ערעור של חברת ביטוח על גובה הפסדי השתכרות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור של חברת ביטוח על גובה הפסדי השתכרות: א. בפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בחיפה (ס. הנשיא השופט י. וגנר) מיום 30/7/09 ב-ת"א 21467/03 לפיו חוייבו המערערים לשלם למשיב את הסכום של 107,761 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% מן הסכום שנפסק ומע"מ כחוק על שכר הטירחה. ב. אלה העובדות הצריכות לעניין: המשיב, יליד 15/11/1960, נפצע בתאונת דרכים שארעה לו ביום 27/8/03 ובעטיה נגרם לו שבר של עצם הבריח משמאל. כשבוע לאחר התאונה אובחן גם שבר באחת הצלעות בפלג גופו השמאלי. המשיב היה כשלושה חודשים באי-כושר מלא. ג. לא היתה מחלוקת על חבותם של המערערים לפצות את המשיב והמחלוקת התמקדה בשאלת גובה הנזק. המומחה הרפואי בתחום האורתופדי שהתמנה על-ידי בית-המשפט, פרופ' מ. סודרי, קבע בחוות דעתו (מש/1) שנכותו הרפואית הצמיתה של המשיב היא בשיעור של 10% וציין שמצילומי הרנטגן עולה, שאין חיבור של השבר בעצם הבריח. כמו כן הוצע למשיב לעבור ניתוח לקיבוע השבר עם מתכת. בית-משפט קמא קבע שנכותו הרפואית של המשיב בשיעור של 10% היא גם נכותו התפקודית. ד. הסוגיה העיקרית השנויה במחלוקת בין הצדדים היא ראש הנזק של הפסד השתכרות. מציין בית-משפט קמא שבעדותו בבית-המשפט סיפר המשיב שלמעט עבודות מזדמנות וקיצרות מועד הוא אינו עובד ולמעשה הוא מובטל מאז שנת 1998. משנת 1975 עד 1998 החליף המשיב למעלה מ-30 מקומות עבודה, וברוב המקומות עבד תקופה קצרה מאוד. מוסיף בית-משפט קמא שמעדות המשיב בבית-המשפט עולה תמונה של אדם שלא עבד באופן רציני או רצוף במשך שנים רבות טרם התאונה, וכן לא עבד אחריה. בית-המשפט קמא מעיר שהמשיב לא נראה מודאג ממצבו ואף לא נראה מחפש עבודה ברצינות. המשיב, כך קובע בית-משפט קמא, לא עשה דבר לשיפור מצבו לאחר התאונה ולא פעל להקטנת הנזק. בית-משפט קמא ציין שהמשיב לא הצליח להוכיח, לא בעדותו בבית-המשפט ואף לא על-ידי תלושי השכר המעטים שצירף, כי שכרו היה השכר הממוצע במשק. בית-משפט קמא קבע שבסיס השכר של המשיב יועמד על שכר המינימום (3,850 ₪ לחודש) שממנו הפחית בית-משפט קמא 20% בגין התנהלותו של המשיב לאחר התאונה ואי-נקיטת צעדים סבירים על-ידו להקטנת הנזק. לפיכך, העמיד בית-משפט קמא את בסיס השכר של המשיב על 3,080 ₪ לחודש. ה. בית-משפט קמא קבע כי המשיב התגלה אמנם כמי שאיננו עובד ברציפות ומחליף עבודות שרובן היו מזדמנות בשנים האחרונות, אך למרות זאת לא ניתן לומר שאין למשיב פוטנציאל השתכרות, לפיכך, לגבי רכיב הפסד ההשתכרות בעבר, פסק בית-משפט קמא למשיב בגין שלושה חודשי אי-כושר את שכר המינימום המלא (3,850 ₪ לחודש), דהיינו, 11,550 ₪, ולאחר מכן לתקופה של 67.5 חודשים