ערעור על אי פסיקת הלנת שכר

בערעורו על פסק-הדין השני, מלין המערער על אי-פסיקת מלוא פיצויי הלנת שכר: קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על אי פסיקת הלנת שכר: הנשיא (גולדברג): .1המערער הועסק אצל המשיבה כפקיד קבלה - לילה במשרה חלקית תקופה של כ- 40חודש, ולכשפוטר שולמו לו פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת על-פי חישוב המשיבה. המערער תבע בבית-הדין האזורי פיצויים על הפרת חוזה, הפרשי פיצויי פיטורים, הפרשי תמורת הודעה מוקדמת לפיטורים, והפרשי השלמת דמי גמולים למבטחים. בית-הדין האזורי (השופט נויגבורן - אב-בית-הדין; מר פרס - נציג ציבור; תב"ע מו/60-3), דחה את התביעה מכל וכל, על כך ערער המערער לפנינו (דב"ע מז/60- 3[1]). בית-דין זה קיבל חלק מהערעור, והחזיר את הדיון לבית-הדין האזורי, על מנת שיקבע ממצאים עובדתיים, ויפסוק את המגיע למערער על סמך קביעותינו. .2בית-הדין האזורי, בפסק-דינו השני, חייב את המשיבה בהפרש פיצויי פיטורים בסך של 136.54ש"ח (בצירוף הפרש הצמדה כדין); אשר לפיצויי ההלנה קבע בית- הדין האזורי כי המערערת סברה בתום לב כי מגיעים למערער 87ש"ח בלבד "וזאת הציעה לבא-כוח התובע", ולכן פסק כי מלוא הפרשי פיצויי הפיטורים ישאו פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בגובה הפרשי הצמדה בלבד מיום 11.10.1985, וכן סכום נוסף של 250ש"ח. בית-הדין האזורי, בפסק-הדין השני, הוקיע את בא-כוח המערער על כי הטעה בטיעוניו את בית-הדין, וזאת "שלא בפעם הראשונה"; לאור זאת לא פסק בית-הדין הוצאות למערער. .3בערעורו על פסק-הדין השני, מלין המערער על אי-פסיקת מלוא פיצויי ההלנה, ואי-פסיקת ההוצאות, ואת פרק ב' לכתב הערעור הוא מכתיר במלים "לעניין השמצת בא-כוח המערער". בפרק זה שולח בא-כוח המערער את חרצובות עיטו בשופט הראשי של בית-הדין האזורי, תוך שהוא משתמש בביטויים שמקומם לא יכירם בבית-משפט. מ"הפנינים" בהודעת הערעור נביא אלה: "קביעת אי-אמיתות בפסקי-הדין", "בית-הדין הנכבד שופט במשוא פנים, "ממשיך לנהוג איפה ואיפה בין תובעים לנתבעים", וזאת בנוסף לאלה המפורטים בבקשת המשיבה, המובאת להלן. .4בא-כוח המשיבה ביקשה למחוק את הערעור על הסף בכותבה: " .1בערעור אין ולא כלום, והוא לא נועד אלא לשמש מסווה להתקפה אישית של עורך דין גבעון נגד כב' בית-הדין דלמטה. .2כתב הערעור כולל ביטויים החורגים מכל נורמה מקובלת, ואיננו בגדר ביקורת על פסק-דין שניתן. .3בא-כוח המערער התיר לעצמו, במסגרת של כתב ערעור, ובשם הלקוח, להטיל דופי בבית-הדין דלמטה ובביטויים חסרי תקדים כגון "השמצה אופיינית", "התבטאויות אלימות", "קביעת אי-אמיתות", "משוא פנים" "רשלנות בכתיבת פסק-הדין", חוסר תום לב" ועוד כיוצא באלה. .4כתב הערעור אינו ראוי להיות נדון בבית-דין נכבד זה". .5בתחילת הדיון בערעור הודענו כי לא נאפשר למערער לטעון לאמור בפסקה ב' להודעת הערעור. משעמדה המשיבה על מחיקת הערעור, תוך הסתמכות על תקנה 80לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשכ"ט-1969, החלטנו: "בתחילת הישיבה הודיע בית-הדין, אף כי הדבר לא נרשם בפרוטוקול, כי לא יתייחס לאמור בסעיף 2לכתב הערעור. הטעם לכך הוא כי כתב הערעור כולו יועבר ללשכת עורכי-הדין על מנת שתבחן אם האמור בו תואם סטנדרטים מינימליים של התנהגות עורך דין. יחד עם זאת, פרק א' וג' לכתב הערעור הם ענייניים, ואין