קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת פיצויים בגין פרסום פרטים לא נכונים בעיתון: בתאריך 1/11/91פורסמה במוסף קליידוסקופ של העיתון "ורמיה" שיוצא לאור בשפה הרוסית (להלן: העיתון) כתבה שנכתבה ע"י נתבע 3 המתייחסת לתובע, לאלכס טעים (להלן: טעים) ולבן-ציון מלומד (להלן: מלומד) אשר צורפה במקור ובתרגום לעברית כנספחים א' ו- ב' לתצהיר התובע. בזמן פרסום הכתבה היה התובע עצור עד תום ההליכים בקשר לת.פ. 237/91 (מחוזי ת"א) שבו הואשם, יחד עם טעים, בעבירה של סחיטה באיומים, עבירה ממנה זוכו בתאריך 9/1/92לאחר שביהמ"ש לא האמין לעדותו של מלומד (ראה כתב האישום, הבקשה למעצר עד תום ההליכים והכרעת-הדין שצורפו כנספחים ג'-ה' לתצהיר התובע). התובע עותר בכתב התביעה המתוקן מתאריך 17/9/96לחייב את הנתבעים, המו"ל של העיתון (הנתבעת 1); הכתב (הנתבע 3) ונתבע 4, עורך העיתון, לפצות אותו בסכום 000, 300ש"ח בגין לשון הרע שפורסמה עליו בקטעים המצוטטים בסעיף 3לכתב התביעה המותקן, שאין בהם אמת ואשר פורסמו מבלי שהנתבעים קיבלו את תגובתו של התובע ואף לא פרסמו הכחשה של אמיתות הדברים לאחר זיכויו. התובע טוען בסעיף 9 לכתב התביעה המתוקן שהדברים שפורסמו בכתבה מהווים פרסום לשון הרע, שפרסומם פגעו בו ובשמו הטוב כמתואר בסעיפים 27-19, ובסעיפים 17- 14הוא טוען שהפרסום אינו מוגן ע"י ההגנות שבחוק איסור לשון הרע תשכ"ה 1965(להלן : החוק) שכן הנתבעים לא בדקו לפני פרסום הכתבה אם יש בה אמת ולא הייתה מוטלת עליהם כל חובה לפרסם בכתבה סיפור דמיוני שאין לו כל אחיזה במציאות. בתאריך 7/5/97נמחקה התביעה נגד הנתבעת 2(ראה עמ' 11לפרטיכל). אחריות הנתבעת 1 נתבעת 1(להלן : הנתבעת) טוענת בסעיף 3לכתב ההגנה המתוקן שאיננה ולא הייתה מעולם מו"ל של העיתון ולכן יש לדחות את התביעה נגדה מחוסר יריבות. בסעיף 23לתצהירו ת/ 1מפרט התובע את עילת התביעה כלפי הנתבעת כדלקמן : " .23כמו כן אני תובע את מעריב - הוצאת מודיעין בע"מ (הנתבעת 1) מאחר ובעמ' הראשון של המוסף בו פורסמה הכתבה (צורף כנספח א 1לתצהירי) נכתב במפורש במסגרת השחורה בתחתית העמ' כי: "כל הזכויות שמורות למירור הולדינגס בע"מ בשיתוף עם עיתון "מעריב" שהנתבעת 1היא המוציאה לאור שלו. אני רואה בהצהרה הנ"ל הודאה של הנתבעת 1על אחריות משותפת שלה עם המירור לפרסום הכתבה הפוגעת. כמו כן, על-פי מכתב שצולם מתיק עיתון "ורמיה" ממשרד הפנים מיום 6/1/92, שנכתב ע"י עו"ד יצחק הרצוג מטעם "מעריב", בנוגע לשינוי מו"ל לעיתון "ורמיה", כתוב במפורש: "הרינו להודיעכם כי החל מיום 22/12/91הועברה הנהלת העיתון וכל נכסיו והתמזגה בקבוצת מעריב. כחלק מהראורגניזציה שבוצעה בקבוצה נקבע כי המו"ל החדש של העיתון הינה מועדון קוראי מעריב בע"מ. חברה זו הינה חברת בת של מעריב הוצאת מודיעין בע"מ". רצ"ב העתק המכתב כנספח ח' לתצהירי. ואם לא די בכך, הרי שגם אישור המוסד לביטוח לאומי שניתן ע"פ צו בית-המשפט הנכבד, מאשר כי החל מתחילת שנת 1992שולמה משכורתו של מר קוז'ניצוב ע"י הנתבעת .1וגם ב"כ הנתבעת 1בעצמו במכתב ששלח לבית המשפט בתיק הנדון, מיום 18/2/93מאשר בשם "מעריב" כי הנתבעים מרק לבובין ואנה גרוסמן "אינם עוד עובדים שלו". העתק אישור ביטוח