קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על עונש לעורך דין: כללי 1. בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בישראל, בפסק דינו, מיום 9.3.10, בבד"א 117/09, 109, אישר את גזר דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב, מיום 19.10.09, בבד"מ פ64/09, אשר על פיו נגזר על המשיב עונש השעיה של שנתיים, המצטברת לעונש השעיה של 14 שנות השעיה, שנגזר עליו לפני מספר שנים. 2. לשכת עורכי הדין הגישה ערעור על גזר הדין האמור, והיא עותרת לכך שבית משפט זה יבטל את גזר הדין של שתי הערכאות המשמעתיות הללו, ויורה על הוצאת המשיב מלשכת עורכי הדין (כפי שביקשה עוד בבקשה המקורית, אשר הגישהּ לבית הדין המשמעתי המחוזי). 3. מאידך גיסא, דניאל אזוגי, בערעורו שלו, בכתב, מבקש כי ייקבע שמעשהו אינו מעשה שיש עמו קלון, ולחילופין, כי יבוטל גזר הדין, ויוטל עליו עונש השעיה על תנאי, או לקבוע כי כל העונש אשר הוטל עליו - יחפוף את תקופת ההשעיה אשר נותרה לו. 4. במהלך הדיון בעל פה בפניי, חזר בו ב"כ המשיב מערעורו, לעניין הכרעת בתי הדין המשמעתיים, כי המעשים שביצע המשיב יש עימם קלון, והעמיד את הערעור שלו על גובה העונש בלבד, ועתר לביטול עונש ההשעייה בפועל, או על צמצום תקופת ההשעייה של מרשו. 5. תחילה, אתאר, בקצרה, את ההליכים הפליליים ששימשו בסיס לענישתו של המשיב, בהליכים המשמעתיים, בערכאות השיפוטיות של לשכת עורכי הדין. 6. לאחר מכן, תובא, בתמצית, בקשת לשכת עורכי הדין להטיל על המשיב עונש משמעתי, כאשר הבקשה היא, להוציאו מן הלשכה. 7. גזר הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי - דעת הרוב ודעת המיעוט - יוצג בפרק שלאחר מכן. 8. בפרק העוקב, אביא את פסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי, שהוא נשוא הערעור שבפניי. 9. טיעוני שני הצדדים, זה לחומרא וזה לקולא - יובאו, בהמשך. 10. בחלק הדיון, סוגיית הוצאת המשיב מן הלשכה, כדרישת המערערת, היא זו שאליה אדרש, תחילה, תוך התייחסות לחומרת המעשים שביצע המשיב. אבדוק, האם ניתן ליישם על מקרה זה את הכלל, לפיו "הכמות יוצרת את האיכות", ובשל המעשים שביצע המשיב, שעליהם נדון בבית משפט השלום, על רקע 14 שנות ההשעייה, ראוי להוציאו כליל מן הלשכה; או שמא, יש להתבונן במעשים אותם ביצע המשיב, כשלעצמם, ולגזור בגינם את העונש המשמעתי הראוי להטיל על מבצעיהם. 11. לאחר מכן, אייחד דיון לשאלת העונש המצטבר או החופף של עונש ההשעייה, אשר, לדעתי, יש להטיל על המשיב, כאשר ברקע, כאמור, הוא מושעה ל-14 שנים, החל משנת 2002. 12. פועל יוצא מן הניתוח האמור ומיישום עקרונות אלה על המקרה שבפניי, הוא תוצאותיו של ערעור זה. הרקע - המשפט הפלילי שבו הורשע הנאשם בעבירות ניירות ערך 13. המשיב הועמד לדין בבית משפט השלום בתל אביב-יפו (ת"פ 8743/07). הוא הודה בעובדות כתב אישום מתוקן, מיום טז טבת תשס"ט (12.1.09), והורשע בארבע עבירות על סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך (אי קיום הוראות סעיף 36ו, ביחד עם סעיף 37 לחוק, ופרט מטעה בדוח, לפי סעיף 37 לחוק הנ"ל). 14. בתמצית, מדובר באירועים שהיו בשנים 1999-2000, בהם היה המשיב, שהוא עורך דין במקצועו, בעל השליטה היחיד בחברה בשם "זת השקעות בע"מ" (להלן - "חברת זת"), שמניותיה נסחרו בבורסה מאז שנת, 1993, והוא היה בעל כ-83% מהון החברה (עובדת היותו של המשיב עורך דין, לא הוזכרה במסמכי החברה ובדיווחים לרשות ניירות ערך). 15. כמפורט בכתב האישום (שכאמור, הורשע בו המשיב, מכוח הודאתו), חברת זת פירסמה הודעות לבורסה, שבהן לא דווחו נתונים חשובים, בדבר עיסקת מקרקעין, שבה היה המשיב מעורב, ואשר בכוונתו היה להציע למכור נכסי נדל"ן לחברת זת. כמו כן, לא גילה המשיב, עובר לביצוע העסקאות, את החזקותיו בחברה. הדרך שבה שולמה התמורה בגין הנדל"ן, נעשתה באופן שנועד להטעות את הציבור, כך שהציבור לא קיבל דיווח מיידי, דבר שהיה בו כדי להטעות משקיע סביר. בכך, מסר המשיב דיווחים מטעים לציבור. 