קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על אי הכרה בפעולת איבה / ערעור על החלטת הרשות המאשרת: 1. זהו ערר על החלטת הרשות המאשרת, כמשמעותה בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל- 1970 (להלן: החוק), לפיה נדחתה תביעתה של העוררת לתגמול תלויים עקב מות בעלה (להלן: המנוח). הרשות המאשרת קבעה שאין מדובר על פעולת איבה. 2. המנוח היה נהג מונית. בשעות הבוקר עסק בהסעת ילדים ובחלוקת מזון לקשישים מטעם עיריית לוד ובערבים נהג להסיע נוסעים, בעיקר אל שדה התעופה בן-גוריון וממנו. ביום 5.12.83 נראה המנוח מסיע נוסעים מכיוון שדה התעופה. הוא לא שב לביתו. גופתו נתגלתה ביום 15.12.83 באזור התעשייה של חולון, כשהיא כפותה בידיה וברגליה (ראה מוצג נ/א מתוך תיק בית הדין לעבודה, שהוגש לנו). לולאת בד היתה נתונה בתוך הפה ומסביב לצוואר. בחלק האחורי של הצוואר ובחלק העליון של הגב נתגלו 13 פצעי דקירה. במותניים נמצאו 5 פצעי דקירה. לפי חוות דעת הפתולוג, המוות נגרם מתשניק של חסימת הפה. לדעתו, הרצח אירע במקום אחר ולא במקום שנו נמצאה הגופה. הרצח לא פוענח עד היום. 3. סעיף 2 לחוק קובע: "נפגע אדם בנסיבות שיש בהן יסוד סביר להניח שנפגע פגיעת איבה, יראו את הפגיעה כפגיעת איבה אם לא הוכח אחרת." העוררת מדגישה, שהמנוח היה איש משפחה, עובד מסור לעבודתו, ישר ואמין. עמדתה היא ש"כאשר נמצא אדם כזה מת, כשהוא כפות, חנוק ודקור מספר פעמים רב, גופתו זרוקה בשדה ומוניתו נטושה במקום אחר, וזאת, לאחר מספר ימי היעדרות בהם חיפשה אותו המשטרה ללא הועיל, הרי הנסיבות הן כאלה, שעל פניהן, יש בהן יסוד סביר להניח שהמנוח נפגע בפגיעת איבה, והנטל עובר למשיבה להוכיח ההיפך... מה גם שבאותה תקופה היו רציחות אחרות על רקע פיגוע חבלני עויין..." (מתוך סיכומי התשובה של בא-כוח המערערת). בא-כוח המשיבה סבור, שעל המערערת מוטל העול להוכיח, שהמנוח נפגע בנסיבות, שסביר להניח שהן פגיעת איבה. רק אם ולאחר שהיתה מרימה נטל זה, היתה יכולה להיבנות מהחזקה שבסעיף 2לחוק. המשיבה טענה, שהעוררת לא הרימה את נטל ההוכחה הראשוני הזה. יתרה מזו, לפי העדויות שנשמעו, הרי המשטרה ייחסה יותר סבירות, שהרצח בוצע על רקע פלילי מאשר לרצח שהוא "פגיעת איבה" כהגדרתה בחוק. 4. סעיף 2 לחוק אינו קובע הנחה הניתנת לסתירה, שכאשר נפגע אדם בנסיבות לא-ברורות, ההנחה היא שנפגע בפעולת איבה, אלא הוא דורש קיומן של נסיבות, שיש בהן כדי להצביע על סבירות ההנחה, שהפגיעה היתה מפעולת איבה. לכן, איננו יכולים לקבל את נקודת המוצא של המערערת, שכאשר אדם הגון נרצח, המשמעות הסבירה הראשונית היא שמדובר בפגיעת איבה. על הטוען לפגיעת איבה להציג לפני הרשות המאשרת - ובערר, לפני ועדת הערר חומר כלשהו, שלפיו ניתן יהיה לקבוע את ההנחה שהפגיעה היא "פגיעת איבה". אין חובה להציג ראיות קבילות, גם אין צורך לשכנע שמאזן ההסתברות נוטה לכיוון שהפגיעה היא פגיעת איבה דווקא, אולם יש להציג חומר כלשהו, שיוכל לשמש יסוד לסבירות ההנחה שמדובר על פגיעת איבה. ניתן ללמוד גזירה שווה מסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, שמסמיך שופט לצוות על מעצרו של אדם, על פי בקשת שוטר הנתמכת בהצהרת שוטר לאחר אזהרה, "כי יש יסוד סביר להניח שאותו אדם עבר עבירה וכי יש עילה למעצרו." בב"ש 42/73 קבע כבוד הנשיא אגרנט את המבחן לקיומו של "יסוד סביר להניח" כך: "כל אשר חייב השופט להשתכנע בו, באשר לטיב החומר המצוי בידי המשטרה, הוא, אם חומר זה יש בו כדי לעורר חשד סביר נגד האדם אשר המשטרה חושדת בו כמעורב בעבירה הנדונה. יודגש כאן ויוטעם, כי אין זה הכרחי כי חומר זה יוכל לשמש ראיה קבילה..." כך בבג"צ 465/75, בדונו בסוגיית סמכותו של שוטר לעצור אדם, כאשר יש חשד סביר שהלה עבר עבירה מסוג פשע, אמר כבוד השופט (כתוארו אז) שמגר (בעמ' 