הלכה היא כי אין בעובדה כשלעצמה שנזק נגרם במישרין על ידי מעשה רצוני של אדם אחר כדי לפטור את המזיק מאחריות. מעשה רצוני של אדם אחר לא יהא סיבה מכרעת לנזק אלא אם לא היה בגדר הצפיות. אין במעשה רשלני של אדם אחר, הגורם במישרין לתאונה, כדי לנתק קשר סיבתי בינה לבין מעשה המזיק הראשון שיצר את הסיכון היה וקרות התאונה הוא עצם הדבר שעלול היה להתרחש עקב רשלנותו של המזיק הראשון ואשר חובתו היתה לחזותו מראש. להלן פסיקה רלוונטית: ע"א 557/82, מדינת ישראל נ' אביטן, פד"י מא(1) עמ' 563, ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה, פד"י לח(3) ע"א 350/77, כיתן בע"מ נ' וייס, פד"י לג(2) עמ' 785, ע"א 23/61,26, סימון נ' מנשה, פד"י יז עמ' 449בעמ' 467וכן ע"א 248/86, עז' לילי חננשווילי ז"ל נ' רותם, פד"י מה(2) עמ' 529). כמו כן, אין המזיק צריך לצפות את כל פרטי עלילות הנזק ודי הוא שיצפה או שיהא עליו לצפות את תהליך גרימתו הכללי של סוג הנזק שנגרם. פסיקה רלוונטית: ע"א 3058/93, 2757/93, שרון ואח' נ' או.אר.אס כוח אדם בע"מ, פד"י מט(2) 781 ע"א 576/81, בן שמעון נ' ברדה, פד"י לח(3) בעמ' 1עמ' 9). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פטור המזיק מאחריות בנזיקין בשל מעשה אדם אחר: השופטת ר. חפרי-וינוגרדוב: .1תחילת ההליכים בערעור זה היתה בתביעה שהוגשה על ידי רות ודן קוטקין כנגד חברת הסנה, מוסך האחים נג'אר והשמאי אבי אבוטבול (ת.א. 374/91). ה"ה קוטקין היו בעלי מכונית שהיתה מעורבת בתאונת דרכים ב-01/12/88 והכניסו אותה לתיקון לאחר התאונה למוסך האחים נג'אר בע"מ שעבד אותה עת עם חברת הביטוח הסנה. בפסק דין שניתן ב- 29/11/95קבע בית המשפט השלום (כב' סגן הנשיא השופט חרסונסקי) כי השמאי אבוטבול שהתבקש על ידי חברת הסנה לערוך דו"ח שמאות לרכבו של המבוטח קוטקין בעקבות התאונה הורה למוסך להחליף את הפגוש שנפגע בתאונה. בפני בית המשפט הובאו ארבע חוות דעת של שמאים לפיהן הפגוש לא הוחלף. השמאי אבוטבול בדק אף הוא את המכונית לאור טענת התובעים כי הפגוש לא הוחלף ובתצהיר העדות הראשית שלו מציין כך בסעיף 5ג': " 5ג'. כשהגיע אלי הנתבע שכנגד בדקתי את מכוניתו ונוכחתי כי הפגוש נראה כחדש ואולי היה בו סימן של סדק שהיה יכול להתאים לנזק שנגרם קודם לכן למכונית או לאחר שהפגוש הוחלף. לאור עמדת המוסך, לאור בדיקתי ולאור הזמן שחלף ממועד הטיפול במוסך ועד למועד בדיקתי לא היה בידי לקבוע באופן החלטי אם אמנם הפגוש הוחלף או לא, לכן הודעתי לנתבע שכנגד כי אני אינני יכול לקבוע בוודאות אם הפגוש הוחלף או לא..." בית המשפט קבע כי אבוטבול השמאי מעולם לא חיווה דעתו כי הפגוש הוחלף ובפעם הראשונה כשנשאל על כך לא יכול היה לקבוע ממצא החלטי. אין חולק כי הנתבע, מוסך נג'אר, טען כי הפגוש הוחלף. בית המשפט קבע כי הפגוש במכונית התובעים לא הוחלף בפגוש החדש אלא תוקן על ידי המוסך בניגוד להוראות השמאי אבוטבול. עוד קבע בית המשפט כי אין מקום להטיל על השמאי אחריות שכן על פי