16. בגזר הדין בבית משפט השלום בתל אביב, מציגה סגן הנשיא, כב' השופטת ז' הדסי-הרמן, את החשיבות הרבה שנתן המחוקק לחובת הגילוי המלא והנאות כלפי ציבור המשקיעים, מחד גיסא, ואת הסתרת המידע המהותי מציבור המשקיעים, כפי שנהג המשיב באותם אירועים, מאידך גיסא. הצדדים הגיעו בבית משפט השלום בתל אביב-יפו להסדר טיעון. המשיב, בסיום הטיעונים לעונש, הביע דברי צער וחרטה על הטעות אשר בוצעה על ידו. 17. בסיום, גזר בית משפט השלום על המשיב את העונש המוסכם בהסדר הטיעון, קרי: חודשיים מאסר, שירוצו בעבודות שירות; מאסר על תנאי למשך 12 חודש לתקופה של שלוש שנים; וקנס בסך 160,000 ש"ח (גזר דין מיום יב אדר תשס"ט (8.3.09), עמ' 9-15 לפרוטוקול, בתיק פ' 8743/07, בבית משפט השלום בתל אביב). הבקשה שהוגשה לבית הדין המשמעתי המחוזי 18. כחודש לאחר מכן, ביום 1.4.09, הגיש הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו לבית הדין המשמעתי המחוזי בתל אביב, בקשה להטיל על המשיב עונש לפי סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן - "החוק" או "חוק הלשכה"), המורה כי "עורך דין שהורשע בבית משפט … בפסק סופי בשל עבירה פלילית, רשאי בית דין משמעתי מחוזי, על פי בקשת קובל, להטיל עליו אחד העונשים האמורים בסעיף 68, אם מצא שבנסיבות העניין היה בעבירה משום קלון". 19. בבקשה נאמר, כי "בעבירות שבהן הורשע המשיב יש קלון והן חמורות. המשיב היה שותף לדיווחים מטעים, ושיש בהם כדי להטעות משקיע סביר בחברות נשוא ההרשעה. המשיב היה שותף לדיווחים כוזבים" (סעיף 4 לבקשה). 20. ראוי לציין, כי בסעיף 5 לבקשה נכתב, כי "חברותו של המשיב בלשכת עורכי הדין מושעית כעת לתקופה מצטברת של כ-13 שנה" (לעניין השעיה זו, עוד אשוב ואדרש, בהמשך פסק הדין, הן בתיאור גזר הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי, והן בפרק "הדיון"). 21. העתירה, בסיום הבקשה, הינה זו: "בנסיבות הנ"ל, מתבקש בית הדין המשמעתי לגזור על המשיב עונש של הוצאה מלשכת עורכי הדין, וזאת על פי ראיות וטענות שישמע". ההחלטה וגזר הדין בבית הדין המשמעתי המחוזי 22. בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו, בהרכב הדיינים: מירב בן-ארי, עו"ד - אב"ד; ליאת עומר-אמיתי, עו"ד; ויעקב סהר, עו"ד (להלן - "בית הדין המחוזי"), קבע כי הדיון בפניו יתחלק לשני חלקים: תחילה, האם יש בעובדות בהן הורשע הנאשם (המשיב) בבית המשפט הפלילי הרגיל, משום קלון (שזה התנאי המוקדם הקבוע בסעיף 75 לחוק, כדי לגזור על המשיב ענישה משמעתית; סעיף 75 לחוק הלשכה, צוטט לעיל בפיסקה 18 סיפא); ולאחר מכן, אם התשובה חיובית - יגזור את דינו ויקבע את העונש המשמעתי, אשר מן הראוי להטיל על המשיב. 23. בהחלטה בדבר הקלון, קבעו רוב הדיינים (אב בית הדין, עו"ד מירב-בן ארי, שלדבריה הצטרפה, עם הנמקה קצרה, חברת בית הדין עו"ד ליאת אמיתי-עומר), כי יש במעשיו של המשיב משום קלון; וזאת, לעומת עמדתו של המיעוט, אותו ביטא חבר בית הדין, עו"ד יעקב סהר, לפיה, לא ניתן לקבוע שבמעשיו של הנאשם דבק קלון. 24. לא אאריך בניתוח עמדות הרוב והמיעוט, שכן , כפי שאמרתי לעיל (פיסקה 4), וכפי שאראה להלן (ראה: פיסקה 43 להלן), ב"כ המשיב חזר בו מערעור מרשו על הקלון, ועל כן, נושא זה איננו עומד להכרעה בפניי. 25. בגזר הדין המשמעתי, אשר אותו יש להטיל על המשיב, נחלקו הדעות, שוב: עמדת אב בית הדין, עו"ד בן-ארי (שלדבריה הצטרפה עו"ד ליאת אמיתי-עומר), הייתה, כי יש להעמיד את עונשו של המשיב על השעייה בפועל למשך שנתיים, מצטברת לכל עונש השעייה שהוא מרצה. 26. דעת המיעוט של חבר בית הדין, עו"ד יעקב סהר, היא, כי יש לגזור על המשיב שנת השעייה אחת בפועל, במצטבר לעונשים הנוכחים שנגזרו עליו, ושנה נוספת השעייה על תנאי (גזר הדין ניתן ביום 18.10.09). 