קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוץ בדירה עקב דליפת גז: 1. בפני תביעה בגין נזקי גוף ורכוש, וכן תביעה לפס"ד הצהרתי. 2. עיקרי העובדות: (א) ביום 28.3.91 ארע פיצוץ בדירת המנוח גוירץ שמעון ז"ל בכפר סבא. הפיצוץ ארע עקב דליפת גז. (ב) כתוצאה מהפיצוץ נפגע המנוח באורח אנוש, הובהל לביה"ח בלינסון בפ"ת ומת מפצעיו ביום 17.4.91, לאחר יסורים קשים. (ג) מערכת הגז בבית המנוח הותקנה על ידי הנתבעת ביום 18.8.88 והנתבעת 2 הינה המבטחת את אחריות הנתבעת 1. מאז ועד לפיצוץ החליפה הנתבעת בבית המנוח בלוני גז פעמיים - ביום 30.1.90 וביום 3.2.91. (ד) כשבועיים לפני הפיצוץ פנו המנוח וכלתו גב' רבקה גוירץ לסוכנות הנתבעת בכפר סבא וביקשו כי תיערך בבית המנוח בדיקה לתקינות מערכת הגז. הסיבה לבקשה זו היתה חשדו של המנוח כי במערכת הגז ישנה דליפת גז כלשהי, משבלון הגז נגמר מהר מידי, אף שהוחלף זמן קצר קודם לכן. יוער כי המנוח היה תתרן, לכן לא התלונן על ריח של גז, אך כלתו העידה כי שבועיים טרם הפיצוץ, בעת ביקור בבית המנוח, חשה בריח גז בדירת המנוח. (ה) למרות שהמבוקש היה לביצוע בדיקה בדירתו של המנוח, הרי שטכנאי של הנתבעת בדק אך את מערכת הגז מחוץ לבנין, ולא עלה לדירת המנוח לבדוק גם שם את מערכת הגז. (ו) בשעות הבוקר של ה- 28.3.91 קם המנוח וניגש למטבח כדי להכין לעצמו תה, לשם כך פתח את ברז הגז בקידמת התנור ורצה להבעיר אש בעזרת המצית האלקטרוני; ברגע שלחץ על המצית ונוצר ניצוץ - ארע הפיצוץ, ממנו נפגע המנוח אנושות ומת מאוחר יותר מפצעיו. (ז) מעצמת הפיצוץ נגרמו גם נזקי רכוש לדירתו של המנוח מבנה ותכולה וכך גם לדירות סמוכות נוספות. בהקשר זה מבוקש ליתן פס"ד הצהרתי לפיו האחריות לארוע מוטלת על הנתבעות וכי עליהן לשאת בכל חיוב שיוטל במידה ויוטל במסגרת תובענה שתוגש על ידי צד שלישי כלשהו כנגד התובעים בקשר עם הארוע. 3. עיקרי המחלוקת כאמור לעיל, אין מחלוקת שהפיצוץ ארע כתוצאה מדליפת גז. המחלוקת היא בדבר מקור הדליפה: מברז הבטחון שהינו בתחום אחריות הנתבעת - כטענת התובעים, או מהתנור עצמו כטענת הנתבעים. הנתבעת סבורה כי מדובר בדליפת גז מהתנור עצמו, אשר אינו מתוצרתה, אינו באחריותה, ועל כן יש לדחות את התביעה כנגדה, באשר עפ"י בדיקותיה ברז הבטחון נמצא תקין לחלוטין. התובעים סבורים כי ברז הבטחון היה לקוי וממנו דלף הגז, ובבקשותיהם לסוכנות הנתבעת לערוך בדיקה כשבועיים טרם הפיצוץ, עשו כל שלאל ידם על מנת למנוע את הנזק שארע בפועל - למרבה הצער(, ועל כן על הנתבעת לפצותם עבור כל נזקיהם. 4. מטעם התובעים העידו: מר דורון קשטן - שמאי כללי, שערך חוות דעת בגין נזקי דירת המנוח ותכולתה. חוות הדעת הוגשה וסומנה - ת/1; מר צבי גל - יועץ בטיחות ותכנון מערכי בטיחות, מניעה, גילוי וכיבוי שריפות) חוו"ד הוגשה וסומנה - ת/2. גב' רבקה גוירץ - כלתו של המנוח; גב' שושנה בן ציון - בתו של המנוח; מר יוסף גוירץ - בנו של המנוח; מר ששון חגי - שוטר שגבה את הודעת המנוח, בסמוך למועד הפיצוץ; הוגש וסומן ת/4. ד"ר שאול עדאל - יועץ הנדסי, חוות דעתו הוגשה וסומנה ת/11. מטעם הנתבעות העידו: מר אלי היינה - מומחה בהנדסת בטיחות חוו"ד הוגשה וסומנה נ/2. מר אליהו עובדיה - טכנאי גז בכיר בחב' אמישראגז חוו"ד הוגשה וסומנה נ/3. מר הראל ישראל - טכנאי גז ברמה 1, אשר ביצע בדיקת מערכת הגז בבנין בו תגורר המנוח, כשבועיים טרם הפיצוץ, בהמשך לפנית המנוח וכלתו לסוכנות הנתבעת. כמו כן הוגשו מסמכים ובין היתר: תיקו הרפואי של המנוח (ת/3); תיק המשטרה לחקירת הפיצוץ (ת/8); הדו"ח הפתולוגי (ת/9). 5. הכרעה לאחר שעיינתי היטב בכל החומר שבפני, לרבות כתבי הטענות והעדויות, ולאחר ששקלתי בכובד ראש את כל הנסיבות, הריני קובע שהנתבעת נהגה ברשלנות ולכן עליה לפצות את התובעים כפי שיפורט להלן, וזאת מן הטעמים הבאים. 6. העברת נטל הראיה בטרם אדון בסוגיית הרשלנות, דרוש לקבוע האם נטל הראיה הועבר משכמה של התביעה אל ההגנה, עפ"י הוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקנ"ז"). באופן רגיל הרי שהמוציא מחברו - עליו הראיה. החריגים לכך - הנוגעים למקרה דנן - מצויים בס' 38, 39, 41 לפקנ"ז. ס' 38 לפקנ"ז דן ב"דברים מסוכנים" - כאשר הנזק נגרם על ידי דבר מסוכן והנתבע היה בעליו של הדבר או ממונה עליו. ס' 39 לפקנ"ז דן ב"אש" - כאשר הנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, והנתבע היה האחראי להבער האש או שהוא בעל המטלטלין שמהם יצאה האש. ס' 41 לפקנ"ז דן בכלל "הדבר מדבר בעדו" כאשר לתובע לא היתה ידיעה או יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שהביאו לקרות הנזק, והנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע שליטה מלאה עליו. ב- 3 המקרים הנ"ל על הנתבע להוכיח ולשכנע את ביהמ"ש כי לא התרשל ועל כן לא חב בגין הנזק שנגרם. 7. לטענת הנתבעות לא חלים הסעיפים הנ"ל, שכן סעיף 38 לפקנ"ז "מחריג נזק שנגרם ע"י אש"; לגבי ס' 39- הנתבעת לא הבעירה את האש, לא אחראית להבער האש ואינה תופסת המטלטלין שמהם יצאה האש. לגבי ס' 41- לנתבעת לא היתה שליטה מלאה על הנכס שגרם לנזק שכן המנוח "התערב" בשליטתה על ידי פעולותיו בטרם הפיצוץ. 8. התובעים סבורים כי זהו בדיוק המקרה בו חלים הסעיפים הנ"ל ועל כן עובר נטל הראיה לשכם הנתבעות. 9. לדעתי הצדק הוא עם התובעים, ואפרט: תחולת סעיף 38: הפסיקה בענין אסונות שארעו מדליפות גז הינה עקבית בקביעותיה כי גז הינו "דבר מסוכן", וחב' הגז היא בעלת השליטה ב"נכס" זה הגז עצמו ו/או מיכלי הגז ו/או צנרת הגז ו/או ברזי הבטחון - להלן "מערכת הגז". מן הנהלים שהוצגו בפני ושפורטו גם בפסיקה אחרת, הרי שחב' הגז היא האחראית לתקינות מערכת הגז. במקרה דנן הנזק ארע מדליפת גז שגרמה לפיצוץ מן הפיצוץ נפגע המנוח אנושות ומת מפצעיו לאחר תקופה קצרה. גז הוא דבר מסוכן והנתבעת היא "בעליו של הדבר או הממונה עליו" עפ"י ס' 38 לפקנ"ז. חיזוק למסקנתי זו מצאתי בהגדרת המונח "דבר מסוכן" בקשר לס' 38 הנ"ל: "אם מחמת תכונותיו המיוחדות של חפץ, כרוך סיכון גדול בשימוש ובטיפול בו למטרה הרגילה שלשמה נועד, כך שענין זה מחייב נקיטת מידה גדולה של זהירות, אזי יהיה מקום לראותו בגדר הדברים שהם מסוכנים 'מטבעם'". ע"א 62/74 - פישמן ואח' נ' היועהמ"ש פד"י יז 1478, 1506. במקרה אחר נקבע כי - "...