קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צו גודר נגד תביעות אפשריות: 1. הבקשה על דרך של טען ביניים, אותה הגיש המבקש, ואשר בה מתבקש "צו גודר" כנגד תביעות אפשריות של הטוענים כנגד. 2. ביום 18/6/96 הוציא המבקש, לבקשת הטוען מס' 2, ערבות בנקאית אוטונומית בסך 326,000 ש"ח בתוספת הפרשי שער (להלן - "הערבות המקורית"). הערבות המקורית הוארכה ושונתה לאחר הוצאתה כך שהמוטב על פיה הפך להיות הטוען מס' 1. 3. מועד תום תוקף הערבות המקורית, כאמור בה, נקבע ליום 18/6/97, כאשר המבקש התחייב לשלם את הסכום הנקוב בה לטוען מס' 1, תוך 15 יום מתאריך קבלת דרישה ראשונה בכתב מן הטוען מס' 1. הערבות המקורית - הוארכה עד ליום 18/6/98 ולאחר מכן - פעם נוספת, עד ליום 18/12/98. 4. ביום 20/7/98 ניתן בבית משפט זה (כב' השופטת נורית אחיטוב) צו מניעה זמני, האוסר על מימוש הערבות הבנקאית, שתוקפה הוארך צו מניעה זמני זה הותנה בכך שתוקף הערבות הבנקאית יוארך על ידי הטוען מס' 2, ואם לא תוארך עד 7 ימים לפני תום תוקף ההארכה הקיימת - יהיה הטוען מס' 1 זכאי לדרוש את פרעונה. אדגיש כי הנטל להאריך את הערבות הבנקאית הנטל על הטוען מס' 2 כתנאי למתן צו המניעה הזמני האוסר את מימושה. 5. ביום 30/11/98 ביטל בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ה. גרסטל) את החלטת בית המשפט השלום, והתיר לממש את הערבות הבנקאית. יחד עם זאת - הורה בית המשפט המחוזי על עיכוב החלטתו למשך 30 יום. 6. בקשת רשות ערעור אותה הגיש הטוען מס' 2 לבית המשפט העליון על החלטתה של כב' השופטת ה. גרסטל - נדחתה על ידי כב' השופטת ד. בייניש, ובכך נסללה הדרך למימושה של הערבות. 7. עוד בטרם ניתנה החלטת כב' השופטת ה. גרסטל המבטלת את צו המניעה הזמני, נכנסו הטוענים מס' 1 ו2- למו"מ, אשר במהלכו (ביום 26/11/98) ביקש הטוען מס' 2 וקיבל התחייבות בכתב מן הטוען מס' 1 לפיה לא יממש הוא את הערבות הבנקאית, גם אם יבוטל צו המניעה הזמני, וזאת - כל עוד מתנהל מו"מ בין הצדדים. 8. תוקף הערבות המוארכת, פג ביום 18/12/98 וביום 27/12/98 "התפוצץ" המו"מ בין הטוענים, כאשר באותו מועד, הודיע הטוען מס' 2, באמצעות ב"כ, לטוען מס' 1, באמצעות ב"כ, כי הערבות הבנקאית אינה ניתנת עוד למימוש, באשר תוקפה פג עוד ביום 18/12/98. 9. כאן המקום לציין, כי לא זו בלבד שהתפקיד להאריך את תוקף הערבות הבנקאית הוטל בהחלטת כב' השופטת נורית אחיטוב על הטוען מס' 2, הרי שגם בפועל - מי שדאג להאריך את תוקפה של הערבות הבנקאית היה הטוען מס' 2. ראה: מכתב ב"כ הטוען מס' 2, מיום 24/2/98 - מוצג ט1/ (ב'). וראה: מכתב ב"כ הטוען מס' 2 מיום 3/6/98 - מוצג ט1/ (א'). בהקשר זה אבהיר כי המכתב מוצג ט1/ (א') סותר בעליל את טענתו של הטוען מס' 2 בסיכומיו לפיה, כביכול, לא ידע מתי יפוג תוקף הערבות המוארכת שכן לא היה ברשותו העתק שלה, ולא היה ידוע לו דבר על כך, שכן - במכתב בא כוחו מיום 3/6/98, מבהיר ב"כ הטוען מס' 2, במפורש כי הערבות הבנקאית תוארך למשך שישה חודשים מיום 18/6/98. הפרכת טענתו זו של הטוען מס' 2 משליחה השלכה שלילית ביותר ובמישרין, הן על מהימנות טענותיו, והן על תום ליבו, הן בהליך המשפטי והן במגעים אותם ניהל עם הטוענת מס' 1. 