עד מתן פסק-הדין ערך בית-משפט קמא את החישוב לפי שכר המינימום המופחת כמוסבר לעיל, דהיינו, 3,080 ₪ לחודש x 10% נכות x 67.5 חודשים = 32,340 ₪. ו. לתקופת העתיד פסק בית-משפט קמא פיצוי למשיב גם כן לפי בסיס שכר של 3,080 ₪ לחודש x 10% נכות x מקדם היוון 168.484 = 51,893 ₪, והוסיף שנוכח היות המשיב מובטל שנים רבות עובר לתאונה, ובהעדר הפרשי תשלומים רצופים לפנסיה גם בטרם נפגע בתאונה, קבע בית-משפט קמא שאין מקום לפסוק למשיב פיצוי בגין הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים. בנוסף, פסק בית-משפט קמא למשיב פיצוי בגין הוצאות רפואיות, הוצאות נסיעה, ובגין עזרת צד ג' (לעבר ולעתיד) בסכום של 6,000 ₪ וכן פיצוי של 17,528 ₪ בגין נזק שאיננו ממוני. סה"כ הפיצוי שפסק בית-משפט קמא למשיב: 107,761 ₪. ז. המערערים מלינים על פסיקת פיצוי בשיעור זה למשיב ומציינים שהפיצוי הכולל שנפסק למשיב בגין הפסדי שכר לעבר ולעתיד הוא 84,000 ₪. לטענתם, לא היה מקום לפיצוי בשיעור כזה כשהמשיב עצמו הודה בעדותו בבית-המשפט שהוא לא עבד במשך שנים עובר לתאונה, והוא יושב בטל מזה שנים מאז התאונה. המערערים טוענים שלא היה מקום לפסוק למשיב פיצוי בגין אי-כושר מלא לשלושה חודשים לעבר (בסך 11,550 ₪) משהוכח שהמשיב היה מובטל עובר לתאונה ובעת התאונה, ולא עבד הן 5 שנים לפני התאונה, והן 5 שנים לאחריה, ללא קשר לתאונה. עוד טוענים המערערים שלא היה מקום לפסוק למשיב פיצוי בגין הפסדי שכר חלקיים לעבר כשמדובר בשנים שבהן המשיב לא עבד כלל ומשהוכח שהמשיב היה מובטל ולא עבד 5 שנים לפני התאונה ו-5 שנים לאחריה, ללא כל קשר לתאונה. מוסיפים המערערים שלפי אישור הביטוח הלאומי ביחס לתקופות הביטוח, מסתבר שהמשיב לא עבד כלל בחמש השנים שלפני התאונה, כולל במועד התאונה, והתקיים מקיצבת הבטחת הכנסה של הביטוח הלאומי. מציינים המערערים שהפעם האחרונה שהמשיב עבד לפני התאונה היתה באוקטובר 1998 כשהועסק במשך 4 חודשים בלבד. בשנת 1997 עבד המשיב 10 חודשים. בכל שנת 1998 עבד המשיב 5 חודשים. מוסיפים המערערים וטוענים שהתאונה אירעה בשנת 2003 ובמשך 5 שנים לאחר התאונה לא עבד המשיב כלל. הפעם הראשונה בה עבד המשיב לאחר התאונה היתה בשנת 2008, וזאת למשך כחצי שנה בלבד. ח. המערערים מציינים שבעדותו בבית-המשפט חזר המשיב על כך שהוא לא חיפש עבודה וישב בביתו בחוסר מעש. גם אם חיפש המשיב מקום עבודה ולא מצא, הרי אין הדבר נובע מן התאונה אלא מחמת פיטוריו עקב מריבות וחיכוכים עם הממונים עליו, או משום שלא התאים לו לעבוד. טענת המערערים היא שלפי הראיות שהובאו הוכח שלמשיב לא נגרם כל הפסד השתכרות בעבר, הוא לא עבד, לא עובר לתאונה, לא בזמן התאונה ואף שנים לאחריה, והוא מצוי במצב של אבטלה מתמשכת במשך שנים רבות. המערערים מדגישים שהפסדי שכר לעבר יש