תנאי להחלת החזקה שבסעיף 38הוא, כי הנתבע ידע, או היה חייב לדעת, על הסיכון הטמון בדבר שבחזקתו. הרציונל העומד מאחורי העברת נטל השכנוע אל הנתבע, כשמדובר בדבר מסוכן, הוא, כי מעצם היות הדבר מסוכן נובע כי הבעלים, או הממונה על הדבר, צריכים לצפות את הנזק שיכול הדבר לגרום אם יבוא עמו במגע מי שאינו מודע לאופיו המסוכן, וחייבים הם להעמיד המשתמש על הצורך בזהירות המיוחדת הנדרשת בשימוש או בטיפול באותו דבר. משום כך, רק אם יצליח הנתבע להוכיח כי עמד בחובת הזהירות המוטלת עליו להזהיר מפני הסכנה שבו, יגבר על החזקה כי התרשל. אך אם לא ידע הנתבע על הסיכון שבדבר, ולא היה חייב לדעת עליו, נשמט הבסיס לחזקה בדבר התרשלותו." (ע"א 241/89 ישראליפט נ' הינדלי פ"ד מט' (1) 56עמ' 59). מן הראיות שהוצגו בפני הרי שנהלי העבודה בחברה הנתבעת הינם בעיקרם: כאשר לקוח מתלונן על דליפת גז, נשלח לביתו טכנאי גז מטעם הנתבעת, כדי לאתר את מקור הדליפה ולתקנה במידת האפשר. אם חושד הטכנאי כי הדליפה היא מתנור או מכשיר אחר בבית הלקוח צריך הוא לנתק את אספקת הגז לבית הלקוח, עד שתתוקן התקלה. ר' עדותו של מר עובדיה מטעם הנתבעת: "כאשר אדם מתלונן שבלון הגז שלו נגמר מהר מידי שולחים טכנאי הבודק אטימות בין המיכל לווסת ומשם עד לברז הבטחון. אם הצרכן מתלונן שיש ריח גז בבית, אנו נבדוק גם את התנור". פרוט' 48. ראה גם עדותו של מר הראל מטעם הנתבעת: "אני בודק את מערכת הגז ובודק בהמשך את התנור ואם יש דליפה אני אומר לו לבדוק צ"ל - לפנות ליצרן. אם יש דליפה אני סוגר לו את הגז ואומר לו שלא להשתמש בגז עד שהדבר יתוקן". (פרוט' 53). מנהלים אלה למד אני כי הנתבעת יכולה וצריכה היתה לצפות את הנזק וכפועל יוצא מכך אף צפתה אותו בפועל ולכן, ישנה הוראה לנתק את זרם הגז עד שתטופל הדליפה, שכן הנתבעת מודעת לסיכונים האפשריים הנובעים מכך וחומרתם. במקרה אחר נפסק על ידי כב' השופט גולדברג כי: "לאחר שקבע, כי הגז גרם למותו של המנוח, עבר בית המשפט קמא לדון בשאלת רשלנותם של פטרולגז ואלהרר, כשנטל השכנוע עבר לדעתו אליהם, על פי סע' 38לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בהיות הגז "דבר מסוכן"." ע"א 410/83 פטרולגז נ' קאסרו פד"י מ' (1) 505, .511 ערעור זה נדחה, פסיקת בית המשפט קמא הושארה על כנה, לרבות העברת נטל הראיה לפרטרולגז. מכל המקובץ עולה המסקנה כי בענין דנן חל סע' 38 לפקנ"ז ונטל השכנוע הוא על הנתבעת לסתור את החזקה בדבר התרשלותה. 10. תחולת ס' 39 לפקנ"ז ניתן לומר גם שהנזק ארע "עקב אש" הפיצוץ) והנתבעת היא בעלת המטלטלין (מערכת הגז) שמהם יצאה האש. בכך חל סעיף 39לפקנ"ז. 11. תחולת סעיף 41 לפקנ"ז למנוח לא היתה יכולת לדעת מהן הנסיבות שהביאו לקרות הפיצוץ, ובכל אופן הוא פנה, התריע וביקש מן הנתבעת לבדוק את מערכת הגז, בשל חשדו לדליפה, והנתבעת היא בעלת השליטה המלאה על מערכת הגז. בהקשר לסעיף 41 לפקנ"ז, יפים דברי כב' השופט מצא, בפס"ד בענין ישראליפט, שם נקבעה תחולתו של ס' 41 לפקנ"ז: "תחולת הכלל "הדבר מדבר בעדו" מותנית בהוכחתם של שלושה תנאים מצטברים: האחד כלשון סעיף 41 לפקודה(, "כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק"; השני, כי "הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו"; והשלישי, כי נראה לבית המשפט "שארוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה... בענייננו אכן הראו המשיבות (הניזוקות) כי התאונה עלולה היתה להיגרם עקב תקלות אפשריות במנגנוני ההפעלה של המעלית. בכך הונחה תשתית מספקת להערכה שיפוטית שאליה הגיע בית המשפט המחוזי, כי ארוע התאונה מתיישב יותר עם קיומה מאשר עם העדרה של התרשלות מצד המערערת (המזיקה). הלוא המערערת, אשר ייצרה את המעלית והתקינה אותה, היתה גם מי שהופקדה ע"י הרוכשים על בדיקת תקינותה ובטיחותה של המעלית, והיא אשר בפועל סיפקה את שירותי האחזקה והתיקונים... ומשהונחה תשתית להערכה שיפוטית, כאמור, עבר נטל לשכמה של המערערת להראות כי תקלות במנגנוני ההפעלה של המעלית, שבאופן סביר ניתן לתלות בהן סיבה אפשרית להתרחשותה של התאונה, אפשר שתתרחשנה גם שלא עקב התרשלות מצדה. ודוק, המשיבות הניזוקות יצאו ידי חובת הראיה, שהיתה מוטלת עליהן לעניין התקיימותו של התנאי השלישי, בהצביען על סיבה אפשרית לתאונה. מטבע הדברים הן לא יכלו, ולא היו חייבות, להוכיח את סיבתה הממשית. המערערת, המזיקה לעומתן, לא התמודדה כלל עם שתי השאלות המהותיות שנדרשו להכרעה..." עמ' 77- 75 לפס"ד. במקרה שבפני אין לומר ולא שוכנעתי כי גם בזהירות סבירה לא היה בידי הנתבעת לצפות מראש ולמנוע תקלות הכרוכות בדליפת גז. ההיפך הוא הנכון - כפי שיפורט בהמשך, הרי שלו היתה הנתבעת פועלת כהלכה, היה יכול להמנע הנזק והאסון הכבד שארע. כל שנדרש ממנה היה לפעול עפ"י נהליה שלה ולנתק את אספקת הגז לבית המנוח. מדובר בפעולה טכנית פשוטה ולא במשהו כה חריג שלא ניתן היה לצפותו. לענין יסוד השליטה - שהוא התנאי השני לתחולתו של ס' 41, קבע הש' מצא (שם) כי: "השליטה הנדרשת היא מן הסוג הרלוונטי לארוע התאונה. קיומה, הלכה למעשה, נבחן ביחס לזמן התאונה; והמבחן לקיומה הוא, שאין לייחס למישהו אחר, זולת הנתבע, התערבות פעילה בנכס בזמן התאונה באופן שיכול היה לגרום או לתרום להתרחשותה. מדובר במבחן עניני מעשי, הבוחן את זיקתו של הנתבע לנכס המזיק, המעידה לכאורה על היותו בעל היכולת הטובה ביותר למנוע את התרחשות התאונה. אם התשובה בחיוב - ייראה הנתבע כבעל השליטה בנכס המזיק... ...