עונש על דריסת ילד - ערעור

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עונש על דריסת ילד: ס. הנשיא רויטל יפה-כ"ץ, אב"ד: 1. המערער הורשע בבימ"ש השלום לתעבורה בבאר-שבע (כב' ס. הנשיא ר. גליקליס), לאחר שמיעת הראיות, בביצוע עבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה, תשכ"א-1961 בצירוף סעיפים 325 ו-326 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ובעבירה של מצב כללי של רכב, לפי סעיף 27(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, ונדון ל-15 חודשי מאסר בפועל, קנס בסך 3,000 ₪, פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה למשך 12 שנה ומאסר על תנאי של 9 חודשים. הערעור שבפנינו הוגש תחילה הן כנגד ההרשעה והן כנגד חומרת העונש, אך במהלך הדיון, ובהמלצתנו, חזר בו המערער מערעורו על ההרשעה ואך ביקש להקל בעונשו. 2. בתקופה הרלבנטית היה המערער נהג הסעות של תלמידים במוסדות החינוך הדתי "שלהבת בדרום" בדימונה. במסגרת זו, נהג המערער באוטובוס של החברה ביום 10/07/05 בשעות אחר הצהריים, תוך שהסיע ילדים מקייטנה של החברה אל בתיהם. בין הילדים היה גם סהר ממן ז"ל, שהיה אז אך כבן 7 וחצי (יליד 01/12/97). אל המערער התלוותה, לאורך הנסיעה, הגב' אסנת פסאי, ששימשה כמלווה של ילדי הקייטנה, והייתה אחראית לכך, שכל ילד שירד מההסעה יחצה את הכביש בביטחה ליד ביתו. אלא, שבמהלך הנסיעה, שיכנע המערער את הגב' פסאי לרדת מההסעה ליד ביתה, למרות שנותרו עדיין ילדים באוטובוס, והוא המשיך לבדו לפזר את הילדים בבתיהם. לאחר שהגב' פסאי ירדה מהאוטובוס, העלה המערער לרכב ידיד, שאף הוא נהג הסעות בחברה (מר דוד גז), והשניים דיברו ביניהם במהלך הנסיעה, תוך שהמערער ממשיך בפיזור הילדים ליד בתיהם. בסמוך לשעה 16:30, ולאחר שנותרו באוטובוס שני הילדים האחרונים - סהר המנוח וקטין נוסף, מ.א., שהיה מבוגר מסהר, כבן 11, הגיע המערער לתחנה האחרונה של ההסעות, וזאת ברח' קרני חיטין, מול בית מס' 9. שם עצר המנוח את האוטובוס במפרצון, בצידו הימני של הרחוב, וסהר המנוח ו-מ.א. ירדו מהרכב, כשברור היה לכל, כי עליהם לחצות את הכביש, שכן הבתים בשכונה היו לשמאלו של הרכב, מצידו האחר של הכביש. לטענת המערער, כשהילדים ירדו מהרכב, הוא אמר להם להיזהר כשיעברו את הכביש (מ.א., אגב, אינו זוכר אזהרה זו אך מר גז מאמתה), הביט במראות, וכשלא ראה את הילדים, הניח, כי עברו לצד האחורי של האוטובוס, ואף הניח, כי שני הילדים הם אחים ולכן סבר שהילד הגדול יסייע לאחר לחצות את הכביש. אז יצא המערער מהמפרצון ונסע לביתו. שם ירד מהאוטובוס וחברו המשיך בנסיעה. אלא, שסהר המנוח, על פי עדותו של מ.א., לא פנה לצד האחורי של האוטובוס (כפי שמ.א. עצמו עשה), אלא פנה לצידו הקידמי של האוטובוס, וכאשר המערער יצא מהמפרצון - הוא פגע בסהר, שכבר הספיק לרדת לכביש, ועלה עליו עם הגלגל הימני שבין צמד הגלגלים השמאליים האחוריים של האוטובוס. היות ולא חש בפגיעה - המשיך המערער בנסיעה, כאמור לעיל. לאור מעשים אלה, קבע ביהמ"ש בהכרעת דינו, כי התאונה, על תוצאותיה הקטלניות, אירעה עקב רשלנותו של המערער. בגזר הדין הוסיף ביהמ"ש, וציין כדלהלן: "האחריות הראשונית והגדולה ביותר נמצאת לפתחו של הנאשם ומידת רשלנותו הייתה חמורה ביותר... כאשר