פגיעה בגיד ביד

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פגיעה בגיד ביד - תאונת עבודה: תביעה לפיצויים בקשר עם תאונה בעבודה .1התובעת, ילידת 1963עבדה בזמנים הצריכים לעניין תביעה זו כעובדת מטבח במשמרות ערב אצל הנתבעת מס' 1(להלן: "הנתבעת"). הנתבעת מס' 2הינה חברה לביטוח, אשר בטחה את הנתבעת מס' .1 בארוע שאירע בתאריך 1.8.91, נפגעה התובעת לטענתה, במהלך עבודתה, וכתוצאה מארוע זה, ומנזקים שלטענת התובעת נגרמו לה בעקבותיו, הוגשה תביעה זו. .2אין הצדדים חלוקים על כך שבתקופה הרלבנטית לתביעה זו היתה הנתבעת מעבידתה של התובעת. .3בכתב התביעה נטען כי בתאריך 1.8.91 שעה שהתובעת עבדה כעובדת מטבח בבית האבות המתנהל והמופעל על ידי הנתבעת, היא הרימה ערימה של צלחות וחשה כאבים עזים בידה השמאלית. לאחר מספר ימים, בתאריך 6.8.91, ומשתכפו כאביה, פנתה התובעת לרופא במרכז הבריאות הקהילתי בקרית-יובל אשר קבע שלתובעת נגרמה פגיעה בגיד היד השמאלית, וכי אסור לה לאמץ את ידה ולהרים משאות כבדים. על אף זאת המשיך מנהל הנתבעת להעסיקה באופן רגיל, תוך שהיא נאלצת לשאת במלוא נטל העבודה. לטענת התובעת, בכתב התביעה, אחריות הנתבעת קמה מכח רשלנותה כמעביד ומכח הפרת חובה חקוקה. העילה האחרונה נזנחה על ידי התובעת ולפיכך עומדת לדיון שאלת רשלנות הנתבעת. בבסיס עילה זו, עומדת טענת התובעת שלפיה נהלי העבודה אשר קבעה הנתבעת ביחס להיקף המטלות וכוח האדם, חרגו מסטנדרט הסבירות ויצרו עומס עבודה רב. .4בכתב ההגנה הכחישה הנתבעת הן את ארוע התאונה, והן את דבר רשלנותה. .5ארוע התאונה: א. התובעת: לעניין ארוע התאונה, העידה התובעת כלהלן: "ביום 1.8.91זה היה כמעט לקראת סיום המשמרת ולקראת סיום עבודות הניקיון. נכנסנו לערוך את השולחנות לבוקר. נכנסתי עם ערימה של צלחות ביד, ופתאום הרגשתי כאב מאוד חזק בזרוע של כף היד. אני לא זוכרת אם המשכתי אותו רגע, אך אני זוכרת שספרתי לטבחית של הבוקר בטלפון שאני לא מרגישה טוב עם היד, וספרתי לה איך זה קרה, והיא אמרה לי לדווח לה מה קורה, וכך נסתיימה השיחה. בימים הראשונים חשבתי שזה יחלוף והמשכתי לבוא לעבודה, ואחרי כמה ימים נגשתי לרופא משפחה וסיפרתי לו מה קרה ושכואבת לי היד. הוא בדק וראה שיש לי נפיחות בזרוע כף היד ואמר לי שיש לי בעיה בגידים" (פרוטוקול עמ' 12שורות 15-2). ב. ע"ת מס' 2, דליה איטח, עבדה במטבח הנתבעת כשוטפת כלים ובעבודות נקיון ועזרה בבישול או קילוף ירקות. לדבריה, היא עבדה במשמרות בוקר ולפיכך לא היתה עדה לארוע התאונה אולם הוסיפה כי: "היו ימים שהיא (התובעת) עבדה גם בוקר והיא אמרה לי שכואבת לה היד. היא אמרה שזה כואב לה מעבודות קשות". ג. ע"ת, סימה אפריאט, עבדה במטבח הנתבעת לצד התובעת במשמרת ערב. באשר לארוע אמרה העדה אפריאט: "אני זוכרת שבאותו ערב היא התלוננה על כאבים ביד והחזיקה את היד, ואם אני לא טועה היא התקשרה לאחראית דינה ואמרה לה שיש כאבים ביד". (פרוטוקול עמ' 8שורות 27-25). עד כאן ראיות התובעת וגרסתה באשר לארוע. ד. בסיכומיה, העלתה הנתבעת גרסה אפשרית באשר לנסיבות התרחשות התאונה, אולם