להוכיח כנזק מיוחד, ומשחלף זמן רב מאז התאונה והתובע לא הוכיח הפסדי שכר לעבר - לא היה מקום לפסוק לו דבר בגין הפסדי שכר לעבר. ט. עוד טוענים המערערים ששגה בית-משפט קמא משפסק פיצוי של 51,893 ₪ בגין הפסדי שכר לעתיד, משהוכח כי מזה 30 שנה (מאז 1998) עבד המשיב באופן חלקי בלבד (חודשים ספורים בשנה לפי דיווח תקופות הביטוח הלאומי), ולכן לא היתה הצדקה לפסוק למשיב פיצוי לעתיד על בסיס פיצוי שנתי מלא. לטענת המערערים פיצוי לעתיד, בהפחתה של 20% משכר המינימום כפי שקבע בית-משפט קמא, איננו מוצדק בנסיבות אלה כשהמשיב עבד חודשיים-שלושה בשנה, וזאת גם לפני שנים רבות. לדעת המערערים, היה מקום לפסוק למשיב פיצוי גלובלי בסכום של 25,000 ₪. כמו כן, טוענים המערערים שלא היה מקום לפסוק למשיב פיצוי בגין עזרת צד ג' והוצאות רפואיות, כפי שפסק בית-משפט קמא בשים לב לכך שהמשיב לא הוכיח ראש נזק זה. לפיכך, עותרים המערערים לכך שהמשיב יחוייב להחזיר למערערים את הסכום של 82,186 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד ומע"מ. י. מטעם המשיב נטען שהוא מסגר-רתך במקצועו - מקצוע הדורש מאמצים פיזיים לא מבוטלים. השכלתו של המשיב בסיסית בלבד ומאז בחרותו עבד בעבודות פיזיות, לרבות בתחום המסגרות. בתאונה נפגע המשיב בפלג גופו השמאלי, במיוחד בכתפו השמאלית והמומחה הרפואי קבע לו נכות בשיעור של 10% עקב התאונה בגין מצב לאחר שבר בעצם הבריח משמאל עם עיוות צורה של עצם הבריח ורגישות מעל הבלטה גרמית שנוצרה עקב התאונה. מציין המשיב שפרופ' סודרי גם מצא הגבלה בתנועות כתף שמאל וציין שלמרות השנים שחלפו מאז התאונה השבר טרם התאחה. הנכות היא תפקודית בשים לב להשפעה של הנכות והמגבלות המתוארות ע"י פרופ' סודרי לגבי מי שהינו עובד כפיים בעיסוקו (ראוי להעיר בנקודה זו שפרופ' מ. סודרי כותב בחוות דעתו שתנועתיות הכתף מוגבלת בצורה קלה). לטענת המשיב הוא עבד במשך שנים, לרבות כמסגר, תוך שאופי עבודתו מחייבו להתנייד בין מקומות עבודה שונים, ומבלי שביכולתו לקבל קביעות במקום עבודה אחד. י"א. המשיב אינו חולק על כך שהוא לא עבד מאז שנת 1998 עד לתאונה, וכן שהוא לא עבד מאז התאונה ועד ינואר 2008. יחד עם זאת, מציין המשיב כי הוכח שמינואר 2008 עד יוני 2008 הוא עבד כמסגר-רתך ובנוסף, עבד מספר חודשים במפעל אור-פלסט. המשיב מציין שהוא אינו טוען ולא טען מעולם כי לא עבד מאז התאונה רק בגלל הנכות הנובעת מן התאונה, אך הוא סובל ממגבלות קשות שיש לנכותו, והדבר משפיע על מציאת מקומות ואפיקי תעסוקה עבורו בהתחשב במקצועו, אופי העבודה, גילו והשכלתו. י"ב. לטענת המשיב, התוצאה אליה הגיע בית-משפט קמא אינה מקפחת במאומה את המערערים, ומכל מקום, התוצאה סבירה בנסיבות העניין ואין מקום להתערב בסכום שנפסק כשהסכום בכללותו סביר, גם אם לדעת ערכאת