קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסק דין הצהרתי לביטול פסק דין בהעדר הגנה: 1. בפניי בקשה למתן פסק-דין הצהרתי המורה על בטלות פסה"ד שניתן ביום 15/11/1998 במסגרת התובענה שהגישה המשיבה מס' 1 כנגד המשיבים מס' 2,3 בת.א 2373/98 בבימ"ש השלום בירושלים (להלן: "התביעה") ובטלות צו העיקול הנ"ל במסגרת התביעה לטובת המשיבה מס' 1 על זכויות וכספים בתיק הוצל"פ 01-22247-97-6 בלשכת ההוצל"פ בת"א (להלן: "תיק ההוצל"פ") שבו המבקשת זוכה. יש לציין שפסה"ד בתביעה ניתן בהעדר הגנה. המבקשת קיבלה פסק-דין לטובתה ע"ס 649,580.- ש"ח ביום 19/02/1997 בת.א 23690/96 בבימ"ש השלום בת"א כנגד המשיבים מס' 2,3 (להלן: "פסה"ד") והחלה בפעולות בהוצל"פ לגביית החוב, כולל פתיחת תיק הוצל"פ. לטענת המבקשת, המשיבה מס' 1, שהינה אמו של המשיב מס' 2 והמשיב מס' 2, קשרו ביניהם קשר להגשת התביעה ולקבלת צו העיקול בתיק ההוצל"פ במטרה לגרוע מזכויות המבקשת עפ"י פסה"ד תוך פעולה בחוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט, באופן שביום 29/01/1998 הגישה המשיבה מס' 1 את התביעה בירושלים בה תבעה כספים מבנה - המשיב מס' 2 ומהחברה שבשליטתו - המשיבה מס' 3 ובקשה לעיקול במעמד צד אחד. לטענת המבקשת פסה"ד ניתן בהעדר סמכות עניינית, שכן הסמכות הייתה נתונה לביהמ"ש לענייני משפחה. לטענת המבקשת מדובר בפס"ד שהושג במרמה ובקנוניה בין האם לבן, כשהכספים נשוא התביעה ניתנו ע"י האם לבנה במתנה כפי שגם העבירה כספים רבים אחרים במתנה לבנה וכן הייתה מוכנה לחתום על ייפוי כוח בלתי חוזר למכירת הדירה שבה היה מתגוררת כדי לאפשר לבנה לצאת מן הארץ לחו"ל. לטענת המבקשת מדובר בתביעה למראית עין ובפעולה פיקטיבית שנועדה להגן על הבן כדי לאיין הליכי הוצל"פ, כשמדובר בקשר בין האם והבן להגשת התביעה הפיקטיבית. לטענת המבקשת חוסר מהימנותו של הבן - המשיב מס' 1 בולטת ומדובר באדם שעושה ניסיונות להברחת נכסים והתחמקות מנושים. לטענת המשיבה מס' 1 הבקשה הינה בסמכותו של הנאמן ו/או ביהמ"ש הדן בעניין פשיטת רגל ואין סמכות עניינית לביהמ"ש. כמו-כן לא היה מקום להגשת המרצת פתיחה אלא תובענה רגילה והיה צורך להגיש תביעה לביטול פסה"ד בביהמ"ש שנתן את פסה"ד בירושלים, וכן קיימת מניעות כנגד המבקשת שהייתה יכולה לבקש להצטרף לתובענה בירושלים. לטענת המשיבה מס' 1 יש לדחות את טענות העדר הסמכות שמעלה המבקשת וכן את טענת המתנה המהווה הרחבת חזית, מה גם שמדובר בערבות ולא מתנה. לטענת המשיבה מס' 1 יש לה זכות תביעה לתביעת המגיע לה כמו כל אדם אחר וכמו כל שאר הנושים, כשהתביעה לא הוגשה בחוסר תום לב ואינה פיקטיבית אלא אמיתית ומוצדקת בעילה אמיתית שהמשיבה מס' 1 זקוקה לסעד, כשלא הוכחה טענת המרמה הדורשת מידת פירוט והוכחה מוגנת, וכל "חטאה" של המשיבה מס' 1 הוא במתן ערבות ומשכון קופת הגמל לטובת מתן אשראי לבנה ודרישותיה להשבה עפ"י דין. לטענת המשיבה מס' 1 מדובר בעמידה על זכות אמיתית לתבוע שאינה שוללת תום לב, כשדווקא המבקשת פעלה בחוסר תום לב. לטענת המשיבים מס' 2,3 אין מקום ללחוץ על אמו של המשיב מס' 2 כנגדו ושבנים אכלו בוסר ושיני אמהות תקהינה, תוך דחיית טענות המבקשת לכך שמדובר במתנה או בקשר קנוניה, ובלא שהמבקשת הוכיחה את טענותיה. 2. לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במסמכים ובסיכומים, החלטתי לקבל את התובענה וזאת מן הנימוקים כדלקמן: א. ראשית, אני דוחה את הטענות המקדמיות של כל הצדדים, טענות שבחלקן כלל לא הועלו ע"י הצדדים לפני הסיכומים ובחלקן אין להן ביסוס. אני דוחה את טענות המבקשת בסיכומים לגבי העדר הסמכות העניינית, שכן במקרה זה, לפי טענתה שלה, לא קיים כלל סכסוך בין האם לבן וכן מעורבת חברה שאינה בן משפחה, מה גם שאינני ביהמ"ש המוסמך לקבוע שפסה"ד שניתן ע"י ערכאה מקבילה של בימ"ש שלום בי-ם ניתן בחוסר סמכות. אני דוחה את טענות המשיבה מס' 1 לגבי הצורך בהליכי פ"ר והעדר סמכות עניינית לבימ"ש זה, כמו גם את הטענות לגבי אי התאמת ההליך לה.פ (טענות שצריך לטעון שלא במסגרת הסיכומים) ושהיה מקום להגיש בקשה לביטול פסה"ד בי-ם. פסה"ד בתביעה בי-ם ניתן בהעדר הגנה, וזאת לאחר שהבקשה לביטול העיקול נמחקה בהסכמת הצדדים שהסכימו גם שאין בהסכמה דיונית זו כדי לגרוע או להוות השתק או ויתור כלשהו מהטענות המהותיות והדיוניות של המבקשת (ראה נספח י' לסיכומי המשיבה מס' 1), (בהתחשב בכך שהייתה מונחת כבר בקשה לפס"ד בהעדר הגנה). אני קובע שבנסיבות אלו אין מניעות כנגד המבקשת שיכולה להעלות את הטענות שהעלתה, כשהמבקשת לא הייתה שותפה לתביעה בירושלים שהוגשה ע"י המשיבה מס' 1 כנגד המשיבים מס' 2,3 ושבגינה ניתן פסק-דין בהעדר הגנה. ב. אני קובע שהתביעה בי-ם הוגשה בחוסר תום לב של המשיבים מס' 1,2 תוך שיתוף פעולה ביניהם ובין המבקשת להגשת תביעה למראית עין בכוונה לסכל ולאיין הליכי הוצל"פ שמתנהלים בין המבקשת למשיבים מס' 2,3 ותוך יזמה של המשיב מס' 2 ושימוש באמו "ככלי" לצורך השגת מטרותיו. חוסר תום לב זה בולט בהגשת התביעה בי-ם ע"י המשיבה מס' 1 (נספח ד' לתובענה) בלא שצוין שהמשיב מס' 2 הוא בנה (למרות ניסיונות המשיבים להראות שבבקשות אחרות כן צוין הדבר. מן הראוי היה לציין זאת גם בתביעה עצמה). אני קובעי כי תביעה זו בי-ם הוגשה תוך שיתוף פעולה ותיאום בין המשיבים מס' 1,2 תוך שימוש "בכסותה" של המשיבה מס' 1 לנסות ולהבריח את רכושו של המשיב מס' 2 כדי לקבל פסק-דין בהעדר הגנה וליצור מחסום וחיץ בפני תביעות של נושים כלפי המשיבים מס' 2,3. ג. אני קובע שמדובר בתביעה "מוזמנת" ומלאכותית, במסמך שהוכן למראית עין ובהסכמה להגשת התביעה למראית עין תוך שימוש שלא בתום לב בהליכי בימ"ש כדי לאיין את ההליכים בתיק ההוצל"פ בת"א ודינו בטלות [ראה בעניין זה ה.