27. אב בית הדין הסבירה, כי המעשים שביצע המשיב אינם כאלה המצדיקים הוצאה מן הלשכה, על פי שני השיקולים הראשונים המובאים בפסיקה, שהם אלה: האחד, עבירות אשר חותרות תחת יסוד אמון הלקוח והציבור במקצועיותו וביושרתו של עורך הדין (כמו, שליחת יד בפיקדון של לקוח); והשני, התנהגות עורך הדין, אשר איננה עומדת בסטנדרטים המוסריים הבסיסיים, העומדים ביסוד המקצוע (כגון: ניהול בית בושת; אחת הדוגמאות מן הפסיקה, אותה הביאה אב בית הדין המחוזי המשמעתי, בגדר הדין). 28. מאחר ומעשיו של המשיב, על פי תפיסתה של אב בית הדין, אינם "עונים" לאחת משתי הדרישות הללו להוצאה מן הלשכה, מגיעה היא לבחינתו של המצב השלישי, המחייב הוצאת עורך דין מלשכת עורכי הדין, דהיינו: מעשים שליליים מצטברים, החוסים תחת הכלל, שלפיו "הכמות הופכת לאיכות". אולם, בדיקה של מעשיו של המשיב, במקרה הנוכחי, גם אם יובא בחשבון עברו המשמעתי, כל זה אינו מגיע לרף הגבוה של הוצאתו של המשיב מן הלשכה, שכן העבירות נשוא תיק זה אינן מפליגות בחומרתן (אף שיש עימן קלון); הן נעברו לפני כעשר שנים; הן האחרונות שאותן ביצע המשיב; המשיב מושעה מאז שנת 2002, והוטל עליו עונש של 14 שנות השעייה, והוא לא עבר כל עבירה מאז. כל אלה הביאו את אב בית הדין למסקנה, לפיה, אין זה המקרה המתאים להוצאה של המשיב מן הלשכה. 29. על כן, החליטה אב בית הדין - המייצגת את עמדת הרוב - בבית הדין המשמעתי המחוזי - לגזור על המשיב עונש של השעייה לתקופה של שנתיים, מצטברת לכל עונש ההשעייה שהוא מרצה (קרי: 14 שנות השעייה). 30. עו"ד יעקב סער, חבר בית הדין, אשר סבר בנושא הראשון, כי אין במעשיו של המשיב משום קלון, כתב - בחוות דעת המיעוט - כי מאחר שענין הקלון הוכרע, הוא מסכים לעמדת אב בית הדין, שאין מקום להוציא את המשיב מן הלשכה. אולם, לעניין העונש, הוא סבור שיש לחלק את העונש של שנתיים השעייה (התקופה שלדעת אב בית הדין יש להשעות את המשיב) לשני חלקים: מחצית - השעייה בפועל של שנה, במצטבר לעונש ההשעייה הקיים; ומחצית (שנה) - כהשעייה על תנאי, שלא יעבור המשיב עבירה נוספת שיש עימה קלון, במשך 3 שנים, החל מתום תקופת ההשעייה בפועל. פסק הדין בבית הדין המשמעתי הארצי 31. שני הצדדים הגישו ערעור לבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בישראל, שדן בו בהרכב הדיינים: עו"ד רוזנבאום, עו"ד פוקס ועו"ד קורן (להלן - "בית הדין הארצי"). 32. בפסק דינו, מיום 9.3.10, דחה בית הדין הארצי את שני הערעורים, תוך אימוץ הכרעת הרוב של בית הדין האזורי לעניין הקלון. 33. ככל שהדבר נוגע לעונש, מציין בית הדין הארצי, כי "בי"ד קמא הגיע למסקנות נכונות ומבוססות, וכי אנו כערכאת ערעור איננו מתערבים בשיקול ביה"ד קמא לעניין העונש" (סיום פסק דינו של בית הדין הארצי). תמצית טיעוני לשכת עורכי הדין 34. בהודעת הערעור בכתב, מבקשת לשכת עורכי הדין, כי בית המשפט המחוזי יקבל את הערעור ויורה על הוצאתו של המשיב מלשכת עורכי הדין, שכן מדובר במי שצבר "הרשעות רבות", כלשון הערעור (סעיף 5 רישא לכתב הערעור), ועל כן, לטענת הלשכה, "לפי כמותן, היה מקום להוציאו לצמיתות מלשכת עורכי הדין, ובכך להחיל את הדוקטרינה 'הכמות הופכת לאיכות' " (סעיף 5 סיפא לכתב הערעור). 35. הלשכה סבורה, כי על פי הדוקטרינה האמורה, על בתי הדין המשמעתיים לבדוק אם הצטברה מסה קריטית, המצדיקה הוצאה מן הלשכה, כאשר המבחן לכך הוא הן כמות העבירות והן חומרתן (סעיפים 6-7 לכתב הערעור). 36. הלשכה ערה לכך, כי תוצאת ההליכים המשמעתיים כולם הוא עונש השעייה של 16 שנים (14 שנים על פי ההליכים הקודמים ושנתיים נוספות בהליכים הנוכחיים). אולם, היא סבורה, כי במצב זה, התוצאה היא כי בתום 16 השנים האמורות, "יחזור המשיב, אוטומאטית, ללשכה... [וזה עונש אשר] אינו ראוי, אינו סביר ואינו הגיוני. עדיף, שהמשיב יוצא לצמיתות, ולאחר עשר שנים הוא יהיה זכאי לבקש לחזור ללשכת עורכי הדין, כשללשכה יהיה שיקול דעת אם לקבלו, אם לאו" (סעיף 8 לכתב הערעור). 