הערעור הסכום הוא על הצד הגבוה או על הצד הנמוך. מציין המשיב שבענייננו, אין לומר שבסכום שנפסק נפלה חוסר סבירות המחייבת את התערבות ערכאת הערעור באשר להפסד השתכרות. לגבי תקופת העבר טוען המשיב שפוטנציאל ההשתכרות שלו הוא 5,000 ₪ לחודש נטו לפחות, אך למרות זאת ערך בית-משפט קמא את החישוב בגין שלושת חודשי אי-הכושר המלא לפי שכר המינימום, ובהמשך על בסיס שכר המינימום בניכוי 20%, משמע, בסיס השכר נמוך משמעותית משכרו הפוטנציאלי האמיתי של המשיב. י"ג. לטענת המשיב, נכותו התיפקודית עולה על 10% הואיל ומדובר בפגיעה אמיתית עם מגבלות תנועה בכתפו של עובד כפיים. לטענת המשיב, אין איפוא מקום לטענה כאילו הפיצוי שנפסק לו מקפח את המערערים. עוד מציין המשיב, שפסיקת בית-משפט קמא מלמדת כי בית-המשפט השתכנע שכושר השתכרותו של המשיב הינו בר-מימוש, והרי המשיב אף ניסה לחזור למעגל העבודה, ועבד בפועל תקופה לא מבוטלת בשנת 2008. באשר להפסד השכר לעתיד מציין המשיב שמדובר בתוחלת עבודה של 19 שנות עבודה ובית-משפט קמא ערך את החישוב על בסיס הנחות מינימליסטיות, דהיינו, בסיס שכר הנמוך ב - 20% משכר המינימום, ונכות תיפקודית התואמת את זו הרפואית, למרות שמדובר בעבודת כפיים של עובד בעל השכלה בסיסית בלבד ולמרות שמדובר במגבלה אורתופדית אמיתית בכתפו. בנוסף, גם לא פסק בית-משפט קמא למשיב הפסדי פנסיה חרף העובדה שכיום מחוייבים המעסיקים להפריש על-פי דין כספים לפנסיה עבור עובדיהם. חישוב אקטואר של הפסד שכר לעתיד על בסיס שכר של 5,000 ₪ נטו ונכות תיפקודית של 15% היה מביא לפיצוי בסכום של 126,363 ₪ בגין הפסד שכר לעתיד, ומכאן שהפיצוי שפסק בית-משפט קמא למשיב בראש נזק זה מגיע ל - 40% מחישוב אקטוארי אמיתי של הנזק, מבלי להביא בחשבון את הפסדי הפנסיה שהיה מקום לפסוק למשיב. עוד טוען המשיב שהפיצוי של 6,000 ₪ בגין הוצאות ועזרת צד ג' מקפח אותו. מכאן עתירת המשיב לדחיית הערעור . י"ד. ב"כ שני הצדדים הגישו לעיוננו עיקרי טיעון ותיקי מוצגים ובישיבת בית-המשפט מיום 6.7.10 גם שמענו את תמצית טיעוניהם בעל-פה של ב"כ שני הצדדים שחזרו בפנינו על עמדותיהם, ועתה עלינו להכריע במחלוקת. ככלל, אין ערכאת הערעור אמורה לבחון לעומק כל ראש נזק מבין ראשי הנזק המרכיבים את הסכום הסופי שנפסק לזכות הנפגע. עיינו ב-ע"א 1164/02 קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים נ' בן חיון לידור-קטין (אתר נבו) מיום 4.8.05: "אין זה מתפקידה של ערכאת הערעור לבחון לעומק כל ראש נזק מבין ראשי הנזק הרבים המרכיבים את הסכום הסופי שנפסק לזכות המשיב והוריו. ערכאת הערעור בוחנת את הסכום הכולל שנפסק (לפני הניכויים) על רקע נתוני יסוד מסויימים, כמו גילו של הנפגע, שיעורה של הנכות התפקודית, אופי הסיעוד הנדרש, בסיס השכר ותוחלת החיים. אם מסתבר