פיצוי על עסק לפי חוק ההתנתקות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי על עסק לפי חוק ההתנתקות: כללי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים, כב' השופטת א' שניידר, מיום 24.11.09, אשר ניתן במסגרת ערעור אזרחי על החלטת המשיבה - ועדת הזכאות לפי חוק יישום ההתנתקות (להלן: "ועדת הזכאות"). המדובר בשני ערעורים שנדונו במשותף: ו"ע 173/06 מתפרת שולמית נ' ועדת הזכאות ו- 176/06 דביר אמר נ' ועדת הזכאות. למעשה, הערעור ממוקד סביב סוגייה אחת, והיא, שאלת סיווג המתפרות אותן הפעילו (בנפרד) המערערת 1 והמערער 2, לצורך קביעת שיעור הפיצוי המגיע למערערים בעקבות פינויים כתוצאה מיישום תוכנית ההתנתקות. בפתח הדברים יוער, כי בסעיפים 5 ו-6 לכתב הערעור, ציינו המערערים, כי למעשה הסעד המבוקש על ידי שני המערערים וכן הרקע העובדתי, זהים. משכך, ציינו המערערים, כי הם מתייחסים למערערת 1 כמקרה מדגים לשני הערעורים, וכי כל הנטען בשם המערערת 1, נטען בשם שני המערערים. לפיכך, גם ההתייחסות להלן תיעשה בהתאם. רקע עובר לפינוי חבל "גוש קטיף" בשנת 2005, במסגרת תוכנית ההתנתקות, הפעילה המערערת מתפרה בשם "מתפרת שולמית" (להלן: "מתפרת שולמית") באזור התעשיה ארז, באתר ששטחו 932 מ"ר, והעסיקה, בתקופה הקובעת לצורך חישוב הפיצויים, 42 עובדים. כמו כן, החזיקה מתפרת שולמית ציוד תפירה (מכונות תפירה ומכשירים נוספים), כלי רכב וטלפונים ניידים. המערער 2, הפעיל בתקופה האמורה מתפרה בשם "מתפרת איכות התפר" ביישוב המפונה גן-אור. שטח מתפרה זו עמד על כ- 400 מ"ר והועסקו בה כ- 27 עובדים. גם מתפרה זו החזיקה בציוד תפירה (להלן: "מתפרת איכות התפר"). בעקבות הפינוי, הגישו המערערים תביעות לועדת הזכאות אשר דנה והכריעה בהן. לב העניין, היה מנגנון חישוב הפיצוי, כפי שיבואר להלן. סעיף 64 לחוק יישום תוכנית ההתנתקות, התשס"ה - 2005 (להלן: "החוק"), קובע, כי המבקש פיצוי ביחס ל"עסק" (להבדיל מ"דירת מגורים") רשאי לבחור באחד משני מנגנוני פיצוי: "פיצוי לפי שווי הנכסים" או "פיצוי לפי השווי הפיננסי". לענייננו, רלבנטי המנגנון השני, פיצוי לפי השווי הפיננסי, אותו בחרו המערערים. סעיף 9 לתוספת השלישית לחוק, מפרט את נוסחת הפיצוי במנגנון "פיצוי לפי השווי הפיננסי": "הפיצוי לפי השווי הפיננסי יחושב על ידי הכפלת ממוצע הרווח התפעולי של העסק בתקופה הקובעת (בסעיף זה - הרווח התפעולי הממוצע), לאחר הפחתה של 30 אחוזים ממנו, במכפיל לעסק; נוסחת חישוב הפיצוי היא כלהלן: שווי העסק = הרווח התפעולי הממוצע × 0.7 × המכפיל לעסק" (ההדגשה אינה במקור) כפי שניתן לראות, אחד המרכיבים המהותיים בנוסחה זו, הינו מרכיב "המכפיל לעסק". מבלי להיכנס לפרטי פרטים של אופן החישוב, נציין, כי סעיף 12 לתוספת השלישית לחוק, מפרט כיצד יחושב אותו "מכפיל לעסק". בנוסחה המופיעה בסעיף 12 לצורך חישוב "המכפיל לעסק", קיים מרכיב של "מכפיל ענפי" אותו יש להכניס למסגרת החישוב. המכפיל הענפי, מתייחס ל-4 ענפים: התעשייה, החקלאות, המסחר והשירותים, כאשר לכל אחד מהענפים משוייך "מכפיל", באופן הבא: ענף התעשיה - מכפיל 7 ענף החקלאות - מכפיל 7 ענף המסחר - מכפיל 8 ענף השירותים - מכפיל 9 יוער, כי מטבע הדברים, ככל ש"המכפיל" גדול יותר, גדֵל גם הפיצוי, בהתאם. נקודת המחלוקת המדוייקת שבין הצדדים, הינה, מהו אותו "מכפיל ענפי" בו יש להשתמש לצורך חישוב הפיצוי המגיע למערערים. האם מכפיל ענף "התעשיה" או שמא ענף ה"שירותים". בהחלטתה מיום 27.4.06, ביחס למערערת 1, קבעה ועדת הזכאות, כי יש לסווג את המתפרות בענף התעשיה, וכפועל יוצא מכך יש לעשות שימוש במכפיל 7. על החלטה זו הגישו המערערים ערעור לבית משפט קמא. פסק דינו של בית משפט קמא בסוקרו את הוראות החוק הנ"ל, ציין בית משפט קמא כי סיווג עסק לאחד הענפים דלעיל, נעשה באופן נורמטיבי, בהתייחס לעסק ממוצע או אופייני, מסוגו של העסק הנבחן. מדובר, לשיטת בית משפט קמא בסיווג "גס" לאחד מארבעת הענפים, ולא בהכרח סיווג מדוייק. עוד ציין בית משפט קמא, כי נוסחת הפיצוי שקבע המחוקק, כוללת רכיבים שונים ומגוונים, וכולה, כמכלול, מביאה לידי ביטוי מתודולוגיה כלכלית מסויימת להערכת שווי העסק. מתודולוגיה זו, אף אושרה על ידי בית המשפט העליון בבג"צ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' ראש הממשלה אריאל שרון, פ"ד נט(2) 481, לרבות הסיווג "הגס" לארבעה ענפים בלבד. לאור זאת, דן בית משפט קמא בשאלה האם המתפרות שבענייננו קרובות יותר לסיווג "תעשיה" או "שירותים". לצורך מענה על שאלה זו, פנה בית משפט קמא לבחינת שורת חיקוקים בהם ישנה התייחסות למתפרות ולתעשייה, והסיק מהם כי יש לסווג מתפרות הפועלות בהיקף הדומה לזה של המתפרות דנן, כשייכות לענף התעשיה. כמו כן, בית משפט קמא התבסס על נתונים נוספים: מכתב ששלחה המערערת 1 אל שר התמ"ת דאז, מר אהוד אולמרט, בו נתבקש סיוע חירום למתפרת שולמית, ובו התייחסות אל המתפרה כחלק מ"התעשיה"; הסכם חכירה של הנכס, בו פעלה מתפרת שולמית, מול הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש, בו נקבע, כי ייעוד הנכס הוא "תעשיה ומלאכה"; דיווחים אל רשויות המס, בהם ציינה המערערת כי השכר ששולם לעובדיה הוא שכר לעובדים בתעשיה. מכל אלה, הסיק בית משפט קמא כי סיווגן הנכון של המערערים הוא בענף התעשיה ולא השירותים, ודחה את הערעורים. על כך, הוגש הערעור שלפניי. עיקרי טענות הצדדים בערעור לשיטת המערערים, נפלה טעות בפסק דינו של בית משפט קמא, משקבע כי יש לסווג את המתפרות בענף "תעשיה" ולא "שירותים". לשיטתם, היה על בית משפט קמא להעדיף פירוש תכליתי של הוראות החוק ולבחון את האופי העסקי הספציפי של המערערת 1. לטענתם, פעילותה של המערערת 1 התרכזה סביב מתן שירותי תפירה וגיהוץ בלבד. המערערת 1 לא קיימה כל קשרים מסחריים עם ספקים, לא ביצעה רכישות, לא החזיקה במלאי, לא קנתה או מכרה דבר, לא עיצבה מוצרים ולא שיווקה מוצרים ללקוחות. לטענת המערערים, המכפיל הענפי שנקבע לעסק, משקף בעצם את מידת הסיכון שבו נמצא העסק. דהיינו, סיווגו של עסק בענף "תעשיה", נועד לשקף סיכון מוגבר הטמון בו, ולכן גובה הפיצוי נמוך יותר, בהשוואה לעסק המסווג בענף "שירותים", לדוגמא, בו הסיכון קטן יותר. בענייננו, טוענים