37. הלשכה מסיימת את טיעוניה בכתב, באומרה, כי "אינטרס הציבור והצורך לשמור על טוהר מחנה עורכי הדין, רמתו, שמו הטוב והאמון שהציבור והמוסדות רוכשים לו, מחייבים הוצאת המשיב מלשכת עורכי הדין" (סעיף 9 לכתב הערעור). 38. בטיעונים בעל פה, החל ב"כ הלשכה, לטעון בהתבססו על המשפט העברי (תוך אנלוגיה בין מעמד עורכי הדין למעמד שופטים/דיינים), אך הוסיף ואמר כי יפתח את הטיעון הזה בתיק מתאים (עמ' 1 לפרוטוקול, מיום 31.10.10). 39. ב"כ הלשכה, עו"ד עמוס ויצמן, טען, ברוב הגינותו, כי אם הייתה עומדת, לבדה, העבירה נשוא תיק זה, קרי: הרשעתו של המשיב בעבירות ניירות ערך הנ"ל (ראה: פיסקאות 13-17 לעיל), ללא עבר משמעתי של המשיב, כי אז, "סביר להניח שלא היינו מערערים על העונש. אפילו אם היינו חושבים ששנתיים הוא עונש נמוך מדי, לא היינו חושבים שהפסיקה מצדיקה ערעורים והגעה לערכאה שלישית" (עמ' 2, שורות 10-12). 40. בטיעוניו בפניי, הסביר ב"כ הלשכה, כי גם אם המשיב לא חתם על הדוחות לבורסה לניירות ערך במעמדו ובתפקידו כעו"ד, הוא הפר את חובת הדיווח שלו לרשויות, ואמון הציבור ייפגע, אם ייוודע שעו"ד נדון לעונש קל של שנתיים השעייה בשל כך (עמ' 2-3 לפרוטוקול). 41. בעיקר, התמקד ב"כ הלשכה, עו"ד ויצמן (בעמ' 3-4 לפרוטוקול), בשאלה מה עדיף: הוצאה מהלשכה, שאז לאחר 10 שנים ניתן להחזירו, או 16 שנות השעייה? הוא הדגיש, שיש להעדיף את החלופה הראשונה, לאור שיקול הדעת של הלשכה, האם לאפשר לו לחזור ללשכה, בעוד שעל פי המצב הקיים, לאחר 16 שנים, "חוזר הרישיון באופן אוטומאטי" (שם, עמ' 3, שורה 19). תמצית טיעוני המשיב 42. בערעורו שלו, בכתב, הקדיש ב"כ המשיב, עו"ד מ' ישראל, חלק לא קטן (פרק א, סעיפים 1-12, עמ' 2-3 להודעת הערעור בעמל"ע 1566-05-10), לטענת אי הקלון. 43. כאמור, בטיעון בעל פה בפניי, הצהיר ב"כ המשיב, כי אינו עומד יותר על טענת הקלון, אבל יביא נושא זה במסגרת טיעוניו לעונש (עמ' 1, שורות 6-8 לפרוטוקול מיום 31.10.10). 44. בערעור המשיב על העונש, נטען כי לא ניתן משקל מספיק לנתונים אלה: העבירות בוצעו לפני שהחלו ההליכים המשמעתיים נגד המשיב, בהם נדון ל-14 שנות השעייה (סעיף 3 לערעור המשיב), שהם 10 שנים לפני ההליכים המשמעתיים (סעיף 4 לערעור הנ"ל); לקיחת אחריות של המשיב בית משפט השלום ועונש הקנס הגבוה ששילם המשיב למדינה על פי גזר הדין (סעיפים 5-6 לערעור הנ"ל); אין הצדקה לכך שההשעייה תהיה מצטברת כולה, שכן בכך התוצאה גבוהה יותר ממה שהיה נפסק, אילו היה מדובר בעבירה העומדת בפני עצמה (סעיף 7 לערעור הנ"ל). 45. בסיום הודעת הערעור של המשיב, ככל שהדבר נוגע לגובה העונש, עתירת המשיב היא, כי בית המשפט המחוזי יתחשב במידת הרחמים, וכי העונש שיוטל על המשיב יהיה "עונש על תנאי, או לקבוע כי כל עונש אשר יוטל על המערער, יחפוף את תקופת ההשעייה אשר נותרה לו" (החלק האחרון של הודעת הערעור של המשיב). דיון ערכאת הערעור 46. כאשר נחקק חוק לשכת עורכי הדין, לפני כיובל שנים, הערעור על החלטת בית הדין המשמעתי הארצי היה נידון בפני בית המשפט העליון. 47. בשנת תשס"ח, תוקן חוק הלשכה, ובסעיף 71 (המתוקן), נקבע, כדלקמן: "על פסק דין של בית הדין המשמעתי הארצי רשאים הנאשם והקובל לערער לפני בית המשפט המחוזי בירושלים תוך שלושים יום מיום קבלת פסק הדין; וכן רשאים לערער כאמור ועדת האתיקה הארצית והיועץ המשפטי לממשלה אף אם לא היו קובלים." 48. בעוד שבעבר, בית המשפט העליון דן בערעורים על בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בהרכב של שלושה שופטים, כיום, חלה ההוראה הכללית שבסעיף 37(ג) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן - "חוק בתי המשפט"), לפיה, בכל עניין שאין לגביו הסדר ספציפי, "ידון בית משפט מחוזי בשופט אחד". 