יצוין שלפי הגישה הרווחת כיום במשפט האנגלי, בעצם קיום האפשרות להתערבותו של צד שלישי בגרימת הנזק אין כדי לשלול את שליטתו של הנתבע בנכס המזיק. כך, למשל, בפרשת 748 [1971] ) w.l.r west .v lloyde נדונה תאונה בה נפגע אדם כתוצאה מהתפוצצות צינור גז בביתו. בתביעתו נגד ספקית הגז הסתמך הנפגע על הכלל "הדבר מדבר בעדו". חב' הגז ניסתה לשלול את תחולתו של הכלל בטענה כי די אפשרות שמישהו לרבות הנפגע עצמו גרם נזק למתקן הגז כדי לסתור את יסוד השליטה. טענה זו נדחתה בלשון חד-משמעית. זוהי גם הגישה הרווחת בארה"ב." בפרשת ישראליפט נדחה ערעורה של ישראליפט, וחיובה בפיצויים בגין נזקי משפחת המנוח - נותר על כנו, תוך הסתמכות על עוולת הרשלנות. במקרה שבפני ניסתה הנתבעת להתגונן בטענה כי המנוח השאיר את ברז הגז פתוח כל הלילה, ובבוקר כשהפעיל את המצית גרם בעצמו לפיצוץ, ועל כן אחריותה לארוע נשללת - לטעמה - בשל התערבותו הפעילה של המנוח ב"שליטתה" במערכת הגז. טענה זו נדחית על פניה, לאור דברי כב' הש' מצא לעיל, מה גם שהוכח בפני כי המנוח לא השאיר את ברז הגז פתוח כל הלילה - יפורט בהמשך. מכל המקובץ, הרי שבענין שבפני חל גם ס' 41 לפקנ"ז, וגם עפ"יו מועבר נטל השכנוע אל שכם הנתבעת, ועליה להוכיח כי לא התרשלה בנסיבות הענין. 12. רשלנות בקביעת האחריות האזרחית בעוולת הרשלנות שבנזיקין מתעוררות שלוש שאלות מצטברות: (א) האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק. תשובה לשאלה זו מצויה במבחן הצפיות ס' 36 לפקנ"ז מבחן זה כולל 2 היבטים - היבט עקרוני - חובת זהירות מושגית - האם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות מהמזיק. היבט ספציפי - חובת זהירות קונקרטית - האם ביחס לניזוק פלוני, בנסיבותיו של ארוע אלמוני, קיימת חובת זהירות מהמזיק. (ב) האם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו. (ג) האם הפרת החובה היא שגרמה לנזק. קשר סיבתי. ע"א 145/80 - ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פד"י ל"ז (1) 113, להלן פס"ד ועקנין. להלן אדון בכל שאלה בנפרד. 13. האם הנתבעת חבה חובת זהירות כלפי המנוח? (א) חובת זהירות מושגית בענין זה נקבע בפס"ד ועקנין, כי: "...נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כענין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה... שיקולים אלה של מדיניות משפטית באים לאזן בין האינטרסים השונים הנאבקים על הבכורה. ביהמ"ש מתחשב בצורך להבטיח חופש פעולה מזה ובצורך להגן על הרכוש והגוף מזה. הוא מתחשב בסוג הנזק ובדרכי התרחשותו. הוא לוקח בחשבון את השפעת פסיקתו על דרכי התנהגותם של הבריות בעתיד. הוא שוקל את המעמסה הכספית, אשר תוטל על סוג מסוים של מזיקים או ניזוקים בעקבות החלטתו". (עמ' 115- 114 לפסה"ד). בענין אחר נקבע כי תוכנה של חובת הזהירות המושגית הוא אחד ויחיד - החובה לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע את הנזק. חובת הזהירות המושגית מתמודדת עם שאלת היקף האחריות ברשלנות. היא באה להשיב על השאלה האם מן הראוי להחיל את דיני הרשלנות ביחסים בין סוג מסוים של מזיקים לבין סוג מסוים של ניזוקים לענין סוג מסוים של נזקים. (ע"א 4025/91 - צבי נ' קרול, דינים עליון כרך נב', 36, להלן: פס"ד צבי נ' קרול). בענין שבפני המנוח ניזוק מפיצוץ שארע עקב דליפת גז ועל כך אין מחלוקת בין הצדדים. בטרם אכנס לשאלות בדבר מקור הדליפה, הרי שדרוש לקבוע האם ביחס לסיכונים העלולים להתרחש בקשר עם גז, קיימת חובת זהירות של חב' הגז - הנתבעת, המתבטאת בחובה לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע נזק הקשור עם גז. כאמור לעיל, נפסק זה מכבר כי גז הינו דבר מסוכן, מעצם טיבו ומהותו. אם מסיבה כלשהי גז מצטבר בחללו של חדר או דירה, הרי שההשלכות לכך הינן חמורות - החל בהרעלת גז כתוצאה משאיפתו, וכלה במוות מהרעלה או מפיצוץ. הגז מסופק לצרכניו על ידי חברת הגז והיא גם זו שאחראית על התקנת מערכת הגז מן המיכלים ועד למקום הצריכה בית, דירה, בית עסק(. התקנת המערכת כוללת צנרת, ברזי בטחון ועוד. לשם כך מעסיקה חברת הגז אנשים מקצועיים ומיומנים, שרכשו נסיון וידע בתחום ספציפי זה של התקנת מערכות הגז. כל האמור לעיל מעיד על כך שחב' הגז הנתבעת - וכל חברת גז אחרת - מודעת לסיכונים הטמונים בשימוש בגז ועל כן צריכה לצפות את הסיכונים הנובעים משימוש זה. החברות המספקות גז - כמו הנתבעת שבפני - הן בעלות השליטה בגז, במיכליו ובכל המערכת שקשורה להפעלתו למעט התנורים הביתיים אליהם מוזרם הגז. כאשר צרכן נתקל בבעיה כלשהי, או חושד בקיומה של בעיה כגון דליפת גז פונה הוא לחברה המספקת לו גז כפי שעשה המנוח(, כדי שזו תבדוק את מקור הבעיה ותפתור לו אותה במידת יכולתה. הצרכן בעצמו הינו בד"כ מחוסר כל ידע ו/או נסיון במערכות גז, וע"כ פנייתו הנ"ל לחב' הגז היא טבעית ומתבקשת, וזאת גם משום היות הגז "דבר מסוכן" ולא רצוי שכל צרכן גז יטפל במערכת הגז שלו לבדו, אלא יעשה זאת טכנאי מקצועי ומיומן - מטעם חב' הגז. בכל האמור לעיל מתבטאת החובה לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע סיכונים הנובעים ממערכת הגז. לענין זה יפים דברי כב' הנשיא מרגלית: "חובתה של חב' הגז ושליחיה היא, לשמור על בטיחותו של הזולת בכל הנוגע למתקנים שהיא מתקינה ולגז המזין אותם. בהתחשב בסיכון הרב העלול להיווצר ע"י דליפת גז והתקנה בלתי נכונה של המיכלים או המערכת וכן בהכרח החברתי שמערכת כה מורכבת, שכזאת תכליתה, תהיה נתונה לניהול מקצועי אחיד, המסוגל להפעילה בצורה בטוחה ולמנוע סיכונים מהציבור..." ת.א. 1245/86 (חי'), עזבון המנוח ג'ואיס ואח' נ' שמיר ואח’, לא פורסם, להלן: פס"ד ג'ואיס. ר' גם מדברי כב' השופטת פרוקצ'ה אשר קבעה כי, ללא ספק קיימת חובת זהירות מושגית בין חברת גז ובין צרכניה וזאת מכח יחסי נותן שרות וצרכן שכן שליטת נותן השרות בשרות המסופק מטילה עליו חובת פיקוח על תקינותו ומניעת סיכונים אפשריים העלולים להתלוות לאספקתו. כמו כן, "המצרך המשווק באמצעות חב' הגז הוא דבר מסוכן", ואספקתו היא "מעשה מסוכן", ככאלה הם מחייבים את נותן השירות בנקיטת אמצעי זהירות מיוחדים החורגים מן המקובל". (ת.