כי הסכום הכולל של נזקי הממון הינו סביר, אין צורך לקיים בחינה מעמיקה של ראשי הנזק אלא מקום שמתגלה טעות בולטת (ראו למשל, ע"א 610/75 רותם נ' נוף, פ"ד לב(1) 799, 808-809 (השופט ח' כהן); ע"א 18/81 קלייר נ' גולדנברג, פ"ד לז(4) 656, 659; ע"א 284/88 גבאי נ' פוגל, פ"ד מו(4) 837, 840)". ט"ו. בענייננו סבורים אנו שהסכום הכולל שנפסק למשיב בראש הנזק של הפסד השתכרות לעבר ובראש הנזק של הפסד השתכרות לעתיד מחייב את התערבותנו. עולה מן הראיות שעבודתו הממשית של המשיב, על פני שנים רבות, היתה מצומצמת. כעולה מעיקרי הטיעון של המשיב עצמו (סעיף 9) אין מחלוקת על כך שהמשיב לא עבד משנת 1998 ועד למועד אירוע התאונה, וכן אין חולק שהמשיב לא עבד מאז התאונה ועד ינואר 2008. ט"ז. נוסיף את המובן מאליו, דהיינו, שמטרת הפיצוי היא החזרת המצב לקדמותו ועל בית-המשפט לבחון באופן אינדיווידואלי את הנתונים הרלוונטיים לגבי הכנסתו של הנפגע, ובכמה פחתה השתכרותו עקב התאונה: "לפיכך, הדין המפנה אותנו לחובת החזרת המצב לקדמותו מפנה אותנו אל הכנסתו האמיתית של המנוח לולא התאונה. ובדומה, כשבא בית-המשפט לבחון את הפסד כושר השתכרותו של נפגע עקב תאונה, הוא מבקש לדעת מה היתה הכנסתו האמיתית לולא התאונה" (ע"א 5794/94 אררט נ' בן שבח, פ"ד נ"א(3) 489, בעמ' 495). י"ז. בחינת נתוני התעסוקה של המשיב כפי שהונחו בפני בית-משפט קמא, לפני אירוע התאונה ולאחריה, מצביעה על כך שהסכום הכולל שנפסק לזכות המשיב, בגין ראשי הנזק של הפסד השתכרות לעבר והפסדי השתכרות לעתיד, איננו יכול לעמוד, וזאת נוכח התשתית הראייתית הקיימת. יש איפוא להפחית את הפיצוי שנפסק למשיב בגין הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד בסכום גלובאלי של 30,000 ₪ נכון למועד פסק-דינו של בית-משפט קמא. י"ח. לא ראינו הצדקה להתערב בפיצוי הגלובאלי שנפסק בגין הוצאות רפואיות, הוצאות נסיעה ועזרת צד ג' לעבר ולעתיד. י"ט. התוצאה מן האמור לעיל היא, שאנו מקבלים את הערעור חלקית במובן זה שאנו מפחיתים מן הפיצוי שנפסק לזכות המשיב בגין התאונה הנדונה את הסכום של 30,000 ₪ נכון למועד פסק-דינו של בית-משפט קמא (30/7/09). אנו מחייבים את המשיב להחזיר למערערים (באמצעות ב"כ המערערים) את הסכום של 30,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% מן הסכום הנ"ל ומע"מ כחוק על שכר הטירחה, בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מתאריך 30/7/09 ועד ההשבה המלאה בפועל, ולרבות גם אגרת הערעור בסכום של 1,248 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד מיום 11/10/09 ועד ההשבה בפועל. התשלום יתבצע בתוך 45 יום ממועד המצאת פסק-דין זה כשתקופת הפגרה כלולה במניין הימים. פרט לאמור לעיל אין צו להוצאות. ערעורחברת ביטוחפוליסההפסדי השתכרות