49. לשלמות התמונה אזכיר, כי סעיף 37(א)(3) לחוק בתי המשפט, קובע כי בית המשפט המחוזי ידון בשלושה, כאשר הנשיא של בית המשפט המחוזי או סגנו הורה על כך. 50. מאחר ולא ניתנה הוראה כזו על ידי הנשיא או סגן הנשיא, תיק זה - כמו תיקי ערעורי הלשכה האחרים - נידון בפניי, כדן יחיד. 51. לא מן הנמנע, כי בתיקים עקרוניים, אם תוגש בקשה מתאימה, יוכלו נשיאת בית המשפט המחוזי או סגן הנשיאה לעשות שימוש בסמכות האמורה בסעיף 37(א) (3) לחוק בתי המשפט האמור, ולקבוע כי תיקים אלה יידונו בפני הרכב של שלושה בבית המשפט המחוזי בירושלים. ברם, עניין זה אינו בסמכותי, אלא נתון לשיקול דעתם של הנשיאה או סגנה, והם יפעילוהו במקרים המתאימים, אם וכאשר תוגש בקשה, המסבירה ומנמקת את הצורך בהרכב. במיוחד, יש צורך בטעמים מיוחדים לכך, וזאת, לאור העומס הכבד המוטל על כל אחד ואחד מבין שופטי בית המשפט המחוזי בירושלים, והוספת תיקים מדן יחיד להרכב, מגביר את העומס, עוד יותר. הוצאה מן הלשכה 52. חוק לשכת עורכי הדין קובע, בסעיף 68 שבו, את מידרג העונשים, שבתי הדין המשמעתיים רשאים להטיל על עורך דין אשר מורשע בעבירת משמעת, על פי חוק לשכת עורכי הדין: אזהרה; נזיפה; קנס; השעייה לתקופה קצובה שלא תעלה על 10 שנים; הוצאה מן הלשכה. 53. אף כי הדברים לא נאמרו במפורש בסעיף הנ"ל, ברור הוא, כי מדובר בענישה שהיא "מן הקל אל הכבד". 54. לפיכך, העונש של הוצאה מן הלשכה, הן על פי סידור העונשים והן בשל מהותו, הוא העונש החריף ביותר והקשה ביותר אשר ניתן להטיל, כעונש משמעתי, על עורך דין שהורשע בעבירת משמעת. 55. ראיתי לנכון להדגיש, כי אין בחוק הלשכה מידרג של עבירות שעונשם בצידם (כמו, למשל, בחוק העונשין, הקובע עונש מירבי לכל עבירה על פי חומרתה); העונשים אשר פורטו בסעיף 68 לחוק (והובאו לעיל בפיסקה 52) הם העונשים לכל עבירות המשמעת, מן הקטנה שבהן ועד לחמורה ביותר. 56. מצב חקיקתי זה מעניק לבתי הדין המשמעתיים, וממילא גם לבית המשפט השומע ערעורים עליהם, שיקול דעת רחב ביותר, ביחס להטלת עונש משמעתי, בהעדר הנחייה מפורשת של המחוקק ביחס לגובה העונש המירבי, אשר משקף את מידת החומרה של אותה עבירה, מנקודת מבטו של המחוקק. 57. מאליו מובן, כי בנסיבות משפטיות אלה, יש לעשות שימוש זהיר ביותר בענישת עורך דין בעונש החמור של הוצאה מן הלשכה. לעניות דעתי, ניתן להטיל עונש זה במקרים חריגים, שכן זה העונש המירבי הנתון בידי הערכאות המשמעתיות (ובית המשפט המחוזיי), לצורך הענשת עורך דין שעבר עבירת משמעת. 58. על רקע האמור לעיל, השאלה העומדת בפניי בערעור זה היא: היש מקום להטיל על המשיב את העונש החמור ביותר הנמצא בארסנל הענישה, דהיינו: עונש של הוצאה מן הלשכה, בגין העבירות שפורטו לעיל? 59. במילים אחרות: האם המעשים שביצע הנאשם, ועליהם הורשע בפלילים, על פי חוק ניירות ערך, ובנסיבות העניין, מעשים אלה היו בגדר עבירה שיש בה קלון (כזכור, בנקודה זו השלים המשיב עם קביעת הרוב של בית הדין המשמעתי המחוזי, שאושרה בבית הדין המשמעתי הארצי), האם הם כאלה חמורים, שבגינם יש להוציא את המשיב, כליל, מלשכת עורכי הדין? 60. קראתי את נימוקיה של אב בית הדין של בית הדין המחוזי, ונחה דעתי כי המקרה שלפניי, לכשעצמו, אינו מצדיק הוצאה מן הלשכה. לעניין זה, מקובלים עלי המבחנים האמורים בחוות דעתה של אב"ד המשמעתי המחוזי (כפי שהוצגו לעיל בפיסקה 27). 