קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פגיעה בעבודת נקבעות - הדפסה במכונת ניקוב: סגן הנשיא (קובובי): 1. ערעור על פסק-דין של בית-הדין האזורי בתל-אביב-יפו (השופט ירושלמי ¬דן יחיד; תב"ע מג/398-0) שדחה את עתירת המערערת להצהיר כי ביום 15.12.1981 ארעה לה פגיעה בעבודה (מיקרוטראומה). 2. בהחלטת בית-הדין קמא מיום 10.6.1984 נקבע, שהעובדות הצריכות לעניין הן כמפורט בחוות-הדעת של ד"ר בן-יצחק - ת/ 1ו-ת/ 2לת/ 2. צורף תצהירה של המערערת, בו נאמרו דברים אלה: 2. "התחלתי לעבוד בבנק הפועלים בשנת 1979 כנקבנית בת 34 לאחר שסיימתי קורס נקבנות מטעם הבנק. 3. לפני קבלתי לבנק הפועלים עברתי בדיקות רפואיות מטעם מכון 'מור' ונמצאתי מתאימה לעבודה כנקבנית ללא כל הגבלות רפואיות. 4. לא סבלתי מעולם מספונדילוזיס, בעיות בחוליות עמוד השידרה, כאבי ראש וידיים, לפני תחילת עבודתי כנקבנית בבנק. 5. עבדתי בנקבנות בבנק בשתי משמרות, משמרת צהריים משעה 13.30-18.30 ומשמרת ערב משעה 18.30- 23.30 לחלופין מדי יום. 6. משך המשמרת שנמשכה חמש שעות הייתי יוצאת להפסקה של 15 דקות בלבד כאשר יתר הזמן עבדתי בצורה אינטנסיבית ללא מנוחה. 7. עבדתי ליד שולחן עם מסוף קבוע לא נייד אשר לא ניתן היה לקרבו אלי ולכן הייתי נאלצת לכופף את הגב והצוואר אל המסוף. 8. הכסא עליו ישבתי היה כסא מסתובב ללא משענת למרפקים ולכן, ידי היו באוויר בשעת הנקישה. 9. עבודת הידיים נערכה בצורה כזו שיד שמאל שלי היתה מדפדפת בשיקים אשר היה עלי להדפיס במכונת הניקוב ואילו ביד ימין נקשתי על המכונה ללא הפסקה. 10. עומס העבודה היה רב מכיוון שהייתי צריכה לסיים את כמות החומר שהוטלה עלי. 11. הייתי ידועה במחלקה כעובדת חרוצה, אני הייתי מעבירה במכונת הניקוב כ- 800 שיקים בשעה ובמשמרת של 5שעות כ- 4000 טפסי שיקים, בזמן שבחורות אחרות שעבדו איתי העבירו במכונת השיקים כ- 400 שיקים בשעה, כלומר מחצית ממני ולעיתים אף פחות. 12. ביום 5.12.1981 התחלתי את המשמרת שלי בשעה 13.30. 13. לאחר כשעתיים תקפו אותי כאבי ראש חזקים וכאבים עזים ביד ימין עד אשר לא הייתי מסוגלת להזיז את היד. 14. הפסקתי לעבוד ונחתי מעט, ואולם לאחר זמן קצר ניסיתי לעבוד שוב אולם הכאבים ביד היו כה חזקים שהפסקתי. 15. בסוף יום העבודה הלכתי לביתי. 16. למחרת פניתי לקופת חולים במקום מגורי והופניתי למרפאת זמנהוף ושם אובחן אצלי פגיעה בעצב יד ימין. 17. הייתי בחופשת מחלה עד סוף חודש אפריל 1982, במשך תקופה זו לא תיפקדתי כלל. 18. בחודש מאי 1982 הלכתי לעבודה של 5שעות לפקידות קלה בהמלצת הרופאים שטיפלו בי. 19. בתאריך 29.9.1982 אושפזתי לצורך ניתוח באזור שורש כף היד ימין ומרפק ימין, בבית החולים תל-השומר, ושהיתי במחלקה כירורגית של היד עד ל- 