פינוי דייר מוגן בעסק

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פינוי דייר מוגן בעסק:

א. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט יהושע רטנר) מיום 3.2.09 בת.א. 4344/06, לפיו קיבל בית משפט קמא את תביעתו של המשיב לפינוי המערער מנכס אותו החזיק כדייר מוגן, עקב נטישה.

ב. המשיב הוא הבעלים של נכס מקרקעין המצוי בשד' מוריה שבחיפה ומשמש כחנות ו/או משרד לשימוש עיסקי (להלן: "הנכס"), שהושכר למערער לפי חוזה מתאריך 13.5.79 בשכירות מוגנת. בהתאם לחוזה שילם המערער למשיב דמי מפתח בסכום של 300,000 ל"י, וכן חוייב בתשלום דמי שכירות חודשיים בסכום של 5,500 ל"י. מטרת השכירות נקבעה ל"עסק ומשרד שירותים והפצה".

ג. בתובענה לפינוי הנכס ולתשלום דמי שכירות ראויים טען המשיב שהחל משנת 2002 אין המערער עושה כל שימוש בנכס, ולחלופין, אינו עושה בו שימוש כפי שנקבע בחוזה השכירות. עוד נטען על ידי המשיב שהנכס ננטש על ידי המערער.

הסעד שביקש המשיב הוא פינויו של המערער מן הנכס והחזרת החזקה לידיו, ולרבות תשלום דמי שכירות ראויים.

ד. המערער ציין שמזה שנים רבות אין לו חוב של דמי שכירות כלפי המשיב ולא התגבשו התנאים הקבועים בדין המזכים את המשיב לקבל את הסעד של פינוי הנכס ו/או תשלום דמי שכירות ראויים.

ה. המשיב גם טען שחוקר מטעמו עקב אחר הנכס במשך כמעט שלוש שנים, החל מיום 3.9.02 עד 6.7.05 ולפי מעקב זה לא נצפתה בנכס כל פעילות עסקית. לא נצפו בנכס בני אדם בעת עבודתם, או בני אדם המגיעים או העוזבים את הנכס, ולא נצפתה סחורה המסופקת לנכס או המוצאת מן הנכס, ולמעשה נראה המקום נטוש.

ו. ראיה נוספת שהובאה בפני בית משפט קמא היתה שאספקת המים לנכס מנותקת מזה מספר שנים, כך גם לא היתה אספקת חשמל לנכס מיום 3.9.02 עד 6.7.05, ולאחר מכן מיום 1.12.05 עד 31.1.06. המערער לא סתר ראיות אלה, אם כי טען שהוא סיפק חשמל לנכס באמצעות גנרטור.

ז. באשר לחשבון הטלפון המצוי בנכס, עלה מן הראיות שהוגשו לבית משפט קמא שהחיובים הינם בגין תשלום קבוע בלבד, בתוספת שקלים בודדים בעבור שיחות. המערער לא הכחיש זאת, אך טען שקו הטלפון שימש את העסק לשיחות נכנסות בלבד ולא לשיחות יוצאות.

ח. עוד עלה מן הראיות שהמערער לא שילם ארנונה בגין הנכס במשך כ-10 שנים, ונכון לסוף שנת 2006 הצטבר חוב ארנונה של כ-150,000 ₪. המערער לא הכחיש זאת אך טען שהגיע לאחרונה להסדר עם העיריה והחוב מסולק בפריסה לתשלומים.

ט. המשיב גם טען שאין לעסק דו"חות כספיים, רשימת לקוחות וספקים, ואין פעילות עסקית המוצאת את ביטויה במסמכים כלשהם. גם בעובדות אלה הודה המערער.

י. המערער הכחיש את כל טענות המשיב וטען כי מעולם לא נטש את הנכס, וכי מאז כריתתו של חוזה השכירות, הוא עושה בו שימוש עסקי על פי מטרות השכירות, מחזיק בו ריהוט, ציוד וסחורה, וממשיך לבקר בו, אף שמדובר בשימוש מועט, כשלטענתו, די בהבאת ראיות המלמדות על שימוש מינימלי ביותר במושכר על מנת לשלול את טענת הנטישה.

י"א. המערער הפנה להליכים קודמים שהתנהלו בין הצדדים ושבמסגרתן נדחו תביעות פינוי שהוגשו כנגד המערער, וזאת בת.א. (שלום חיפה), 2409/82 (מוצג מע/1), וכן ת.א. (שלום חיפה) 11181/94, מיום 13.8.98, כשערעור על אותו פסק דין נדחה בע.א. (מחוזי חיפה) 4116/99 .


י"ב. עוד טען המערער כי לא זו בלבד שהמשיב לא הוכיח שהוא נטש את הנכס, אלא שהמשיב כלל לא הרים את הנטל המוטל עליו לשכנע את בית המשפט שהמערער נטש את הנכס על מנת שלא לחזור.