61. נראה לי, כי גם ב"כ הלשכה מסכים, כי מעשיו של המשיב, אילו היו בבדידותם, אינם מצדיקים הוצאה מן הלשכה, שכן אין מדובר בעבירות שחותרות תחת יסוד אמון הלקוח והציבור, ואין לומר כי הן מנוגדות בתכלית למקצועיות וליושר של עורך הדין, ואף אין הן עבירות אשר עומדות בניגוד לסטנדרטים המוסריים הבסיסיים, העומדים ביסוד המקצוע. אין בכך כדי לגרוע, כמובן, מעצם העבירות הפליליות, שכל הערכאות קבעו, שיש בהן משום קלון, עת בוצעו על ידי עורך דין. 62. המחלוקת בין באי-כוח הצדדים, שתחילתה בטיעוניו של ב"כ הלשכה עוד בבקשתו בתחילת ההליכים, על פי סעיף 75 לחוק הלשכה (ראה: פיסקה 21 לעיל), היא - האם הצטברות עבירה זו לעבירות הקודמות של המשיב, מצדיקה את הוצאתו של המשיב מן הלשכה, בשל הדוקטרינה של "הכמות הופכת לאיכות". 63. לצורך כך, יש לבחון את אותן עבירות שביצע המשיב בעבר, ואשר, לדעת הלשכה, הן בגדר אלה, אשר הכמות שלהן יוצרת את האיכות, המצדיקה (או לשיטת הלשכה - מחייבת) הוצאת המשיב מלשכת עורכי הדין בישראל. 64. המשיב הינו עורך דין משנת 1987, והוא כבן 50 שנה. 65. העבירה הראשונה שביצע הייתה בשנים 1990-1991, שאז ייצג חסויה מבלי שהוסמך לכך, כדין. בגין זאת, לא הוטל עליו עונש, אלא בחיוב הוצאות הלשכה, בלבד (בד"מ 10035/93). 66. בקבוצת העבירות השנייה, שבה הוטל על המשיב עונש 8 שנות השעייה בפועל על ידי בית הדין הארצי, מדובר בארבע עבירות פליליות, שאותן ביצע המשיב, ובגינן הורשע: כניסה בכוח לחנות, כאשר הוא מנחה את לקוחותיו לעשות כן, בשנת 1995; קבלת דבר במרמה, בכך שהשיג החלטת בית משפט בצו זמני, תוך העלמת העובדה שניתנה החלטה אחרת מנוגדת באותו עניין, ואף זאת בשנת 1995; קבלת דבר במרמה, בכך שבשנת 1994 גבה מלקוחותיו תשלום מופרז (פי ארבע) עבור אגרה, אף שלבסוף החזיר את הסכום; זיוף שטר משכנתא עבור קבלת הלוואה עבור לקוחו, בשנת 1991 (בד"מ 75/03). 67. בקבוצת העבירות השלישית, הורשע הנאשם בכך שבהיותו נאמן על כספים, לא יידע את הצדדים ואת בית המשפט בכך שבטוחה שולמה בצ'קים מעותדים ולא הפקיד את הבטוחה בחשבון נאמנות נפרד, אלא בחשבון שרבץ עליו שיעבוד כללי. בשל כך, הורשע המשיב בעבירות משמעתיות אלה: הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח; אי מתן עזרה לבית משפט לעשות משפט; הפקדה ושיעבור כספי פקדונות בחשבון חברה בשליטתו ואי דווח על הפקדונות; אי החזקת כספי פקדונות בחשבון פקדונות נפרד; מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין. בגין עבירות אלה נידון ל-10 שנות השעייה מן הלשכה (בד"מ 124/04). 68. בפועל, בגין קבוצת העבירות השנייה והשלישית, נידון המשיב לעונש כולל של 14 שנות השעייה. 69. בבית המשפט העליון, הוגשו ערעורים על שתי קבוצות עבירות אלה, הן על ידי לשכת עורכי הדין והן על ידי המשיב. 70. בפסק דין, שניתן ביום ט תמוז תשס"ז (25.6.07), על ידי בית המשפט העליון (בהרכב כב' השופטות מרים נאור, עדנה ארבל ואסתר חיות), נאמר: "לאחר שמיעת הערותינו ולאחר שהסתבר לנו כי תקופת הפסילה הכוללת עומדת על כ-14 שנים שתחילתן בפברואר 2002, חזרו בהם הצדדים מערעוריהם, והם נמחקים בזה" (על"ע 11842/05, ותיקים נוספים). 71. כאשר זה הרקע, ובית המשפט העליון, אך לפני כ-3 שנים המליץ להותיר על כנה את תקופת ההשעייה של 14 שנים, נראה לי, כי אין מקום להטיל על המעשים נשוא התיק שבפניי, עונש של הוצאה מן הלשכה. 72. יש לזכור, כי בית משפט השלום בהסדר טיעון, ראה את המעשים שבהם הורשע הנאשם, בעבירות ניירות ערך שהן נשוא תיק זה, ככאלה שהעונש בגינן הוא חודשיים מאסר בעבודות שירות; בעוד, שבגין קבוצת העבירות השנייה, כאשר הורשע הנאשם בבית משפט השלום, ועניינו נידון גם בערעור בבית משפט מחוזי ובבית המשפט העליון, הוא נידון ל-5 חודשי מאסר בעבודות שירות. 73. ראוי להביא בחשבון, נתון נוסף: קבוצת העבירות השלישית - עניינן עבירות שביצע המשיב בתוקף תפקידו כעורך דין, בעוד שבעבירות ניירות ערך נשוא תיק זה, לא פעל המשיב כעורך דין (אף כי אין חולק, כי מעשיו הינם בגדר עבירת משמעת, שכן עורך דין הוא עורך דין, 24 שעות ביממה). 