על מטרתו של התשלום התכוף, עמד השופט מלץ, בת"א 561/80, רבי אחי ואח' נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) (פסקים תשמ"א א', 42,39) : "נראה שהכוונה היתה לתת מעין עזרה ראשונה לנפגעים שבעוונותינו הרבים נאלצים לחכות שנים עד שתתברר תביעתם לפיצויים. עזרה ראשונה כזאת, מטבע בריאתה אינה מלאה, אינה מספקת ואיננה פותרת את בעיותיו של הנפגע, היא באה רק לאפשר לו צרכי מחיה מינימליים לבל תצא הנשמה 'עד שתבוא הישועה' חלילה." ראה גם הנאמר בע"א 358/89 אן בר-זאב (קטינה) ע"י הוריה נ' ג'ומעה מוחמד, פ"ד מד (2)616- 615: "גם בענין התקופה בגינה ישולמו התשלומים התקופים יש לקבל את הערעור. על פי סעיף 5ה'(ב) לחוק, כפי שהוסף בחוק המתקן, לא יפסוק בית משפט תשלום תכוף בעד תקופה העולה על שנתיים מיום קרות תאונת הדרכים בגינה הוגשה הבקשה לתשלום תכוף. ואולם, כקבוע בסעיף קטן (ג) של הסעיף, בית משפט רשאי, מטעמים שירשמו, לשנות את התקופה הקבועה בסעיף קטן (ב). יודגש, שסעיף קטן זה מדבר על "טעמים" שירשמו, ואינו דורש שהטעמים יהיו "מיוחדים". בעניננו חלפה תקופה של שנים עד שהתייצב במידת מה מצבה של המערערת, ועד שניתן היה להעריך, ולו בדרך אומדן גס, את מצבה הרפואי. גם כשהוגשה התביעה לתשלום פיצויים, זו טרם הגיעה לברור, וצפוי עוד זמן נכר עד שזו תסתיים. בנסבות כאלה, יש טעם רב לכך שהתשלומים החודשיים התכופים יפסקו למערערת לתקופה העולה על הקבוע בסעיף 5ה'(ב) לחוק. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסיקה בנושא תשלום תכוף: 1. המבקש, יליד שנת 1938, נפגע בתאונת דרכים ביום 14.3.95. 2. כתוצאה מהתאונה, נחבל המבקש באגן ובגפיים התחתונים, אושפז בבית חולים מאיר בכפר סבא מאז יום התאונה ועד ליום 6.4.95, מועד בו הועבר ל"בית גיל רם" בפתח תקווה, שם אושפז עד ליום .16.6.95 פרופ' דקל שמונה כמומחה בתחום האורטופדיה קבע למבקש נכות צמיתה בשיעור של 32% המוסד לביטוח לאומי קבע למבקש דרגת נכות כללית בשיעור של % .100מאז חודש יוני 1998מקבל המבקש גימלאות מהמוסד לביטוח לאומי. 3. ביום 7.2.99הגיש המבקש בקשה זו לתשלום תכוף. המשיבה מס' 3, שילמה בעבר למבקש, בימים 8.9.95, 22.2.96, 25.12.96, 18.5.97 ו- 5.7.98 תשלומים תכופים בסכום כולל של 151, 200 ש"ח. ערכם המשוערך ליום 25.4.99, הינו 259, 261 ש"ח. המשיבים מתנגדים לבקשה. הם טוענים, כי לבקשה שהוגשה לבית המשפט לא קדמה דרישה כדין; התשלום הנתבע מתייחס לתקופה העולה על שנתיים מיום קרות התאונה ולא נתקיימו טעמים מיוחדים בגינם יש להאריכה, וכי גם לגופה, לא הוכח כי המבקש נזקק לתשלום התכוף כדי לספק צרכי מחייתו. 4. טוענות המשיבות ואומרות, כי לבקשה שהוגשה לבית משפט לא קדמה דרישה כאמור בסעיף 5ו- 5א' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975(להלן - "החוק"), והן מסתמכות בין היתר על פסק הדין של השופט גבאי בת.