פ. [י-ם] 3034/91, מ"י נ' פז גז - לא פורסם, להלן: "פרשת פזגז"). לאור כל האמור, הריני קובע כי קיימת חובת זהירות מושגית בין הנתבעת ובין צרכניה. ב. חובת זהירות קונקרטית משקבעתי כי קמה חובת זהירות מושגית, יש להמשיך ולבדוק קיומה של חובת זהירות קונקרטית משהמדובר במבחנים מצטברים(. ההנחה היא שהארוע נופל לתחום שהדין בא להסדירו, והשאלה היא האם המזיק הספציפי צריך היה לצפות לקיומו של סיכון לניזוק הספציפי פס"ד צבי נ' קרול. בפרשת פז-גז הוטלה אחריות ברשלנות על חב' הגז, אף שהתנור ממנו דלף הגז הרעיל שגרם למוות, אינו משווק על ידי חב' הגז. בהקשר לחובת הזהירות הקונקרטית נקבע שם כי על פז גז חלה חובת זהירות קונקרטית לבקר ולפקח על מיקום ההתקנה של התנור ועל תקינות פעולתו, וזאת מעצם היות שירות אספקת גז עיסוק ב"דבר מסוכן" המחייב עמידה בסטנדרט גבוה של בטיחות; מכח הוראות התקן הישראלי 158בדבר בטיחות התקנת מתקני גז באמבטיה, מכח נהלי החברה בדר"כ, ועוד. יוער כי פרשת פז גז היתה הליך פלילי, ושם הורשעה פז גז בגרם מוות ברשלנות; מקל וחומר במקרה שבפני שהינו הליך אזרחי, שכן אם בפלילים - שם נדרשת מידת הוכחה שמעל לספק סביר - נקבעה אחריותה של חב' הגז, למרות שהדליפה היתה ממקור שלא בשליטתה תנור חימום, הרי שמקל וחומר בהליך אזרחי - בו נבחנת האחריות עפ"י מאזן ההסתברות. מבחינת נהלי החברה בד"כ, הוכחו בפני הנתונים הבאים: בס' 6 לחוזה אספקת השירות בין הנתבעת ובין המנוח (ת/10) התחייבה הנתבעת לבצע בדיקה לפי קריאת הצרכן. כמו כן עפ"י ס' 8 ד' לחוזה: "במקרה של טענה על חוסר גז במיכל עקב חשש לדליפת גז, יודיע הצרכן לחברה והחברה תערוך בדיקה". המנוח הודיע לנתבעת על חששו לדליפת גז בשל העובדה שהמיכל התרוקן מהר מידי יחסית לקצב החלפתו בעבר(, וכך עשתה אף כלתו. כלתו של המנוח בקשה במפורש מן הנתבעת כי תערך בדיקת טכנאי הגז לא רק בחצר הבנין היכן שממוקמים המיכלים( אלא אף בדירתו של המנוח, וזאת עקב העובדה שהיא חשה בריח גז בתוך הדירה, בעת ביקורה שם. (לענין זה ר' עדותה של גב' רבקה גוירץ - כלתו של המנוח; תצהיר וח.נ. פרו' 29). עדותה לא נסתרה, ואף לא נעשה נסיון לסתרה, למשל על ידי הבאת הגב' ישראלה מטעם הנתבעת, עימה שוחחה גב' גוירץ וממנה ביקשה מפורשות בדיקה בבית המנוח פנימה. עפ"י עדותו של מר עובדיה מטעם הנתבעת, שהינו עובד בכיר שם, למד אני כי: "כאשר אדם מתלונן שבלון הגז שלו נגמר מהר מידי שולחים טכנאי הבודק אטימות בין המיכל לווסת ומשם עד לברז הבטחון. אם הצרכן מתלונן שיש ריח גז גם בבית אנחנו נבדוק גם את התנור. הטכנאי מטעמנו היה צריך לבדוק את הצנרת עד לברז שנמצא בבית, אך יכול להיות שהאיש לא היה בבית..." (פרוט' 48). גם מר הראל הטכנאי מטעם הנתבעת אשר ביצע את הבדיקה החלקית בסמוך לפני הפיצוץ, העיד כי "אם יש דליפה אני סוגר לו את הגז ואומר לו שלא להשתמש בגז עד שהדבר יתוקן". בעדותו הסביר מר הראל כי במקרה דנן לא היתה דליפה ועל כן לא פעל עפ"י הנוהל הנ"ל. לסיפא זו אינני מייחס משמעות כלל, באשר ברור שהינה מגמתית ומכוונת מראש, שכן הוכח - ולא מוכחש ע"י הנתבעת - כי מר הראל לא ביצע כלל בדיקת דליפה בביתו של המנוח אלא הסתפק בבדיקת המיכלים מחוץ לבנין. לפיכך אינו יכו לדעת, ובודאי שלא להעיד - כי "לא היתה דליפה". ברור כיאילו היה עושה את הנדרש, ועולה לדירת המנוח, ובשל החשש לדליפה היה מנתק את אספקת הגז לדירתו, הרי שהאסון הכבד היה נמנע. (יפורט בהמשך). מן הנהלים שפורטו לעיל, ושהובאו ע"י הנתבעת בעצמה, הנני קובע כי קיימת חובת זהירות קונקרטית בין הנתבעת ובין המנוח בקשר לדליפת הגז שהובילה לאסון הכבד. משום קיומה של חובת זהירות זו, קיימים גם נוהלי העבודה הנ"ל שמיועדים להסדיר צורת עבודה מקצועית ומתן שרות יעיל ובטוח, כפי שנדרש מספקית גז, כנתבעת. במאמר מוסגר לענין המסקנה בדבר קיומה של חובת זהירות, מצאתי ענין במאמר מעיתון "הארץ" מימים אלה של כתיבת פסק הדין. יודגש כי מאמר זה אינו נחשב בעיני כ"ראיה" כלל, גם משום שלא הובא על ידי מי מהצדדים ולא נדון כלל במהלך המשפט, אך בעת כתיבת פסק הדין נתקלתי כאמור במאמר זה, והוא תקף לענין קביעותי על פי ראיות הצדדים, לפיהן קיימת חובת זהירות של הנתבעת כלפי המנוח. במאמר הנ"ל נידונה "אמנת הגז" עם חברות הגז, לפיה על חברות הגז מוטלת חובת "טסט" למכשירים ביתיים שברשות צרכניה, לפי אמנה זו חב' הגז מנתקות את זרם הגז לצרכנים אשר ברשותם מכשירים לקויים. לומר לך כי נוהלי העבודה שפורטו לעיל, מעוגנים באמנה וחבל שזו לא הוצגה על ידי מי מהצדדים. מכל מקום אין ספק כי אמנה זו קיימת בידי הנתבעת (להבדיל מהתובעים), היא חלה ונוהגת ולא הובאה והדבר מהווה לכאורה המנעות מהבאת ראיה - על המשתמע מכך ברגיל. שוב חוזר ומדגיש כי אין במאמר ובתוכנו משקל להכרעותי והוא הובא אך - אקטואלית - לסבר אוזן ועין. 14. האם הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה? בהקשר לשאלה זו נקבע: החובה המוטלת עפ"י דיני הרשלנות אינה לתוצאה אלא למאמץ. דיני הרשלנות מבוססים על עקרון האשמה ולא על אחריות מוחלטת. אכן, ביסוד ההתרשלות מונח עקרון הסבירות. השאלה אשר דיני ההתרשלות באים להשיב עליה היא באלו אמצעים צריך לנקוט כדי להבטיח את שלומו של הניזוק. לענין זה יש להתחשב בהסתברות שהנזק יתרחש, בהוצאות הנדרשות כדי למנעו, בחומרת הנזק, בערך החברתי של ההתנהגות שגרמה לנזק וכיוצ"ב". ההנחה היא שהאמצעים אשר המזיק צריך לנקוט בהם אינם חייבים להסיר את הסיכון, אלא אמצעים שסביר לנקוט בהם בנסיבות הענין. (פס"ד צבי נ' קרול). כאמור לעיל, הנתבעת היתה צריכה לנקוט בדרך פעולה שונה, מזו שננקטה בפועל. מן העדים שהובאו מטעמה דוקא, נמצאתי למד כי במקרה שצרכן מתלונן על חשד לדליפת גז, צריך הטכנאי מטעמה לבדוק לא רק את מיכל הגז כפי שעשה הטכנאי הראל, אלא לעלות לדירת הצרכן ולהמשיך ולבדוק שם את מערכת הגז. במקרה שישנה דליפת גז מהתנור דוקא שאינו מתוצרת הנתבעת ו/או אינו באחריותה גם אז מוטלת חובה על הנתבעת לפעול ולנתק באופן מיידי את אספקת הגז לצרכן זה, ועליה להפנות את הצרכן ליצרן התנור כדי שזה יתקן את הדרוש. עד ביצוע התיקון לא תחודש אספקת הגז. דרך פעולה זו הינה הכרחית ונחוצה כדי למנוע אסונות