המערער צריך לצאת נפסד, אם הוא צודק לעצם העניין, בגלל התנהגות שאינה נאותה של פרקליט. אשר על כן, לא יימחק הערעור, וההתייחסות תהא אך ורק לסעיפים א' ו-ג' שבו". .6א) עיקר טענות המערער בעירעור הן כי המשיבה לא טענה בכתבי הטענות דבר לגבי נסיבות המאפשרות הפחתת פיצויי הלנה, ולא הוכיחה עובדה כל שהיא המביאה את עניינה לגדר אחת החלופות שבסעיף 18לחוק הגנת השכר, התשי"ח-.1958 עוד טען כי בהתדיינות בין המשיבה ועובד אחר שלה (בא-כוח המערער עצמו), פסק בית-הדין האזורי (תב"ע מד/489-3), בהרכב אחר, בעניין דומה, ולכן לא היה מקום ל"טעות", ובודאי לא לטעות כנה. אשר ל"הצעת התשלום", זאת נועדה לסילוק החוב, בעוד שהמערער, באמצעות בא-כוחו, הסכים לקבלו על חשבון החוב. חילופית טען בא-כוח המערער כי יש לפסוק פיצויי הלנה מלאים מיום מתן פסק-הדין של בית-דין זה בערעור הראשון (דב"ע מז/60- 3[1], הנ"ל). אשר להוצאות - משזכה, כך המערער, בחלק מתביעתו - זכאי הוא כי ייפסקו לזכותו הוצאות בגין אותו חלק, בלי שים לב להתנהגות פרקליטו, אם אכן זה התנהג שלא כדין; ב) טענות המשיבה הן כי היתה מחלוקת בדבר עצם החוב, ומכאן המחלוקת לעניין פיצויי ההלנה. לגרסתה - אף לאחר פסק-דינו של בית-דין זה סברה כי אין מגיעים למערער הפרשי פיצויי פיטורים, והיתה מוכנה לשלם סכום שהגיע על-פי חישוב חילופי שעשתה, לכן, אל-לה לערכאת ערעור להתערב בקביעת בית-הדין האזורי. אשר להוצאות - המערער זכה בחלק קטן מתביעתו בלבד, ולכן לא היה זכאי להוצאות, וזאת בנוסף לנימוקו של בית-הדין האזורי. .7העובדה שהמשיבה לא העלתה במפורש בכתב הגנתה את טענת "הטעות הכנה", לא תשקול. די בכך שטענה שאינה חייבת דבר למערער. עד כמה היתה טעותה כנה תעיד העובדה שבית-הדין האזורי, בגלגולו הראשון של ההליך, קיבל את טענתה של המשיבה, ודחה את תביעת המערער מכל וכל. .8אף דינה של טענת המערער, על-פיה היתה המשיבה חייבת להיות מודעת לדין משפסק בית-הדין האזורי בתביעה אחרת נגדה, להידחות, משני טעמים. האחד - כפי שכבר ציינו - אותו בית-דין בהרכב שונה פסק אחרת בהתדיינות בין הצדדים להליך זה; והשני - פסיקתו של בית-הדין האזורי בתב"ע ד/489- 3הנ"ל לא היתה מתקבלת אף על המערער עצמו, כעולה מנימוקיו בערעור הראשון (דב"ע מז/60- 3[1]). .9טעותה של המשיבה חדלה להיות "טעות כנה" עם מתן פסק-הדין של בית-דין זה בהתדיינות הקודמת שבין הצדדים (דב"ע מז/60- 3[1]). באותו שלב ידעה המשיבה אל נכון מהו "השכר" שצריך לשמש בסיס לחישוב פיצויי הפיטורים; ומכאן כי פיצויי הלנת פיצויי פיטורים צריך שישתלמו ממועד זה ואילך. .10האם היתה "הצעת תשלום" מפסיקה את מרוץ ההלנה? בסוגיה זו כותבת באת-כוח המשיבה בסיכומיה בבית-הדין האזורי: "לא למיותר להעיר כאן כי באת-כוח הנתבעת הציעה לבא-כוח התובע, לאחר מתן פסק-הדין בערעור, תשלום הפרש פיצויי הפיטורים בסכום דומה לסכום שפורט בסיכומים אלו, בסעיף ד'(2), אלא שבא-כוח התובע אף לא מצא לנכון להגיב על הצעה זו". אף אם נכונה גרסה זו במלואה - אין די "בהצעה", יש צורך בתשלום; לא ניתן כל הסבר על מה ולמה לא נשלח למערער הסכום שהוצע. כאן נציין שני אלה: האחד - הסכום שהוצע ( 87.2ש"ח) היה נמוך מזה שנפסק ( 136.54ש"ח). לו היה משולם הסכום שהוצע - ניתן היה לקבוע כי נותרה מחלוקת של ממש בין הצדדים ביחס ליתרה, ומשלא שולם - אין מקום להפחית את פיצויי ההלנה מהמועד בו ניתן פסק-דינו