העובדות המצויות בפניו לא פעל באופן רשלני וביצע עבודה סטנדרטית של שמאות. התובעים סברו כי בין המוסך לשמאי התקיימה קנוניה ורמאות אך בית המשפט דחה טענה לקנוניה משותפת או לרשלנות מקצועית כלפי השמאי וקבע כי האחריות כולה מוטלת על המוסך. השמאי, במסגרת תביעה שכנגד, טען כי התובעים עברו על חוק איסור לשון הרע תשכ"ה- 1965ופגעו במשלח ידו והביאו לצמצום נפח עבודתו עם חברת הסנה ועם חברות אחרות עקב פרסומים שביצעו בחוסר תום לב לגבי ניקיון כפיו. בית המשפט קבע כי לא מדובר בהוצאת לשון הרע בחוסר תום לב אלא לכל היותר באי הבנה מצד הנתבעים כאשר עומדת לתובעים הגנת תום הלב עקב חוות הדעת המרובות שבתיק שרובן המכריע קובע כי הפגוש הפגוע לא הוחלף בפגוש חדש בעוד השמאי אבוטבול הוא השמאי היחיד שבאופן תמוה לא יכול היה להחליט בוודאות בעניין ואף קבע כי הפגוש נראה כחדש (עמ' 10לפסק הדין). בית המשפט דחה את תביעתו הנגדית של השמאי לפיה התובעים ביצעו כלפיו עוולה של הוצאת דיבה. אבוטבול ערער על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי (ע.א. 18/96). בערעור מצא בית המשפט המחוזי שעילת התביעה שהעלה השמאי כנגד המוסך באותה תביעה שכנגד לא נדונה והורה על החזרת התיק לבית המשפט קמא לבירורה. בהתאם, נתן בית משפט השלום ב- 18/11/97(כב' סגן הנשיא השופט חרסונסקי) פסק דין נוסף לעניין המחלוקת בין אבוטבול למוסך במסגרת התביעה שכנגד שהגיש אבוטבול. על פסק דין אחרון זה שניתן ב- 18/11/97נסוב הערעור שבפנינו. .2בפסק הדין שניתן לגבי התביעה שכנגד שהגיש השמאי נגד המוסך ב- 18/11/97מציין בית משפט השלום כי השמאי מבקש שהמוסך יפצה אותו עבור נזק שנגרם לו בעילה לפיה המוסך היה אמור לצפות את האפשרות כי מעשה התרמית אשר ביצע והטעיית בעלי הרכב יגרמו לשמאי את הנזקים אשר נגרמו לו בפועל הכוללים נזקים ממוניים עקיפים וישירים כגון פגיעה בשמו הטוב ובמוניטין שצבר. בית משפט השלום, ציין, בצדק, כי השאלה המונחת לפניו היא האם אמור היה המוסך לצפות כי בהתנהגותו ובמעשה התרמית שלו יביא לפגיעה ולנזק לתובע, או, במלים אחרות, האם היה המוסך אמור לצפות כי מעשיו יביאו לכך שבעלי הרכב יתלו את האשם (בין השאר) בשמאי, יתלוננו עליו לחברת הביטוח ויגרמו לפיטוריו, ואם כן, אזי התרשל המוסך כלפי השמאי בכך שלא צפה אפשרות זו. בית משפט השלום לא קיבל את טענת השמאי וציין כי איננו סבור שהמוסך היה אמור לצפות את השתלשלות הענינים. לגישת בית המשפט לא יכול היה המוסך לצפות את תוצאות הבדיקה של התובע שכנגד שקבע כי לא ניתן לדעת אם מדובר בפגוש חדש או משופץ, כי הנחת המוצא היא שלא היתה קנוניה בין המוסך לשמאי ולכן הסבירות כי השמאי אבוטבול יהיה היחיד שלא יכול לקבוע אם הפגוש הוחלף או לא הינה קטנה ביותר ולא ניתן לדרוש דבר כזה מן המוסך. עוד מציין בית המשפט כי המוסך לא יכול היה לצפות כי הדבר יעלה את חמת בעלי הרכב ויגרום לכך שהם יאמינו שמדובר בקנוניה נגדם וכתוצאה מכך יגרמו לפיטוריו של השמאי וינהלו נגדו