הנאשם היה מודע לגודל האחריות המוטלת על כתפו וחובתו הייתה להקפיד ביתר שאת שהילדים יחזרו לבתיהם בשלום. אולם, במקום לעשות כן, העדיף להאמין שהילד הנוסף שירד מהאוטובוס לאחר שהמנוח ירד, הוא אח המנוח ולכן סבר שיסייע למנוח לחצות את הכביש. יתרה מכך, הנאשם לא רק שלא טרח לרדת מהאוטובוס על מנת לסייע למנוח לחצות את הכביש, אלא אף בחר שלא להיעזר בנהג הנוסף שהיה עמו לעניין זה. כל אלה מלמדים על רשלנותו הגבוהה מאוד של הנאשם". 3. לטענת ב"כ המערער, עו"ד בינו, ביהמ"ש החמיר עם המערער הרבה מעבר לרף הענישה המקובל, הן באורך תקופת המאסר והן באורך תקופת הפסילה. להבנתה, רשלנותו של המערער לא הייתה גבוהה, שכן הזהיר את הילדים לא לחצות את הכביש אלא לאחר שייסע, ואף וידא, שהילדים השלימו את ירידתם האוטובוס, כאשר האופציה שהמנוח נפל "עצמונית", בלא סיבה ידועה וללא קשר לאוטובוס - לא נשללה. עוד ציינה, כי מדובר באדם אחראי, שהרשעותיו התעבורתיות אינן מרובות ואינן חמורות, ושנסיבותיו האישיות - הבריאותיות והנפשיות, המשפחתיות והכלכליות, לא נשקלו דיו על ידי ביהמ"ש, כשם שלא ניתן המשקל הראוי להתנכלויות, שהוא ומשפחתו סופגים מצד משפחתו של המנוח. לכן, ביקשה להקל בעונש המאסר, כך שירוצה בדרך של עבודות שירות, וביקשה גם לקצר את תקופת הפסילה, או לסווגה לרכב ציבורי בלבד. לעומתה, ביקש ב"כ המשיבה, עו"ד סיגל, לא להתערב בפסיקת ביהמ"ש, כשלהבנתו העונש ראוי ומאוזן ולוקח בחשבון את מכלול השיקולים שיש לשקול בסוג כזה של עבירות. לדבריו, ממילא בעבירות כגון אלה, הנאשמים הם נורמטיביים, ללא הרשעות קודמות ואף ניתן להניח, שהתאונה פגעה גם בכל תחומי חייו של המערער, כמפורט בתסקיר שירות המבחן. אלא, שמדובר במי שגרם לתאונה קטלנית, והתוצאות שלה לא מסתיימות במותו של סהר, הילד בן ה-7 וחצי, אלא הן משתרעות על כל תחומי החיים של בני משפחתו. מעבר לכך, ב"כ המשיבה ציין, כי ביהמ"ש צדק כשקבע את רשלנותו של המערער כגבוהה, שכן הסיכון העיקרי אותו היה אמור למנוע - הוא זה שקרה, כשהמערער לא עשה כל פעולה לוודא שהילדים, אותם הוא היה אמור להביא בבטחה לבתיהם, אכן יגיעו ליעדם. שני הצדדים הפנו אותנו לפסיקה עניפה, ממנה ביקשו שנלמד על רמת הענישה הראויה בעיניהם לעניינו של המערער. 4. מתסקיר שירות המבחן שהוגש לביהמ"ש ניתן ללמוד, כי המערער כבן 43, נשוי ואב ל-3 ילדים, עבד עד לתאונה כנהג משאית או נהג אוטובוס במסגרות שונות, אך פוטר מעבודתו לאחר התאונה, והיום הוא עובד כמכונאי במוסך. בעקבות התאונה התדרדרו יחסיו עם רעייתו והם התגרשו, אלא שלאחר פרק זמן הצליחו לשקם את יחסיהם, הם נישאו מחדש ושבו לחיות ביחד. המערער, שלוקח אחריות על מעורבותו בתאונה, הביע צער וחרטה בגין התוצאות הטרגיות של מעשיו, ומאז הוא סובל מתופעות פוסט-טראומתיות כמו הפרעות בשינה, פגיעה בחיי האישות וצמצום קשרים חברתיים, אם כי הוא עושה כל מאמץ לתפקד באופן תקין וסבור שאינו זקוק להתערבות טיפולית. בסיום התסקיר, ולאחר התלבטות, המליץ שירות המבחן על עונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות, עונש שיהיה אפקטיבי ומרתיע עבור המערער, והוסיף, כי אם ייגזר על המערער עונש מאסר של ממש, מומלץ שהעונש לא יהיה לתקופה ארוכה, על מנת לא לפגוע בשיקומו האישי והמשפחתי של המערער. 