המערערים, כי בחינת מידת הסיכון בעניינה של מתפרת שולמית, תוביל למסקנה כי סיווגה הנכון הוא בתחום השירותים. שכן, לגישתם, המערערת שימשה למעשה מעין "צינור מקצועי" בלבד למתן שירותי גיהוץ ותפירה לבגדים. המערערים מבקשים, בהקשר זה, להתבסס על חוות דעת המומחה מטעמם, אשר בחן את מידת החשיפה לסיכון של מתפרת שולמית, וקבע, כי לדעתו, הסיווג המתאים למערערת הוא ענף השירותים. לשיטתם, טעה בית משפט קמא בכך ששיקול זה של מידת החשיפה לסיכון, לא היה השיקול העיקרי שעמד בפניו, ומשלא קיבל את ממצאי חוות דעת המומחה מטעמם. עוד טענו המערערים, כי טעה בית משפט קמא כאשר בחר להכריע בשאלת סיווג המערערים על יסוד הגדרות בחוקים שאינם רלבנטיים ועל בסיס נתונים נוספים, מבלי להתייחס למהות הכלכלית, כאמור לעיל. הוסיפו וטענו המערערים, כי גם בחוות דעת רו"ח שהוזמנה מטעם המשיבה, נקבע, כי יש לסווג את המערערת בענף שירותים. ואולם, המשיבה בחרה שלא לקבל את חוות הדעת, ואף ביקשה מהמומחה לשנות את חוות דעתו המקורית. לבסוף, טענו המערערים כי על פי כללי הפרשנות, יש להעדיף את הפרשנות המגלמת בתוכה את הפגיעה המועטה ביותר בזכויות הקנייניות של האזרח, ולפיכך יש לסווג את המתפרות בענף שירותים. לעומתם, טענה המשיבה כי לא נפל כל פגם בהחלטתו של בית משפט קמא. בהתייחס למכפיל הענפי, ציינה המשיבה, כי במהלך חקיקת החוק, מונתה ועדת מומחים שתפקידה היה לקבוע מכפילים ענפיים, המהווים סיווג "גס" של ענפי המשק השונים. אכן נקבעו ארבעה ענפים, כאשר ברור כי קיימים במשק ענפים נוספים. משמע, מדובר בסיווג "גס". עוד טענה המשיבה, כי הסיווג של עסק מסויים לאחד מארבעת הענפים הנ"ל נעשה באופן נורמטיבי, בהתייחס לעסק "ממוצע" או אופייני מסוגו של העסק העומד לבחינה, ולא לפי מאפיינים ספציפיים של כל עסק פרטני. אמנם, שיקול הדעת מסור למשיבה, ובמקרים מיוחדים היא מתחשבת גם בנתונים הספציפיים של העסק ובודקת אם יש מקום, על אף הסיווג הנורמטיבי הטבעי של העסק, לסווגו לענף אחר בשל מאפיינים יחודיים וחריגים הקיימים אצלו. לדוגמא: תופרת העובדת מביתה ומעניקה שירותי תיקונים ללקוחות, תסווג ,ככל הנראה, בענף השירותים ולא בענף התעשיה, בשל מאפייני פעילותה הייחודיים. אולם, לא זה המקרה בענייננו. המשיבה טענה עוד, כי סוגיית המכפיל הענפי נדונה במסגרת בג"ץ 1661/05 הנ"ל, ואושרה שם עמדתה של המשיבה בהקשר זה, בדבר ההתייחסות למכפיל הענפי כנתון נורמטיבי ולא פרטני. הוסיפה המשיבה וטענה, כי נוסחת הפיצוי שנקבעה בחוק כוללת רכיבים רבים, וכמכלול היא מביאה לידי ביטוי את המתודולוגיה הכלכלית שנקבעה על ידי המחוקק לצורך הערכת שוויו של עסק. נוסחת הפיצוי שנקבעה, מגלמת בתוכה איזונים ושיקולים שונים. לקיחת מרכיב אחד מתוך שלל המרכיבים ומתן פרשנות שונה לאותו רכיב , תגרום לעיוות מוחלט של נוסחת הפיצוי. לגופו של עניין, טענה המשיבה ,כי צדקו ועדת הזכאות ובעקבותיה בית משפט קמא, משסיווגו מתפרות העוסקות בייצור מוצר מחומרי גלם ובעלות כושר ייצור עצמאי, הן מבחינת כוח אדם והן מבחינת ציוד, כ"תעשיה" ולא "שירותים" - סיווג המתאים