לאומי, והעתק מכתבו של ב"כ הנתבעת 1רצ"ב כנספח ט' לתצהירי." בעדותו בעמ' 15אומר התובע שכאשר הוא אמר שהנתבעת היא המו"ל של העיתון הסתמך רק על הכתוב במסגרת השחורה בעמ' 1לעיתון שכן הכתוב ביתר העמודים, כמו בעמ' 6שבו כתוב שבעלת הזכויות בעיתון היא "מירור הולדינגס", לא עניין אותו . ב"כ הנתבעת טען בטרם הגשת תצהירו ותחילת עדותו של התובע כי הכתוב בסעיפים 24- 23מהווה הרחבת חזית אסורה בכל הקשור לטענה שהנתבעת אחראית לפרסום לשון הרע באחריות משותפת עם "מירור הולדינגס בע"מ" ומאחר והמו"ל החדש של העיתון החל מתאריך 22/12/91הוא "מועדון קוראי מעריב בע"מ", חברת בת של הנתבעת. ב"כ התובע טוען שהתנגדות זו באה באיחור שכן בסעיף 2בכתב התשובה שהוגש בתאריך 5/11/96נכתבו חלק מהדברים שנכתבו בסעיפים 24- 23והנתבעת לא התנגדה לכך. אינני מקבל טענת ב"כ התובע שכן כתב תשובה הוא עפ"י תקנה 64לתקנות סד"א התשמ"ד - 1984כתב הטענות האחרון ולא ניתן לכלול בו עילה חדשה, כמו זו שנכללת בסעיף 2לו ובסעיפים 24- 23לתצהיר התובע (ראה ספרו של כב' השופט גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה חמישית, עמ' 73-72), ולכן לא יכולה הייתה הנתבעת להתנגד לטענות המועלות בסעיפים 24- 23לתצהיר ת/.1 האמור בסעיפים 24- 23לתצהיר התובע ת/ 1הוא הרחבת חזית אסורה לאור דחיית בקשתו של התובע לתיקון כתב התביעה בכל הקשור לנתבעת בת.ה. 136386/94 (שלום-ת.א.) והחלטתה של כב' השופטת גרסטל בבר"ע 3358/97 שפסלה חלק מהשאלות ששלח התובע לנתבעת בשאלון ת/.9 עדותו של התובע בכל הקשור להיותה של הנתבעת המו"ל של העיתון במועד פרסום הכתבה נשוא התביעה נסתרת בכתוב בסעיפים 6- 2לתצהיר מנכ"ל הנתבעת, שמעון חפץ, נ/4, לפיהם הנתבעת לא הייתה המו"ל של העיתון, שאינו גוף משפטי הזהה לנתבעת, ושבעל הזכויות בעיתון (שעפ"י הכתוב בעמ' 1לעיתון הוא "מירור הולדינגס בע"מ" יחד עם הנתבעת) אינו המו"ל שלו, מה גם שלפי הרשיון להוצאת העיתון והכתוב בעמ' 6לעיתון שבו פורסמה הכתבה המו"ל של העיתון באותה תקופה היו "מירור הולדינגס בע"מ" ורוברט מקסוול (ראה עדותו של חפץ בעמ' 38לפרטיכל) . בעמ' 39אומר חפץ שמקסוול היה בעלים משותף של הנתבעת ו"מירור הולדינגס בע"מ", הוא יזם את ההוצאה לאור של העיתון, הנתבעת נתנה לו שירותי פרסום והפצה, והתקיימו ישיבות משותפות של העיתון ושל עיתון "מעריב" אך לנתבעת לא הייתה הכרעה בנושאים שקשורים לעיתון. עדותו של חפץ בכל הקשור להיותה של "מירור הולדינגס בע"מ" המו"ל של העיתון בתקופת פרסום הכתבה מהימנה עליי בהיותה נתמכת ברשיון להוצאת העיתון שהוצא בתאריך 12/10/90אשר צורף כנספח א' לתצהירו. אין במכתב ת/ 8שנשלח לממונה על מחוז ת"א במשרד הפנים כדי להוכיח קיומה של יריבות בין התובע לנתבעת שכן המכתב מתייחס לתקופה שלאחר פרסום הכתבה ונכתב בו שחברת בת של הנתבעת היא המו"ל של העיתון החל מתאריך .22/12/91אין בכתוב בעמ' 1לעיתון שבו פורסמה הכתבה כדי ליצור יריבות בין התובע לנתבעת שכן הנתבעת מופיעה שם כבעלים משותף של העיתון מכוח האמור בסעיף 7לפקודת העיתונות 1933שאיננו בהכרח המו"ל של העיתון וזאת לאור ההפרדה בין שני הגופים כאמור בסעיף 19(1) לפקודה הנ"ל. ב"כ התובע מתבסס על עדויותיהם