י"ג. המערער טען כי אין מקום להסתמך על עדותו היחידה של החוקר מטעם המשיב, שהינו עד מעוניין אשר קיבל שכר עבור עדותו, ואשר הקלטות שצילם לא היו ניתנות לצפיה, באופן שמשקל עדותו הוא אפסי.
המערער ציין כי התמונות שצולמו על ידי החוקר אינן מעידות כלל על נטישת הנכס. לא ניתן להבין מן התמונות באיזה מועדים הן צולמו, ולכן יש לייחס לראיות אלה משקל ראייתי נמוך ביותר, אם בכלל.

י"ד. בית משפט קמא, אשר קיבל את טענות המשיב, ציין בפסק דינו כי המשיב הביא בפניו ראיות כבדות משקל לתמיכה בטענתו לפיה אין המערער עושה שימוש עסקי כלשהו בנכס. בית משפט קמא גם עמד על כך שהחוקר מטעמו של המערער אשר העיד בפניו עשה רושם אמין, ולפי עדות זו נעשה מעקב רצוף על הנכס במשך כמעט שלוש שנים וממנו עולה שרוב הזמן אין בנכס כל פעילות עסקית, הכל כמפורט בפיסקה 12 לפסק דינו של בית משפט קמא.

ט"ו. בית משפט קמא עמד בפסק-דינו על כך שהנכס מנותק מזה שנים מאספקת מים ובמשך שנים לא מעטות גם מאספקת חשמל סדירה. מזה כ-10 שנים אין המערער משלם ארנונה בגין הנכס וחובו עומד על כ-150,000 ₪. קו הטלפון המחובר לנכס כמעט ואינו פעיל והוא מחוייב בגין התשלום הקבוע בלבד (ללא קשר לשימוש בפועל בקו), ובתוספת סכומים זניחים של שקלים בודדים מידי פעם בגין שיחות.

עובדות אלה יש בהן, לפי קביעת בית משפט קמא, כדי לחזק מאד את גירסת המשיב שאין כל עסק פעיל המתנהל בנכס על ידי המערער או כל אדם ו/או גוף אחר.

המערער עצמו הודה בכך שאין דו"חות כספיים ו/או רשימת לקוחות ו/או ספקים של העסק אותו הוא מנהל, על-פי גירסתו, בנכס.

בכל הראיות האלה ראה בית משפט קמא חיזוק לגירסת המשיב, ומנקודה זו ואילך עבר בית-משפט קמא לבחון את גירסת המערער.

ט"ז. הטענה המרכזית של המערער היתה שהנכס היווה עבורו מעין נקודת תצוגה, ומעין משרד חלקי, ששימש אותו במסגרת עבודתו כמנהל בחברת בניה. המערער נמנע מלציין את זהות חברת הבניה בעדותו הראשית, וטען כי נהג לפרסם דירות למכירה של אותה חברת בניה, והפנה את הלקוחות הפוטנציאליים למספר הטלפון של הנכס. משהתקשרו לקוחות נהג המערער להגיע לנכס, שם יכלו הלקוחות לצפות בדגם של הדירות ושל אתר הבניה, וכן בדגמי ריהוט ואביזרי בניה, ולפגוש נציג מכירות לצורך ביצוע רכישת דירה.
כמו כן שימש הנכס את המערער, לגירסתו, כמקום לאחסנה שוטפת של רהיטים ואביזרי בניה. בתשובותיו לשאלון אף טען המערער שהנכס משמש גם למגורים.
לגירסת המערער שימושו בנכס איננו יום יומי אלא רק כשמתעורר צורך לאחסן רהיטים או להשתמש בנכס כמקום תצוגה עבור חברת הבניה בה הוא מועסק, והוא עצמו נמצא בנכס לפחות פעמיים בשבוע.

י"ז. בית משפט קמא קבע שגירסת המערער באשר לשימוש העסקי (או למעשה כל שימוש אחר) בנכס, איננה אמינה. העובדות הפשוטות כפי שהוכחו, שוללות, לפי קביעת בית משפט קמא, את גירסתו של המערער בדבר שימוש עסקי בנכס. כך, למשל, לא היתה אספקת חשמל לנכס במשך שנים רבות, ואין אפשרות לקיים פעילות עסקית כנטען על ידי המערער ללא אספקת חשמל. באשר לאספקת חשמל באמצעות גנרטור – דחה בית משפט טענתו זו של המערער בציינו שהיא עלתה לראשונה בעדותו של המערער בפני בית המשפט ולא צויינה בתצהיר עדותו הראשית, ולמעשה זו עדות כבושה, בנושא חשוב, ואין היא אמינה כלל.

י"ח. עוד הוסיף בית משפט קמא שהפעילות העסקית הנטענת על ידי המערער מחייבת אספקת מים מינימלית לנכס, כגון לצורכי נקיון בסיסי ושתיה. דא עקא, ניתוק זרם המים לנכס במשך שנים רבות מחליש גם הוא את גירסת המערער.