פ (י-ם) 192/94 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' דואק ואח', תקדין מחוזי 96(1) 803 וכן ע"א 504/83 זיתון נ' זערורה, פ"ד מא(2) 154]. מדובר בתביעה "מוזמנת" שנערכה ביזמת המשיב מס' 2. כשם שהסכם ממון בין בני זוג ניתן לתקופה ע"י צד שלישי שאינו מחויב בו [ה.פ (ת"א) 448/92 ציטרום נ' איראן ואח', פ"מ תשנ"ה(3) 485]. כך גם תביעה שהוגשה בהסכמה ניתנת לתקופה ע"י צד שלישי שלא היה צד לה, כשלמעשה מדובר בהסכם בין המשיבים להגשת תביעה, כשניתן להחיל עליו את סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג1973- ישירות או מכוח סעיף 61(ב) לחוק הנ"ל. ד. התרשמתי שהמשיבה מס' 1 מוכנה לעזור לבנה - המשיב מס' 2 גם אם מדובר "בחציית קווים אדומים" של שימוש שלא בתום לב בהליכי בימ"ש כשכוונתה של המשיבה מס' 1 הייתה לעזור לבנה ולא להגיש תביעות כנגדו, והכספים שנתנה המשיבה מס' 1 לבנה ניתנו על ידה ללא כוונה לתבעם חזרה. הדבר עולה הן מסעיף 5 לכתב התביעה שהכספים ניתנו לבן כטובה ובלא לקבל תמורה, הן מההסכמה למתן ייפוי כוח בלתי חוזר למכירת הדירה כדי לאפשר לבנה לצאת לחו"ל והן ממערכת היחסים הטובה והעברות הכספים שבוצעו בין האם לבנה. המשיבה מס' 1 לא זוכרת מי אמר לה להגיש תביעה בי-ם ומשיבה שיש לה שני בנים ועו"ד ויש לה כל כך הרבה על הראש שאיננה יכולה לזכור (עמ' 3 לפרוטוקול). התרשמתי שהמשיבה מס' 1, כאימא טובה, מנסה לעזור לבנה ככל שביכולתה כשהיא מודה שהכספים לא מגיעים לה ושהיא נתנה אותם לבנה, ואני קובע שהערות המשיבה לגבי אי היותה נחותה משאר האנשים הן הערות שהתגבשו אצל המשיבה מס' 1 לצורך הדיונים ולא מעידים על כוונתה האמיתית שהייתה לעזור לבנה ככל שניתן גם אם הדבר מהווה שימוש לרעה בהליכי ביהמ"ש תוך שימוש ציני שנעשה ע"י המשיב מס' 2 באמו כדי ליצר חיץ מלאכותי בפני נושים אחרים. המשיבה מס' 1 הינה אישה מבוגרת וחולה שלפי דבריה "עם שארית התושיה שנותרה לי בקושי מארגת יום יום", "יש לי שני בנים ועו"ד ואני לא זוכרת מי אמר לי להגיש את התביעה". כלומר, המשיבה מס' 1, שבקושי מארגנת את חיי היום יום, לא יודעת אפילו מי אמר לה להגיש את התביעה, ואני קובע שלמרות שהמשיב מס' 2 ניסה להמעיט מחלקו (ואינני מקבל את היתממותו והסברו בעניין זה בעמ' 9 לפרוטוקול), הרי המשיב מס' 2 הוא זה שעומד מהאחורי הגשת התביעה ע"י אמו כנגדו תוך שימוש באמו שאינה מבינה ואינה בקיאה בהליכים משפטיים להגיש תביעה כנגדו. ה. ביהמ"ש מצווה לנסות ולמנוע הברחת נכסים מפני נושים, במיוחד בהעברות ע"ש קרובים כדי לסכל תופעה כזו, כשגם צד שלישי יכול לטעון לחוזה למראית עין שבטל עיקרו ומי שרואה עצמו נפגע באופן ישיר ממראית העין שיוצר החוזה רשאי לתבוע הכרה בבטלות החוזה בשל היותו חלק מ"כולי עלמא" ויש יריבות כלפי הצדדים לחוזה [ראה ה.