מסע הכפשות. בית המשפט הוסיף וציין כי לא לכל נזק יש אשם בדיני הנזיקין וכי למרות שלשמאי נגרם נזק הרי אינו יכול לתבוע את נזקו מן המוסך שכן המוסך לא יכול היה ולא צריך היה לצפות, למרות מעשיו כלפי בעלי הרכב, את מהלך הדברים שיביא לקרות הנזק האמור היינו לפגיעה בשמאי שכל תפקידו היה לתת חוות דעת השייכת לתחום מקצועו. לאור הנ"ל נדחתה התביעה שכנגד כנגד המוסך. .3טוען השמאי המערער כי מכוח הראיות שהוצגו בפני בית המשפט השלום ועל פי קביעות בית המשפט בפסק הדין שנתן עוד ב- 29/11/95עולה כי המוסך אחראי לנזקיו בין היתר מכוח עוולת התרמית ו/או הרשלנות. עיקר גישת השמאי היא כי המוסך צריך וחייב היה לצפות כי במעשה התרמית שלו כלפי השמאי עלול להגרם לשמאי נזק, כי אין צורך שהמעוול יצפה את אופן השתלשלות הענינים של גרימת הנזק במדוייק, כי המוסך התמיד בטענותיו כי החליף את הפגוש גם לאחר שעבודת השמאי הופסקה בחברת הביטוח ובעת הדיון בבית המשפט. עוד נטען כי על מי שמטעה בעל מקצוע מוטלת האחריות לשאת בנזק שיגרם לבעל המקצוע עקב ההטעיה ומצג השווא וכי אין הצדקה לפטור את מי שמבצע מעשה תרמית והטעייה מכוונים מאחריות לנזק שנגרם עקב מעשיו וכי על המוסך היה לצפות כי התובעים (בעלי הרכב) יחשבו שמדובר בקנוניה נגדם ויגרמו לפיטורי המערער ואף כי אם ההטעייה תצליח והשמאי יפעל על פי המצג המטעה הרי הנזק הוא צפוי ובר פיצוי. המוסך סבור מאידך, כי יש לדחות את הערעור וטוען בעיקרו כי מעבר הזמן והנסיבות שעיקרן מעשי בעלי הרכב, שתבעו את השמאי בגין הטעייה תרמית והתרשלות בטענה שקבע כי הפגוש הוחלף בחדש, מנתקים את הקשר בין מעשי המוסך לנזקו של השמאי וכי המוסך לא יכול היה לצפות את השתלשלות הענינים היא פעולת בעלי הרכב כנגד השמאי. .4בתצהירו של השמאי, עליו לא נחקר במסגרת הסכמה שהושגה בין הצדדים, פירט השמאי את נזקיו הנטענים וציין כי בעלי הרכב פנו לכל הגורמים בחברת הסנה וטענו כי ביצע קנוניה עם המוסך בכך שאישר החלפת הפגוש במכונית וכי טענו כי השמאי קבע שהפגוש הוחלף ודרשו כי הסנה תנקוט נגד המעורבים בעניין באמצעים ואף פנו לאנשי כלבוטק בטלויזיה הישראלית בטענות בדבר הקנוניה. בפסק הדין מציין השופט כי אין מחלוקת על כי עקב תלונת בני הזוג קוטקין הפסיקה חברת הביטוח לספק לשמאי עבודה במשך 8חודשים, כי הפסיד הכנסתו, שמו הטוב נפגע ונגרם ערעור בכל תחומי חייו (עמ' 17). טוען השמאי כי נזקו בא לו כתוצאה ממעשה המרמה של המוסך. הטענה היא כי משקבע בית המשפט כי השמאי לא חיווה דעתו מעולם כי הפגוש הוחלף אלא בפעם הראשונה כשנשאל על כך לא יכול היה לקבוע ממצא החלטי ומשקבע כי הפגוש לא הוחלף בפגוש חדש אלא תוקן בניגוד להוראות השמאי שהורה על החלפתו ומשלא הובאו כל ראיות התומכות בגירסה של קנוניה ורמאות בין השמאי למוסך, בעוד המוסך טען לאורך כל הדרך כי הפגוש הוחלף על פי הוראות השמאי, אחראי המוסך לנזקי השמאי. .5אין חולק כי בטענת המוסך כי הפגוש הוחלף ביצע המוסך מעשה תרמית, הן כלפי התובעים והן כלפי