י"ט. יתר על כן: המערער לא הציג בפני בית משפט קמא כל חומר פרסומי המופנה ללקוחות פוטנציאליים של חברת הבניה למספר הטלפון המותקן בנכס.
גם אין על גבי הנכס שלט פרסומי או אמצעי הכוונה אחר לטובת לקוחות פוטנציאליים של חברת הבניה. חלון הראווה של הנכס מכוסה באופן כמעט מוחלט בכרזות בחירות והדעת נותנת שאילו היה הנכס משמש כנקודת תצוגה או מכירה של חב' בניה היה נעשה שימוש בחלון הראווה לטובת מטרה זו.
עוד התייחס בית משפט קמא לכך שחלון דלת הכניסה לנכס משמש לטובת חומר פרסומי של העסק השכן, ללא כל קשר לפעילות העסקית שהמערער טוען לה,ועוד עמד בית משפט קמא על כך שתליית שלט פרסום של העסק השכן על דלת הכניסה של הנכס עלולה להטעות לקוחות פוטנציאליים של חב' הבניה שעלולים לחשוב כי לא הגיעו למקום הנכון, דבר הנוגד את האינטרס של המערער.

בכל אלה ראה בית משפט קמא החלשה של גירסת המערער, זאת בנוסף לכך שהמערער גם לא שילם ארנונה עירונית במשך כ-10 שנים.

כ. המערער הביא לעדות, בנוסף לעדותו הוא, ארבעה עדים לתמיכה בגירסתו. בית משפט קמא, לאחר שהביא את תמצית עדותם, והתמקד בחקירותיהם הנגדיות, קבע לגבי כל אחד מהם, שעדותו ניתנה כדי לסייע למערער על רקע היכרות אישית ולא על מנת להעיד על העובדות כהוויתן, וכי אינו מוצא בעדותם תמיכה מספקת לגירסתו של המערער.

כ"א. בית משפט קמא ציין כי טענת המערער שהוא מצוי בנכס לפחות פעמיים בשבוע איננה אמינה, וכי מעדות החוקר שהסריט את הנכס במשך כמעט שלוש שנים לא נצפתה פעילות של בני אדם בנכס. עדות החוקר עשתה רושם אמין על בית המשפט, על אף שהדיסקים שהפיק מהמצלמה, לא היו ניתנים לצפיה, למעט דיסק אחד שניתן היה לצפות בו על גבי המחשב האישי של החוקר הפרטי (כעולה מהערת בית המשפט בעמ' 24 סיפא לפרוט' בית משפט קמא מיום 8.1.09).

כמו כן לא הביא המערער לעדות אף לקוח לכאורה של העסק אותו ניהל בנכס, וגם בכך ראה בית משפט קמא החלשה של גירסת המערער. כן ציין שהמערער אף טען בתשובות לשאלון שהנכס משמש אותו למגורים, אך בעדותו הראשית לא חזר המערער על טענה זו שאין לה יסוד, אך בעצם העלאתה ראה בית משפט קמא משום פגיעה באמינות המערער.

כ"ב. בית משפט קמא קבע שהמערער אינו מקיים את תנאי השכירות מבחינת החזקה בו לצורך עסק, אף אם ממשיך המערער להחזיק פיזית בנכס ומגיע אליו לצרכיו הפרטיים לעיתים רחוקות, הרי שהנכס ננטש על ידי המערער ככל שהדבר אמור בהקשר של ניהול עסק. הוכח גם שאין המערער מתכוון לנהל בנכס עסק בעתיד, ועל פי הטענה שלו עצמו הוא לא מתכוון לקיים בנכס כל פעילות שלא התקיימה בו עד כה.

כ"ג. בית משפט קמא קבע על יסוד הראיות שהובאו בפניו שהמערער לא ניהל בעסק כל פעילות עסקית, אף לא "מעט מזעיר", לפחות מאז 2002 עד מועד פסק הדין (פברואר 2009) והמסקנה היא שאין הנכס משמש את המערער למטרה העסקית שהוגדרה בחוזה השכירות: "עסק ומשרד שירותים והפצה" או כל פעילות עסקית אחרת.
הנכס משמש את המערער, לפי קביעת בית משפט קמא, לצרכים אישיים באופן מועט כשהוא מאחסן בו מידי פעם ריהוט או ציוד ישן, וכי הוא מגיע לנכס לעיתים רחוקות, ובוודאי שלא בתדירות של פעמיים בשבוע.

כמו כן ציין בית משפט קמא שאפילו מתקיימת פעילות עסקית כלשהי בנכס, כי אז גם לגירסת המערער פעילות זו היא של חברת הבניה בה מועסק המערער, ולא שלו באופן עצמאי, והרי דייר בשכירות מוגנת אינו רשאי להשכיר את הנכס בשכירות משנה או אף להתיר שימוש משנה, שהינו שימוש עסקי, לאחר.

כ"ד. המערער טען שמאז נדחתה תביעת הפינוי כנגדו בעילה דומה בפסק דין מיום 13.8.93 (ת.א. 11181/94), שאושר בע.א. (מחוזי חיפה) 4166/99, לא השתנה דבר, וכפי שנקבע אז שהוא עושה שימוש עסקי בנכס כך גם המצב כיום.