לנותני שירותים דוגמת עורכי דין, רואי חשבון, יועצים ועוד. לטענת המשיבה, בפני בית משפט קמא עמדה חוות דעת מקצועית מטעמה, שהבהירה בדיוק את השיקולים שעמדו בפני ועדת המומחים אשר קבעה את מנגנון סיווג המכפילים שבחוק, ואף התייחסה ליישום במקרה הספיציפי - סיווג המתפרה כענף תעשיה. עוד ציינה המשיבה, כי המתפרות עסקו בייצור מוצר מוגמר מחומר גלם והיו בעלות כושר ייצור עצמאי, הן מבחינת הציוד והן בחינת כוח האדם שהעסיקו. בנסיבות אלה, מדובר במפעלים תעשייתיים לכל דבר. המשיבה אף הפנתה לדוגמאות שהביא בית משפט קמא, מהן עולה, כי גם המערערים עצמם התייחסו למתפרות כ"תעשיה", וכן חיזקה את קביעתו של בית משפט קמא, כי גם בהסתמך על חיקוקים אחרים, יש מקום להתייחס אל מתפרה כ"תעשיה". דיון והכרעה דין הערעור להידחות. הנימוקים לכך, יבוארו להלן. כאמור לעיל, השאלה שבמחלוקת, הינה, כיצד יש לראות את המערערים - המתפרות, לצורך קביעת הסיווג לצורך "המכפיל הענפי", האם בענף התעשיה או שירותים. מקובלים עליי נימוקיה של ועדת הזכאות, וכן נימוקיו של בית משפט קמא, שעה שקבעו כי המערערת באה בגדרו של ענף התעשיה לצורך קביעת המכפיל. ראשית, כפי שטענה המשיבה, ובצדק, סוגיית המכפיל הענפי נדונה על ידי בית המשפט העליון במסגרת בג"צ 1661/05 הנ"ל, ונוסחת החישוב העושה שימוש במכפיל זה אושרה על ידי בית המשפט העליון. רא' סעיף 283 לפסק הדין הנ"ל: "...המכפיל הענפי איננו נתון פרטני וכך גם ה"תקרות". אלו נתונים נורמטיביים. מקובל עלינו כי יכול שייווצר פער מסוים בין הערכת שווי פרטנית מהימנה לבין הנוסחה הקבועה בחוק יישום ההתנתקות, וכי הפער יכול להיות לטובת הזכאי לפיצוי או לרעתו. עם זאת החוק עושה שימוש במודל מתודולוגי מקובל בתורת המימון להערכת שווי עסקים, והמכפילים עצמם נקבעו על-ידי צוות מומחים בעלי ניסיון. ועדת הכספים, ולאחריה מליאת הכנסת, סמכו על ההערכות של ועדת המומחים. אף אם השיטה אינה נותנת הערכת שווי מדויקת (וספק אם בכלל ניתן להגיע להערכות שווי מדויקות) - קירוב סביר יש כאן. ייתכן שהיה ניתן להציג מודלים אחרים בתחום תורת המימון, אך אין יסוד להתערבותנו במודל הנבחר שקבע החוק, שהוא מודל מקובל ומוכר ... על-כל-פנים, בעלי עסקים הסבורים כי מבחניו של חוק יישום ההתנתקות פוגעים בהם, רשאים לפנות למסלול של הוועדה המיוחדת ולמסלול הדין הכללי. בכך יש תשובה כוללת לטענות הפרטניות שהועלו בפנינו." דהיינו, נוסחת הפיצוי שנבחרה בחוק ואושרה על ידי בית המשפט העליון, איננה עוסקת בפיצוי פרטני. המכפיל הענפי, הוא נתון נורמטיבי לתוכו יש לסווג את העסק הנדון. במצב שכזה, אכן יכול שייווצר פער בין הערכת שווי פרטנית לבין יישום הנוסחה שנקבעה בחוק, הן לטובת הזכאי בפיצוי והן לרעתו. אולם, מדובר במודל חישוב כלכלי מקובל, שאושר על ידי בית המשפט העליון, ושמספק, בסופו של יום, הערכת שווי בקירוב סביר. המדובר בסופו של דבר בחישוב "גס", שאינו יורד לפרטי פרטים, ואינו עורך חישוב כלכלי פרטני בדבר מידת הסיכון של כל עסק ועסק, כפי שמבקשים המערערים לעשות. מקובלת עליי גם עמדת המשיבה כי נוסחת הפיצוי הינה