הקשורים עם דליפת גז, כפי שארע, למרבה הצער, במקרה דנן. אלא מאי? הטכנאי מטעם הנתבעת, אשר נשלח לבדוק את מערכת הגז, בהמשך לתלונת המנוח ולא כבדיקה שגרתית, הסתפק - ללא טעם ובניגוד לנהלים שפורטו לעיל בבדיקת מיכלי הגז בחצר הבנין, ומשמצאם תקינים ואטומים עזב את המקום, מבלי להמשיך ולבדוק את מערכת הגז בדירת המנוח פנימה. מן הנהלים שפורטו לעיל ומדרך הפעולה השונה בה נקט מר הראל הטכנאי הריני קובע שהופרה חובת הזהירות המוטלת על הנתבעת. כמו כן, למרות שעפ"י הפסיקה מספיק לנקוט אמצעים סבירים ואין לחייב נקיטת אמצעים שיסירו את הסיכון פס"ד צבי נ' קרול, פס"ד ועקנין, הרי שברור לכל הדעות, שאילו היתה הנתבעת פועלת עפ"י נהליה שלה, ומנתקת את אספקת הגז במקרה של חשש לדליפה שהטכנאי לא היה מסוגל לתקנה, למשל - מן התנור - היה נמנע האסון הכבד שארע ממנו נפצע המנוח אנושות ומת מאוחר יותר מפצעיו. ברור על כן שבמקרה דנן הופרה חובת הזהירות המוטלת על הנתבעת כלפי המנוח, בכך שלא בדקה כראוי ובאופן מלא את כל מערכת הגז הקשורה לדירת המנוח, בהמשך לבקשתו. 15. האם הפרת החובה היא שגרמה לנזק? קשר סיבתי התנאי השלישי לאחריות בעוולת הרשלנות הוא, כי מעשהו של המזיק, אשר הפר את חובתו כלפי הניזוק גרם לזה האחרון נזק. בפס"ד ועקנין ולענינו ניתנה תשובה חיובית לשאלה זו ונקבע כי לולא הופרה החובה, ואילו ננקטו אמצעי הזהירות הראויים, הסיכוי, כי הנזק היה נמנע גדול מהסיכוי שהוא היה מתרחש בלאו הכי. זאת ועוד, הפרת החובה היא הסיבה המשפטית לקרות הנזק, שכן אשמו של המזיק הביא את הנזק, ואילו אשמו של הניזוק לא היה אשם מכריע, הן משום שהוא היה צפוי והן משום שהיה בתחום הסיכון שהחובה באה למנוע. עמ' 134 לפסה"ד. הקשר הסיבתי הדרוש לקביעת אחריות במקרה דנן, כולל בחובו הן מובן עובדתי והן מובן משפטי. המבחן לקשר סיבתי עובדתי הוא מבחן "הסיבה בלעדיה אין". כאשר יותר מגורם אחד חברו יחד להביא לתוצאה, כל גורם ייחשב סיבה עובדתית לתוצאה, אם היה הכרחי לתוצאה פרשת ישראליפט. כאמור לעיל, שוכנעתי והוכח בפני כדבעי, כי אילו היתה הנתבעת פועלת עפ"י נהליה באופן מלא, והיתה מנתקת את אספקת הגז לדירתו של המנוח, או לכל הפחות מזהירה אותו - לאחר בדיקת כל המערכת - כי הדליפה איננה במערכת אלא כנראה בתנור עצמו - היה נמנע הנזק הכבד. שכן, סביר להניח שאילו היה נאמר למנוח כי כנראה מקור הבעיה בתנור, היה המנוח פונה ליצרן התנור ומבקש בדיקתו. כמו כן אם היה מנותק זרם הגז עד התיקון הדרוש, בודאי שהיה נמנע הנזק. מכל מקום, אם הנתבעת היתה פועלת ללא דופי, היתה האחריות ממנה והלאה. אמנם הפיצוץ ארע עקב הדלקתו של המנוח את המצית האלקטרוני ואז נוצר ניצוץ שגרם לפיצוץ, ואולם בפעולתו זו של המנוח איני רואה "גורם זר מתערב" המנתק את הקשר הסיבתי הדרוש להטלת אחריות על הנתבעת. ואסביר: המנוח עשה כל שלאל ידו על מנת להתריע על דליפת גז, הוא פנה לסוכנות הנתבעת וביקש כי טכנאי מטעמם יגיע לביתו כדי לבצע בדיקת מערכת הגז בשל חששו לדליפה. כך עשתה אף כלתו. הטכנאי אכן הגיע ומבירור שערכה כלתו של המנוח בסוכנות הנתבעת למחרת ביקורו של הטכנאי, נאמר לה כי הבדיקה הראתה שהמערכת תקינה. משום שהמנוח היה תתרן לא יכול היה לדעת כי הדליפה נמשכת, וע"כ אין לראות במעשהו השגרתי והיומיומי של הפעלת המצית האלקטרוני, כמעשה חריג המנתק את הקש"ס. מסיבה זו גם איני רואה בכך שהמנוח היה תתרן כמנתק את הקש"ס בגין עקרון הגולגולת הדקה, שכן הוא עשה את כל הדרוש והתריע בפני הנתבעת על חשדו לדליפה ולא ישב בחיבוק ידיים. משחובת הזהירות מוטלת על הנתבעת, והוכח כי הנתבעת הפרה חובה זו, שוכנעתי כי באי קיום אחר נהליה, ובעטים של מחדלים אלה - נגרם הנזק. שוכנעתי והוכח בפני כי קיים קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות ובין קרות הנזק, וע"כ מוצא אני את הנתבעת אחראית לו, בהתאם לעוולת הרשלנות שבפקנ"ז, זאת גם משלא הצליחה הנתבעת לשאת בנטל שהיה עליה ולא שכנעה אותי כי לא התרשלה כלפי המנוח, בנסיבות המקרה דנן. 16. לענין ניתוק הקשר הסיבתי הנדרש, ניסתה הנתבעת להעלות השערות ותיאוריות, לפיהן התנור שבבית המנוח היה פגום וממנו דלף הגז, וע"כ אין הארוע באחריותה ואין היא חייבת לפצות את התובעים כלל. לחלופין טענה הנתבעת כי המנוח השאיר את ברז הגז פתוח כל הלילה עקב שכחה וכך ארע הפיצוץ. גם התובעים העלו תיאוריות והשערות בדבר מקום הדליפה, וניסו לשכנעני כי מדובר בליקוי בברז הבטחון - שהינו באחריות הנתבעת וע"כ עליה לפצותם. לצורך כך הובאו מטעם שני הצדדים עדים מומחים, הוגשו חוו"ד מטעמם, וכל אחד מהם נחקר בח.נ. ממכלול העדויות הנ"ל הגעתי למסקנות הבאות. 17. האם המנוח השאיר את ברז הגז פתוח בלילה שטרם הפיצוץ? הנתבעת טענה עוד בכתב הגנתה ס' 6 ה כי "ברז הגז בכירה הושאר פתוח, גרם להצפת גז בחלל הדירה ובהמשך לפיצוץ בשעה שהמנוח ניסה להבעיר אש בכירה". בהמשך (ס' 10 ג') טענה כי הארוע והנזק נגרמו עקב אשמו הבלעדי של המנוח, אשר השאיר את ברז הגז פתוח ולאחר מכן הצית את הגז וגרם לפיצוץ. הנתבעת ניסתה לבסס טיעוניה אלו בהסתמכה על העובדה שמיד לאחר הפיצוץ נמצא תנור המטבח בדירת המנוח, כשברז של אחד המבערים פתוח. לטענתה, "ניתוח הממצאים מביא למסקנה ההגיונית כי הפיצוץ ארע לא עקב רשלנות הנתבעת, אלא עקב השארת ברז הגז ע"י המנוח פתוח במשך הלילה, והדלקת ניצוץ בבוקר, שהצית את הגז וגרם לפיצוץ". סיכומי הנתבעת, ס' 4. 18. בדבריה אלה מתעלמת הנתבעת מעדותו של המנוח, שנגבתה ע"י השוטר ששון חג'ג', אשר הגיע לזירת הארוע ראשון, לפני שהגיעו למקום מד"א ומכבי אש (פרוט' 38). בהודעה זו נרשם מפי המנוח: "היום בשעה 08.00 התעוררתי משינה והלכתי למטבח, הכנתי כוס תה, פתחתי את ברז הגז והדלקתי אש על מנת להדליק את הגז, כאשר הדלקתי את האש עם מצית ואז שמעתי פיצוץ אדיר..." (ת/4). על דברים אלו חזר המנוח באזני בנו-מר יוסף גוירץ, בעודו שוכב על ערש דווי בבית החולים: "עפ"י מה שמסר לי אבי על ערש דווי... כל ברזי הגז היו לדבריו סגורים, והוא ביקש בסך הכל להדליק את הגז עם מצת חשמלי כדי לחמם מים, הוא פתח את ברז הגז ואז ארע הפיצוץ..." (תצהיר עדות ראשית, ס' 12). 