ערעור על אחוזי נכות אוטם שריר הלב

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על אחוזי נכות אוטם שריר הלב: סגן הנשיא [קובובי): .1ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 24.10.1984, אשר קבעה כי חלה החמרה במצבו של המשיב מאז הקביעה האחרונה ב- 9.4.1980ודרגת נכותו אינה עוד % 0כי אם % .25התאונה שבה מדובר (אוטם שריר הלב) ארעה ביום .8.4.1975 .2ערעורו של המוסד לביטוח לאומי נסוב על קביעתה של הוועדה, כי דרגת נכותו של המשיב, ערב התאונה, היתה של % 25בלבד בניגוד לקביעה הקודמת (9.4.1980) לפיה דרגת הנכות לפני התאונה היתה של %.50 .3המוסד סמך בערעורו על פסק-הדין דב"ע מד/666- 01בעניין רפאל עמיאל (לא פורסם), שם קבעה ועדה רפואית שלפני התאונה - אוטם שריר הלב - היתה לנפגע נכות של % 20וזאת בניגוד לוועדה קודמת שלא קבעה כל נכות עובר לתאונה. נפסק, כי בהחלטה החדשה היה - "משום פגיעה בעיקרון שאין מהרהרים אחרי קיומו של קשר סיבתי בין נכות לבין פגיעה בעבודה, שנקבע על-ידי ועדה רפואית קודמת (דב"ע ל/6- 0[1]), ומותר להוסיף - שאין להרהר גם אחרי מידת הקשר הסיבתי (סעיף 61(א) (1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח- 1968(להלן - החוק), כפי שנקבעה על-ידי ועדה קודמת". .4המוסד טוען, כי כך הוא גם בענייננו, אם כי כאן היתה הקביעה הקודמת (1980) חמורה יותר עבור הנכה, מאחר שזקפה % 50נכות על חשבון המצב הקודם, ואילו הוועדה הנוכחית (1984) זקפה % 25נכות בלבד על חשבון העבר. .5על פני הדברים צודק המוסד, שהרי על-פי ההלכה שבדב"ע מד/666- 01הנ"ל, אין הוועדה החדשה יכולה להרהר אחרי קביעתה של הוועדה הקודמת במה שנוגע למידת הקשר הסיבתי בין התאונה לנכות, לצורך עריכת "חשבון עובר ושב". אלא שעיון מקרוב בהחלטה הקודמת (1980) מראה שאותה החלטה לא היתה כדין, ולפיכך כוחה לכבול ועדה מאוחרת יותר מוטל בספק, אם לא יותר מזה. את "החטא הקדמון" יש לייחס לוועדה מדרג ראשון (החלטה מיום 3.10.1979) שקביעתה ומסקנתה אומצו על-ידי הוועדה הרפואית לעררים (9.4.1980). הרופא המוסמך התקשה לקבוע את הפריט היישים. תחילה העריך את הנכות ב-% 25לפי פריט 9(1) ג, ii(הספרה iiתוקנה ל- iiiבלא שהנכות הועלתה מ-% 25ל-%40). את הנכות הקודמת העמיד על %25, לפי פריט 9(2)א (ה"א" נמחקה והוחלפה ב"ב", כלומר %50). כל אלה נמחקו ובמקומם באה קביעת נכות של % 50לפי פריט 9(2)ב ונכות קודמת, אף היא של % 50לפי אותו פריט, כך ש"חשבון העובר ושב" הותיר נכות של % 0כתוצאה מהתאונה. מסקנה זו אושרה כאמור על-ידי הוועדה הרפואית לעררים (1980). .6הדברים טעונים הסבר בקשר לשוני שבין פריט 9(1) לפריט 9(2). הראשון, עניינו במחלות שונות וביניהן אוטם שריר הלב. השני, 9(2), מתייחס למחלה אחת: "תעוקת הלב "אנגינה פקטוריס". אין חולקין שהמערער לקה באוטם שריר הלב, ולפיכך שומה היה ליישם לגביו את הפריט 9(1). פריט זה הינו מיוחד במינו, ונבדל משאר הפריטים ( 90במספר) בכך שהוא מחייב קביעת דרגת נכות זמנית במשך 6חודשים, בטרם מורה הוא כיצד לחשב את דרגת הנכות הצמיתה. וזו