א. (ת"א שלום) 65659/95 הולנדר מיכאל נ. הפול חברה לביטוח בע"מ (צלטנר עמ' 3379), וכבר מטעם זה, יש לדחות את הבקשה. איני מקבלת טענה זו. בקבעו כי יש להקדים דרישה לתביעה לתשלום תכוף, ביקש המחוקק לסייע בידי הנפגע. אכן, כפי שנאמר בת"א 65659/95 הנ"ל, איפשר המחוקק לחייב בתשלום הפיצוי לשקול את הדרישה ואם יעתר לה, יימנע הצורך בהחלטה שיפוטית. לשם כך, גם הוטלה סנקציה של תשלום ריבית פיגורים כאמור בסעיף 5ד' לחוק. קשה לי לקבל, כי המחוקק כיוון לכך, כי העדר דרישה יגרום לסנקציה החמורה של דחיית תביעה של מי שעמו בא המחוקק להיטיב. אכן, אם לא תשלח הדרישה, יכול ולא תנקט נגד החייב בתשלום הסנקציה של ריבית פיגורים כאמור בסעיף 5ד' לחוק, כמו גם נשיאה בהוצאות משפט במקרה כזה או אחר. הא ותו לא. 5. טענתם הנוספת של המשיבים, מתבססת על הוראות סעיף 5ה(ב) ו- (ג) לחוק הקובע לאמור : "(ב) לא יפסוק בית המשפט תשלום תכוף בעד תקופה העולה על שנתיים מיום קרות תאונת הדרכים שבגינה הוגשה הבקשה לתשלום תכוף. (ג) בית המשפט רשאי, מטעמים שיירשמו, לשנות את התקופות הקבועות בסעיפים קטנים (א) ו- (ב)." הואיל והבקשה מתייחסת לתקופה שלאחר עבור שנתיים ממועד התאונה, שומה עלינו לבדוק תחילה, אם נתקיימו טעמים המצדיקים את שינוי התקופה הנקובה בסעיף 5ה(ב) לחוק. 6. על מטרתו של התשלום התכוף, עמד השופט מלץ, בת"א 561/80, רבי אחי ואח' נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) (פסקים תשמ"א א', 42,39) : "נראה שהכוונה היתה לתת מעין עזרה ראשונה לנפגעים שבעוונותינו הרבים נאלצים לחכות שנים עד שתתברר תביעתם לפיצויים. עזרה ראשונה כזאת, מטבע בריאתה אינה מלאה, אינה מספקת ואיננה פותרת את בעיותיו של הנפגע, היא באה רק לאפשר לו צרכי מחיה מינימליים לבל תצא הנשמה 'עד שתבוא הישועה' חלילה." ראה גם הנאמר בע"א 358/89 אן בר-זאב (קטינה) ע"י הוריה נ' ג'ומעה מוחמד, פ"ד מד (2)616- 615: " .5גם בענין התקופה בגינה ישולמו התשלומים התקופים יש לקבל את הערעור. על פי סעיף 5ה'(ב) לחוק, כפי שהוסף בחוק המתקן, לא יפסוק בית משפט תשלום תכוף בעד תקופה העולה על שנתיים מיום קרות תאונת הדרכים בגינה הוגשה הבקשה לתשלום תכוף. ואולם, כקבוע בסעיף קטן (ג) של הסעיף, בית משפט רשאי, מטעמים שירשמו, לשנות את התקופה הקבועה בסעיף קטן (ב). יודגש, שסעיף קטן זה מדבר על "טעמים" שירשמו, ואינו דורש שהטעמים יהיו "מיוחדים". בעניננו חלפה תקופה של שנים עד שהתייצב במידת מה מצבה של המערערת, ועד שניתן היה להעריך, ולו בדרך אומדן גס, את מצבה הרפואי. גם כשהוגשה התביעה לתשלום פיצויים, זו טרם הגיעה לברור, וצפוי עוד זמן נכר עד שזו תסתיים. בנסבות כאלה, יש טעם רב לכך שהתשלומים החדשיים התכופים יפסקו למערערת לתקופה העולה על הקבוע בסעיף 5ה'(ב) לחוק. ובפרט, שהמדובר בתשלום חדשי, אשר על פי הנסבות המערערת תזדקק לו בודאי למשך תקופה ארוכה. בנסבות אלה, אין טעם שהחיוב יהיה לתקופה של עד 1.6.90, כשמחומר הראיות עולה, שהתשלום התכוף הראוי עד לפסק הדין בתביעת הפיצויים יהיה דומה לזה שנפסק עד תאריך . 