היא לא הביאה כל ראיה התומכת בגרסה זאת. פרשת ההגנה כללה אך ורק את עדותה של האחראית על הבישול, אשר לא זכרה כל ארוע שקרה לתובעת בעבודתה, והנתבעת מעלה ספקות באשר למהימנות התובעת ביחס לשאלה האם היו עדים לארוע עצמו. בעניין זה אכן מתגלות סתירות בעדותה של התובעת. בתחילה היא טוענת כי: "אני חושבת שהיא (גב' אפריאט) היתה על ידי כשזה קרה לי". אח"כ היא מוסיפה כי היא: "לא זוכרת שאמרתי למשהו כי היא (אפריאט) היתה עדה לארוע" בהמשך היא מציינת, "...היא (אפריאט) לא אמרה בעדותה שראתה מה קרה לי..." ולבסוף אומרת התובעת: "היא לא עמדה לידי וראתה שהרמתי אך היא היתה יחד איתי בחדר אוכל וכשהרגשתי את הכאב התלוננתי באותו רגע שזה קרה. לא באתי ואמרתי לה שזה כואב לי, אך מי שהיה נוכח אתי ראה שממש הרגשתי כאבים. אני לא זוכרת בדיוק מי היה נוכח איתי באותו זמן". (ראה פרוטוקול עמ' 16שורות 23-10). בטופס ההודעה של פגיעה בעבודה ותביעה לתשלום דמי פגיעה של המוסד לביטוח לאומי (סומן ת/1), החתום על ידי הנתבעת, נאמר בקשר לפגיעה: "הרימה חבילה של צלחות והרגישה כאב ביד". בפרק ח' לאותה הודעה מצויין כי הפגיעה ארעה תוך כדי עבודה. יש לציין כי במקום המיועד להסתייגות המעביד והערותיו ביחס לארוע התאונה (פרק ט סעיף 2לטופס המל"ל) לא נכתב דבר. .6ככלל, אין מניעה לכך שהודאת בעל דין תיווצר על ידי אימוץ גרסה של אחר. מקום בו מעביד מאשר על גבי טופס של המוסד לביטוח לאומי, את גרסת עובדו בדבר נסיבותיה של תאונת עבודה שהעובד נפגע ממנה, ניתן יהיה לראות באישור כזה משום אימוץ של גרסת העובד. (ראה י' קדמי, על הראיות חלק שני, עמ' 666). הנתבעת חולקת על יישומה של הלכה זו במקרה דידן, וצרפה לסיכומיה את האמור בע"א 5379/90 סימה מתתיהו נ' מדינת ישראל פ"ד מ"ז (1) 167שם נדונה שאלה דומה שבה החזיקה התובעת במסמך מטעם המעביד המאשר לכאורה את אירוע התאונה. בית המשפט אמר, באותו עניין: "אפילו נראה בטופס הנ"ל הודאה מטעם המשיבה, רשאית המשיבה להוכיח את נסיבות מתן ההודאה, דהיינו שזו נתנה בטעות ובהסתמך על דברי המערערת שהיה בהם להטעות וכי על כן אין לסמוך עליהם (שם, עמ' 173-.172) בענייננו, הנתבעת לא הוכיחה כי טופס ההודעה למל"ל ניתן בטעות ואף נמנעה מלהביא לעדות את כותבו. .7מסקנות ביניים המסקנות העולות מן האמור הן שהתובעת הרימה במהלך עבודתה צלחות לעריכת השולחנות ובעטיה של הרמה זו נפגעה בידה. למסקנה זו אני מגיע הן לאור ראיות התובעת אשר פורטו לעיל, כאשר על אף הסתירות המסויימות בגרסתה, נראה כי אכן אירע האירוע כנטען על ידה, כאשר לכך יש תימוכין במסמך ת/ 1אשר נחתם ע"י הנתבעת ושלא באה בו הכחשה או הסתייגות מגרסת התובעת בעת חתימתו על ידי הנתבעת, ולא הובאה ראיה במהלך המשפט כי בטעות יסודו. יחד עם זאת, לעניין העומס והלחץ הרב להם טענה התובעת, התרשמותי היא כי ביחס לאלה הפריזה התובעת. .8אחריות הנתבעת: כידוע, בהקשר לעוולת הרשלנות, יש לברר את השאלות הבאות: א. האם חב המזיק חובת זהירות לניזוק? בחינה זו כוללת 2היבטים: היבט חובת הזהירות המושגית מזה, והיבט חובת