בית משפט קמא דחה טענה זו בציינו שהמצב בתיק נשוא הדיון שונה, הואיל ובית המשפט שמע עדים וכן הוגש חומר ראיות, שלא היה קיים בהליך הקודם. בית משפט קמא קובע חד משמעית כי הוא שוכנע שהמערער לא עושה בנכס כל שימוש במסגרת מטרת השימוש המוזכרת בחוזה השכירות ואף לא קרוב לכך, ולכן אין בפסק הדין הקודם כדי לסייע למערער.

כ"ה. עוד קבע בית משפט קמא שהמשך החזקת המערער בנכס מנוגדת לרצונו של המשיב, ונעשית למרות הסתייגותו של המשיב, שממשיך לעמוד על טענתו לנטישה מצד המערער. בנסיבות אלה המשך קבלת דמי השכירות איננה בבחינת ויתור מצד המשיב על טענה כלשהי מטענותיו בהליך זה, כולל הנטישה.

כ"ו. בית-משפט קמא קבע כי הוכח שפרנסתו של המערער איננה מושתתת על הנכס, והוא איננו מפיק ממנו כל רווח. פרנסתו של המערער היא במסגרת עבודתו כמנהל בחברת בניה, כפי שהוא עצמו העיד, ללא קשר לנכס, ואף הוכח שלמערער אין כל כוונה לעשות בעתיד שימוש עיסקי בנכס לפרנסתו.

כ"ז. על יסוד ההלכה הפסוקה, מציין בית-משפט קמא שיש להביא בחשבון את מה שהוסכם בחוזה השכירות בין המשכיר לבין השוכר, ולבדוק האם השימוש שמתבצע בנכס הוא אכן למטרת שימוש שלמענו הנכס הושכר. בענייננו, כשבוחנים פרטים אלה, המסקנה אליה הגיע בית-משפט קמא היא, שהמערער איננו עושה כל שימוש בנכס לטובת המטרה שלמענה הושכר הנכס, ולפיכך, המערער הוא בבחינת נוטש.

כ"ח. לסיכום הגיע בית-משפט קמא למסקנה, שלפי הראיות אותן הציג המשיב בבית-משפט קמא עולה באופן ברור למדי, שמאז שנת 2002 לפחות לא עשה המערער כל שימוש בנכס שהינו במסגרת השימוש המוסכם על-פי חוזה השכירות המוגנת, או אף קרוב לשימוש זה.
הראיות שהובאו מטעם המערער לא סתרו את ראיותיו של המשיב, ואף חיזקו אותן במידה רבה.

כ"ט. בית-משפט קמא קבע עוד, שהמערער לא עשה כל שימוש עסקי בנכס במשך שנים רבות, ואף הוברר שאין בכוונתו לעשות שימוש כזה בעתיד. לכן, בנסיבות אלה, יש לראות את המערער כמי שנטש את הנכס על פי חוזה השכירות, נטישה המזכה את המשיב בהשבת הנכס לידיו.

ל. מן הטענות המשפטיות שהעלה המערער, קיבל בית-משפט קמא רק את הטענה באשר להעדר זכאות המשיב לשכר דירה ראוי, מעבר לדמי השכירות המוגנים. בית-משפט קמא מציין, בהתאם לפסיקה, שכל עוד לא ניתן פסק-דין של פינוי נגד הדייר, נחשב הדייר כמחזיק כדין בנכס. לכן, אין בעל הבית זכאי לדמי שכירות ראויים, מעבר לשכר הדירה המוגן.
מטעם זה דחה בית-משפט קמא את תביעתו של המשיב לדמי שכירות ראויים, וזאת עד למועד הפינוי שייקבע בפסק-הדין.

ל"א. על יסוד כל אלה הורה בית-משפט קמא למערער לפנות את הנכס נשוא הדיון ולהחזירו לידי המשיב בתוך 45 יום ממועד פסק הדין.

ל"ב. המערער מיאן להשלים עם פסק דינו של בית-משפט קמא וערעורו מונח בפנינו.

המערער טוען שעסקינן בצדדים הקשורים בחוזה שכירות מוגנת, ובגין שכירות הנכס שילם המערער דמי מפתח. ראוי היה לבחון את טענותיו של המשיב באופן קפדני, בהתייחס לעברם המשותף של הצדדים ולהביא בחשבון שמדובר בתביעה חוזרת של המשיב כנגד המערער.

לטענת המערער תביעתו הנוכחית של המשיב איננה שונה מזו שהוגשה כבר בעבר, בעילה של נטישה, ואשר נדונה ונדחתה (מוצג מע/2). הנתונים כפי שהיו קיימים בעבר תקפים גם כיום ולכן, מדובר למעשה בניצול לרעה של הליכי המשפט על ידי המשיב.