1.6.90 אכן, בנסבות בהן לא אחת מתברר מצבו של נפגע עקב תאונה רק כעבור שנה-שנתיים, וכשתביעות לנזקי גוף עקב תאונת דרכים מגיעות לדיון כעבור שנתיים שלוש מיום הגשתן - ההגבלה הנזכרת בסעיף 5ה'(ב) אינה מתאימה למהלך הענינים הרגיל, וצפוי הוא שבתי המשפט יאלצו לעשות במקרים המתאימים שימוש בסמכותם לפי סעיף 5ה'(ג) לחוק (וראה בענין זה גם בספרו של יצחק אנגלרד, "פיצויים לנפגעי תאונות דרכים" מהדורה שניה תש"ן, פסקה 412 בעמ' 267)." הדברים ברורים ומדברים בעד עצמם. מהם משתמע, כי פגיעה בתאונה, הגורמת לאובדן כושר השתכרות, בהעדר מקורות מחיה אחרים, מצדיקים שינוי המועד, כדי שיהיה בידי הנפגע לכלכל עצמו, ולו מינימלית, עד להכרעה בעניינו. 7. ובענייננו. המומחה הרפואי קבע למבקש נכות של % .32 חרף זאת, טוען המבקש, כי אינו עובד, הואיל ואינו מסוגל לכל עבודה שהיא. הוא צירף לבקשה אישור משירות התעסוקה בפתח תקוה מיום 23.7.97 (נספח ד' לבקשה) בו נאמר, כי ועדת מיון שבדקה את כושרו לעבודה, מצאה, שלשכת התעסוקה אינה יכולה להציע לו עבודה מתאימה , ואין כושרו לעבודה מספיק לעבודה. עוד נאמר באותו אישור, כי "אנו מציעים שתשתדל למצוא עבודה מתאימה לך, ואם תהיה זקוק לאישור הלשכה לקבלת עבודה זו, נדאג לך שאישור זה ינתן לך". ממסמך זה מבקש ב"כ המבקש להסיק, כי המבקש הינו נטול כושר עבודה לצמיתות. אינני מקבלת טענה זו. עוד מסתמך הוא על אישור המוסד לביטוח לאומי שקבע למבקש נכות כללית בשיעור של % .100 אין לקבל הטענות. כל שנאמר במסמך נספח ד', הוא, כי אין לועדת המיון להציע למבקש עבודות על סמך כושרו. היא מציעה לו לחפש עבודה בעצמו והשאלה שנותרה על כנה, אם יכול המבקש למצוא עבודה התואמת את כישוריו ואת פגיעתו. 8. בתצהירו התומך בבקשה לתשלום תכוף, טען המבקש, כי עיסוקו לפני התאונה היה "מנהל חברת אחים מטלק - חברה כללית בע"מ וכן ספק ויועץ בנושא כח אדם". המבקש נחקר על אופי עבודתו לפני התאונה וכך אמר: "... הייתי מסיע בהם פועלים לצורך קטיף. הייתי קבלן עבודות קטיף. היה לי עובד נוסף שהיה נוהג ברכב השני. הוא היה שכיר של החברה. היו מקרים בהם העסקתי 300- 200פועלים. הפועלים שהחזקתי היו דרך חברת מוטלק. לפני כן היתה לי חברה בשם תורקמאן. חברת תורקמאן עד 1993עסקה באותה עבודה. הפסקתי לעבוד עם תורקמאן לא בגלל שהיו לי חובות, אלא בגלל שהיה מישהו שעבד איתי, גנב לי את החשבוניות והתחיל להפיץ אותן... אני ניהלתי את שתי החברות, אך לא הייתי הבעלים של שתיהן. אני מנהל בחברת מוטלק. אני המנהל היחיד. תורקמאן פארס הוא בני. אלעבדי אלנה היא בתי. הם לא ניהלו את החברה, למרות שהם רשומים כמנהלים. ... לפני התאונה הייתי מנהל עבודה בחברה. במסגרת תפקידי הייתי אחראי על סידור העבודה, על ביצועה וכל מה שקשור לעבודה. לא היה לי משרד. היה לי מנהל חשבונות והוא היה מסדר הכל. הייתי מסיע את הפועלים לפרדס. הייתי דואג לעבודה שהכל יהיה בסדר. הייתי רואה אם יש מספיק פועלים. יש שם מנהל עבודה. אני הייתי נותן הוראות לאנשים. אני לא הייתי קוטף בחיים את התפוזים. הייתי מביא פועלים לפרדס. חוץ מהוראות לפועלים, לא הייתי עושה עוד דברים. הייתי משגיח על העבודה, כל מה שקשור לעבודה. הייתי דואג לביצוע העבודה. הייתי מסביר לפועלים מה