הזהירות הקונקרטית מזה. ב. האם הופרה החובה על שני היבטיה? ג. האם נגרם נזק עקב הפרת החובה. (השווה ע"א 145/80 ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1), 113). .9חובת הזהירות המושגית בענייננו, קיימים בין הצדדים יחסי עובד מעביד, ולעניין זה כבר נקבע כי קמה חובת הזהירות המושגית למעביד. .10חובת זהירות קונקרטית השאלה, עת באים לבחון קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית, הינה, האם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות בגין נזק ספציפי שהתרחש. חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת ע"פ מבחן הצפיות הנחלק לשניים: א. הצפיות ה"טכנית" - האם אדם סביר יכול היה לצפות, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק. ב. הצפיות ה"נורמטיבית" - האם אדם סביר צריך היה לצפות את התרחשות אותו נזק. (עניין ועקנין לעיל). הדין אינו מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין "סיכונים סבירים" רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובה שכזו. מדובר בסיכון "אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי ינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" (ועקנין, שם עמ' 127). לעניין קביעת חובת הזהירות הקונקרטית יש לקחת בחשבון מיהו אותו אדם שכלפיו אנו שוקלים את הטלת החובה. חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, וסבירות האמצעים תבדק עפ"י אמת מידה אובייקטיבית: כיצד נוהג אדם סביר בנסיבות העניין. כיוון שבכל מקרה הנסיבות שונות, הרי שאמצעי הזהירות חייבים לעמוד ביחס מתאים לסיכון הנוצר בנסיבות הספציפיות. התשובה לשאלה מה מידת הזהירות הנדרשת מאדם, תלויה לא רק בחומרת הסכנה אלא גם בקושי למונעה. סכנה שניתן למונעה באמצעים קלים ופשוטים, סביר הוא לדרוש מאדם לנקוט באמצעים אלו, אף כשאין הסכנה חמורה. לכן: "השאלה אינה מהו האמצעי שמבחינה פיסית מונע נזק, אלא השאלה היא מהו האמצעי שיש לדרוש כי ינקטו אותו בנסיבות העניין". (ועקנין עמ' 131). מן האמור עולה כי על הנתבעת לקבוע שיטת עבודה לפקח על יישומה ולהקצות כח אדם מספיק לביצועה: "הלכה פסוקה היא כי מעביד חב חובת זהירות לעובדיו ותוכנה של חובה זו היא בין השאר, בדאגה לשיטת עבודה מתאימה ופיקוח יעיל. חובתו של המעביד היא כפולה: להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה", (ראה ע"י 707/79וינר את טיקו ואח' נ. אמסלם פ"ד ל"ה (2) 209, 212-211). (ב"כ התובעת סמך ידיו על פסק דינה של כב' השופטת דורנר בע"א 3124/90 מאיר סבג נ. אמסלם (טרם פורסם) שם נקבע כי "נקודת המוצא הראויה "כהנחת עבודה" היא שיוצר הסיכון (המזיק) אחראי לנזק ובלבד שהסיכון ניתן לחיזוי... על בסיס הנחה זו על בית המשפט לבחון אם מתקיימות נסיבות המצדיקות את גלגול הנזק על כתפי הניזוק". אולם, לעניין הלכה זו, היוצרת חזקת "רשלנות לכאורה" בקרב יוצר הסיכון, בין אם הסיכון סביר ובין אם לאו, ובלבד שהוא צפוי, השווה לדברי כב' השופטת דורנר בפס"ד שבע"א 434/94 שי ברמן נ. מור - המכון