74. אם בית המשפט העליון היה בדעה כי אין מקום לקבל את ערעור הלשכה, וסבר כי מי שביצע את קבוצת העבירות השנייה והשלישית, עדיין יכול לשוב, אוטומאטית, לשורות עורכי הדין בתום 14 שנים, אין לראות במעשים נשוא תיק זה, בתחום ניירות הערך, תוספת משמעותית, המצדיקה שינוי מופלג של העונש, מהשעייה לתקופה קצובה, להוצאה כליל מן הלשכה. 75. אינני מקבל את גישת עו"ד ויצמן, ב"כ הלשכה, לפיה, בשל הכלל המשפטי לפיו אדם מוצא מן הלשכה, רשאי לפנות ללשכה לאחר 10 שנים ולבקש לחזור ולהיות עורך דין (כאמור בסעיפים 51 ו-52 לחוק הלשכה), יש בכך כדי להצדיק שינוי קוטבי ביחס אל המשיב. 76. מכל מקום, אם אכן סבור היה נציג לשכת עורכי הדין שיש פגם בעונש השעייה מצטבר של 14 שנים, שכן, כלשון ב"כ הלשכה, "אוטומאטית" חוזר המשיב והופך לעורך דין בתום תקופת ההשעייה (ראה: פיסקה 41 סיפא לעיל), כי אז היה על נציג הלשכה לנהל את המשפט העקרוני בבית המשפט העליון, עת היו בפני ערכאה זו קבוצות העבירות השנייה והשלישית, בעל"ע 11842/05, ולא לקבל את המלצת בית המשפט העליון, להשאיר עונש זה של 14 שנות השעייה בעינו (ראה: פיסקה 70 לעיל). 77. אולם, משבחר ב"כ הלשכה, על פי המלצת בית המשפט העליון, לחזור בו מן הערעור אז, בשנת 2007, לא יהיה זה מן הראוי כי היום, בשנת 2010, בשל עבירה ברמה נורמטיבית נמוכה יותר, יוצא המשיב מן הלשכה. 78. יתרה מזו, עד כה דנתי בעניין, מנקודת מבטה של לשכת עורכי הדין. ברם, נקודת המבט החשובה היא זו של המערכת השיפוטית. לדעתי, אם בית המשפט העליון סבר לפני 3 שנים, כאשר הסמכות לדון בערעור לשכת עורכי הדין הייתה בידיו (ראה: פיסקה 48 לעיל), כי די בעונש של 14 שנות השעייה למשיב, אין זה מן הראוי כי בית משפט מחוזי, כאשר התווספה לאותו משיב עבירה "נמוכה" יחסית, ימיר עונש זה, להוצאה מן הלשכה. 79. לפיכך, הגעתי למסקנה, כי יש לדחות את ערעור הלשכה, לעניין הוצאת המשיב מלשכת עורכי הדין. תקופת ההשעייה - מצטברת או חופפת, בפועל או על תנאי? 80. ב"כ הלשכה, לא טען, לחילופין, כי יש לקבוע תקופת השעייה ארוכה משנתיים, כפי שנגזר על המשיב בערכאות המשמעתיות. 81. לעומת זאת, ב"כ המשיב ביקש להטיל על המשיב את תקופת ההשעייה כעונש על תנאי, או לקבוע כי כל עונש שיוטל על המשיב יחפוף לתקופת ההשעייה שנותרה לו. 82. לאור תיחום זה של טיעונים, אצא מנקודת הנחה - שיש בה הגיון לכשעצמו - כי העונש הראוי לעבירות ניירות ערך שביצע המשיב הוא שנתיים השעייה; והדיון להלן יסוב על שתי שאלה אלו: האם תהיה זו תקופה מצטברת או חופפת; והאם תהיה ההשעייה בפועל או על תנאי. 83. סעיף 68ה לחוק הלשכה, דן בעונשי השעייה המוטלים על אותו אדם, וקובע את ההוראות הבאות (להלן - "סעיף 86ה"): "(א) מי שנידון במשפט אחד לענשי השעיה בשל עבירות שונות, ולא הורה בית הדין המשמעתי שישאם, כולם או מקצתם, בזה אחר זה, לא ישא אלא את עונש ההשעיה של התקופה הארוכה ביותר. (ב) מי שנידון להשעיה ולפני שנשא את מלוא עונשו חזר ונידון להשעיה ובית הדין המשמעתי שדן אותו באחרונה לא הורה שישא את ענשי ההשעיה, כולם או מקצתם, בזה אחר זה, לא ישא אלא עונש השעיה אחד והוא של התקופה הארוכה ביותר." 84. הוראה זו דומה מאד בניסוחה לסעיף 45 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, אשר קובע לאמור: "(א) מי שנידון במשפט אחד לענשי מאסר בשל עבירות שונות, ולא הורה בית המשפט שישאם, כולם או מקצתם, בזה אחר זה, לא ישא אלא את עונש המאסר של התקופה הארוכה ביותר. (ב) מי שנידון למאסר ולפני שנשא כל ענשו חזר ונידון למאסר, ובית המשפט שדן אותו באחרונה לא הורה שישא את ענשי המאסר, כולם או מקצתם, בזה אחר זה, לא ישא אלא עונש מאסר אחד והוא של התקופה הארוכה ביותר. (ג) מי שנידון לשתי תקופות מאסר או יותר שאחת מהן חופפת בחלקה את האחרת, אין עליו, לאחר שנשא תקופת המאסר האחת, אלא שארית תקופת המאסר האחרת שאינה חופפת." 