טוען המערער שנטל ההוכחה בתביעה לפינוי נכס המושכר בשכירות לפי חוק הגנת הדייר הוא נטל כבד ביותר, והמשיב לא עמד בנטל זה. למעשה, המשיב הוא היחיד שלא העיד בפני בית-משפט קמא, ולגירסת המערער הדבר נעשה כדי להסתיר את מניעיו האמיתיים של המשיב, ולפיכך יש לזקוף לחובת המשיב את העובדה שהוא נמנע מלהעיד.

באשר למעקב שנעשה אחר הפעילות בנכס, ומסקנתו של בית-משפט קמא שמעקב זה מצביע על כך שהנכס ננטש, טוען המערער, שלא עלה בידי המשיב להציג כל חומר התומך בטענתו, וזאת בטענה של כביכול "כשל טכני", טענה שכלל לא הוכחה, ולא היה מקום לכך שבית-משפט קמא יסתמך על עדות יחידה של חוקר פרטי, שקיבל תשלום מן המשיב, ולא היתה הצדקה לבסס על עדות זו את סילוקו של המערער מן הנכס שבו החזיק 30 שנה.

עוד טען המערער שעדותו של החוקר על החומר המצוי בקלטת היא בבחינת עדות מפי השמועה. המשיב הבטיח להציג חומרים מצויינים, אך לא עשה כן.

מוסיף המערער, שגם בפסק-הדין הקודם בסוגייה זו, שניתן על-ידי כב' השופטת א. פריאל, נקבע כי המערער לא נמצא כל הזמן בנכס, אלא רק מידי פעם, לצרכי עסק שהוא מקיים בנכס. נוכח האמור, כך טוען המערער, ברור שאין המדובר בנטישה, והתמונות שהוצגו על-ידי החוקר אינן מלמדות על נטישת העסק. גם לא ניתן היה להבין באיזה מועדים צולמו התמונות, ולכן יש לייחס לראיות אלה משקל ראייתי נמוך ביותר, אם בכלל.

לטענת המערער, העובדות המתוארות בפיסקה 13 לפסק-דינו של בית-משפט קמא, אינן מהוות ראיה לנטישת הנכס. החשמל נותק, עקב בעיות של חדירת מים לבניין, מה גם, שהוצגו אסמכתאות לחידוש אספקת החשמל בחודשים יוני – יולי, וזאת בנוסף לגנרטור פרטי שהפעיל המערער, דבר שלא נסתר על ידי המשיב.

קיומו של חוב ארנונה אינו מלמד על נטישת המושכר, מה גם שהמערער העיד שהגיע להסדר פריסת חוב בעירייה, ועדותו לא נסתרה.

באשר לחשבון הטלפון, טוען המערער שהוא נוהג להתקשר לצורך עסקיו בעיקר באמצעות המכשיר הסלולארי, אך יחד עם זאת, עובדה היא, שמזה תקופה של 30 שנה קיים גם קו פעיל של "בזק" בנכס.

בשים לב לכל האמור, טוען המערער שבנסיבות המקרה שבפנינו לא מתקיים כל גורם אובייקטיבי המלמד על נטישת המושכר.

באשר לראיות שהביא המערער מטעמו, נטען בערעור שראיות אלה משכנעות ומלמדות על פעילות עיסקית בנכס.

המערער גם מפנה בטיעונו לאירוע הטרור בקו מס' 37 בשדרות מוריה בחיפה, אירוע שהתרחש מול הנכס ובמהלכו נפגע המערער, והדבר מגובה ברישום רפואי.

עוד טוען המערער שפסק דינה של כב' השופטת א. פריאל, שדחתה את תביעת הפינוי בשנת 1998, מהווה מעשה בית-דין לגבי הסוגייה הנדונה, ולא היה מקום לפתוח סוגייה זו מחדש לדיון, שהרי לא חלו שינויים מהותיים בנסיבות העניין.
גם לא היה מקום לאבחן בין הפעילות העסקית במושכר של המערער עצמו לבין פעילותו באמצעות חברה משפחתית בה משמש המערער כמנהל יחיד (פיסקה 41 של פסק הדין).

מוסיף המערער, כי הדרך בה הוא פועל כיום, היא גם הדרך שלפיה הוא פעל לפני 30 שנה, ולכן לא היה מקום להעלות סוגייה זו לדיון, וזאת מחמת השתק או מעשה בית-דין.

לטענת המערער, שגה בית-משפט קמא בפיסקה 42 של פסק-הדין משקבע כי המשיב לא ויתר על עילת הנטישה. לטענת המערער, קבלת דמי השכירות על-ידי המשיב מלמדת על הסכמתו של המשיב להמשך פעילותו של המערער בנכס במתכונתה הקיימת.

מוסיף המערער שבהתאם לפסיקה, כפי שגם הובאה בפסק-דינו של בית-משפט קמא, די בהבאת ראיות המלמדות על שימוש מינימאלי ביותר במושכר, על מנת להביא לדחיית טענת הנטישה.

עד כאן תמצית טענותיו של המערער.