5. למערער 17 הרשעות קודמות. הוא נוהג משנת 1985, ומרבית הרשעותיו הן מסוג ברירת משפט, למעט הרשעה קודמת בגין תאונה שקרתה עקב נהיגה לא זהירה. 6. הפסיקה התלבטה רבות בשאלת שיקולי הענישה ומטרתם בכלל ובעבירות של גרם מוות ברשלנות בפרט, ונדמה, כי כיום לא יכולה להיות יותר מחלוקת, כי הענישה המקובלת והראויה במקרים כאלה, היא מאסר של ממש, היינו - מאחורי סורג ובריח. הנסיבות האישיות של הנהגים יכולות להשפיע, וחייבות להשפיע, שהרי הענישה לעולם אינדבידואלית, אך המשוואה לעולם כוללת גם את טובת הציבור וגם, או - בעיקר, את הקורבן. דמו של הקורבן זועק אלינו בדממת מוות, ואין אנו יכולים, ואין אנו רשאים, להעלים אותו מתוך המשוואה, מתוך שיקולי הענישה. בע"פ 3359/04 גאנם נ' מדינת ישראל (לא פורסם), , קבע כב' השופט א.א.לוי דברים שיפה כוחם גם בענייננו: "בית המשפט המחוזי היה ער לכך שנשיאה בעונש מאסר תהיה כרוכה בקשיים לא מעטים למערער, בעיקר לנוכח מרכיביה של אישיותו... ואולם מנגד ניצבת תופעת הקטל בדרכים, אשר מוסיפה לגבות את מחיר הדמים כמעט יום יום. האשם בחלק לא מבוטל של נטל זה רובץ לפתחם של האוחזים בהגה". ברע"פ 548/05 לוין נ' מדינת ישראל (לא פורסם) ציינה כב' השופטת פרוקצ'יה (שאמנם בתוצאה שם היתה בדעת מיעוט), כי - "תאונות דרכים קטלניות המקפדות חיי אדם בכבישי הארץ הן, לצערנו, תופעה שכיחה האוכלת ארץ ויושביה". על כך אין צורך להכביר מלים, שהרי אנו ערים לכך, לדאבוננו, יום יום ושבוע שבוע. מכאן המדיניות השיפוטית הננקטת, שכן - שוב כדברי כב' השופטת פרוקצ'יה (שם): "לנקיטת יד עונשית קשה ומחמירה ישנה השפעה מרתיעה על הנהגים בכביש, ויש בה כדי לקדם את הטמעתה של מודעות ציבורית בדבר החובה לשמור על כללי זהירות כדי להגן על חיי אדם ושלמות גופו". אכן, היו לכך חריגים ובתי המשפט קבעו, בנסיבות חריגות ובמקרים מיוחדים, גם עונשים שכללו מאסר בדרך של עבודות שירות ולא רק עונשי מאסר מאחורי סורג ובריח. למשל, היו גם מקרים של הקלה, גם בהקשרים נפשיים של נאשמים, כשנפגעו בני משפחה על-ידי קרוביהם (למשל בע"פ 1584/02 אברמשבילי נ' מדינת ישראל, לא פורסם) . אך דרך המלך במקרים בהם עסקינן היא הענישה בדרך של מאסר בפועל. צויין בפסיקה, כי כל עוד עומדת בעינה המדיניות הקיימת באשר לעבירות גרימת מוות ברשלנות בתאונות דרכים (ותאונות אחרות), דינם של המורשעים בהן תקופת מאסר מאחורי סורג ובריח, והחריגים לכך נדירים. אכן, מרבית המורשעים בעבירות אלה - מן הסתם - הם אנשים מן היישוב, מה שקרוי "נורמטיביים", אלא שעל בתי המשפט לנסות להרתיע את הנוהגים בכביש ולהטמיע בהם את המודעות לנהיגה אחראית, וזאת בין היתר על ידי העברת המסר, כי אם יתרשלו ויפגעו בזולת, דינם מאסר. נוכח ההפקרות המרובה בכבישים, קיפוד חיי אדם, האסון הנורא שאין לו מרפא הנגרם למשפחות הקורבנות, ותחושת חוסר האונים החברתית אל מול תאונות הדרכים, קבעה הפסיקה, שגם על בתי המשפט לתרום תרומה בניסיון לעצור את התופעה וזאת, כאמור, בדרך כלל על ידי ענישה מחמירה שעיקרה מאסר בפועל. לא פעם נשאלת השאלה, אם יש בענישה בדרך של מאסר מאחורי סורג ובריח תועלת של ממש והאם ההרתעה אפקטיבית, כאשר מוטלים עונשי מאסר על אנשים נורמטיביים, ויש דעות לכאן ולכאן. אולם, כל עוד לא נמצא רעיון מועיל יותר, חובת בתי המשפט להמשיך במדיניות הענישה המחמירה. 6. אשר לרמת רשלנותו של המערער, שהיא פרמטר חשוב ביותר באשר לאופן ריצוי המאסר ואורכו, הרי שביהמ"ש צדק, כשקבע שמדובר ברשלנות גבוהה וחמורה. אחריותו של נהג ההסעות - אחריות מוגברת היא והיא מחייבת ידיעה ברורה היכן הילדים שהוריד מההסעה בטרם ימשיך בדרכו. רק כך ניתן יהיה, אולי, לצמצם את הפגיעה בילדים היורדים מרכבי הסעות. חובתו של נהג אוטובוס, המסיע ילדים והאחראי לביטחונם ובטיחותם, לוודא, באופן פוזיטיבי, איפה נמצאים הילדים אותם הוריד מהרכב. אחריותו אינה מסתיימת עם ירידתם של הילדים מהאוטובוס, שכן הוא אמור להביאם בביטחה לבתיהם, או, לכל הפחות, לוודא שלא ייפגעו מהאוטובוס, שזה אך הורידם בתחנה. לכן, המערער היה אמור לדעת, כאמור - פוזיטיבית, איפה הילדים שהוריד מהאוטובוס לפני שהמשיך בנסיעה וזאת מתוך ידיעה, שילדים, כילדים, עלולים לקפוץ לכביש או "סתם" ליפול, ובכך עלולים להיפגע מרכב ההסעות. המערער, משלא ראה את הילדים דרך המראות, לא היה רשאי לצאת מתוך הנחה שהם בסדר, או שהם פנו לחלקו האחורי של האוטובוס, אלא דווקא במצב זה, היה אמור שלא להמשיך בנסיעה, עד שיראה בביטחון היכן הם. אם היה צריך לרדת מהרכב לצורך כך, או היה אמור לשלוח את חברו שהיה עמו ברכב לצורך כך - אין נפקא מינה, ובלבד, שלא היה ממשיך בנסיעה עד שהיה מברר היכן הילדים "שנעלמו" לו משדה הראיה. 8. אכן, העונש שהוטל על ידי ביהמ"ש אינו קל, וזאת בהתחשב בכך שהמערער הוא אדם נורמטיבי, שאף עליו חרב עולמו ברגע אחד של רשלנות. עם זאת, כמי שהיה אחראי להסעת ילדים, לא ניתן להתייחס בסלחנות להתרשלות שגרמה לתוצאה המחרידה, וחובתנו היא, בדרך של הטלת ענישה מחמירה, לסייע במלחמה כנגד הקטל בדרכים בכלל והקטל של ילדים בפרט, כדי שכל העוסקים בהסעת ילדינו יפנימו ויבינו את גודל אחריותם ואת חובתם להקפיד הקפדה יתרה במילוי תפקידם, כדי שהילדים של כולנו יחזרו בשלום לבתיהם (ר' גם בע"פ [י-ם] 2100/08 ו-2117/08 חי עטייה אברהם ואחר נ' מדינת ישראל, מיום 5/6/08). 9. זאת ועוד, הלכה היא, כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ר', למשל, ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי, מיום 3.7.2006; ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל, פיסקה 7(ב), מיום 3.2.1998; ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פיסקה 11, מיום 29.1.2009; ע"פ 10358/08 איסמעיל אזברגה נ' מדינת ישראל, דברי כב' השופט ג'ובראן, פורסם ביום 16/3/10). ובמקרה הנדון לא מצאנו סטייה שכזו. גזר דינו של בית המשפט מבוסס ומנומק, והוא הביא בחשבון את כלל השיקולים לחומרה ולקולה, וגם אם העונש נוטה לחומרה, הרי שביהמ"ש נימק שיקוליו ואין הצדקה להתערב בשיקוליו, אשר ממילא, כמפורט לעיל, אף מקובלים עלינו. דברים אלה נכונים - הן לעניין אורך תקופת המאסר ואופן ריצויו והן לגבי אורך תקופת הפסילה. גם לא מצאנו, כי במקרה זה יש מקום לאבחן בין פסילה מלנהוג ברכב ציבורי לבין רכב פרטי, שכן, לא יעלה על הדעת להחזיר למערער את רישיון הנהיגה רק לרכב הפרטי, שם הוא עלול לסכן את הציבור לא פחות מאשר ברכב הציבורי. אשר על כן - הערעור נדחה.קטיניםדריסהמשפט תעבורהתאונת דרכיםערעור