19. לכלל האוסר קבלת עדות מפי השמועה, ישנם מספר חריגים החלים בענין שבפני: (א) אמרות של נפטרים - אמנם אמרה מפי נפטר איננה ניתנת לח.נ., אך ההנחה היא שכאשר אדם שוכב על ערש דווי, ואומר הוא דברים שהם לרעתו ובניגוד לאינטרס רכושי שלו, מדובר בדברי אמת, שכן אין זה מתקבל על הדעת שאדם לא ידבר את האמת במצב כזה. אמנם אמרתו של המנוח בדבר פתיחת ברז הגז באותו בוקר ולא השארתו פתוח כל הלילה איננה "בניגוד לאינטרס רכושי שלו", אך ממכלול הנסיבות שבפני, מתיאור פציעתו הקשה והאנושה של המנוח מן הפיצוץ, אשר ממנה נפטר ביסורים, נראה לי סביר להניח כי לא יתכנן לומר ולא יאמר דברי שקר, במצב בו היה שרוי מיד לאחר הפיצוץ. אמירת דברי שקר דורשת הלך רוח מסוים, מחשבה ותכנון לעתיד, לא נראה לי כי ניתן לייחס זאת למנוח בעת שנגבתה ממנו עדותו, וע"כ נראה לי כי האמרה של המנוח בדבר פתיחת ברז הגז באותו בוקר הינה אמיתית ונכונה. (ב) חריג נוסף המוכר בפסיקה הוא "רס גסטה"(res gestae) לפיו אמרה ספונטנית תוך כדי התרחשותו של ארוע מרגש או בגינו תותר למרות היותה עדות מפי השמועה. כך למשל אמרה של קרבן תאונה סמוך לאחר פציעתו. הטעם המצדיק את החריג הזה נעוץ בכך שהאמרה מהווה תגובה ספונטנית מיידית לארוע מרגש פתאומי, בנסיבות שאין יסוד לחשש שהתגובה הינה כוזבת. במקרה שבפני העיד השוטר חג'ג' כי הגיע לדירת המנוח ראשון, בסמוך למועד הפיצוץ, וגבה את הודעת המנוח באותו זמן. מדובר באמרה ספונטנית שנאמרה מיד לאחר פציעתו של המנוח עקב הפיצוץ. בנסיבות אלו, אין לייחס לו דברי כזב בדבר נסיבות הפיצוץ. גם על סמך חריג זה, מקבל אני את אמרתו של המנוח. מכל המקובץ עולה המסקנה כי ניתן להסתמך על עדות זו ועל כן קבעתי כי המנוח לא השאיר את ברז הגז פתוח במשך כל הלילה, אלא הדליקו רק בבוקר הפיצוץ. 20. האם ברז הבטחון היה פגום? לטענת התובעים - מקור הדליפה היה בברז הבטחון שנמצא פגום ע"י מומחיהם מר גל ומר עדאל. לטענת הנתבעים - הברז נמצא תקין, גם עפ"י עדויות המומחים הנ"ל, וגם עפ"י ראיותיהם. כבר עתה אציין כי במחדלם של התובעים באי הגשת הברז לביהמ"ש - אף שהיה ברשות התובעים - אני רואה "המנעות מהבאת/הגשת ראיה", ועל כך ההלכה הינה ידועה וברורה: המנעות שכזו, "בהעדר הסבר אמין וסביר פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה...היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב" (י.קדמי, על הראיות, 917). מתוך חווה"ד השונות שהוגשו בפני, מאמץ אני את המסקנה כי אם הדליפה היתה מברז הבטחון עצמו הרי שבהכרח היו נשרפים ומתכלים צנורות הגומי המחוברים אליו ובהכרח היו נותרים באזור הברז סימני פיח ועשן המעידים על בעירה במקום זה. המומחים השונים, לרבות אלו מטעם התובעים, העידו כי לא היו סימני בעירה באזור הברז וכן כי הצנורות המחוברים אליו נמצאו שלמים. מן ההסברים שהוצגו לי שוכנעתי, כי כנראה מקור הדליפה לא היה בברז בשל העדרם של סימנים אלו, ומכל מקום לא נדרשת הכרעה פוזיטיבית בענין זה מקור הדליפה משהקדמתי וקבעתי את רשלנותה של הנתבעת כלפי המנוח, זאת עקב אי נקיטת אמצעים סבירים לבירור תלונתו של המנוח בדבר דליפה אפשרית. 21. יצוין כי הכרעתי בענין אי ליקוי בברז נובעת הן מן העובדות הבאות: המומחה גל מטעם התובעים כתב בחוו"ד כי בבדיקתו הראשונית בסמוך לפיצוץ מצא את החלקים החיצוניים של מערכת הגז לפני ברז הבטחון של צנרת הגז לדירה - שלמים. כך גם צינור הגומי המחבר בין ברז הבטחון לבין הכיריים של התנור - "נמצא שלם וגם לא דלף/נזל בבדיקה" ס' 16.4.1, 16.7 לחווה"ד. על פרטים אלה חזר המומחה בח.נ. - פרו' 20. כמו כן מצא כי זכוכית תא האפיה בתנור התנפצה לרסיסים, וכן מסגרת חלון תא האפיה התעקמה. ס' 16.9.2, 16.9.4 לחווה"ד. הבדיקות שבוצעו לברז במכון התקנים נעשו לבקשתו של מר גל, וזאת כחצי שנה לאחר הארוע. שוכנעתי כי בדיקות אלה אינן מהימנות לגמרי באשר לא בוצעו בסמוך לפיצוץ אלא תקופה ארוכה אחריו, וכמו כן מר גל העיד על בדיקות חוזרות ונשנות, כשבחלקן נמצא הברז תקין ובחלקן - לא, אך משום מה סירבו במכון התקנים לציידו במסמכים כתובים על כל הבדיקות והסתפקו בתיעוד חלקי בלבד - כך לטענתו. 22. בהסתמכי על ההלכה בדבר "המנעות מהבאת ראיה", ומשלא הוצג לי כל נסיון להעיד מי מטעם מכון התקנים לתמוך בגרסתו של מר גל לענין זה, אין באפשרותי להסתמך על דבריו בדבר אי תקינותו של ברז הבטחון, בהיותם נחזים להיות מגמתיים ומכוונים מראש. כמו כן, מר גל לא הצליח להסביר כיצד אין סימני שריפה על הברז והצינור המחובר לו, וטען בח.נ. כי לעיתים יש סימני פיח ולעיתים אין, לטענתו - "בזמן הפיצוץ הכל נאכל בפיצוץ ולכן לא היה מה לשרוף" פרו' .21 הסבריו אלו לא מתקבלים על הדעת, ומכל מקום שוכנעתי יותר מדברי המומחים האחרים ולכן קבעתי כי אילו מקור הדליפה היה בברז הבטחון - היו סימני שריפה בסביבתו והיה מתכלה צינור הגומי המחובר לו. 23. כך למשל העיד מר היינה מטעם הנתבעת: "לאור התמונות ולאור מה שהוצג בפני אני טוען שאין שום סיכוי שהשריפה התחילה בברז. אני טוען שהדליפה היא לא מהברז אלא מתוך התנור - או בחלק העליון אלא מתחת למקומות הלהבה, או במקום הלהבה.... מקור הדליפה תמיד אפשר לזהות אותו בארועים של גז בגלל הפיח... לא יכול להיות שבנקודת הייזום לא יהיה פיח... יכול להיות שהיו שתי מקומות לדליפה..." פרו' 42,39. אמנם חוות דעת של מר היינה אינה מבוססת כראוי, במובן זה שהוא לא טרח לבדוק את התנור ו/או את ברז הבטחון בעצמו, אלא הסתמך על נתונים וצילומים שנמסרו לו. כמו כן חוו"ד הוכנה זמן רב לאחר הארוע, ולא בסמוך לו (פרו' 43, ש' -9 5). ואולם דבריו נתמכים בעדותו של מר עובדיה מטעם הנתבעת, המשמש כטכנאי גז בכיר בחב' הנתבעת. בעדותו טען מר עובדיה כי: "...אם היתה דליפה מתמשכת בכמות גז..