השמאי שנקרא על ידי חברת הביטוח לבדוק את הנזק וכזכור נמצא המוסך אחראי בתביעת ה"ה קוטקין. המוסך אף ביצע מעשה התרשלות כלפי השמאי שכן בעמידה על כך שהפגוש הוחלף לא פעל כאדם סביר ונבון באותן הנסיבות ואף לא השתמש במשלח ידו כבעל מוסך במיומנות ולא נקט מידת זהירות שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן הנסיבות. מעשה ההתרשלות הוא הוא התרמית בה מדובר, קרי, עמידה על טענה לא נכונה לפיה הפגוש הוחלף. המוסך טוען כי מעשיהם של בעלי הרכב הם שגרמו לנזקו של השמאי וכי במעשים אלה ניתקו את הקשר הסיבתי בין מעשה המוסך עצמו לבין נזקו של השמאי. איני רואה ממש בטענת המוסך לפיה משך הזמן שעבר עד לפעולתם של בעלי הרכב כנגד השמאי, מביא לניתוק הקשר ויש לדחות טענה זו ולו מאחר שאין במספר החודשים שעברו כדי להצדיקה. מאידך, שאלה היא האם הוכח קשר סיבתי בין מעשי המוסך לנזקו של השמאי. בעניין זה אין דעתי כדעת בית משפט השלום ולהלן אסביר. .6השאלה היא האם צריך היה המוסך לצפות כי עמידתו על גירסה שאינה נכונה עשויה להביא בעקבותיה טענות חמורות כנגד השמאי מצד בעלי הרכב בדבר קנוניה בין השמאי למוסך, מקום שהשמאי היה היחיד מבין חמישה שמאים שמצאו כי הפגוש לא הוחלף. לדעתי התשובה לשאלה זו הינה בחיוב. .7עיון בכתב התביעה שכנגד מראה כי עילת התביעה שהעלה השמאי כנגד בעלי הרכב שונה היא מזו שהעלה כנגד המוסך. בעוד כלפי בעלי הרכב נטען כי הפניה אל אנשי הסנה בטענה של קנוניה בין השמאי למוסך מתבססת על טענת בעל הרכב כי השמאי קבע כי הפגוש הוחלף הרי ביחס למוסך טען השמאי כי הוא אחראי לנזק לאור מעשה התרמית שביצע בהציגו מצג כוזב ובכך שלא חזר בו מהמעשה שעשה, לא בדק את הטענות כראוי ולא וידא כי הפגוש לא הוחלף ונהג באופן כללי ברשלנות. .8כזכור, בתצהירו של השמאי ציין כי לא יכול היה לקבוע בוודאות אם הפגוש הוחלף או לא (סעיף 5ג'). המוסך טען כי הפגוש הוחלף. במצב זה גם אם לא חיווה השמאי את דעתו כי הפגוש הוחלף הרי חוות דעתו יכלה להתיישב עם עמדת המוסך כמו גם עם עמדת בעלי הרכב. עיון במסמכים שצורפו לתצהיר התובע מראה כי חשדו של התובע התמקד בכך שמשולמים על ידי חברת הביטוח כספים עבור החלפת פגוש בעוד החלפה כזו לא מתבצעת בפועל. גם אם התברר שהפגוש לא הוחלף וגם אם התברר שהשמאי לא חיווה דעתו כי הפגוש הוחלף עוררו הנסיבות את חשדו של התובע שפעל במקומות שונים באופן שהזיק לשמאי. בית המשפט קבע (פסק הדין מ-29/11/95) כי לא הובאו כל ראיות התומכות בגירסת קנוניה ורמאות בין השמאי למוסך ולא ראה רשלנות מקצועית בפעולת השמאי ובפסק הדין מ- 18/11/97ציין כי שמאי רכב אמור לזהות נזקים בכלי רכב ולאמוד את שווים וכי זהו תחום עיסוקו גם אם ככל מומחה אחר, עלול השמאי לטעות. .9הסעיף העוסק בשאלת הקשר הסיבתי בין מעשה העוולה לנזק בפקודת הנזיקין (נוסח חדש) הוא סעיף 64לפקודה ואביאו להלן: " .64גרם נזק באשם "אשם" הוא מעשהו או מחדלו של אדם, שהם עוולה לפי פקודה זו, או שהם עוולה כשיש בצדם