של הנתבעים 4-3, עורך העיתון וכתב שלו, על-מנת לבסס טענתו בדבר היותה של הנתבעת מו"ל של העיתון בתקופה הרלוונטית. עפ"י עדותו של הנתבע 3בעמ' 30העיתון היה "בן" של "מעריב", שהייתה בעלים של העיתון, משכורתו שולמה ע"י "מעריב" והמו"ל של העיתון, שהחל להופיע בתאריך 15/1/91, היה "מעריב". נתבע 4, שהיה עורך של העיתון במשך שנתיים, אומר בעמ' 34למטה שהנתבעת הייתה שותפה עם "מירור הולדינגס בע"מ" בהוצאת העיתון, שהמערכת שלו הייתה בבית "מעריב", ובסוף עמ' 35הוא אומר שעל תלוש השכר היו "מעריב" ו"מירור הולדינגס בע"מ" רשומים כמעביד אך בעמ' 36הוא אומר שאינו יודע מתי "מעריב" החל להיות המו"ל של העיתון ואיזו מחברות "מעריב" הייתה המו"ל של העיתון. אין באמור בדבריהם של הנתבעים 4- 3בכל הקשור לזהותו של מו"ל העיתון ובכתוב בעמ' 1לעיתון בו פורסמה הכתבה כדי ליצור יריבות בין התובע לנתבעת שכן עפ"י הרשיון שהוציא הממונה על המחוז בתאריך 2/10/90עפ"י הוראות סעיף 4לפקודת העיתונות 1933, הוא המסמך הקובע לצורך הטלת חבות משפטית, הנתבעת לא הייתה המו"ל של העיתון במועד פרסום הכתבה נשוא התביעה. עיון בסעיפים 4ו- 19(1) לפקודת העיתונות 1933מעלה שיש הפרדה בין בעלים של עיתון לבין המו"ל שלו כך שגם אם הנתבעת הוגדרה בעמ' 1בעיתון כבעלים של העיתון, מכוח חובה שמוטלת בסעיף 7לפקודה לפרסם בעמ' הראשון של כל עיתון את שם בעליו, אין בכך כדי להוכיח שהיא הייתה המו"ל של העיתון באותו זמן. לא למותר לציין שבתחתית עמ' 6בעיתון בו פורסמה הכתבה מופיע שמו של רוברט מקסוול כמו"ל של העיתון. לאור כל האמור לעיל אני דוחה את התביעה נגד הנתבעת מחוסר יריבות. אחריות הנתבע 4 נתבע 4, עורך העיתון בו פורסמה הכתבה בזמן פרסומה, טוען לראשונה בסעיפים 5- 4לתצהירו נ/ 3שלא קרא, לא ערך ולא התערב בהכנת הכתבה נשוא התביעה שכן במסגרת תפקידו כעורך ראשי לא התערב בנעשה במוספים של העיתון, שעורכיהם התייעצו איתו רק מיוזמתם, דבר שלא עשה עורך המוסף בו פורסמה הכתבה נשוא התביעה לפני פרסומה. בעמ' 33למטה אומר הנתבע 4שעורך המוספים של העיתון, איסקוב, היה כפוף אליו והיה אחראי על בדיקת כל הדברים שהתפרסמו במוסף ואם הייתה לו בעיה היה פונה אליו (לנתבע 4- א.ט.). גם אם אקבל כמהימנה את גירסתו של הנתבע 4שלא קרא את הכתבה לפני פרסומה ולא היה מעורב בה ואת גירסתו לגבי נוהלי העבודה בעיתון אין בכך כדי לפטור אותו מאחריות אזרחית לפרסום שמוטלת עליו עפ"י סעיף 11(א) לחוק שכן סעיף 11(ב) לחוק מעניק לעורך שנקט אמצעים סבירים כדי למנוע את פרסום לשון הרע ושלא ידע על פרסומה הגנה מפני אישום פלילי בלבד ובמקרה זה הנתבע 4לא טוען שנקט באמצעי כלשהו כדי למנוע את פרסום הכתבה (ראה בעניין זה ספרו של אורי שנהר, "דיני לשון הרע", הוצאת "נבו", עמ' 102-101). גם אם התובע לא תבע את עורך המוסף אין בכך כדי לפטור את הנתבע 4מאחריות אזרחית שכן משבחר לסמוך על עורך המוסף שהיה כפוף לו בהחליטו באילו בעיות לפנות אליו עליו לשאת באחריות לכתבה שפורסמה במוסף באישורו של עורך המוסף גם אם לא התייעץ איתו לפני פרסום הכתבה. לאור כל האמור לעיל אחראי גם הנתבע 4, ולא רק הנתבע 3שכתב את הכתבה נשוא התביעה, לדברים שנכתבו בה ואשר לגבי חלקם