5.10.1982 לאחר מכן הייתי בחופש מחלה עד ל-31.12.1982". וכך תיאר ד"ר בן-יצחק את תנאי עבודתה של המערערת: "עבדה בעבודת כתבנות על-יד מכונה ממוחשבת להכנסת נתונים על-ידי כפתורים של אותיות ומספרים. המכונה בנויה בתוך שולחן עם מסוף אלקטרוני (קטודי) גם כן קבוע על השולחן, בגובה מסוים (נמוך מהרמת הראש). העבודה מתבצעת בישיבה של 5 שעות ליום (כולל משמרות לילה) על כסא נייד עם משענת גב ללא משענת מרפקים. העבודה היא קבוצתית באולם משותף עם אוורור ותאורה מלאכותית. צורת הישיבה על-יד השולחן, נטיית הגב והצוואר בזמן מבט על המסך וכן עומס הכתפיים ומרפקים בזמן ניקוב הם לקויים מבחינה ארגונומית (הנדסת אנוש)". 3. בית-הדין מינה כמומחה-יועץ רפואי את פרופסור ק' דרור ושאל אותו את השאלות המקובלות בעניין מיקרוטראומה (שאלות א-ד) אך ראה, משום מה, להוסיף עליהן שלוש שאלות שנהוג היה לשאול אותן לעניין אוטם שריר הלב לצורך סעיף 39 סיפא לחוק (שאלות ה-ז). 4. את תשובתו פתח המומחה הרפואי באומרו, כי על "השאלה הבסיסית" (קשר סיבתי "בין תנאי עבודתה של העובדת והמחלה שאובחנה אצלה") "אין באפשרותו(י) להשיב תשובה ברורה", אך הוסיף, שנראה לו "שמההיגיון והתבונה (מבחינה רפואית) לתת לתובעת ליהנות מהספק האבחוני ולאשר קשר סיבתי בין תנאי עבודתה ובין מחלתה - לפחות כ'החמרה משמעותית של מצב בריאותי קודם'" (ההדגשה נוספה). המומחה סבר כי חשיבות רבה לעובדה שנקבעה על-ידו, כי מחלתה של התובעת לא נגרמה על-ידי תנאי העבודה, אלא הוחמרה על-ידם ("החמרה משמעותית"). לשאלה אחרת, אם המחלה נגרמה על-ידי הצטברות של פגיעות זעירות או באה "כתוצאה של תהליך ממושך" השיב, ש"המדובר בתהליך אשר התפתח במשך השנתיים של עבודת הנקבנות". להלן שתי תשובות נוספות המאפיינות את התמקדותו של המומחה בסוגיה המטרידה אותו: "מאחר ואני שולל את התהוות המחלה כתוצאה מפגיעות זעירות.." (ההדגשה נוספה) וכן: "...אני חוזר על הנאמר... שלדעתי התקופה שעברה מהתחלת עבודת הניקוב עד שהתובעת חלתה היה קצרה - פחות משנתיים - עובדה שגם היא מחלישה את האפשרות של גרימת המחלה על-ידי העבודה" (ההדגשה נוספה) שוב ושוב איפוא שלילת ה"גרימה" וה"התהוות". 5. על סמך האמור בחוות-הדעת של פרופסור ק' דרור דחה בית-הדין קמא את התביעה. 6. עיקר טענותיו של בא-כוח המערערת בערעור כוונו לעבר המומחה הרפואי. הנה כי כן נתבקש הלה לחוות את דעתו על סמך מערכת העובדות שנקבעו על-ידי ד"ר בן-יצחק ולא זאת בלבד שחוות-דעתו היתה בלתי-ברורה, רוויית סתירות ואי-הבנות וחסרת ביסוס במסמכים ובנתונים חיוניים, אלא שהוא סטה מהעובדות בחופשיות, והתבטא לגביהן כאילו לא הוכחו ויש להוכיחן תוך ציון, שאם תוכחנה העובדות מוכן הוא להניח כי קיים קשר סיבתי בין העבודה ובין המחלה, ואף