ל"ג. המשיב טוען כי בית-משפט קמא קבע שהמערער נטש את הנכס ואיננו מקיים בו פעילות עסקית, וממילא חרג השימוש של המערער בנכס מן המוסכם בין הצדדים, על פי חוזה השכירות שביניהם.

המשיב טוען כי הערעור נסוב על שאלות עובדתיות שאין ערכאת הערעור מתערבת בהן.

בית משפט קמא קבע כי עדותו של החוקר בענין נטישת הנכס היתה אמינה.

בית משפט קמא קבע כי הנכס מנותק מחשמל ומים וכי קיים חוב ארנונה בגובה של 150,000 ₪.

אין כל רישום לגבי פעילות עסקית המתנהלת בעסק.

בית משפט קמא קבע כי גירסת המערער אינה אמינה. המערער אינו מפרט מה הפעילות העסקית אותה הוא מנהל בנכס או באמצעות הנכס. המערער אף טען כי הנכס משמש אותו למגורים, טענה שנדחתה (עיינו: פיסקה 35 לפסק הדין).

המערער לא ציין את התאריכים שבהם הוא היה נוכח בנכס. המערער כשל בהבאת ראיות המוכיחות פעילות עסקית בנכס.
לגבי העדים שהובאו על ידי המערער נקבע על ידי בית משפט קמא כי עדותם היתה מגמתית ואין בעדותם כדי לסייע למערער.

המשיב טוען כי זכויותיו של המערער בנכס כפופות להוראות ההסכם והדין, הוראות אשר מופרות לאורך השנים על ידי המערער.

באשר לטענת המערער לפיה הסוגיות נשוא הדיון כבר נדונו והוכרעו בפסק דינה של כב' השופטת פריאל, שהינו פסק דין חלוט, טוען המשיב כי בניגוד להליך אז, הרי במקרה שלפנינו נשמעו עדים ונבחנו ראיות. כמו כן טוען המשיב שבהעדר שימוש בנכס כיום, אין פסק דינה של כב' השופטת פריאל מגן על המערער.

המשיב טוען שאין כל רלוונטיות לטענת המערער כי המשיב לא העיד בפני בית משפט קמא.

בשים לב לכל האמור לעיל טוען המשיב שאין מקום להתערבות ערכאת הערעור בקביעות המהימנות של הערכאה הדיונית.

לטענת המשיב נגרם לו נזק כספי לא מבוטל מתפיסת הנכס שלא כדין על ידי המערער.

בהתייחס לטענת המערער כי נוכחותו במקום הפיגוע של קו 37 בשדרות מוריה מלמדת על הימצאותו בנכס, טוען המשיב כי המערער נשאל בעדותו, עמ' 25 לפרוט', האם הוא יכול להראות תיעוד על כך שבתאריך הפיגוע (4.3.03) הוא נפגע וטופל רפואית.
המערער השיב בחיוב וציין שבאותו יום הוא היה אצל הרופאה בקופ"ח, והפנה לנספחים ח'+ט' לתצהיר העדות הראשית שלו.
דא עקא, עיון בנספחים אלה מעלה שהמסמך האחד הוא הפניה לבדיקת שמיעה מיום 22.4.04 והשניה הפניה מיום 27.5.04:

אכן בשני המסמכים נטען, בפרק התלונות, שהמערער היה מעורב בפיגוע בשדרות מוריה במרץ 2003, אך שני המסמכים הינם למעלה משנה אחרי הפיגוע ובניגוד לטענת המערער בעדותו שבעמ' 25 לפרוט', אין במסמכים אלה כדי להעיד שהמערער טופל רפואית ביום הפיגוע בקופת חולים.

עד כאן תמצית טענות המשיב.

ל"ד. בישיבת בית המשפט שהתקיימה בפנינו ביום 22.6.2010 חזרו ב"כ שני הצדדים על עיקר טיעוניהם בתמצית. לאחר שעיינו בפסק דינו של בית משפט קמא, בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון של שני הצדדים ובתיקי המוצגים, מסקנתנו היא שדין הערעור להידחות.

ל"ה. לאחר שחזרנו ועיינו בפסק דינו של בית משפט קמא, מחד גיסא, ובטיעוניהם של ב"כ שני הצדדים מאידך גיסא, ברי שפסק הדין נשוא הערעור מתבסס רובו ככולו על קביעות עובדתיות ועל מימצאים שבמהימנות.

כידוע, הלכה פסוקה היא שערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים בהם נפלה בפסק הדין של הערכאה הדיונית טעות של ממש או כאשר מפני הדברים עולה שהערכאה הדיונית לא היתה יכולה להחליט כפי שהחליטה. עיינו: ע"א 9670/05 גיל נ' פקיד השומה ת"א, (לא פורסם, ניתן ביום 11/6/08); וכן גם ע"א 3180/05 ד"ר ריאד זריק נ' עודה ג'רייס, (לא פורסם ניתן ביום 29/4/07).