נטען שמדובר בפרסום לשון הרע. טענות ההגנה של נתבעים 3ו- 4 הנתבעים 4- 3(להלן: הנתבעים) טוענים בסעיפים 33- 32ו- 36- 35לכתב ההגנה שהכתבה, אשר נכתבה על-סמך מידע שנמסר ע"י המשטרה ופורסם קודם לכן בעיתונות, היא תיאור פרודי-היפותטי והאמור בה, שהוא דיווח נכון והוגן על משפטו הפלילי של התובע, הוא אמת ובעל עניין ציבורי. בסעיפים 48- 37לכתב ההגנה טוענים הנתבעים לתחולת ההגנות שקבועות בסעיפים 15- 13לחוק על הפרסום ובסעיף 49טוען הנתבע 3שמסר את החומר למערכת העיתון כדי שיבחנו את שאלת פרסומו. בסעיף 11לסיכומיו צמצם ב"כ הנתבעים את טיעוניו בעניין זה .לתחולת הגנות תום-הלב שקבועות בסעיפים 15(1), (2), (4) ו- (11) לחוק תוך שימוש בחזקת תום-הלב שקבועה בסעיף 16לחוק ולא נסתרה, לטענתו, ע"י התובע. הנתבע 3טוען בסעיפים 9- 3לתצהירו נ/ 2שעקב אחרי המקרה שבקשר אליו הועמד התובע לדין פלילי ואחרי החקירה דרך העיתונות, שהפרסום חולק לכתבה שהיא דיווח אמיתי והוגן על מה שאירע ולסיפור ספקולטיבי ודמיוני שיש בו משום הבעת דעה על תיאור היפותטי של מצב שיכול להתרחש, כאשר בכל הפרסום לא מוזכר שמו של התובע אלא רק השם "יורם", שהוא שם נפוץ בארץ ולא ניתן לקשרו לתובע. בעדותו בעמ' 27אומר הנתבע 3שכתב את הכתבה על-סמך דברים שפורסמו בכתבות ת/ 4- ת/ 6ולאחר שנפגש עם חוקרים אך הוא מודה שלא ראה את חומר החקירה ולא נכח במשפטו הפלילי של התובע. עוד מודה הנתבע 3שלא ראה בשום מקום טענה שהתובע השתמש בכוח כלפי מלמוד או אזכור של שימוש במלחם כלפיו, וכשכתב את החלק הדמיוני בכתבה ידע שאיננו נכון. בעניין אי-פרסום שמו של התובע בכתבה אומר הנתבע 3בעמ' 28שכל השמות בכתבה הם אמיתיים פרט לשם התובע, שהיה שולי בכל הפרשה, אך בסוף עמ' 28הוא מודה שמי שהכיר את התובע, את מלמוד ואת טעים וידע שיש קשר ביניהם יכול היה להבין שמדובר בתובע למרות ששם-משפחתו לא נכתב. אמנם עפ"י תרגום הכתבה מרוסית לעברית כל הכתבה, מלבד המילים "ידוע של גופו של מלמוד נמצאו כוויות", נכתבה במסגרת דו-שיח שיכול היה להתקיים בין מלמוד לשומריו, כפי שנכתב בה, אך אין בכך כדי לשמוט את הקרקע מתחת לטענת התובע שיש בכתבה משום פרסום לשון הרע שכן בזמן פרסום הכתבה היה התובע עצור עד תום ההליכים בגין סחיטת כספים ממלמוד ואיומים כלפיו, כפי שנכתב בסוף הקטע הרלוונטי בכתבה לפיו הסחטנים נעצרו והוכנסו לאבו-כביר עד למשפטם באוקטובר. לאור סיום הקטע בכתבה יכול היה הקורא הסביר לחשוב כי בכתבה נכתב "יכול היה" מאחר וטרם התבררו כל העובדות, שכן טרם התברר משפטם של התובע וטעים, וכל מה שפורסם בכתבה מבוסס על תלונותיו של מלמוד כלפי התובע וטעים אשר עמדו בבסיסו של כתב האישום בעוד שעפ"י עדותו של הנתבע 3מהלך האירועים שפורטו בכתבה לא היה מבוסס על תלונותיו של מלמוד אלא היה פרי דמיונו. המבחן לפרשנות פרסום הוא מבחן אובייקטיבי של המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים, הפרסום יפורש עפ"י המשמעות המקובלת בציבור כולו ועפ"י הבנתו של האדם הרגיל שאינו המשכיל או הירוד ביותר מבחינת התפתחותו (ראה ספרו של שנהר הנ"ל בעמ' 110-109). במקרה זה יפרש הקורא הסביר את החלק הדמיוני של הכתבה כחלק מתלונותיו של מלמוד כנגד התובע