10. טענתו של הטוען מס' 2 הינה, כאמור לעיל, כי הטוען מס' 1 - לא ביקש לממש את הערבות הבנקאית המוארכת בין התאריכים 11/12/88 ו18/12/98- עת פג תוקפה. דא עקא, שהטוען מס' 2, מתעלם מן העובדה שלבקשתו הוא, התחייב הטוען מס' 1, ביום 26/11/98, שלא לבקש את מימוש הערבות הבנקאית, כל עוד מתנהל מו"מ בין הצדדים, ומו"מ זה הסתיים ביום 27/12/98 (גם אליבא דגירסת הטוען מס' 2). 11. מסכימה אני עם טענתו של הטוען מס' 1 לפיה הליך של טען ביניים יוצר יריבות ישירה בין הטוענים "מעל ראשו" של המבקש, תוך יצירת יריבות בין כל אלה שמתביעותיהם המתחרות זו בזו הוא מתיירא, ואשר הצהיר במקרה זה - ולמפרע - כי אין לו כל התנגדות לשלם את סכום הערבות הבנקאית גם לאחר מועד פקיעת תוקפה. וראה: תקנות 224, 226 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד1984-; י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית) 699 - 706. 12. בהליך הנוכחי, מתמקדת המחלוקת, למעשה, בשאלה - האם ניתן לראות בדרישת מימוש הערבות אותה הגיש הטוען מס' 1 ביום 17/9/97 משום הדרישה אשר בעטייה ובגינה זכאי הטוען מס' 1 לתשלום סכום הערבות הבנקאית. אומר כבר עתה, כי התשובה לשאלה זו חיובית, מן הנימוקים אותם אפרט בהמשך. 13. על פי הערבות המקורית - היה על הטוען מס' 1, להגיש דרישה לפרעונה עד ליום 18/9/97. דרישת הפרעון שנמסרה למבקש ביום 17/9/97 נמסרה, אם כן, במועד וכאשר הערבות המקורית היתה בתוקף. משהוגשה דרישת הפרעון - נתבקש צו המניעה הזמני כנגד מימושה, וצו זה אמנם ניתן. 14. מנוסח הערבות המקורית עולה, כי תשלום סכומה יכול להיעשות גם לאחר תום תוקפה, ובלבד שהדרישה לתשלום תמסר למבקש לפני תום תוקף הערבות. בכתב הערבות, נקבע מועד התשלום ל15- יום לאחר הדרישה. ואם תמצי לומר כי אין די בנוסח הערבות המקורית - הרי נקבע הדבר אף בפסיקה. ראה: ע.א. 389/89 (מחוזי ת"א) בל"ל נ' כפר הרי"ף (טרם פורסם, העתקו צורף לסיכומי ב"כ טוען מס' 1) בדברי כב' השופט י. לויט: "... תפוגת הערבות משמעותה שכל חיוב הנתפס על פי תנאי הערבות ושנולד עד ליום התפוגה תקף, והערבות חלה לגביו..." 15. המסקנה אליה מבקש הטוען מס' 2 להוביל, לפיה משתם תוקף הערבות המקורית, ואף תוקף הערבות המוארכת - אין עוד לפורעה - אינה מתיישבת הן עם נוסח הערבות; הן עם הפסיקה; הן עם הגיונם של הדברים, והן עם חובת תום הלב, שכן - די בכך שהטוען מס' 1 הגיש את דרישת הפרעון במועד, ועל פי נוסח הערבות כדי שכל צו מניעה שניתן לאחר מכן "יתלה" את המימוש ויעכבו, אך לא ישלול מדרישת הפרעון במועד את מעמדה ואת תוקפה. שהרי - אם לא כך הוא הדבר - יביא הדבר לפרקטיקה לפיה יעתור צד המבקש לעכב מימוש ערבות בנקאית לבית המשפט, ולאחר שיקבל את מבוקשו, ימתין ב"שב ואל תעשה", עד למועד תום תוקף הערבות, על פי הנקוב בכתב הערבות ואז - יחזור בו מכל ההליכים, שכן - תוקף הערבות פג, ולא ניתן עוד לדרוש את פרעונה. ברור לחלוטין - שאין זו המדיניות המשפטית הראויה והרצויה, והיפוכו של דבר הוא התקף. 16. הטוען מס' 2 מבקש להתלות בהחלטתה של כב' השופטת נורית אחיטוב המורה להאריך את תוקף הערבות מפעם לפעם. אכן - החלטה זו ניתנה, אולם אין להתעלם מן ההקשר בו ניתנה. הקשר זה הוא - קביעת תנאים שקיומם מוטל על הטוען מס' 2, הוא המבקש את צו המניעה הזמני, כנגד מימושה של הערבות הבנקאית. בכך אין כמובן, כדי לשלול או לאיין את הוראות כתב הערבות הבנקאית (שהוא חוזה אוטונומי בין המבקש לבין הטוען מס' 1). וכן - אין בו כדי לשלול את הוראות הפסיקה בנושא. כל שיש בהחלטה האמורה הוא הוספת תנאים המוטלים על מבקש צו המניעה הזמני כדי שהצו הזמני יינתן. הא ולו לא. 17. אני מסכימה עם טענותיו של ב"כ הטוען מס' 1 בנושא זה, גם ביחס ללשון הערבות, אשר אין בה טווח מועדים להגשת דרישת הפרעון כי אם נקוב בה אך המועד האחרון להגשתה לפרעון, ההופכת את פסק הדין מפי כב' הנשיא (דאז) ד"ר י. וינוגרד בעניין בנק הבניה נ' פרח זוהיר ואח', פס"מ תשנ"ב חלק ראשון 480, לבלתי רלוונטי לענייננו. 18. בנימוקים האמורים לעיל, די כדי להביא לתוצאה אליה הגעתי ולפיה - דין טענותיו של הטוען מס' 1 - להתקבל, ואילו טענותיו של הטוען מס' 2 - נדחית. אולם - לא אוכל להתעלם בדברי אלה, מהתנהגותו של הטוען מס' 2, ומחוסר תום ליבו, כפי שעלה בהליכים אלה. גם בכך יש להביא לתוצאה האמורה, אף כי מנימוקים שונים. 19. כפי שציינתי לעיל - ביקש הטוען מס' 2 מן הטוען מס' 1 התחייבות בכתב, לפיה לא יפעל למימוש הערבות, בכל מקרה, כל עוד מתנהל מו"מ בין הצדדים וזאת - גם אם תתקבל בקשת הטוען מס' 1 לרשות לערער בבית המשפט המחוזי. וכפי שאכן אירע. בבקשתו זו הביא הטוען מס' 2 למצב, בו אין הוא רשאי הוא רשאי להעלות טענה כלשהי בעניין אי מימוש הערבות בתקופה שבין 26/11/98 ו27/12/98-, עת נמסרה על ידו הודעה בדבר הפסקת המו"מ עם הטוען מס' 1. בניגוד לעקרון זה, הנובע הן מעקרון ההשתק, והן מעקרון תום הלב - הן במו"מ והן בהליך המשפטי - מבקש הטוען מס' 2 להאחז בטענתו זו כ"מוצא שלל רב". וכבר נקבע כי תורת ההשתק הינה "חלק מעיקרון ההתנהגות בדרך מקובלת ובתום לב שבכלל המערכת המשפטית בישראל". ראה: בג"צ 566/81 עמרני נ' בית הדין הרבני הגדול, פד"י ל"ז(2) בעמ' 9 - 10. וכן - "השתק מכח מצג מונע צד מלהתכחש למצג שהציג בפני צד אחר, אם אותו צד הסתמך על המצג בתום לב ובאופן סביר, ושינה עקב כך את מצבו לרעה. במשפטנו אפשר לראות את תורת ההשתק שנקלטה מן המשפט האנגלי - כפן של עקרון תום הלב, שהוא עקרון יסוד בשיטתנו". ראה: בדנ"א 2401/95 רותי נחמני נ' דניאל נחמני, פד"י נ'(4) 661 עמ' 725. על פי ההלכה, השתק זה נגזר מחובת תום הלב הקבועה בסעיפים 12 ו39- לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג1973-. הפסיקה ראתה בחובה זו כבעקרון אוניברסלי, המתפרש על כל תחומי המשפט. וראה: ד.