בנוסף מפנים אנו לדבריו של כב' השופט י. דנציגר ב-ע"א 6203/07 קרדוש נגד חברת קרדוש ושות' בע"מ, מיום 4.2.10:

"לפי ההלכה הפסוקה בית משפט שלערעור לא יתערב בנקל בממצאים העובדתיים כפי שאלו נקבעו על ידי הערכאה הדיונית. כידוע, בידי הערכאה הדיונית הופקדו קביעת הממצאים העובדתיים והערכת מהימנות העדים והיא בעלת יתרון מובהק בקבלת החלטות אלה. לפיכך, יש לנהוג במשורה בכל הנוגע להתערבות בקביעותיה של הערכאה הדיונית במסגרת הנושאים הללו, התערבות אשר תיעשה אך במקרים חריגים בהם נפל פגם היורד לשורשו של ענין או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם......".

בנוסף עיינו גם: ע"א 3601/96 בראשי נגד עזבון בראשי, פ"ד נ"ב (2), 582.

ל"ו. קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, כפי שפורטו בהרחבה לעיל ואיננו רואים לחזור עליהן, מעוגנות היטב בתשתית הראייתית כפי שהונחה בפניו. מסקנותיו, מתיישבות עם הדין, ההלכה הפסוקה, ההגיון, והשכל הישר.

לא מצאנו כל עילה להתערב בקביעות ובממצאים של בית משפט קמא, ולא שוכנענו כי נפלה בהם טעות שיהא בה כדי להצדיק התערבותה של ערכאת הערעור.

התרשמנו כי התשתית הראייתית כפי שהונחה בפני בית משפט קמא לא היתה יכולה להוביל לתוצאה שונה מזו שאליה הגיע בית משפט קמא בפסק דינו.

ל"ז. אין לקבל את טענת המערער לפיה ויתר המשיב על עילת הנטישה על ידי קבלת דמי השכירות ששולמו לו. בצדק ציין בית משפט קמא, בפיסקה 42 של פסק דינו, שהמשך החזקתו של המערער בנכס היא בניגוד לרצון המשיב ובהסתייגותו, כשהוא ממשיך לעמוד על טענתו לנטישה מצד המערער, כך שהמשך קבלת דמי השכירות אין בה משום ויתור מצד המשיב.

ל"ח. אין לקבל את טענת המערער לפיה פסק הדין שניתן בזמנו על ידי כב' השופטת א. פריאל (ת.א. (שלום חיפה) 11181/94 שהערעור עליו נדחה (ע.א. (מחוזי חיפה) 4116/99) יוצר מעשה בית דין. טענת המערער היא, שבית משפט קמא לא היה רשאי "לפתוח מחדש" את סוגיית השימוש הספציפי שעושה המערער בנכס, הואיל וסוגיה זו נדונה והוכרעה כבר, ואין מקום להגיש תביעות חדשות באותו ענין.

יש לדחות טענתו זו של המערער. תביעת הפינוי שנדונה בזמנו על ידי כב' השופטת א. פריאל הוגשה בשנת 1994.
בפסק דין מיום 13.8.98 התביעה נדחתה, ונקבע, בין יתר הקביעות, שהתובעים לא הוכיחו כי הנתבע נטש את המושכר, וכאמור כבר לעיל , פסק הדין אושר בערעור.

הקביעות, המימצאים, והמסקנות של פסק הדין ב-ת.א. 11181/94, בכל הנוגע לשימושו של המשיב בנכס, בהתייחס לשאלה האם הוכיח המשיב את עילת הנטישה אם לאו, נכונים עד למועד בו ניתן פסק הדין הנ"ל, דהיינו, ביום 13.8.98.

פשיטא, שאין בקביעות ובמימצאים אלה (שבת.א. 11181/94) כדי לשמש מעשה בית דין לגבי תביעת פינוי המוגשת ביום 21.2.06 והמתבססת, בין היתר, על מעקב של חוקר מתאריך 3.9.02 עד 6.7.05, דהיינו, שנים לאחר שניתן פסק דינה הנ"ל של כב' השופטת א. פריאל, כשהתשתית הראייתית שהונחה בפני בית משפט קמא לצורך פסק הדין נשוא הערעור שבפנינו מתייחסת לתקופה שלאחר פסק דינה של כב' השופטת א. פריאל.

לפיכך, כאמור, יש לדחות טענתו זו של המערער.

ל"ט. נבהיר, שנתנו דעתנו לכל הטענות הרבות שהועלו מטעם המערער הן בהודעת הערעור והן בעיקרי הטיעון ולא שוכנענו שנפלה בפסק הדין של בית משפט קמא טעות כלשהיא שיהא בה כדי להצדיק התערבותה של ערכאת הערעור.

מ'. על יסוד כל האמור לעיל אנו דוחים את הערעור.

אנו מחייבים את המערער לשלם למשיב שכ"ט עו"ד בסכום של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.

אנו מורים למזכירות בית המשפט להעביר את שכר הטרחה הנ"ל מתוך הפקדון שהפקיד המערער לצורך הערעור אל ב"כ המשיב, עוה"ד איל מנחם, עבור המשיב.