לשונו: "9(1)במחלת לב שגרונית חריפה... ובאוטם שריר הלב. א. בתקופת 3חודשים הראשונים לאחר גמר ההתקף האחרון %100 ב. בתקופת 3החודשים הבאים %50 ג. לאחר התקופה הנ"ל יש להעריך בהתאם לדרגות התפקודיות של הלב - .1מסוגל לעבודה הרגילה ללא הפרעות וללא הגבלות כל שהן %10 .2מסוגל לעבודה שאיננה דורשת מאמץ גופני מיוחד (דרגה תפקודית ראשונה) %25 .3קיימת נשמת לאחר מאמץ, בצקת קלה, אין הפרעות בקצב (דרגה תפקודית שניה) %40 ...4" (ההדגשה נוספה) .7מפריט 9(1)ג עולה, כי מי שלקה באוטם שריר הלב וחלפו מאז שישה חודשים, "יש להעריך" את דרגת נכותו "בהתאם לדרגות התפקודיות של הלב". אפילו היה הנפגע מקץ ששת החודשים "מסוגל לעבודה הרגילה ללא הפרעות וללא הגבלות כל שהן", גם אז שומה על הוועדה הרפואית להעניק לו את דרגת הנכות ששוריינה עבור אדם במצבו: %10, ולא % 0כפי שקבעה. אין זה המקרה היחיד - ברשימת הפריטים - שבו זכאי אדם לדרגה של %10, אף כי חזר לתיפקוד מלא וללא הפרעות: ראה פריט 22(3) - אחרי כריתה חלקית של כליה אחת; פריט 47(2)א - חיבור גרוע של עצם הירך או של השוקה; פריט 168(1)א - היפרדות הרשתית. המצב המתואר בפריט 9(1)ג 1שייך איפוא לאותם מקרים בהם זכאי אדם לפיצוי למרות שלא נגרע מאומה מכושרו לעבוד והסיבה לכך, מסתמא, שהאוטם הותיר צלקת בלב. .8ועתה לענייננו: בדב"ע מד/666- 01הנ"ל אכן נפסק, שאל לה לוועדה הרפואית להרהר אחרי "מידת הקשר הסיבתי" שנקבעה בהחלטה סופית של ועדה קודמת. במה דברים אמורים ? בקביעה קודמת שנעשתה כדין. מאחר שבענייננו לא התה הקביעה כדין, יש מקום להקיש מהלכת איש-שלום (דב"ע שם/2255- 01[1]) המאפשרת לסטות מקביעה קודמת במקרה "שבקביעה הקודמת היתה טעות על פניה" (שם [1], ע' 170, מול האות ב). .9ועדת 1980קבעה, כזכור, שאין קשר סיבתי בין התאונה לנכות, משמע שמידת הקשר הסיבתי בין אוטם שריר הלב לבין נכותו של המשיב היא אפס, וכושר תפקודו של המשיב נשאר "אחרי", כפי שהיה "לפני". מצב זה הולם בדיוק את האמור בפריט 9(1)ג 1("מסוגל לעבודה הרגילה ללא הפרעות וללא הגבלות כלשהן"), והמזכה את מי שלקה באוטם שריר הלב בדרגת נכות של % .10לכך זכאי היה גם המשיב משקבעו לו %0, הרי שהיתה זו קביעה מוטעית על פניה ולא היה בה כדי לכבול את ידיה של ועדה מאוחרת יותר. .10לאותה מסקנה מגיעים דרך הוראות סעיף 65לחוק הביטוח הלאומי שזו לשונו: "קביעת דרגת הנכות מעבודה... היא תנאי מוקדם לכל תובענה לעניין סימן זה בפני בית-הדין לעבודה. הקביעה תחייב את בית-הדין". על משמעות הדיבור "הקביעה תחייב את בית-הדין" אמר השופט ברנזון, בבג"צ 359/61, [2], כי - "...במידה שהחלטה של ועדה רפואית מבוססת על הנחה משפטית או על פירוש סעיפי חוק, אין היא קובעת ולא כלום לגבי בית-הדין..." (שם, [2] בע' 828, מול האות א) בענייננו טענו, כי הוועדה הרפואית לעררים, בהחלטתה מיום 24.10.1984, טעתה טעות משפטית בכך שלא מילאה אחרי ההלכה שנפסקה בדב"ע מד/666-01, והתעלמה מקביעתה של ועדה רפואית קודמת. עיון בהחלטת הוועדה הקודמת (מיום 9.4.1980) מגלה לנו, שהיא זו אשר טעתה - טעות משפטית - כאשר קבעה דרגת נכות של %0, בניגוד למתחייב מן ההוראה שבפריט 9(1)ג 1הנ"ל. לפיכך, אין לראות את החלטת הוועדה הרפואית לעררים משנת 1984כלוקה בפגם משפטי, מפני שלא זקפה % 50נכות על חשבון מצב קודם, כפי שנקבע בהחלטה אשר ממילא אינה "קובעת ולא כלום לגבי בית-הדין". .11האמור לעיל אינו בא לשנות כהוא זה מההלכה שבדב"ע מד/666- 01העומדת על כנה, שרירה וקיימת. אשר נתבהר בדיון זה הוא שיש סייג להלכה, האומר שבעניין "חשבון עובר ושב", קביעתה של ועדה רפואית אינה מחייבת ועדה מאוחרת יותר, אם הקביעה נגועה במום משפטי הפוסל אותה. .12לדעת שני חברי המותב דין הערעור להתקבל. א) החלטת ועדה רפואית, או ועדה רפואית לעררים, היא מעין "מעשה-בית- הדין", ואין ועדה מאוחרת יותר זכאית להתעלם ממנה. המשיב שלפנינו רשאי היה להגיש בשעתו ערעור כזכות על החלטת הוועדה הרפואית, וזכותו זאת הודעה לו. משלא עשה כן - החלטתה סופית ומחייבת כל ועדה רפואית הבאה אחריה. כך פסק בית-דין זה פעמים רבות בערעורי מבוטחים, ואין כל טעם, סיבה או נימוק, שלא יפסוק כך אף שעה שהמוסד לביטוח לאומי הוא המערער; ב) שעה שהוועדה הרפואית, שקבעה לראשונה את נכותו של המשיב. הגיעה בשעתה למסקנה, אף אם היתה לקויה, כי יש לזקוף % 50על חשבון מצב קודם, מבלי שערערו על ההחלטה בפני גוף שיפוטי, קביעה זאת היא, כאמור, סופית, ואף לוועדה מאוחרת יותר, הדנה בהחמרה או בהטבה של מצבו של המשיב, אין סמכות להרהר אחריה ולבודקה (לצורך ההשוואה בלבד ראה ע"א 619/66[3], בע' 429): ג) עיון בהחלטה נשוא הערעור מראה כי הוועדה לא התייחסה כלל ועיקר להחלטת קודמתה, אלא התעלמה ממנה לחלוטין. אף לו הינו מאמצים את הלכת איש-שלום (שם/2255- 01[1], שעניינה ועדות רפואיות לעניין ניידות רכב), שאינה יפה לענייננו - הרי תנאי בל יעבור לשינוי החלטה קודמת הוא התייחסות לקודמתה, תוך ציון הפגמים שנמנו בה לדעתה; ד) בית-הדין אינו רשאי לבחון את ההחלטה, שניתנה שעה שנקבעה לראשונה הנכות, וזאת שעה שהעניין בא לפניו בערעור על החלטה מאוחרת יותר; בית-הדין דן בערעור על ההחלטה האחרונה, וההחלטה שקבעה את הזקיפה בגין מצב קודם אינה עומדת כלל לערעור. שעתה של הטענה היתה לאחר ההחלטה הראשונה, ומשהחמיץ המבוטח את המועד תלווה אותו אותה החלטה, לטוב ולרע, כל אימת שייזקק פעם נוספת לוועדה רפואית בגין נכותו; ה) מסקנתם של חברינו פירושה כי כיום, כ- 7שנים (!) לאחר ההחלטה משנת 1980, עלינו לדון ולבחון אם נפלה בה טעות משפטית אם לאו, לדעתי אין לנו סמכות לעשות כן. תוצאת מסקנתם של חברינו היא, כי כל אימת שתידון שאלת החמרה (לפי תקנה 36), או הטבה (לפי תקנה 37) לפי תקנות הנכות מעבודה - רשאי יהיה בית-הדין לבחון מחדש את הקשר הסיבתי בין נכות לבין פגיעה מעבודה; ו) לשיטתנו אין צורך להתייחס בערעור זה כלל לפריט 9על סעיפי המשנה שלו, לתקנות הנכות ולפירושן; שאלה זו תמתין לשעתה לכשייזקק לה בית-הדין לגופה. .13הערעור נדחה ואנו קובעים שהמשיב זכאי לגמלת נכות בשיעור של % 25מיום 8.5.1984ואילך. אין צו להוצאות.אחוזי נכותהתקף לב / אוטם שריר הלבערעורנכות