זאת בסייגו סייגים. ואחר כך שוב מוכן היה להודות, בחוות-דעתו השניה, שאם "קיום כל התנאים האלה יוכח (ו"התנאים האלה" לא היו אלא עובדות מוסכמות) אין לשלול אפשרות שנסיבות העבודה השפיעו על התפתחות המחלה, במידה מסוימח וכו'... וכו'... כן קבל הפרקליט המלומד על כך, שבית-הדין קמא לא ייחס משקל ראוי לממצאיו הברורים של ד"ר בן-יצחק, שקבע, בן השאר כי המדובר בפגיעה שכיחה אצל כתבניות; כי תנוחת היד במאמץ גורמת להתעבות הרקמות הלוחצות על העצב; כי ללא גורם המאמץ הנזק לא היה נגרם; כי הפגיעות היו "מצטברות ונשארות" באופן כרוני. סוף דבר: שגה בית-הדין בקובעו שהמערערת "לא הרימה את נטל הראיה". טעותו היתה בכך שסמך את ידו על חוות-דעתו של פרופסור דרור. למען תיקון המעוות יש להתעלם מאותה חוות-דעת או למנות מומחה אחר תחתיו. 7. בא-כוח המוסד השיב, כי אכן יש הבדל גדול בין שתי חוות-הדעת. המומחה האחד, ד"ר בן-יצחק, פסקני והחלטי, שחור-לבן. השני, פרופסור דרור, התלבט, לא קבע בצורה גורפת, דיבר על עודף סבירות. עניין הקשר הסיבתי - שעמד כיסוד מרכזי בעניין באקשי נג'י (עב"ל 13/57) היה פה שנוי במחלוקת. כדי להבין את הדברים יש לקרוא את חוות-הדעת בעיון ובמלא, כולל השורה האחרונה השוללת את הקשר הסיבתי. 8. בית-הדין החליט, כי יש להפנות לפרופסור דרור שאלות הבהרה, ואלה נוסחו על-ידי סגן הנשיא כלהלן: (א) הנבון הוא שההחמרה המשמעותית שחלה במצבה של גברת זהר ונתנה את אותותיה ביד ימין, באה כתוצאה מכך שביד זו היתה גברת זהר מקישה על קלידים ("כפתורים") בקצב הדרוש ל"העברת" 800שיקים לשעה, במשך 5שעות וזאת כשהזרוע תלויה באוויר (ראה תצהירה של גברת זהר, שצורף לת/2)? (ב) אם התשובה לשאלה 1שלילית, כיצד להסביר שההחמרה המשמעותית באה ביד ימין בלבד ולא, שווה בשווה, בשתי הידיים או ביד שמאל בלבד? (ג) אם התשובה לשאלה 1חיובית, היהא זה נכון לומר שהחמרת המצב ביד ימין באה כתוצאה מכך שכל הקשה תרמה את תרומתה הזעירה, פגעה את פגיעתה הרעה הזעירה וגרמה לנזק זעיר. והפגיעות הזעירות החוזרות ונשנות אין-ספור פעמים, גרמו אט-אט במצטבר לנזק שהביא לאי-יכולתה של גברת זהר להמשיך לעבוד? 9. תשובתו של פרופסור דרור על השאלה (א) היתה חיובית, משמע שההחמרה המשמעותית במצבה של המערערת באה כתוצאה מצטברת של תנועות רבות מאד ביד ימין, תנועות החוזרות ונשנות, כשהזרוע נתונה בתנוחה מכבידה (תלויה באוויר). על שאלה (ג) השיב, כי כבר ענה עליה (בחוות-דעתו מיום 28.8.1984), היינו כי - "לפי ניסוח השאלה אני נאלץ להניח נזק מתנאי העבודה - בזמן שאני מדגיש כל הזמן, שנזק כזה - אם בכלל קיים - יכול להיות לכל היותר נזק תורם. גם בהנחה הנ"ל קשה לי להתייחס לשאלה של מיקרוטראומה, כי כל המושג של 'מיקרוטראומה' הוא קונסטרוקציה