פ (ת"א) 16/92 וידר נ' אלשיך ואח', פ"מ תשנ"ה(1) 203, 211-210]. חוזה למראית עין ניתן ללמוד גם מהנסיבות ומהתנהגות הצדדים ולהסיקו ממכלול הראיות הנוגעות לעניין, כולל ראיות נסיבתיות ולמידה אין התייחסו הצדדים עצמם לזכויות ולחובות אשר נקבעו בחוזה [ע"א 6295/93 בוחסירה נ' בוחסירה, פ"ד נ(1) 259, ע"א 1780/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אוליצ'יק ואח', פ"ד נ(2) 41]. השאלה הינה האם מדובר בהסכם שנעשה באופן אמיתית שהצדדים התכוונו להסדר המשפטי הכלול בהסכם ותוצאתו הברחת נכסים, למרות שמדובר בהסכם אמית או שמא לא מדובר בהסכם אמיתי וכוונה אמיתית, אלא הכוונה מראש הייתה להבריח זכויות מן הנושים. במקרה הנוכחי אני קובע שמדובר בתביעה למראית עין שמבוססת על הסכמה למראית עין, ומדובר בפעולה משפטית וחיוב הנובע מההסכמה להגשת התביעה. במקרה הנוכחי אני קובע שמדובר בתביעה שכוונתה להבריח נכסים ולא בתביעה אמיתית, כשמהות התביעה עומדת בניגוד לדרכה של האם לעזור לבנה ולהעניק לו מתנות (כפי שהוענקו בעבר) ותואמת את דרכו של הבן כפי שהוצגה בפניי במסמכים ובחקירות להתחמק מתשלום מכיסוי חובותיו. למעשה לאור קביעותיי לגבי מראית העין, חוסר תום הלב והשימוש לרעה בהליכי משפט עולה מכך שההסכמה שהושגה בין הצדדים לתביעה להגשת התביעה הינה הסכמה למראית עין ולא מדובר בתביעה אמיתית אלא בתביעה שמטרתה שימוש לרעה בהליכי משפט ויצירת חיץ משפטי בין המבקשת למשיבים מס' 2,3 שימנע או יפגע במבקשת במימוש הליכי הוצל"פ כנגד המשיבים מס' 2,3. בנוסף, לטעמי, ניתן גם לומר שבמקרה זה עקב בטלותה אינה מהווה מחסום כלפי צד שלישי, שכן היא בטלה מעיקרה ולא מהווה פס"ד חפצי. ביהמ"ש יכול לתקוף את החלק ההסכמי בפס"ד גם אם הם מבוססים על הסכמי פשרה שקיבלו תוקף של פס"ד או על תביעה במקרה דנן. תביעה שהוגשה תוך שיתוף פעולה בין הצדדים בלא שקיים סכסוך אמיתית בין הצדדים ושכל מטרתה למנוע מאחרים לממש זכויות כנגד החייב הייתה תביעה פסולה שהוגשה תוך חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט ואין לה תוקף לכן כלפי צדדים שלישיים שלא היו שותפים לה (ובמקרה זה נשמרו למבקשת זכויותיה לטעון את טענותיה כאמור בבקשה למחיקת הבקשה לביטול העיקול וכמפורט בתצהיר מטעם המבקשת שאני מקבלו לעניין השתלשלות העניינים). גם הגשת תביעה דורשת הסכמה וגמירות דעת מהתובע והתביעה צריכה להיות אמיתית ומוגשת בתום לב, ובמקרה דנן אני קובע שתביעה הוגשה שלא בדרך הנ"ל תוך שימוש של המשיב מס' 2 באמו ליזום "תביעה עצמית" נגדו ובלא שהייתה אפשרות למעשה למבקשת לטעון בהליך לגופו של עניין ולהצטרף אליו לאור הגשת הבקשה לקבלת פס"ד בהעדר הגנה. ו. במקרה של מרמה "חיצונית" אין תחולה למעשה בי"ד "וכוחו של בימ"ש של יושר למנוע בעל דין מלאכול את פירותיו של פס"ד אשר השיג בתרמית" [ראה נ. זלצמן "מעשה בית דין בהליך אזרחי", הוצאת רמות, אונ' ת"א בעמ' 609-619, ע"א 417/89 אעבריה ואח' נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים ואח', פ"ד מה(4) 641, המ' 445/80 (ע"א 596/78) אברהם נ' יוחאי ואח', פ"ד לה(1) 505, ע"א 254/58 איניסטר נ' לנגפוס, פ"ד יג 449, וכן ראה לגבי שיקולי צדק ותום לב לגבי אי תחולת הכלל של מעשה בי"ד ע"א 5610/93 זלסקי ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשל"צ, פ"ד נא(1) 99,77]. אמת המידה לבחינתה של סופיות החלטה אינה אמת מידה "דיונית" אלא האם מבחינה מהותית מדובר בהחלטה אשר יש לראותה כפס"ד והאם מדובר בהכרעה ברורה ודאית ושלמה [רע"א 340/94 חברה חלקה 41 בגוש 6415 נ' בסן, פ"ד נ(1) 636]. ז. בנוסף, אני סבור שבמקרה זה לא מדובר בפס"ד חפצי אלא לכל היותר בפס"ד מעין חפצי שאינו תופס במקרה זה לאור נסיבותיו ולאור חוסר תום הלב שנתגלה כלפי צדדים שלישיים, וגם מנקודת מבט זו אין מקום לתחולתו כלפי נושים אחרים של המשיבים מס' 2,3, ולכל היותר, גם אם לא היה בטל, היה חל רק במערכת היחסים הפנימית בין המבקשת לבנה ואין לו נפקות או תחולה כלפי צדדים שלישיים ולכן גם אין לו נפקות כלפי המבקשת, והמשיבה מס' 1 לא יכולה להתבסס עליו ולהצטרף לתיק ההוצל"פ שבו המבקשת הינה הזוכה. במקרה זה אני קובע כי המשיב מס' 2 "השתמש" במבקשת לקבל פס"ד הצהרתי תוך "הזמנת תביעה" ע"י המשיב מס' 2 ושימוש במבקשת להגשת תביעה, שלא התכוונה כלל להגישה, בלא שהייתה כוונה להגיש הגנה והכל כדי לסכל הליכי בימ"ש של אחרים (ראה גם פס"ד זיתון בעמ' 157). ח. בנוסף, אני קובע שביחסים כה קרובים בין אם לבנה ישנה הנחה של נתינת הכספים כמתנה חזקה שנתמכת גם בדברי המשיבה מס' 1 עצמה בבקשות שהוגשו (ס' 5 לתביעה) ובהתנהגותה בהליכים השונים, ואני קובע שחזקה זו לא נסתרה [ראה ע"א 3829/91 וואלס נ' גת ואח', פ"ד מח(1) 801 וע"א 34/88 רייס ואח' נ' עיזבון המנוחה חנה אברמן ז"ל ואח', פ"ד מד(1) 278 וע"א 1153/95 כהן נ' מגדל הנביאים בע"מ ואח', פ"ד נב(1) 519,506]. 3. למעשה התוצאה הינה שההסכם בין המשיבים להגשת התביעה בטל, וכתוצאה מכך בטלה התביעה, וכפועל יוצא מכך מביאה בטלות התביעה לבטלות פסה"ד בתביעה בירושלים ולבטלות צו העיקול שהוטל מטעם המשיבה מס' 1 בתיק ההוצל"פ (כשאני סבור שגם אם התביעה לא הייתה בטלה לא היה לפסה"ד תחולה במקרה זה כלפי צדדים שלישיים). התוצאה הינה שאני מקבל את התובענה ונותן בזאת פסק-דין המצהיר כי אין תוקף לתביעה שהוגשה ע"י המשיבה מס' 1 בירושלים בת.א 2373/98 והינה בטלה עקב היותה למראית עין (ופועל יוצא מכך הינה שאין תוקף לפסה"ד שניתן שם ולצו העיקול הזמני לטובת המשיבה מס' 1 בתיק ההוצל"פ שדינו בטלות), ומכל מקום אין לפסה"ד הנ"ל תוקף כלפי המבקשת ואינו יכול למנוע ממנה להמשיך בהליכי הוצל"פ כנגד המשיב מס' 1. אני מחייב את המשיבים ביחד ולחוד לשלם למבקשת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 20,000.- ש"ח בתוספת מע"מ כדין. פסק דין בהעדר הגנהביטול פסק דיןפסק דין הצהרתי