למידע רפואי בע"מ, דינים - עליון נ"ב 506). .11האם הופרה החובה? הנטל על התובעת לשכנע, ע"פ אמות המידה המקובלות במשפט האזרחי, כי הנזק שנגרם לו כתוצאה מתאונת העבודה ארע עקב הפרת חובת הזהירות, שחב לו מעבידו. לשון אחר, על התובעת להראות כי התאונה התרחשה עקב עומס יתר שנוצר בעבודה וחוסר פיקוח של המעביד, על עובדיו. א. עומס יתר - התובעת טוענת כי העומס והלחץ בעבודה היה רב. מעדותה עולה כי העומס נבע בעיקר מאופי העבודה וממספר העובדים המועט. לענין אופי העבודה העידה ע"ת מס' 2סימה אפריאט כלהלן: "עבדתי במטבח במשמרת ערב, היינו עורכים שולחנות לארוחת ערב ואחר כך היינו צריכים להגיש את האוכל ובסוף לפנות ולשטוף את כל מה שהיה. מגשים בכמויות, סירים, המון סכו"ם והרבה פעמים הרמנו מגשים מהצהרים שהם לא הספיקו לנקות ואנו היינו צריכות לנקות. היינו צריכים להרים גבינות וירקות מהמקרר, והכל היה בלחץ של זמן כי היינו צריכות להספיק עד 30:21". (פרוטוקול עמ' 8שורות 16-11). ביחס לתובעת העידה אפריאט: "התובעת עסקה גם בעריכת שולחנות וגם בפינוי שולחנות ובהגשה לשולחנות וכן בסידור כלי אוכל במקום. כשורדה (ע"ה מס' 1- ההוספה שלי) לא הגיעה היא היתה גם מבשלת". (פרוטוקול עמ' 10שורות 16-14). התובעת העידה כי עבודתה במטבח כללה: "לערוך שולחנות וכשהייתי מגיעה הרבה פעמים היה לי קודם להרים מגשים גדולים ולשטוף כי זה נשאר ממשמרת בוקר, ואחרי זה הייתי צריכה להתחיל בעריכת השולחנות... והייתי צריכה להוציא מהמקרר ארגזי עגבניות וירקות אחרים ולהרימם מהרצפה ולשטוף, ואחר כך דברי חלב וכל זה היינו צריכים להספיק כדי שארוחת הערב תהיה מוכנה לקשישים, בערך 100איש". ע"ה מס' 1ורדה לוי העידה כי תפקידה היה "אחראית על הבישול. מתוקף תפקידי הייתי אחראית שהאוכל יצא ועל האחרות שיעזרו לי בעבודה". ביחס לתובעת וע"ת מס' 2העידה לוי כי "תפקידן היה לעזור במטבח, לעשות כל מה שצריך. הם ערכו את השולחנות היו צריכות לעזור לי בתוך המטבח להכין עגלות לקשישים ולשלוח את העגלות וכל מה שקשור להגשת אוכל בחדר האוכל. אני הייתי אחראית על הסירים ועל הבישול. בערב לא היו סירים גדולים הן היו צריכות לשטוף את הסירים ולפנות שולחנות". (פרוטוקול עמ' 21-20). לדברי העדה לוי היא היתה "מוציאה את כל ארגזי האוכל מהמקרר. זה לא ארגזים, זה הולך בחבילות, אני הייתי מכניסה את כל הסירים למקרר זה לא היה הרבה, לא בקשתי עזרה כי לא היה צורך בזה". (פרוטוקול עמ' 22שורות 11-8). .12עולה מן האמור כי גם אם מדובר היה במשאות כבדים במיוחד (דבר שלא הוכח) הרי שהנתבעת סיפקה לעובדיה עגלות שירות בהן השתמשו על מנת להגיש הכלים, לסדרם ולאספם. נוסף על כך, דווקא מעדותה של התובעת עולה כי הצלחות היו עשויות פלסטיק אשר אינן כבדות במיוחד. לדברי התובעת, בעת ארוע התאונה, הרימה ערימת צלחות בגובה 40ס"מ. למותר לציין כי ביכולתה של התובעת לווסת את כמות הצלחות שנשאה בכל פעם. לפיכך, הפעולות שנדרשו מן התובעת במהלך עבודתה, ומכל מקום אלה שבגינן נפגעה, הן טבעיות ושגרתיות בהתחשב בעבודת מטבח אשר במהותה עבודת כפיים