מכלול אחד אשר טומן בחובו איזון בין שיקולים שונים בכל אחד ממרכיבי הנוסחה. משכך, לקיחת מרכיב אחד מתוך מרכיבי הנוסחה ופירושו באופן שונה מזה אליו התכוונו המומחים מגבשי הנוסחה, עשויה לגרום לעיוות נוסחת הפיצוי. שנית, לטעמי, פרשנות אינטואיטיבית ופשוטה, מחייבת את המסקנה, כי עסק - דוגמת שתי המתפרות שבענייננו - שעיסוקו בתפירה, בו מועסקים עשרות עובדים, הכולל ציוד תפירה מגוון ומכונות, ומשתרע על פני שטח לא מבוטל, בא בגדרו של ענף התעשיה ולא שירותים. המדובר בפעילות יצרנית-תעשייתית מובהקת, המבוססת על עיבוד חומרי גלם למוצרים באמצעות מכונות. דומה, כי פעילות שכזו, שייכת היא, באופן טבעי, לענף התעשייה. לדעתי, בהקשר זה, אבן הבוחן לקיום מפעל תעשייתי, במובן הסיווג הקבוע בחוק, איננה נגזרת מהפעילות המסחרית והשיווקית העשויה להתלוות ,לעתים, לקיומו של מפעל, פעילות אשר איננה הכרחית להגדרתו ככזה, אלא ,בעיקר, ממהות פעילות הייצור המתקיימת בתוככי המפעל עצמו. גם אם מפעל תעשייתי משמש כקבלן משנה ,לצורכי ייצור, של גוף העוסק בשיווק המוצר ואף מספק לקבלן המשנה את חומרי הגלם ואת המתווה לייצור המוצר, אין בכך כדי לשלול את אופיו התעשייתי של המפעל. אעיר, כי על פי פסק דינו של בית משפט קמא, היקף הפעילות של מתפרת איכות התפר, אמנם קטן יותר מזה של מתפרת שולמית, אולם, אין ספק כי מדובר עדיין בעסק בהיקף משמעותי, שלא ניתן לראותו או לדמותו לתופרת אשר עובדת מביתה ומספקת שירותי תפירה (בוודאי שהוא הדין ביחס למתפרת שולמית, שהיקף פעילותה אף גדול יותר). אוסיף עוד, כי מסכים אני עם בית משפט קמא כי סיווג המתפרות דנן בענף התעשיה, עולה בקנה אחד גם עם ההגדרות בחיקוקים שונים (שהובאו בפסק דינו של בית משפט קמא) העוסקים במונח "תעשיה". יתר על כן, כפי שציין בית משפט קמא, אכן קיימות גם אינדיקציות קונקרטיות לכך שהמערערת שייכת (וכך אף ראתה את עצמה) לענף התעשיה: המכתב שנשלח מטעם המערערת 1 לשר התמ"ת דאז, הסכם החכירה בו מופיע כי ייעוד הנכס (בו פעלה המערערת) הוא "תעשיה ומלאכה" והדיווח לשלטונות המס כי השכר שמשולם לעובדי המערערת 1 הינו שכר לעובדים בתעשיה. המסקנה מכל האמור לעיל, הינה, כי לא נפלה שגגה בפסק דינו של בית משפט קמא ובצדק סווגה המערערת 1 בענף התעשיה ולא השירותים, בהקשר לרכיב המכפיל הענפי שבנוסחת הפיצוי. כמו כן, אותו רציונאל נכון גם בכל הקשור במתפרת איכות התפר, וגם סיווגה בענף התעשיה - בדין נעשה. יובהר בהקשר זה, כי עיקר הנימוקים המובילים למסקנה כי הסיווג הנכון של שתי המתפרות, הינו בענף התעשיה ולא השירותים, הינם הנימוקים "הכלליים" שפורטו בסעיפים 35-39 לעיל, ולא האינדיקציות הקונקרטיות שהובאו בהקשר למערערת 1 (וצויינו בסעיף 40 לעיל). משכך, כאמור, המסקנה בדבר הסיווג המתאים של המתפרות נכונה אף למתפרת איכות התפר (שבעניינה לא הובאו אינדיקציות קונקרטיות, כפי שהובאו ביחס למערערת 1). סוף דבר הערעור נדחה. כל אחד מן המערערים יישא בהוצאות המשיבה בסך של 3,500 ₪ , בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.פיצוייםתוכנית ההתנתקות / מפונים