתעת הרבים, כדי לצמצם ככל שניתן את התופעה של הטרדה מינית". עש"מ 1928/00 מדינת ישראל נ' ברוכין , פ"ד נד (3) 694 ,711 (2000). 47. דומה כי בנסיבות עניינו לא מיצה בית הדין למשמעת את הדין עם המערער ונקט כלפיו באמצעי משמעת מידתיים ומאוזנים המתחייבים מטיב העבירות בהן הורשע ,תוך לקיחה בחשבון של מכלול הנתונים לקולא ולחומרה ואין כל מקום להתערב בהכרעתו. סוף דבר 48. הערעור, על שני ראשיו, נדחה. הטרדההטרדה מיניתעבירות משמעת