היה חייב להיות באזור הדליפה, שריפה ופיח, חייב היה להיות סימנים על הברז, ובתמונה צילמתי את ברז הבטחון שנמצא יותר נמוך מהמבערים והוא נקי לחלוטין מפיח, אם היתה מגיעה לשם אש, אזור הגומי היה נחרך... אם היתה דליפה היינו רואים את צינור הגומי חתוך ואם היתה דליפה היה צריך להגיע לשם אש ואז הצינור היה חרוך - כשבדקתי את הצינור כשעה אחרי הארוע - ראיתי שהגומי היה שלם ולא קרוע ולא חרוך..." (פרוט' 46). עד זה הגיע לדירת המנוח בסמוך לשעת הפיצוץ וע"כ התרשמותו וקביעותיו מהימנות. כמו כן בח.נ. לא נסתר וחזר בעקביות על מסקנותיו ורשמיו. אמנם עדויות אלו מטעם הנתבעת, ובעיקר זו של מר עובדיה העובד בחב' הנתבעת יכולות להיחשב מגמתיות, ואולם התרשמותי מהן היא חיובית, באשר על פניהן הן מתקבלות יותר על דעתי, לעומת הסבריו ומסקנותיו של מר גל - המומחה מטעם התובעים. 24. עדותו של ד"ר עדאל לא הוסיפה ולא הורידה ממסקנותי דלעיל. הוא חיזק את התרשמותי כי הבדיקה שערך מר גל לברז הבטחון ע"י מכון התקנים. איננה מהימנה שכן לטענתו בהחלט ייתכן שיהיה ברז אטום באופן מוחלט, וכעבור חצי שנה מועד הבדיקה( לא ידלוף לגמרי ואחרי דקה כן... אותו ברז שהיה טוב יכול להיות טוב אחרי חצי שנה ויכול להיות שלא..." (פרו' 62). 25. מכל מקום, וכאמור לעיל, איני רואה צורך להכריע באופן פוזיטיבי בדבר מקור הדליפה, וזאת משקבעתי את רשלנותה של הנתבעת באי ביצוע בדיקות כנדרש בדירתו של המנוח, עקב פניותיו אליה כשבועיים בטרם הפיצוץ. ויודגש כי שוכנעתי והוכח בפני כדבעי, כי אילו לא היתה מפרה הנתבעת את חובת הזהירות המוטלת עליה, והיתה מנתקת את זרם הגז לדירת המנוח היה נמנע הנזק הכבד שארע בפועל. משום כך קבעתי כי נתקיים הקש"ס הדרוש לקביעת אחריותה של הנתבעת. 26. הנזק התובעים עותרים לפצותם בגין נזקי גוף ורכוש עקב הפיצוץ. אדון בכל ראש נזק בנפרד: נזקי גוף - כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים: לטענת התובעים יש לפסוק להם פיצוי הן בעבור כאב וסבל והן בעבור קיצור תוחלת החיים. כפי שסבור ד. קציר בספרו "פיצויים בשל נזקי גוף - פרק 195 וכפי שנפסק בענין אזולאי נ' מפעלי יציקה שצוטט שם. לטענתם, עצם היות המנוח אדם מבוגר, אינו טעם לשלילת מרכיב זה מהפיצוי: "גישתו של השופט זילברג על דבר הפיצוי שיש ליתן, בשל עצם נטילת החיים, בלא זיקה לאורך החיים שנשללו, נתקבלה, ככל הנראה בענין פרפרה נ' חן הנ"ל משאישר ביהמ"ש העליון סכום של 000, 60 ל"י בגין מותו של אדם מבוגר בן 56 וחולני" קציר, פרק 216 . התובעים עותרים לפצותם בסך של 000, 200 ש"ח בגין כאב וסבל, וזאת לאור יסורי התופת שעבר המנוח טרם מותו, וסומכים עתירתם זאת בפסיקה. כמו כן, עותרים הם לפצותם בגין קיצור תוחלת החיים בסך 000, 30 ש"ח נוספים. הנתבעת בסיכומיה, בהתייחסה לראש נזק זה הציעה את הסכום של 000, 35 ש"ח בהתחשב בגילו המבוגר של המנוח 76והעובדה שנפטר כשבועיים וחצי לאחר האירוע. הסכום המוצע ננקב על ידי התובעים בעצמם, בתחשיב הנזק שהגישו לביה"מ. לטענת הנתבעת - חזקה על התובעים שנקבו בסכום סביר והגיוני לגישתם, גם אם המדובר בתחשיב שהוגש לצרכי פשרה. מעיוני בתיקו הרפואי של המנוח וכן בדו"ח הפתולוגי אכן המנוח קיפח את חייו תוך שהוא עובר יסורי תופת במשך כ- 3 שבועות מאז הפיצוץ ועד למותו. בנו ובתו העידו כי כל תקופת אשפוזו היה המנוח בהכרה והיה מודע לכל הקורות אותו לפיכך סבלו בתקופה זו היה גדול לעין ערוך. מהמסמכים הרפואיים שהוגשו, עולה כי המנוח נפגע אנושות ונתקבל לביה"ח מיד לאחר הפיצוץ "במצב כללי ירוד, כויה דרגה שניה בקרקפת, כויה עמוקה באף וגם בנחיר. מיד לאחר קבלתו הוחל בהחיאה נוזלית. יום לאחר קבלתו נמצא 2po נמוך שטופל על ידי מסכת חמצון. ב- 30.3.91 הופיע פרפור פרוזדורים מהיר דופק 160 אשר טופל... לאחר מכן חום גבוה וסימני ספסיס... מס' ימים לאחר מכן ירידה בתפקוד הכליתי... נותח.. ובוצע ניקוי אזורי הכוויה והשתלת עור... אי ספיקה נשימתית. מצב תפקוד כליות ומצב תפקוד נשימתי הלך והחמיר.... החולה נפטר בתמונה של אי ספיקה נשימתית". (ת/3). בחוות דעת הפתולוג שהוגשה (ת/9) נקבע כי "מותו נגרם ע"י כשלון מערכת הנשימה בגלל מחלת קרומים היאלינים של הריאות, דלקת ובצקת בעקבות כויה מדרגה שניה-שלישית של %40- 35 משטח פני הגוף ביום 28.3.91 שבעקבותיה אושפז ומאז לא הבריא". בחרתי לצטט מדו"חות רפואיים אלו על מנת להמחיש את סבלו וכאבו של המנוח מאז הפיצוץ ועד פטירתו, ובהתחשב בכך, ובקיצור תוחלת חייו הריני קובע סכום פיצוי כולל של 000, 45ש"ח, כסכום ראוי בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת חייו, זאת גם בהתחשב בסכום שננקב בראש נזק, זה על ידי התובעים בתחשיבם (000, 35 ש"ח), שנמסר במהלך הבאת הראיות. טענת הנתבעת לענין זה נכונה ומקובלת עלי, ולו מבחינת מדיניות משפטית נאותה קרי, ההנחה כי בעל הדין נוקב בתחשיב נזק סכום נכון מבחינתו, בפרט בהתיחס לראש נזק שכזה, על בסיסו ניתנת הצעת הפשרה גם של בית המשפט וניתן להסתמך עליו לקביעת סכום נזק שאינו נזק ממון בפסק הדין. 27. נזקי רכוש נזקים לדירת המנוח ותכולתה בחוות דעת שהוגשה מטעם התובעים תואר הנזק באופן הבא: קירות התמוטטו, תריסים וויטרינות נעקרו, דלת הכניסה נעקרה ממקומה, טפטים וחלקי מבנה נוספים ניזוקו. בנוסף נגרמו נזקים כבדים לתכולה, כתוצאה מהדף, רסיסי זכוכית ואש שפרצה בדירה". חוות הדעת נערכה לאחר שהשמאי ביקר בדירה למחרת הפיצוץ. השמאי העריך את נזקי המבנה בסך 439, 48 ש"ח ואת נזקי התכולה - 710, 13 ש"ח. דירה התובעים הציגו קבלות בגין תיקון הדירה ע"י קבלן העוסק בשיפוצים בסך 000, 22 ש"ח בלבד, למרות שלטענתם שילמו הרבה יותר (30,000 $) זאת מפאת מצבם הכלכלי הדחוק ומתן כסף שלא תמורת קבלה. בענין ספציפי זה, ומפאת הפער הרב במחירים ששילמו לעומת הקבלות שהוצגו חיוני היה להביא לעדות את הקבלן המשפץ לתמוך בגירסתם. משלא עשו כן, ונמנעו מהבאת ראיה לטובתם נזקף מחדל זה לחובתם גם בשל היות עדותם "עדות יחידה של בעל דין" ועל כן אני קובע כי בגין השיפוץ זכאים הם לפיצוי בסך 000, 22 ש"ח, הוא הסכום שהוכח בפני, בערכם ליום ההוצאה. שוכנעתי כי השיפוץ נעשה לצורך השבת המצב לקדמותו, הראיה היא כי הדירה נמכרה