85. שופט בית המשפט העליון בדימוס, יעקב קדמי, בספרו סדר הדין בפלילים, חלק שני, הליכים שלאחר כתב אישום (מהדורה מעודכנת, תשס"ט-2009), בחלק ב, בעמ' 1672, מסביר כי "הכלל הוא כי עונשי מאסר שונים ירוצו באופן חופף, אלא אם הורה בית המשפט בגזר הדין על ריצוי מצטבר" (ההדגשה - במקור). 86. כאסמכתא לכך, מביא קדמי את ע"פ 237/80 מדינת ישראל נ' חאלד בן סאלם קורטאם, פ"ד לד (4) 576, בעמ' 577 מול האות ה (1980), מפי השופטת - כתוארה אז - מרים בן פורת, שלדבריה הסכים השופט - כתוארו אז - מנחם אלון, והשופט - כתוארו אז - אהרן ברק; ההדגשה הראשונה - במקור, ואילו ההדגשות של המשפט המלא שלאחר מכן, הן שלי (להלן - פרשת "קורטאם"): "להבנת הכוונה מאחורי סעיף 45 (א) מן הראוי לעיין בסעיף 45 (ב). למקרא הכתוב בו, נעלה לדעתי מספק, שהן במקרה בו נידון הנאשם במשפט אחד לעונשי מאסר בשל עבירות שונות, והן במקרה בו נידון לאחרונה לריצוי מאסר בפועל בעודו מרצה עונש קודם, רצה המחוקק לאפשר לו בדרך כלל לכפר על עוונותיו על ידי ריצוי עונש אחד ויחיד, היינו על העבירה הכבדה ביותר, אלא אם ראה בית המשפט טעם מספיק לסטות ממדיניותו ולהורות אחרת". 87. קדמי מביא, בהמשך, פסיקה ממנה עולה כי הכלל שבסעיף 45(ב) לחוק העונשין, קובע מה לעשות בהעדר הוראה ספציפית בגזר הדין, אך אין הוא קובע הכרעה ערכית (שם, בעמ' 1673). 88. אולם, עדיין יש משקל וחשיבות למה שנקבע על ידי המחוקק כ"ברירת מחדל". לפי השקפתי, נקודת המוצא היא כי המחוקק רוצה לאפשר לנאשם, בדרך כלל, לכפר על עוונותיו, בדרך של ריצוי עונש אחד ויחיד (ראה הקטע המודגש, שצוטט לעיל, בפיסקה 86 סיפא, מפרשת קורטאם הנ"ל). 89. דעת הרוב, בבית הדין המחוזי, סברה כי יש להטיל על המשיב עונש של שנתיים השעייה, אשר כולה מצטברת, ובכך, לסברת אב בית הדין, באה לידי ביטוי הדוקטרינה של "כמות ההופכת לאיכות". 90. אב בית הדין אינה מזכירה כלל את סעיף 68ה לחוק הלשכה (ואף לא את סעיף 45 לחוק העונשין), וקובעת את הצטברות העונשים, כחלק מהתנגדותה לטענת הלשכה להוצאת המשיב מן הלשכה. 91. דא עקא, משדחיתי את טענות הלשכה בדבר הוצאת המשיב מן הלשכה, ועלי להכריע בעניין ההשעייה הנוספת המוטלת על המשיב בגין עבירות ניירות ערך, כאשר ברקע הוא מושעה ל-14 שנים, חייב אני לקבוע אם ההשעייה החדשה, שעליה יש לגזור את הדין על המשיב, תהיה מצטברת או חופפת להשעייה של 14 השנים האמורות. 92. דעת המיעוט, קבעה עונש של שנתיים השעייה, מתוכו שנה מצטבר ושנה על תנאי, ושוב, בלי להתמודד עם סעיף 68ה הנ"ל. 93. ב"כ המשיב ביקש, כי העונש על מרשו יהיה כולו על תנאי, או כולו חופף. 94. לאחר ששקלתי את הנסיבות, ובמיוחד את הנתון - שאינו שנוי במחלוקת - לפיו לא ניתן היה להביא את המשיב לדין הלשכה לפני תום הדיונים בבית משפט השלום (שהתקיימו רק ב-3/09; ראה: פיסקה 17 לעיל), והדבר נעשה לאחר תום ההליכים בבית המשפט העליון בפרשת 14 שנות ההשעייה, אני סבור שאין הצדקה עניינית להטיל על המשיב עונש מצטבר, אלא שיש למזג את שתי בקשות הסניגור, יחד עם רוח סעיף 68ה, ולקבוע כי עונש ההשעייה של שנתיים, שיש להטיל על המשיב, בגין העבירות שבהן הורשע בבית משפט השלום בתחום ניירות הערך, יהיה באופן הבא: מחציתו - שנה - בחופף לעונש הקיים; ומחציתו - שנה - על תנאי. סיכום 95. ערעור הלשכה, הכולל דרישה להוצאתו של המשיב מן הלשכה - נדחה. 96. ערעור המשיב - מתקבל בחלקו, באופן שבו העונש אשר מוטל על המשיב (במקום זה שנגזר עליו על ידי הערכאות המשמעתיות), יהיה זה: שנתיים השעייה מן הלשכה, כאשר מחציתה (שנה), בהשעייה בפועל, החופפת את ההשעייה של 14 שנים שאותה הוא מרצה, ומחציתה (שנה), בהשעייה על תנאי, אותה ירצה המשיב אם יעבור עבירה נוספת שיש עמה קלון במשך 3 שנים מתום תקופת ההשעייה בפועל. להסרת ספק, תקופת ההשעייה על תנאי היא מצטברת לכל השעייה על תנאי אחרת המוטלת על הנאשם. 97. אין צו להוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו. השעיהעורך דין