ולכן גם אם הנתבע 3לא התכוון שכך יפורשו הדברים אין בכך כדי לשנות את הבנתו של הקורא הסביר לפיה יש בפרסום כדי לבזות את התובע בשל מעשים או התנהגות שמיוחסים לו. גם בעובדה שבכתבה פורסם רק שמו הפרטי של התובע ולא שם-משפחתו אין כדי לסייע לנתבעים שכן לפי עדותו של הנתבע 3הוא התבסס על כתבות קודמות שבהן נזכר שמו המלא של התובע יחד עם שמו של טעים בקשר לתלונתו של מלמוד ולכן ניתן היה לייחס בבירור את הדברים שפורסמו בכתבה לתובע. מסעיף 3לחוק עולה שכששמו של האדם לא מוזכר מפורשות בפרסום או שלא מוזכר מפורשות כמי שלשון הרע מתייחסת אליו הרי התייחסות לשון הרע למי שטוען שנפגע ממנה יכולה להשתמע מהפרסום, מנסיבות חיצוניות או משילוב השניים (ראה ספרו של שנהר הנ"ל בעמ' 125-124). הנתבעים טוענים כאמור שעומדות להם ההגנות שקבועות בסעיפים 15(1), (2), (4) ו- (11) לחוק שכן לא ידעו ולא יכלו לדעת על הנסיבות מהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לתובע ; הייתה להם חובה חברתית לעשות את הפרסום, שהיה בעניין ציבורי שהתובע היה קשור אליו והנתבע 3הביא את הכתבה לעורך המוסף אשר אישר אותה לפרסום. הנתבעים טוענים שעומדת להם חזקת תום-הלב שקבועה בסעיף 16(א) לחוק שכן עשו את הפרסום בנסיבות שמנויות בסעיפים 15(1), (2), (4) ו- (11) לחוק והוא לא חרג מהסביר באותן נסיבות. אינני מקבל טענת הנתבעים שהפרסום לא חרג מהסביר באותן נסיבות שכן לשונה של הכתבה לא הייתה מתונה וזהירה וניתן היה לממש את מטרת הפרסום בדרך שתפגע פחות בתובע (ראה ספרו של שנהר הנ"ל בעמ' 266-265). הנתבעים לא עמדו בנטל ההוכחה שמוטל עליהם לגבי קיומם המצטבר של התנאים המנויים בסעיף 16(א) לחוק ואילו התובע עמד בנטל ההוכחה שמוטל עליו להוכיח את התנאים החלופיים שקבועים בסעיף 16(ב) לחוק אשר מקים חזקה לפיה הנתבע פרסם את לשון הרע שלא בתום-לב (ראה ספרו של שנהר הנ"ל בעמ' 268-266) שכן אין מחלוקת שהדברים שפורסמו בכתבה לא היו אמיתיים והנתבע 3לא האמין באמיתותם. אינני מקבל טענת הנתבעים שהפרסום בכתבה מוגן ע"י ההגנה של "לשון הרע לא מודעת" שנקבעה בסעיף 15(1) לחוק שנועד למקרה שבו אדם מפרסם סיפור דמיוני ובו הוא נוקב בשם דמות דמיונית (ראה ספרו של שנהר הנ"ל בעמ' 328-327) שכן אינני מקבל כמהימנה טענתו של הנתבע 3שהשם "יורם" שצויין בכתבה לא היה אמיתי ולא קשור לתובע כך שהיה עליו לדעת על קיומו של הנפגע, ומאחר וציין בכתבה עובדות לא נכונות היה עליו לדעת על הנסיבות מהן משתמעת לשון הרע כלפיו. הנתבעים טוענים להגנת סעיף 15(2) לחוק שכן היחסים ביניהם לבין קוראי העיתון הטילו עליהם חובה מוסרית וחברתית לפרסם את הכתבה. גם אם מוטלת על הנתבעים חובה מוסרית וחברתית לדווח לקוראי העיתון על הפרשה נשוא הכתבה הרי אין להם מעמד מיוחד בעניין זה ובעצם הוכחת קיומה של החובה אין די על-מנת לזכות בהגנה אלא יש להוכיח קיומו של תנאי מצטבר והוא שתוכן הפרסום לא חורג מהנדרש לביצוע החובה (ראה ספר של שנהר הנ"ל בעמ' 285). במקרה זה חרג הפרסום בכתבה מהדרוש לצורך מילוי חובתם של הנתבעים כלפי קוראי העיתון לפרסם את הפרשה נשוא הכתבה וניתן היה לקיים את החובה גם בדרכים פחות פוגעות בתובע ממה שנעשה בכתבה נשוא