משפטית". יידרש בוודאי מאמץ דיאלקטי ניכר כדי ליישב את האמירה "אני נאלץ להניח (שקיים) נזק מתנאי העבודה... נזק תורם" עם ההצהרה הקודמת, לפי "ההיגיון והתבונה (מבחינה רפואית) מחייבים לאשר קשר סיבתי בין תנאי עבודתה ובין מחלתה - לפחות כהחמרה משמעותית של מצב קודם" (ההדגשות נוספו). מהקטע הנ"ל עולה, שהמומחה כאיש רפואה - מסתייג, אם לא יותר מזה, מהמונח המשפטי מיקרוטראומה. יש לכבד את גישתו ולהתייחס לדבריו בהבנה שהרי כבר אמר בית-דין זה: "ושמא אין להטריד איש רפואה בשאלות חוק?" (דב"ע מו/139- 0, בע' 329, אות ו). 10. עם זאת תרם פרופסור דרור לבירור השאלה השנויה במחלוקת בציינו, כי רשימת מחלות המקצוע תוקנה (בק"ת 4876) על-ידי פרסום פריט 26 שעניינו "דלקת של גידים ותיקיהם או דלקת במקומות חיבור שרירים לעצמות, הכל בכף היד או במרפק" והמחלה הנ"ל מוכרת כמחלת מקצוע אם מתבצעת: ב"עבודות המחייבות תנועות חד-גוניות של האצבעות, כף יד או מרפק, לפי העניין, החוזרות ונשנות ברציפות". תחולת הפריט (שהחליף פריט 19) מיום 1.4.1958 דא עקא, שלדעת המוסד הפריט החדש אינו ישים. 11. בתיק בית-הדין נמצאת חוות-דעת נוספת מאת רופא אחר, מומחה אף הוא לרפואה תעשייתית, ד"ר בן-יצחק. בחוות-דעתו המקורית (מיום 21.11.1982) והמשלימה (מיום 28.4.1983) נתן ד"ר בן-יצחק תיאור מאלף ומקיף מהקורות את המערערת. בעזרת מובאות מהספרות המקצועית הבינלאומית הוסבר על-ידו, לפרטיו, תהליך הפגיעות הזעירות והנזקים הזעירים הנלווים לכל פעולה ופעולה בעבודתה של המערערת. ומסקנתו היתה חד-משמעית: מיקרוטראומה. 12. ועתה, משנפל הפור ונתקבל הערעור, רואה בית-הדין להתייחס בקצרה, פעם נוספת, לסוגיית המיקרוטראומה, סוגיה שעליה נאמר כבר בעבר, שכל כולה נועדה "לאפשר לבתי-המשפט לקדם את מטרת החוק באותם המקרים שהמחוקק או מחוקק המשנה, לא מיצה, או לא מיצה בעיתו, את הנדרש בקשר להכרזה על מחלה כ'מחלת מקצוע'..." (דב"ע לא/5- 0, בע' 206). דע עקא, שכל עוד תשלוט שיטת הרשימה הסגורה של מחלות המקצוע, נפגעי נפגעי העבודה שמחלתם אינה ברשימה, להשליך יהבם על התחבולה המשפטית ששמה מיקרוטראומה. הזיקה לאותו תכסיס והתכסיס עצמו יהיו מיותרים, אם ילכו בדרך שהותוותה בדב"ע לה/61- 0, כלומר השלמת "הרשימה הסגורה" בשיטת "הגדרת הסיכון". ואז יוטב למוסד ולמבוטחים כאחד, וכפי שהזדמן לי כבר לומר: "תורת המיקרוטראומה תוכל לנוח על משכבה בשלום, בהיכל התיאוריות המשפטיות הנכבדות אשר נולדו בעת מצוקה, מילאו את תפקידם בכבוד וביעילות - ומתו מיתת נשיקה" . 13. סוף דבר: הערעור מתקבל ומוצהר בזה כי המערערת נפגעה בפגיעה בעבודה כמשמעותה בהגדרה שבסעיף 35 לחוק. המשיב ישלם למערערת הוצאות משפט, בשתי ערכאות, בסך 750 ש"ח בצירוף מע"מ. מיקרוטראומה