לעשות. יש גם מנהלים שם שמסבירים. ... אני לא עומד בפרדס ומשגיח. אני רק עושה את סידור העבודה ודואג לכל מיני עבודות. משלמים לפי מיכל. אני משלם לפועלים גם לפי מיכל." 9. לא מצאתי, מדוע אין המבקש מסוגל להמשיך ולעסוק בתפקידי יעוץ, ניהול ונהיגה. בתמונות שהוצגו ובסרט הוידאו, נראה המבקש כשהוא מהלך ללא מגבלה. אינני מקבלת ואינני מאמינה לדבריו של המבקש, כי אינו נוהג, באשר אין בידו כל רכב, וכי אין לו רכב. 10. המבקש ניסה להסתיר את העובדה, שהוא משתמש ברכבו, מסוג טרנזיט, ששימש אותו לפני התאונה. בתחילת החקירה הנגדית, טען, שאין ברשותו כיום כל רכב (עמ' 3 ש' 14 לפרוטוקול). אולם לאחר מכן, שינה גירסתו ואמר, כי הטרנזיט הנ"ל מצויה ברשותו, אך סתם עומדת (עמ' 6 ש' 13 לפרוטוקול) הוא חזר ושוב שינה הגירסה, באומרו, כי הטרנזיט אינה בשימוש מאז שנגמרו הטסט והביטוח, דהיינו, לכל היותר 12חודשים מאז התאונה (עמ' 9 לפרוטוקול). מהתמונות וקלטות הוידאו שהוצגו בפניי, עולה, כי המבקש נוהג ומשתמש בטרנזיט להובלות (מש/31) ואף נצפה מהלך ללא מקל (ר' קלטת הוידאו מש/32) ; בתמונות (מש/ 10ו- מש/11) נצפה רכבו של המבקש. בטרם הוצגו למבקש יתר התמונות וסרט הוידאו, טען המבקש, כי איש לא נגע ברכב שהיה סגור. מעיון בתמונות הנוספות, ומהתמונה מש/31, שהוצגו לאחר מכן, מסתבר שהרכב שימש להובלת סחורה חקלאית לקלקליה ; בעמ' 9 ש' 14- 13 לפרוטוקול העיד המבקש, כי לא יתכן שמישהו אחר נהג ברכב. לאחר שהוצגו בפניו התמונות (מש/ 12- מש/30), חזר בו המבקש (בעמ' 10ש' 18- 15 לפרוטוקול וטען, כי אחיו נהג ברכב. 11. לא זו בלבד, שפירכות וסתירות אלה בעדותו, יש בהן כדי לעורר ולהצביע על חוסר מהימנות, אלא שיש בהן כדי תמיהה מדוע אין המבקש עוסק בעיסוקו שלפני התאונה. עיקר עבודתו של התובע עובר לתאונה לא היתה בעבודה פיסית. על פי תצהירו בבקשה לתשלום תכוף, היה התובע "מנהל... וכן ספק ויועץ בנושאי כח אדם". המבקש תיאר את תפקידו (עמ' 12) : "הייתי מסיע את הפועלים לפרדס, הייתי דואג לעבודה שהכל יהיה בסדר... יש שם מנהל עבודה. אני הייתי נותן הוראות לאנשים. אני לא הייתי קוטף בחיים את התפוזים..." "אני לא עומד בפרדס ומשגיח. אני רק עושה את סידור העבודה..." (עמ' 13-12). המבקש עצמו ציין, כי לא עבד בעבודה, זולת הסעת פועלים ; ברם, הוא ממשיך ונוהג גם היום ברכבו כפי שעלה גם מסרטי הוידאו ולא בא בפניי כל נימוק, מדוע אין באפשרותו להמשיך בכך. 12. הסתמכות המבקש על קביעת נכות זמנית בשיעור של %100, במסגרת "נכות כללית" הניתנת על ידי המוסד לביטוח לאומי, אינה במקומה, שכן אין המדובר בנכות על פי דין כהגדרתה בסעיף 6ב' לחוק ולנכות שנקבעה כנכות כללית אין כל רלוונטיות בתביעה על פי חוק הפיצויים [ר' ע"א 94/86 עקיבא נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ (1)ח 754]. 