התביעה. הנתבעים טוענים לתחולת ההגנה שקבועה בסעיף 15(4) לחוק שכן מדובר בהבעת דעה על התנהגות התובע בקשר לעניין ציבורי ועל מעשיו שנתגלו באותה התנהגות. אמנם הפסיקה שדנה במשמעות המונח "עניין ציבורי" התייחסה בעיקר למקרים שבהם היו מעורבים דמויות ציבוריות ואירועים חדשותיים, שאינם כמו מקרה זה, אך יתכנו גם מקרים בהם פרסום של עניינים שנוגעים לאדם פרטי כמו התובע עשוי להועיל לציבור, כמו במקרה שהפרסום משרת את אכיפת החוק או את הדאגה לציבור מפני סיכונים שונים (ראה פסק-דינו של כב' השופט בך, כתוארו אז, בע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה וארגמן, פד"י מ"ח (3) 808). עם זאת יש בכל מקרה לאזן האינטרסים הנוגדים ולשקלל את הגורמים השונים כמו חשיבות מטרתו של הפרסום, הרלוונטיות של המידע או של חלקים ממנו, הצורך לזהות את האדם שבו מדובר והצורך לפרסם את המידע הפוגע בו ברבים וגם אם במקרה זה קיים עניין ציבורי במידע שפורסם עדיין צריך להוכיח קיומו של טעם שמצדיק פגיעה בתובע כדי לספק את האינטרס הציבורי (ראה מאמרה של פרופ' גביזון, "הזכות לפרטיות וזכות הציבור לדעת", זכויות האזרח בישראל, קובץ מאמרים לכבודו של ח"ח כהן תשמ"ב - 1982, עמ' 177, 217). במקרה זה אמנם היה עניין ציבורי בפרסום המידע שפורסם בכתבה אך ניתן היה לפרסם את הדברים בדרך שלא תפגע בתובע או שתפגע בו פחות ולכן לא עומדת לנתבעים הגנת סעיף 15(4) לחוק. זאת ועוד, על-מנת שמפרסם לשון הרע יוכל לחסות תחת כנפי ההגנה של סעיף 15(4) לחוק עליו לנסח טענתו כהבעת דעה, לצרף אליה את העובדות הנכונות עליהן היא מסתמכת ולהפריד בקפדנות בין העובדות לבין הדעות (ראה פסק-דינו של כב' השופט שמגר, כתוארו אז, בע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פד"י ל"א (2) 281). במקרה זה לא הקפיד הנתבע 3להפריד בין העובדות הנכונות לבין הבעת דעתו, שכללה עובדות דמיוניות, והקורא הסביר לא יכול היה להבחין בין העובדות לבין הבעת דעתו של הנתבע 3ולכן לא עומדת לנתבעים הגנת סעיף 15(4) לחוק. הנתבעים טוענים לתחולת ההגנה של סעיף 15(11) לחוק שכן עפ"י עדותו של הנתבע 3בעמ' 30אמר לעורך המוסף שאפשר לכתוב כתבה שחלקה אמת וחלקה דמיון ואותו עורך, שאינו הנתבע 4, אישר לו לכתוב ולפרסם את הכתבה לאחר שקרא אותה. עדותו של הנתבע 3, שעליו נטל ההוכחה בעניין זה, היא עדות יחידה של בעל-דין שלא נתמכה בעדותו של עורך המוסף, שלא העיד בפני, והדברים לא נכתבו בתצהיר של הנתבע 3נ/.2 מטרתו של סעיף 15(11) לחוק איננה להגן על מי שכתב את הפרסום שיש בו משום לשון הרע אלא רק על אדם שמביא את הפרסום לעורך של אמצעי תקשורת מבלי לעשות בו דבר והעורך הוא שמחליט לפרסם אותו. החלת ההגנה של סעיף 15(11) לחוק על הנתבע 3סותרת את הוראת סעיף 11(א) לחוק שמטילה אחריות על מי שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת, במקרה זה הנתבע 3שכתב את הכתבה, גם אם הביא אותה לאישורו של עורך המוסף שלא היה מעורה בפרטי הפרשה נשוא הכתבה ולא יכול היה לדעת שחלק מהפרטים שנכתבו בה ע"י הנתבע 3הם דמיוניים. אינני מקבל טענת ב"כ הנתבעים בעמ' 13לסיכומיו שעל התנהגות, הנתבעים חלה הגנת סעיף 4לפקודת הנזיקין בהיות הפרסום בכתבה "מעשה של מה בכך" שכן גם אם התובע הועמד לדין בגין ההתנהגות נשוא הכתבה והיה עצור עד תום ההליכים בזמן פרסום הכתבה הרי לאור הדברים החמורים שפורסמו בכתבה אין לומר שאדם סביר לא היה מתלונן על הכתוב בכתבה שפוגעת, או לפחות יכולה לפגוע בשמו, ולא מדובר ב"זוטות" עליהן חל סעיף 4לפקודת הנזיקין. לאור כל האמור לעיל אחראים הנתבעים 3ו- 4לפצות את התובע על הפגיעה בו בגין לשון הרע שנכללת בכתבה נשוא התביעה ככתוב בסעיף 4לכתב התביעה המתוקן. נזקי התובע התובע טוען בסעיפים 20- 15לתצהירו שבעקבות פרסום הכתבה, שייחסה לו ביצוע מעשים חמורים, לקוחות קבועים שלו בחנות למכירת מוצרי חשמל ומעבדת אלקטרוניקה שהייתה לו בכפר-סבא נמנעו לקנות ממנו, ספקים חדלו לספק לו סחורות, גופים ומוסדות איתם עבד הפסיקו את הקשר איתו, חברים ומכרים ניתקו את הקשר איתו, לקוחותיה של אישתו שניהלה מספרה בכפר-סבא הפסיקו להשתמש בשירותיה והיא נכנסה למשבר ובנו נאלץ לקטוע את שירותו הצבאי ביחידה מובחרת. לדברי התובע הוא סובל מבעיות נפשיות ולא מסוגל לתפקד כפי שתיפקד קודם לכן ולאחר שלא הצליח לשקם את חנותו עברו הוא ובני-משפחתו להתגורר בדימונה. גירסתו של התובע בעניין זה נתמכת בכתוב בתצהיר אישתו ת/ 3אך אינני מתחשב בדבריה שכן עדותה הופסקה, מטעמים שקשורים בה (ראה עמ' 26לפרטיכל וספרו של כב' השופט קדמי, "על הראיות", חלק שני, עמ' 952-951). גירסתו של התובע נתמכת גם בכתוב בתצהיר חברו מיכאל לויט, ת/2, אך עיקרו של התצהיר הוא עדות שמיעה על דברים ששמע לויט מאישתו של התובע ומאנשים בקהילה הרוסית שהכירו את התובע ואשר לא העידו בפני. בעדותו בסוף עמ' 15ובעמ' 16אומר התובע שכשנעצר הרגיש אי-צדק אך נלחם נגד התביעות הלא נכונות והעידוד מחבריו ובני-משפחתו נתן לו הרבה כוח אך לאחר פרסום הכתבה השתנה יחסם אליו בגלל שהאמינו למה שכתוב בה. בסוף עמ' 18מודה התובע שהחליט לעבור דירה מכפר-סבא, שבה גר 30שנה, לדימונה בגלל שלא הצליח לשקם עצמו לאחר הזיכוי המוחלט. בעמ' 19למעלה מודה התובע שהחנות התמוטטה בגלל שבנו, אשר החליף אותו בתקופת מעצרו, לא היה בה בשעות הבוקר בהן שירת בצה"ל ובגלל שספקים איתם עבד ניתקו איתו מגע בגלל תלונות השווא של מלמוד. בעמ' 20ובעמ' 21למעלה אומר התובע שידידים ותיקים שלא בגדו בו, אנשים ששמרו איתו על קשר, ניתקו איתו את הקשר אחרי פרסום הכתבה ורוב לקוחותיו עזבו אותו בגלל הכתבה, אם כי לא אמרו לו שזו סיבת עזיבתם אותו. עדותו של התובע בכל הקשור להפסדי ההכנסות שנגרמו לעסקו ולעסק אישתו היא עדות יחידה של בעל-דין שלא נתמכה בעדויות של לקוחות וספקים שניתקו את קשריהם איתם בעקבות פרסום הכתבה או של חברים וקרובי משפחה שניתקו את הקשרים איתם, לא נתמכה במסמכים על הכנסותיהם לפני ואחרי פרסום הכתבה ובמסמכים רפואיים לגבי מצבם הנפשי של התובע ואישתו לאחר פרסום הכתבה. מעדותו של התובע התרשמתי שהוא אינו מסוגל להבחין בין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה ממעצרו הממושך יחסית ומההליך הפלילי שהתנהל נגדו בשל תלונותיו של מלמוד לבין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מפרסום הכתבה במהלך מעצרו אך אני מקבל טענתו שחלק מחבריו ניתקו את קשריהם