נזק, או שהם התרשלות שהזיקה לעצמו, ורואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו, אם היה האשם הסיבה או אחת הסיבות לנזק; אולם לא יראוהו כך אם נתקיימה אחת מאלה: (1)... (2) אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק; (3)..." לדעתי בכך שהמוסך טען כי הפגוש הוחלף והמשיך וטען כי כך הוא אף בעת הבאת הראיות, כלומר, הציג מצג כוזב בעניין הפגוש, גרם המוסך לפעולת בעלי הרכב. לו הודה המוסך כי הפגוש לא הוחלף, כמו גם, לו טרח לוודא את המצב לאשורו, לכאורה, לא היו בעלי הרכב טוענים לקנוניה ולמרמה בין השמאי למוסך, הוא שעמד ביסוד פעולתם כנגד השמאי. לולא עמד המוסך על דעתו כי הפגוש הוחלף אף לא היה מקום למצב בו השמאי נמצא חסר יכולת לקבוע עמדה החלטית בעניין זה. קשר סיבתי עובדתי בין מעשי המוסך לנזק שנגרם לשמאי, התקיים. .10שאלה נפרדת היא שאלת הקשר הסיבתי המשפטי. טוען המוסך כי פעולת התובעים היתה משום הסיבה המכרעת לנזק במובן סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין שהובאה לעיל. "הסיבה המכרעת" נקבעת על פי אמות מידה משפטיות במרכזן עומדים שלושה מבחנים חילופיים; מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר (ע"א 576/81, בן שמעון נ' ברדה, פד"י לח(3) עמ' 1). הלכה היא כי אין בעובדה כשלעצמה שנזק נגרם במישרין על ידי מעשה רצוני של אדם אחר כדי לפטור את המזיק מאחריות. מעשה רצוני של אדם אחר לא יהא סיבה מכרעת לנזק אלא אם לא היה בגדר הצפיות. אין במעשה רשלני של אדם אחר, הגורם במישרין לתאונה, כדי לנתק קשר סיבתי בינה לבין מעשה המזיק הראשון שיצר את הסיכון היה וקרות התאונה הוא עצם הדבר שעלול היה להתרחש עקב רשלנותו של המזיק הראשון ואשר חובתו היתה לחזותו מראש (ראה ע"א 557/82, מדינת ישראל נ' אביטן, פד"י מא(1) עמ' 563, ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה, פד"י לח(3) עמ' 1בעמ' 7, ע"א 350/77, כיתן בע"מ נ' וייס, פד"י לג(2) עמ' 785, ע"א 23/61,26, סימון נ' מנשה, פד"י יז עמ' 449בעמ' 467וכן ע"א 248/86, עז' לילי חננשווילי ז"ל נ' רותם, פד"י מה(2) עמ' 529). .11האם פעולת התובעים בתלונותיהם לחברת הביטוח היתה עניין צפוי כתוצאה מהמצג הכוזב שהציג המוסך או עניין שעל המוסך היה חובה לצפותו? לדעתי התשובה לשאלה זו הינה בחיוב ומתחזקת אני בדעתי לאור העובדה שמדובר במצג מתמשך שהושם לו קץ רק בפסיקת בית המשפט. פעולת התובעים בהתלוננם על ארועה של קנוניה צריכה היתה להיות בגדר הציפיות הסבירה של אנשי המוסך. כך הוא גם אם מקורה של פעולת התובעים באי הבנה (כפי שקבע בית משפט השלום). התובעים לא היו זרים למעשה התרמית. התרמית בוצעה כלפיהם כמו גם כלפי השמאי. בהקשר זה יוזכר כי גם מקום שפעולת הזר הינה פלילית יש ולא יהא בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין מעשי המזיק המקורי לנזק כאשר כל מקרה יבחן על פי נסיבותיו. השמאי, שהיה בעל מקצוע שנקרא לבדוק את הנזק מטעם חברת הביטוח, היה מי