13. לא מצאתי, כי המבקש אכן משולל לחלוטין כושר להשתכרות במידה כזו שיש להאריך את התקופה הנקובה בסעיף 5ה(ב) לחוק. המבקש גם לא הוכיח את הוצאות המחיה להם הוא נזקק. תקנה 3לתקנות קובעת לאמור : "(א) צרכי מחיה, לענין סעיף 5(ב)(2) לחוק, הם צורכי מזון, לבוש, מגורים ולימודים. (ב) בקביעת שיעור התשלום החודשי שיהא בו כדי לספק את צורכי מחייתו של הנפגע ומחיית בני משפחתו שפרנסתם עליו, או את צרכי מחייתם של התלויים בנפגע, לפי הענין, יש להתחשב בהכנסתו של הנפגע ממשכורת, שכר עבודה, משלח יד, עסק או מכל מקור אחר בתקופה שקדמה לתאונה, וכן בהוצאותיו מתוך הכנסה זו לצרכי מחיה בתקופה האמורה; כמו כן יש להתחשב בהכנסתו לאחר התאונה של הנפגע, של הפונה או של המבקש, לפי הענין, ממשכורת, שכר עבודה, משלח יד, עסק, קיצבה עקב התאונה או מכל מקור אחר..." 14. המבקש טען בצורה כללית וסתמית, כי הוא תומך באמו וכן בששת ילדיו ובגרושתו. המבקש טען בבקשה, כי הוא נזקק ל- 000, 15ש"ח לחודש עבור הוצאות מחיה. המבקש לא פירט בבקשה באילו הוצאות מדובר וכיצד הגיע לסכום זה ; בחקירתו העלה המבקש סכום זה לסך של 000, 16ש"ח ללא כל פירוט, זולת הסברו, כי "אני חי טוב. אני אוהב לבלות. אני דואג למשפחה" (עמ' 9לפרוטוקול). אין תכליתו של התשלום התכוף אלא כדי לספק את צורכי המחייה החיוניים של הנפגע. הם לא נועדו כדי לספק בילויים וחיים טובים לנפגע, והם אף לא נועדו כדי לתמוך בבני משפחתו הבגירים, לגביהם לא בא כל הסבר מדוע אלה תלויים בו בפרנסתם. 15. המבקש לא הוכיח מהם צרכיו. אין כל הסבר, מדוע על המבקש לתמוך בילדיו הבגירים, כמו באמו הקשישה, כאשר לו 6אחים נוספים. שלושת ילדיו הקטינים גרים עמו ועם גרושתו. גרושתו עובדת, ולא הוכח לי כי אין בהכנסותיה כדי לספק את צרכיה וצרכי הילדים הקטינים. המבקש עצמו מקבל גימלה מהמוסד לביטוח לאומי בגובה של כ- 800, 2ש"ח לחודש. לא הוכח לי, מדוע אין בסכום זה כדי לספק את צרכיו של המבקש לבדו. 16. בסיכום טענותיו, טוען ב"כ המבקש, כי יש לקבל את גירסתו של המבקש בכל הנוגע לגובה הוצאות המחייה שלו, באשר הוא לא נחקר עליה. איני מקבלת הטענה. כבר נאמר, כי בע"א 533/87 ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' משה ולך, פ"ד מג (2) 870- 869: "וכבוד הנשיא זוסמן מפנה בהקשר זה, לענין דומה שבו נמנע הצד שכנגד מחקירת המצהיר על תצהירו: ע"א 3277/69 לוי נ' הסוכנות היהודית לא"י, פ"ד יט 224, 220, שם פסק השופט מני : 'העובדה שמצהיר לא נחקר על ידי הצד היריב היא אמנם עובדה שאפשר לייחס לה משקל אך אין היא כשלעצמה מחייבת את קבלת הדברים שנאמרו בתצהיר כדברי אמת. לכך נחוץ גם שהשופט הדן בענין יתן אמון בדברי המצהיר'. אינני מאמינה למבקש ואינני מקבלת גירסתו. עדותו מלאת סתירות ותמיהות. כך למשל טען בבקשה, כי הוא מתגורר בבית גרושתו וכי היא נאלצת לעבוד כדי לפרנס את המשפחה מאז התאונה. דא עקא, שבחקירתו העיד, כי הוא גר עם בנו פארס בן ה- 33 בביתו של פארס וכי הוא תומך בבנו, כמו גם ביתר ילדיו. סתירה זו, כמו גם עדותו באשר לשימוש הנעשה ברכבו, התחמקויותיו והכחשותיו בענין הכנסותיו, הסכום שהוא טען שהוא מקבל מהמוסד לביטוח לאומי לעומת הסכום האמיתי, כושרו וכיוצ"ב, מצביעים על כי אין לתת כל אמון במבקש. אשר על כן, אני דוחה את הבקשה. תשלום תכוף