איתו ועם בני-משפחתו בגלל הדברים שפורסמו בכתבה, אשר היו חמורים מאלה שנכללו בכתב האישום. כמו-כן אני מאמין לתובע שלדברים אשר פורסמו בכתבה, ובמיוחד לדברים שנכללו בקטע נשוא התביעה, הייתה השפעה שלילית על מצבו הנפשי, גם אם זה היה ירוד בשל מעצרו ובשל ההליך הפלילי שננקט נגדו ללא כל קשר לפרסום הכתבה. בעניין גובה הפיצויים להם זכאי התובע בשל פרסום לשון הרע אינני מקבל טענת ב"כ הנתבעים שהתובע תרם לנזק כאשר עפ"י דבריו בעמ' 18לפרטיכל לא כתב מכתבים לעיתונים ולא כתב לעיתון שבו פורסמה הכתבה (ראה גם עדותו של הנתבע 4בעמ' 29לגבי שיחתו עם ב"כ התובע בהליך הפלילי - א.ט.) שכן עפ"י פסק-דינו של כב' השופט מלץ, כתוארו אז, בע"א 492/89 סלונים נ' דבר בע"מ, פד"י מ"ו (3) 827, עיתון שפרסם לשון הרע נגד אדם כלשהו חייב לפרסם מיוזמתו הכחשה משנודע לו שהדברים לא נכונים ובמיוחד לאחר שהוגשה נגדו תביעת דיבה, בין שהתובע מעוניין בכך ובין אם לא, ויש להתחשב בנימוק זה בקביעת הפיצוי הכללי. במקרה זה אמנם עפ"י עדותו של הנתבע 3בעמ' 29העיתון פרסם את דבר זיכויו של התובע בהליך הפלילי אך הפרסום נעשה במדור אחר של העיתון ואין הדבר דומה לפרסום הכחשה של העובדות הלא נכונות אשר נכללו בכתבה ואשר לא נכללו בכתב האישום שהוגש נגד התובע. בקביעת גובה הפיצוי אני מתחשב לחובת הנתבעים בכך שהנתבעים טענו בכתב הגנתם טענה של "אמת דיברתי" לגבי הדברים שפורסמו בכתבה למרות שידעו שהדברים שפורסמו אינם נכונים אלא נלקחו מדמיונו של הנתבע 3(ראה פסה"ד בע"א 492/89 הנ"ל בעמ' 830). לאור האמור לעיל ומאחר והנתבע 3ידע שהדברים שפרסם בכתבה אינם נכונים והתכוון לתובע, גם אם לא נקב בשמו המלא, לא עומדות לנתבעים ההקלות שקבועות בסעיף 19לחוק. עפ"י סעיף 7א' לחוק, כפי שתוקן בתאריך 5/11/98, רשאי ביהמ"ש לחייב לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 000, 50ש"ח ללא הוכחת נזק. אמנם סעיף 7א' הנ"ל לא היה בתוקפו במועד פרסום הכתבה נשוא התביעה אך ניתן להתחשב בו לצורך פסיקת פיצוי לתובע במקרה זה, למרות שלא הוכיח קיומו של נזק ממשי שניתן לאומדן אם כי הסכום הנ"ל גבוה, בהתחשב בכל האמור לעיל לגבי הקשר בין נזקי התובע לבין פרסום הכתבה נשוא התביעה. סיכום אני דוחה את התביעה נגד הנתבעת 1ומחייב את התובע לשלם לנתבעת 1 הוצאות ושכ"ט עו"ד כולל בסכום של 000, 5ש"ח + מע"מ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. לאור כל האמור לעיל אני מחייב את הנתבעים 3ו - 4, יחד ולחוד, לפצות את התובע בסכום של 000, 40ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. אני מחייב את הנתבעים 3ו- 4, יחד ולחוד, לפרסם על-חשבונם, במוסף "קליידוסקופ" של העיתון "ורמיה" עד תאריך 4/10/99, את ההתנצלות בנוסח כדלקמן : "אנו, מרק ליבובין ואדווארד קוזניצוב, מתנצלים על הדברים הלא נכונים בקשר להתנהגותו של יורם זוהר כלפי בן-ציון מלמוד, והשיחה שהייתה כביכול ביניהם, אשר פורסמו בכתבה 'גרג המסכן' במדור 'קקורס' במוסף 'קליידוסקופ' בתאריך 1/11/91" הנתבעים 3ו- 4ישלמו לתובע, יחד ולחוד, הוצאות ושכ"ט עו"ד כולל בסכום של 000, 8ש"ח + מע"מ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.פרסוםעיתונות