נ. 7/81 פנידר חברה להשקעות פיתוח ובניין בע"מ ואח' נ. קסטרו, פד"י ל"ז (4) 673 וכן ראה: 305/88 שילה נ' רצקבוסקי, פד"י ל"ה(4) 673. יפים לענייננו, לנוכח התנהגותו של הטוען מס' 2, דבריה של כב' השופטת ד. דורנר: "מטרתו של השתק זה היא כפולה: (א) במישור המשפט הציבורי, הוא נועד לשמור על טוהר ההליך המשפטי, ולמנוע מבעל דין לנצל לרעה את בתי המשפט ובכך לפגוע בהשלטת הצדק; (ב) במישור הפרטי, תכליתו היא למנוע תוצאות בלתי צודקות המתחייבות לכאורה על פי הדין (בהנחה שהטענה המאוחרת היא הטענה הנכונה), וזאת על ידי השתקת בעלי הדין מלטעון ומלהוכיח בבית המשפט טענות עובדתיות ומשפטיות, גם אם הן נכונות". וראה: ע.א. 513/89 INTERLEGO A/S נ. EXIN-LINES BROSS S.A, פד"י מ"ח(4) 135. 20. ההשתק והמניעות האמורים, מתחזקים ביתר שאת אף לנוכח העובדה שהחובה להאריך את תוקף הערבות הוטלה על הטוען מס' 2, ופעולות ההארכה בפועל נעשו על ידו, תוך ידיעה ברורה מה הם התאריכים הרלוונטים. אין זה מן הראוי כי בית המשפט יגן על מי אשר נמנע מלקיים חובה שהוטלה עליו על ידי בית המשפט, אדם כזה אינו ראוי להינות ולהיבנות ממחדלו שלו, לאחר חוסר תום הלב בו נהג בניהול המו"מ, אשר במהלכו, ובאמתלא של ניהול מו"מ בתום לב דאג להחתים תחילה את הבנק - הטוען 1 על התחייבות שלא לדרוש את מימוש הערבות בתקופה בה התנהל המו"מ ואח"כ טען כי הערבות "פקעה" בהעדר דרישה באותם ימים ממש, תוך חזרה בו מכל הצעותיו. 21. בהקשר זה, מקבלת אני גם את טענתו החלופית של ב"כ הטוען מס' 1, לפיה גם על פי הוראות סעיף 28 לחוק החוזים התשל"ג1973-, יש לדחות את טענות הטוען מס' 2, שכן - יש לראות בו כמי שמנע את קיומו של תנאי מתלה או גרם לקיומו של תנאי מפסיק, ומשום כך אינו זכאי להסתמך על אי קיומו של התנאי המתלה או על קיומו של התנאי המפסיק. וראה על כך גם בע.א. 5555/91 ק.צ. מפעלי גז ואנרגיה (1982) בע"מ נ' מקסימה מרכז להפרדת אויר בע"מ, פד"י מ"ז(4) 642, בעמ' 648 מול האות ד': "צד המכשיל קיומו של התנאי, מנוע מכח סעיף 28(ב) לחוק החוזים, מלטעון כי לא התקיים התנאי, ובמקרה זה יראו את סטטוטורית זו היו פן של חובת תום הלב ביחסים חוזיים הקבועה בסעיף 39 לחוק החוזים". 22. העולה מכל המקובץ הוא כי ניתן בזה צו לפי על המבקש לפרוע לממש ולשלם את סכום הערבות הבנקאית, בתוספת הפרשי השער כמתחייב לטוען מס' 1. 23. הטוען מס' 2 ישלם לטוען מס' 1 הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 12,000 ש"ח בצירוף מע"מ, צמוד ונושא ריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. צו גודרצווים