לאחר שיפוצה במחיר הרגיל פרוט' 31 ולא מחיר גבוה יותר עקב הפיכתה למפוארת למשל. סכום השיפוץ נראה לי סביר לאור המפורט בחוות דעת השמאי, שכן היו דרושים תיקונים רבים, לרבות בניית קירות, החלפת צנרת ועוד. על כן זכאים התובעים להחזר בגין הוצאות השיפוץ שהוכחו בפני בסך 000, 22ש"ח בערכם ליום ההוצאה. תכולה נזקי התכולה בחוות דעת השמאי נחלקו לפריטים שהוצגו בפני השמאי והוערכו בס"כ 460, 9 ש"ח ותכולה שלא הוצגה בפניו בטענה כי נלקחה על ידי עובדי העיריה במהלך סגירת הקירות שהתמוטטו( שהוערכו על ידו בסך -250, 4 ש"ח. שוב, נמנעו התובעים להביא בדל של ראיה לתמוך בטענתם זו בדבר לקיחת פריטים מתכולת הדירה על ידי עובדי העיריה, זאת ללא טעם, על כן אני מפחית סכום זה 250, 4 ש"ח מחוות דעת השמאי, משלא הוכח הדבר בפני. פרט לנ"ל, חוו"ד השמאי נראית לי מבוססת והגיונית תוך התחשבות בעובדה שמדובר בפריטי ריהוט משומשים ולא חדשים. כך למשל נתתי דעתי לכך שהשמאי העריך מיטה יחידה + מזרן בסך של 200 ש"ח בלבד. שולחן מעץ עם 4 כורסאות - 500 ש"ח. כמו כן פריטים שניתן היה לתקנם בלבד - נקב המומחה במחיר התיקון ולא במחיר עלותם כחדשים - למשל - החלפת דופן שרופה של מזנון ותיקון פוליטורה - 600 ש"ח, תיקון שולחן טלויזיה על גלגלים - 150 ש"ח. בח.נ. השמאי הותיר בי רושם של אדם מהימן ומסודר, והובהר לי כי בטרם ערך את חוות הדעת ביקש מבתו של המנוח הצעת מחיר לתיקון נזקי המבנה. הצעת המחיר שהוצגה לו היתה בלתי מקובלת במס' נקודות, על כן נעזר בקבלן אחר, והלך למקום בעצמו להתרשם מהנזקים ומעלות תיקונם. כמו כן נעזר במחירונים ובידיעתו האישית והמקצועית. השמאי העיד כי דברים שהוצגו בפניו ולא ניזוקו עקב הפיצוץ - לא נכללו בחוות דעתו. ישנם פריטים אשר לגביהם ערך בירור בחנות, בטרם חישב את גובה הנזק לגביהם פרו' 17-14. לאור כל האמור, התובעים זכאים לפיצוי בגין תכולת הדירה שניזוקה בסך 460, 9 ש"ח, נכון ליום הארוע. 28. הוצאות נוספות הנתבעות בסיכומיה, מסכימה כי הוכחו ההוצאות הבאות: - העברת גופת המנוח לבדיקת המכון הפתולוגי -122, 3 ש"ח (משוערך). - הוצאות חיבור הדירה למערכת החשמל - 243 ש"ח (משוערך). - תשלום לועד הבית בגין תיקון הגג - 592 ש"ח (משוערך). - הוצאות קבורה ומצבה - 888,4 ש"ח (משוערך). - שכ"ט המומחה השמאי קשטן - 207,6 ש"ח (משוערך). - שכ"המומחה ד"ר עד אל - 643,3 ש"ח (משוערך). סכומים אלו - זכאים התובעים לקבלם מן הנתבעת, משנקבעה אחריותה לארוע. 29. הוצאות אחרות השנויות במחלוקת: (א) צודקת הנתבעת בטענתה כי הסך ששולם בעבור שכירת שרותי אחות לטיפול במנוח בשעות הלילה לא הוכח. התובעים טענו כי לא שמרו את הקבלות בגין כך ומדובר בסך 350, 1 ש"ח ומשוערך - 733, 3 ש"ח. ראוי היה לתמוך את טענתם בדבר הוצאה זו בראיה כלשהי השגת מסמכים מחב' כח האדם למשל. לא נעשה דבר על ידי התובעים בקשר לכך, הדבר לא הוכח בפני ולכן אין הם זכאים לפיצוי בגין שכירת שרותי אחות. (ב) לטענת הנתבעת, בנו של המנוח לא הוכיח הפסד שכר כלשהו וממשכורותיו באותה תקופה לא נוכה כל סכום. שוב, התובעים לא הוכיחו נזק זה הפסד בגין ניצול ימי חופשה למרות שתבעוהו, בסך 000, 5 ש"ח. ככל שהעמקתי ונברתי בפרטי תלושי השכר שהוצגו, לא מצאתי ציון מפורש כי נלקחו ימי חופש. לכל הפחות, היה על התובע להביא אישור ממעבידו על ניצול ימי חופשה בתקופת אשפוזו של המנוח - דבר פשוט לביצוע. משלא עשה כך, נזקף הדבר לחובתו, ומשלא הוכח נזק זה - אינני פוסקו לטובת התובעים. (ג) שכ"ט המומחה מר גל - 965, 14 ש"ח נכון למועד התשלום. צודקת הנתבעת בטענתה כי סכום זה הינו מופרז יחסית לסכומים ששילמו התובעים ליתר מומחיהם, וזאת ללא הצדקה. אפילו ד"ר עד אל - הנושא תואר אקדמאי גבה שכ"ט נמוך בהרבה. אינני מפחית חלילה מערך עבודתו של מר גל והשקעתו כי רבה בהכנת חוו"ד, ואולם מוצגות בפני חוו"ד רבות בענינים שונים, ביניהן של מומחים מהנדסים, מומחים רפואיים ואח’, ולצערי הצדק עם הנתבעות בטענתן כי שכה"ט הינו מופרז. אם בחרו התובעים לשכור דוקא אותו, עליהם לשאת בעצמם בחלק משכה"ט, שהינו מופרז, גם בלי שערוכו להיום. לכן נראית לי הצעתה של הנתבעת לפצות את התובעים בגין שכ"ט של מר גל בסך 500, 2 ש"ח - שישוערך להיום. (ד) סכום ששילמו התובעים בפס"ד שהושג בפשרה בינם ובין שכני המנוח - בסך 000, 5 ש"ח. משוערך - 707, 8 ש"ח. כמו כן נשאו התובעים בעלויות בגין הליך זה: אגרת בימ"ש ושכ"ט עו"ד בסך 637, 2 ש"ח משוערך. מדובר בתביעת נזיקין שהגישו שכני המנוח נגד עזבונו, והושג הסכם פשרה עקב כך. משנקבעה אחריות הנתבעת לארוע, ומשהוכחו הוצאות אלו כדבעי עותק פסה"ד, העתקי הקבלות - אכן, זכאים התובעים להחזר סכומים אלה. 30. רשלנות תורמת: הנתבעת עותרת להפחית מכל סכום שייפסק לחובתה % 50 מן הסכום וזאת עקב רשלונתם התורמת של המנוח ובני משפחתו שלא עשו הכל כדי למנוע ו/או להקטין את הנזק. טענה זו אני דוחה בשתי ידי. המנוח ואף כלתו פנו מספר פעמים לסוכנות הנתבעת בכ"ס, ועל אף תלונתם בדבר דליפה אפשרית, ועל אף דרישתם לביצוע בדיקה בבית המנוח פנימה, התרשלה הנתבעת ולא עשתה כן. אילו היתה נוהגת כדרוש, סביר ולא היה נגרם כל נזק. אין לומר כי המנוח ו/או בני משפחתו, היו יכולים לעשות יותר ממה שעשו על מנת למנוע ו/או להקטין הנזק. תמהתי שמא הנתבעת התכוונה כי כל צרכן צריך לנתק לעצמו את זרם הגז במקרה של חשש לדליפה ואני בטוח, כי לא לכך התכוונה. 31. העתירה לפס"ד הצהרתי: לעתירה זו איני מוצא לנכון להיעתר, שכן מדובר בחיוב גורף וכוללני. מכל מקום פס"ד זה יוכל להועיל לתובעים אם וכאשר יתבעו על ידי מי משכני המנוח בגין נזקיהם עקב הפיצוץ, ועל סמך קביעותי יוכלו לשלוח הודעת צד ג' כנגד הנתבעת בבחינת השתק שביניהם. 32. סוף דבר התובענה מתקבלת כך שהנתבעות תפצנה את התובעים בגין נזקיהם, כמפורט לעיל. ב"כ התובעים יגיש פסיקתא לאישורי בצירוף תחשיב ותגובת ב"כ הנתבעת. כמו כן, הנתבעת תישא בשכ"ט עו"ד ובהוצאות משפט, כולל, בסך 000, 20 ש"ח + מע"מ כחוק. הסכום צמוד ונושא ריבית מהיום ועד תשלום בפועל.גז