הראשון של בית-דין זה; והשני - אין כל ממש בטענות המשיבה, בסיכומיה בבית-הדין האזורי ובטיעונה לפנינו, על פיהם לא הגיעו למערער כל הפרשי פיצויי פיטורים. "שיטת החישוב" בו נקטה המשיבה בסיכומיה בבית-הדין האזורי, אליו הוחזר הדיון, יש בה התעלמות מפסיקתנו בפסק-הדין הראשון. מהאמור עולה שאין ב"הצעה", כפי שהועלתה, כדי לעצור את מירוץ ההלנה. .11ומכאן לסוגיית שכר הטרחה. רשאי גם רשאי היה בית-הדין האזורי שלא לפסוק שכר טרחה למערער מפאת התנהגותו של בא-כוחו. הדברים נקבעו מפורשות בתקנה 512(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 בהן נאמר: "בתיתו צו להוצאות ובקביעת שיעורן יתחשב בית-המשפט או הרשם, בין השאר, בשווי הסעד השנוי במחלוקת בין בעלי הדין ובשווי הסעד שנפסק בתום הדיון, ויהא רשאי להתחשב גם בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון". מן הראוי לאמץ הוראה זו אף בבתי-הדין לעבודה. בע"א 301/65[2], אומר השופט לנדוי (כתוארו אז) (בע' 272, 273): "לא אוכל לסיים את דברי בלי להעיר על הסגנון הבלתי מכובד בו ניסח בא-כוח המשיב את טענותיו בכתב בבית-משפט זה. טענות אלה מלאות כרימון האשמות בהטעיה ובטויים פוגעים אחרים נגד בא-כוח המערער. אם עורך דין מוצא שחברו הציג בטענותיו עובדה בלתי נכונה, יוכל להעיר על כך בצורה הולמת. חובתו כלפי מרשו אינה מחייבת אותו להעליב ו"לטרוף" את חברו. סגנון כגון זה, בו השתמש בא-כוח המשיב, נוגד ניגוד גמור את רוח החברות והנימוס החייבת לשרור בין עורכי דין, ובכך היא מנמיכה את רמת המקצוע, שבה עניין רב לא רק לעורכי הדין עצמם אלא גם לבתי-המשפט, שבפניהם הם מופיעים. אני מציע לשלול מן המשיב את הוצאותיו בערעור, כאות למורת רוחנו מסגנון הטענות שהוגשו בשמו". אם התנהגות עורך דין כלפי חברו בבית-המשפט שוקלת לעניין ההוצאות, על אחת כמה וכמה תשקול גם צורת הטיעון, והעלאת טענות חסרות שחר, כפי שאמר בית-המשפט העליון (ע"א 35/71[3], בע' 230) מפי השופט ברנזון: "במלים אחרות, הר הטענות שהציג בפנינו בא-כוח המשיבה בעניין זה התמוטט כליל, ולא היה זה כנראה אלא נסיון מודע להעלות טענות סרק חסרות שחר, או לפחות לעכב את המהלך הרגיל של הדיון על לא כלום. דבר זה יצטרך למצוא את ביטויו בפסיקת ההוצאות". ובהמשך (בע' 23). "על כן מגיעות להם הוצאות משפט מתאימות מה גם שהתנהגות המשיבה בכל הפרשה הזאת לא היתה ללא דופי, ובנוסף לכך באה התנהגותו התמוהה של בא-כוח המשיבה בטיעונו לפנינו, שהוזכרה לעיל". .12סוף דבר - הערעור בעניין פיצויי הלנה מתקבל, ובעניין שכר הטרחה נדחה. במקום האמור בסעיף 11לפסק-דינו של בית-הדין האזורי יבוא: המשיבה תשלם למערערת את הסך של 136.54ש"ח. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 12.10.1985ועד יום 9.11.1987, ומיום 10.11.1987פיצויי הלנת פיצויי פיטורים מלאים, כמשמעם בסעיף 20לחוק הגנת השכר התשי"ח-.1958 במידה ושולמו סכומים כל שהם למערער אחרי פסק-דינו של בית-הדין האזורי ייזקפו אלה תחילה על חשבון קרן החוב, לאחר מכן על חשבון חלק הפרשי ההצמדה שבפיצויי ההלנה והיתרה, אם תהא כזאת, על חשבון תוספות ה-% 20לחודש שבפיצויי ההלנה. אין צו להוצאות בערעור, לאור נוסחו של כתב הערעור. .13המזכיר הראשי של בית-דין זה יעביר ליושב ראש לשכת עורכי הדין בירושלים עותק של פסק-דין זה, בצירוף עותק פסק-הדין שבערעור והודעת הערעור.הלנת שכרערעור