היא. על כך נאמר בפרשת ועקנין כי "חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעולת האנוש המקובלת". הוא הדין ביחס ללחץ הזמן שנוצר לטענת התובעת. מעדותה של אפריאט עולה כי "משמרת הערב התחילה מ-30: 15עד סביבות 00: 21והיו באמצע הפסקות, תלוי בקצב העבודה. הפסקה אחת היתה כשסיימנו לערוך וזה היה עד להגשה, ומההגשה היינו עובדות רצוף ואחר כך הפסקת קפה והביתה. למעשה זו היתה הפסקה אחת שנמשכה בערך כחצי שעה". (פרוטוקול עמ' 10שורות 14-10). ב"כ התובעת הרחיב ופירט בסיכומיו בנוגע לעומס שהיה מוטל על התובעת במהלך העבודה ועל המטלות המגוונות שהיו מוטלות עליה. אלא, שבסיס התביעה הינו אירוע אחד, נקודתי, שיש לבחון את השלכותיו על התובעת ואחריות הנתבעת בנוגע לתוצאותיו. עבודה קשה על פני משך זמן לא גרמה לתובעת לנזק גופני כלשהו. יחד עם זאת, גם אם נבחן האירוע הנדון במסגרת עומס ולחץ עבודה בלתי מקובלים עדיין נשאלת השאלה האם בנסיבות כאלה קמה אחריות לנתבעת והתשובה, בנסיבות המקרה, היא כאמור שלילית. .13ב"כ התובעת צירף לסיכומיו את פסק דינו של כב' השופט ח' אריאל בת"א 512/86 שלפיו על המעביד לצפות את עומס היתר שהוטל על עובדו ואת התוצאות העלולות לנבוע מכך. על המעביד לעשות מראש להפחתת העומס, אם באמצעות כוח אדם, ואם באמצעים אחרים, ומשלא עשה כן הרי שהתרשל. אלא, שפסק דינו של כב' השופט אריאל מאובחן מהמקרה דידן שכן באותו מקרה שנדון לפני כב' השופט אריאל הוכח כי התובעת עבדה 20שעות (!) ביממה, פרק זמן אשר לכל הדעות חריג ויוצא דופן. לא כך הם פני הדברים במקרה דידן. התובעת נדרשה לעבוד במשמרת של 6שעות במהלכה נקבעו הפסקות מנוחה, ואם נוצר לחץ כלשהו מקורו דווקא בתובעת, אשר בקשה לסיים מטלותיה, מוקדם ככל שניתן. .14חוסר פיקוח - התובעת מנסה להיבנות מן הטענה כי הנתבעת התרשלה בשל העדר פיקוח על העובדים. מבלי להכנס לגופן של הטענות אציין כי אין זה המקרה לומר כי היתה מוטלת על הנתבע החובה להדריך ולפקח על התובעת כיצד תבצע עבודתה במטבח. המדובר בפונקציה בסיסית ופשוטה והתובעת צריכה להיות מסוגלת לנקוט אמצעי זהירות מינימליים כדי למנועה פגיעתה. אמצעי זהירות אלו יכול שיהיו שימוש מוגבר בעגלת השירות או הרמה של מספר צלחות קטן בכל פעם, ואלה נתונים לשליטתה הבלעדית של התובעת ולשיקול דעתה. .15מנהל הנתבעת, מר עוזרי, אשר שמו עלה במהלך העדויות, נמנע מלהעיד. בע"א 293/90 גרינהולץ נ. מרהלשטיין, תקדין עליון כרך 94(4) נקבע לעניין המשמעות הנודעת לאי העדתו של עד רלוונטי שהיא: "יוצרת הנחה כי דבריו היו עלולים להביא לערעור גרסתו של הצד שהיה אמור להזמינו ולא עשה כן". גם שקלול עובדה זו במאזן ההסתברויות הכולל, אינו מוביל לידי מסקנה כי התובעת עמדה בנטל הראיה המקובל במשפט האזרחי. .16ממקבץ דברים אלה עולה המסקנה כי לא הוכח כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות שהינה חבה לתובעת. המסקנה היא כי דין התביעה להידחות. התובעת תשלם הוצאות הנתבעים ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 500, 7ש"ח בצירוף מע"מ. גידיםידיים