351): "השוטר שוקל את כלל הנסיבות והעובדות שלפניו, הן אלה המחשידות והן אלה הפוטרות... ואם מצטיירת בעיניו תמונה לאורה היה אדם בר דעת רגיל, מגבש חשד, הרי נוצר בכך יסוד סביר לחשדו." ולאחר מכן הוסיף (בעמ' 353): "תחושה או ניחוש גרידא, אשר אין מתלווה אליהם ראיה אחרת כלשהי, אינם כשלעצמם בגדר יסודות מספיקים ליצירתו של החשד הסביר". נזכיר עוד את בג"צ 66/81. בית המשפט דן שם בנושא סמכותו של שופט חוקר להורות על נתיחת גופה, כאשר קיים "יסוד סביר לחשש שהמוות נגרם בעבירה". כבוד השופט ברק קובע, שהמבחן הוא אובייקטיבי, מבחנו של השופט הסביר. הוא ניסח את המבחן ברוח הדברים של בג"צ 465/75 הנ"ל. 5. לפי המבחן האמור, עלינו לשאול את עצמנו, האם הוצג לפנינו חומר שיכול לשמש יסוד סביר לחשד או להנחה שהמנוח נרצח במהלך פגיעת איבה, וכן האם ישנן ראיות השוללות זאת. ושוב, המבחן אינו לפי תחושתנו הסובייקטיבית אלא לפי אמת מידה אובייקטיבית של סבירות. 6. לא הוצג לפני הרשות המוסמכת ולא לפנינו כל חומר, שיש בו להצביע על כך שהמנוח נרצח במהלך פגיעת איבה. העוררת טוענת בתצהירה (ת/1) שבתקופת הירצחו של המנוח נרצחו מספר אנשים וילדים, או נדקרו, על רקע חבלני. לדעתה, המנוח נרצח בשיטה הדומה לשיטת הרצח בכמה מהמקרים האחרים שאירעו כאמור. בעדותה הוסיפה, שלפני שנמצאה גופתו של המנוח אמר לה כומר בשם מישל, המתיימר לדעת דברים נעלמים, שגופת בעלה תימצא ושהרוצחים מוסלמים. איננו יכולים לקבל דברים אלה בבסיס להנחה שהמנוח נרצח בפיגוע איבה. על ידעונים נאמר "אל תפנו אל האבת ואל הידענים אל תבקשו לטמאה בהם..." (ויקרא, י"ט, ל"א). מובן מאליו שדברי ידעוני אינם יכולים לעמוד במבחן האובייקטיבי הנדרש. אשר למקרים האחרים - העיד מר אבוחצירא, שהיה בזמנו ראש הצח"מ שחקר את מקרה הרצח הנדון וכיום אינו משרת במשטרה : "אין רצח אחד דומה לשני. אני לא יכול לדעת אם הרצח הזה דומה למקרי רצח אחרים." גם הוא וגם רפ"ק פרוכטר, שהיתה סגניתו של אבוחצירא ושעדיין משרתת במשטרה, לא שללו את האפשרות שהרצח בוצע על רקע חבלני עויין, אולם, בעת החקירה העדיפו את הסברה, שהפשע בוצע על רקע פלילי, ומיקדו את החקירה בכיוון זה, לאחר שהשב"כ הודיע למשטרה שאין כל מידע מודיעיני, שהרצח בוצע על רקע פיגוע חבלני עויין. לא היה כל חומר אחר שהצביע בכיוון זה. לעומת זאת, היו ידיעות מודיעיניות שקישרו את הרצח עם היעלמות של כמות מסוימת של סם מתוך ייבוא סמים שבוצע לא על ידי המנוח. יש לומר מייד, שגם לכך לא נמצא ביסוס. אולם למשטרה היו ידיעות וגם הקלטה של שיחות טלפון שאשת המנוח פחדה מאוד ממקורבי העצורים בפרשת הסמים. עד כדי כך, שהיא הפיצה שמועה, שלא מסרה למשטרה שמות של חשודים (עדות אבוחצירא, עמ' 8 לפרוטוקול). רפ"ק פרוכטר, אמרה בעדותה (בעמ' 10): "במסגרת החקירה שללנו כוון של פח"ע והעדפנו לקבל את כוון של רצח על רקע סמים, והסיבות לכך ברובן מודיעיניות קיימות וראיות שלא הספיקו להעמיד איש מהם על תיק הרצח." 7. אם נסכם את עדויות אנשי המשטרה שהובאו בסעיף 6 לעיל, ואין לנו סיבה לפקפק בהן, הרי שלא נמצא כל קצה חוט לקשר את הרצח עם פגיעת איבה, ולעומת זאת, היו ידיעות, שאינן ראיות, בכיוון רקע פלילי. אין זה אומר שכך הוא. אין זה אומר שהמנוח היה מעורב בעבירה כלשהי שבמהלכה נרצח. אין זה אומר שאין אפשרות שהרצח היה פגיעת איבה. אולם, יש בדברים הנ"ל כדי לשלול קיומו של "יסוד סביר להניח", לפי מבחן סבירות אובייקטיבי, שהמנוח נרצח בפגיעת איבה. אילו כך הנחנו, היה זה בגדר ניחוש. אני מציע לחבריי הנכבדים שנדחה את הערר. תא"ל ד"ר וינר: אני מסכים. אל"מ א' ברנע: אני מסכים. התוצאה, שעם כל השתתפותנו בכאב משפחת המנוח ובצערה, אנו דוחים את הערר, כאמור בחוות דעתו של השופט י' לויט. בנסיבות המקרה, אין צו להוצאות. משפט פליליערעורנפגעי פעולות איבהרצח