שנזקק לעמדת המוסך ואף בגדר מי שהמוסך בעצמו חב כלפיו חובת זהירות. על המוסך היה לצפות כי השמאי עלול להיות מוטעה על ידי המוסך ואף כי בעלי הרכב עשויים להסתמך על המצג ולפעול כנגד השמאי כפי שפעלו. כך מורים גם מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר. על כן אין מקום לומר כי במעשי התובעים (בעלי הרכב) ניתקו את הקשר הסיבתי בין מעשה המוסך לנזקו של השמאי. בהקשר זה יצויין כי לעניין פרטי הנזק עצמו אין המזיק צריך לצפות את כל פרטי עלילות הנזק ודי הוא שיצפה או שיהא עליו לצפות את תהליך גרימתו הכללי של סוג הנזק שנגרם (ע"א 3058/93, 2757/93, שרון ואח' נ' או.אר.אס כוח אדם בע"מ, פד"י מט(2) 781בעמ' 791וכן ע"א 576/81, בן שמעון נ' ברדה, פד"י לח(3) בעמ' 1עמ' 9). בעוד צודק בית משפט השלום בציינו כי לא לכל נזק יש אשם בדיני הנזיקין הרי במקרה שבפנינו, עמד השמאי בדרישת הוכחת קשר סיבתי בין מעשי המוסך לנזק ומסקנתי היא כי המוסך חב בהטבת נזקי השמאי עד כמה שהוכחו. .12השמאי אמנם מסר בתצהירו על נזקים שונים ולא נחקר על הנטען שם אך אין בתצהיר על נספחיו משום ראיה מספקת כדי הוכחת ההפסד הכספי הנטען בצורה מדוייקת. מאידך יש לקבל כי במשך 8חודשים לא קיבל השמאי עבודה מחברת הסנה ואף כי נגרם לו נזק בלתי ממוני בגין עוגמת נפש ופגיעה בשמו. נראה לי כי נכון יהיה לאמוד את נזקי השמאי באופן גלובלי והייתי מציעה לחברי לקבוע כי נזקיו עומדים על 000, 35ש"ח להיום. עוד הייתי מציעה כי המוסך ישא בהוצאות השמאי בערעור בסכום של 000, 5ש"ח בתוספת מע"מ כחוק. .13אשר על כן דעתי היא, וכך הייתי מציעה לחברי, כי יש לקבל את הערעור ולקבוע כי מוסך האחים נג'אר בע"מ ישלם לאבי אבוטבול סכום של 000, 35ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום וכן הוצאות משפט בסכום של 000, 5ש"ח בתוספת מע"מ כחוק. אני מסכים לתוצאה אליה הגיעה חברתי, כב' השופטת חפרי-וינוגרדוב. בלי לקבוע עמדה סופית בשאלה, אם מלכתחילה בעת שהציגו את המצג הכוזב בדבר החלפת הפגוש לראשונה, יכלו בעלי המוסך לצפות את התנהגות בעלי הרכב, שהאשימו את השמאי בקנוניה והפיצו דיבתו רעה, דיני בכך שעמידתם העקבית והעיקשת של בעלי המוסך על גירסתם הכוזבת היוותה תרמית שהלכה והתמשכה גם במועד בו כבר היה גלוי לעין כל, כי בעלי המכונית מפרסמים חומר המזיק לשמאי וזאת על לא עוול בכפו. בשלב זה של השתלשלות הענינים, אין כבר לדבר רק על חובה (או יכולת לצפות) מצד בעלי המוסך, אלא על ידיעה בפועל. ובודאי שאי חזרתם של בעלי המוסך מגירסתם השקרית מהווה המשך ביצוע העוולה של תרמית, תוך ידיעה שהיא גורמת נזק לצד שלישי. ככזו היא מטילה על המעוול חובה לפצות את אותו צד שלישי, קרי השמאי, ושאלת הקשר הסיבתי בנסיבות אלה, אינה יוצרת כל קושי. השופט עודד גרשון: אני מסכים לתוצאה אליה הגיעה חברתי כב' השופטת חפרי-וינוגרדוב ולדברי חברי אב בית הדין כב' השופט ד"ר ביין. לפיכך הוחלט כמפורט בחוות דעתה של כב' השופטת ר. חפרי-וינוגרדוב. נזיקין