יתרת הפקדון, ככל שתישאר כזו, תוחזר על ידי מזכירות בית המשפט לידי ב"כ המערער, עבור המערער.

מ"א. עיכוב הביצוע שניתן על ידי כב' השופט א. קיסרי בהחלטתו מיום 3.11.09 – מבוטל.

על המערער לפנות את הנכס כפי שנקבע בפסק דינו של בית משפט קמא, וזאת בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק דיננו. תקופת הפגרה כלולה בתוך מנין הימים.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. דיני הגנת הדייר

  2. תיקונים במושכר

  3. דייר נדחה

  4. דייר נגזר

  5. עזיבת דייר מוגן

  6. פינוי דייר ממשיך

  7. שוכר משנה דייר מוגן

  8. אי קיום אסיפת דיירים

  9. דייר מוגן שימוש בחצר

  10. פינוי דייר מוגן מחנות

  11. הגנת הדייר אחזקת הבית

  12. דייר מוגן בעסק שנפטר

  13. פינוי דייר מוגן בעסק

  14. דייר מוגן נגזר ונדחה

  15. בן של דייר מוגן שנפטר

  16. זכות דיירות מוגנת בצריף

  17. חוק הגנת הדייר - נטישה

  18. נכדה של דייר מוגן שנפטר

  19. דייר מוגן שזנח בן זוגו

  20. סעיף 20 לחוק הגנת הדייר

  21. מעבר דייר מוגן לבית אבות

  22. שינויים במושכר דייר מוגן

  23. פיצוי על פינוי דייר מוגן

  24. זכויות נכדים של דייר מוגן

  25. בן זוג של דייר מוגן שנפטר

  26. פטירת דייר מוגן לפני פינוי

  27. העברת זכויות של דייר מוגן

  28. פינוי משפחת דייר מוגן מחנות

  29. פינוי דייר מוגן לצורך קיומי

  30. פינוי בני משפחה של דייר מוגן

  31. האם עובר יכול להיות דייר מוגן

  32. חוק הגנת הדייר - רקע היסטורי

  33. פינוי דייר מוגן בגלל שיפוצים

  34. נכד של דייר מוגן שהוריו בחיים

  35. דייר מוגן שלא שילם דמי שכירות

  36. פינוי דייר מוגן מעסק בשל נטישה

  37. דמי שכירות דיירים מוגנים בחנות

  38. פינוי דייר מוגן שלא משלם שכירות

  39. זכויות דייר ממשיך בדיור הציבורי

  40. התנתקות דייר ממערכת מיזוג מרכזית

  41. תביעה לפינוי דייר מוגן בתל אביב

  42. זכויות קרובי משפחה של דייר מוגן

  43. מועד פינוי דייר מוגן לאחר פסק דין

  44. החלפת מנעול לדייר מוגן ללא התראה

  45. פינוי דייר מוגן - שינויים במושכר

  46. גובה דמי שכירות של דייר מוגן בעסק

  47. הגדרת ''בעל בית'' בחוק הגנת הדייר

  48. דייר מוגן בחנות בבית קרקע בתל אביב

  49. תחולת חוק הגנת הדייר על תוספת בניה

  50. ויתור על חוק הגנת הדייר בשטר משכנתא

  51. פינוי דייר מוגן שלא משלם מיסי עירייה

  52. דמי שכירות גבוהים מהמוסכם לדייר מוגן

  53. פינוי דייר מוגן לצורך תיקונים בדירה

  54. פינוי דייר מוגן עקב קבלת רישיון בניה

  55. זכויות בן זוג דייר מוגן שעזב את הנכס

  56. פסק דין הצהרתי לגבי ירושה מדייר מוגן

  57. דירה בבעלות דייר ממשיך שגר בה דייר מוגן

  58. תביעה לתשלום דמי שכירות נגד דייר ממשיך

  59. הכרה כ"דייר ממשיך" ערעור לבית המשפט העליון

  60. צמצום היקף תחולתו של חוק הגנת הדייר בפסיקה

  61. פינוי דייר מוגן שמשכיר את הדירה בשכירות משנה

  62. פירוק שיתוף בדירת מגורים בן זוג של דייר מוגן

  63. התיקונים שבעל הבית חייב לבצע לפי חוק הגנת הדייר

  64. תניית ויתור על הגנות של סידור חלוף או דיירות מוגנת

  65. האם רכישת זכויות דיירות מוגנת בחנות כוללת את החצר ?

  66. תביעה לפנות דייר מדירה ציבורית בה התגוררה אימו המנוחה

  67. האם נרכשו זכויות בהתאם לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי

  68. עתירה כנגד החלטה שלא למכור דירה בדיור הציבורי בתנאי מבצע

  69. דייר מוגן: מספיק שהיה מקום אחר להתגורר בו כדי לשלול את זכאותו

  70. תביעה לפנות בני זוג הרשומים כנשואים, מדירה אשר הושכרה בשכירות בדיור הציבורי

  71. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון