מעיון בפסיקה ובספרות המקצועית ניתן להשיג, כי "פסיכוזה" היא המונח הרפואי המקובל לגבי מחלת-נפש. אחד המבחנים המקובלים הוא - האם האדם מסוגל להבחין בין מציאות לבין דימיון בעקבות מחלתו. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה למתן צו הסתכלות פסיכיאטרית לנאשם: השופטת ו' אוסטרובסקי-כהן: נגד המשיב הוגש כתב-אישום המייחס לו שבעה אישומים בעבירות על חוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975, פקודת המכס [נוסח חדש] וחוק מס קניה (סחורות ושירותים) תשי"ב-.1952 בתקופה הרלוונטית לכתב האישום עסק הנאשם במכירת מוצרי חשמל, אלקטרוניקה ומכשירי וידאו-טייפ. הנאשם ניהל עסק בשם "סלון הקסטל" והיה "עוסק", כהגדרתו בחוק מס ערך מוסף. בשנת 1987הצהיר הנאשם במשרדי מע"מ על חיסול עסקיו ועל סגירת תיק מע"מ. בביקורת של חוקרי מע"מ התברר, כי הנאשם המשיך בעסקיו עד שנת 1990מבלי שהיה רשום במשרדי מע"מ כ"עוסק". זאת ועוד: הנאשם המשיך להוציא חשבוניות מס של "סלון קסטל" מבלי שהיה זכאי לכך. כתב האישום מייחס לנאשם בשישה אישומים עבירות כדלקמן: .1אי-עשיית המוטל עליו לעניין רישום חשבוניות מס והוצאתן. .2אי-הגשת דו"חות תקופתיים למע"מ והוצאת חשבוניות מס, מבלי לשלוח במועד את המס הכלול בהן (באישום זה מרוכזות 35עבירות); .3אי-ניהול פנקסי חשבונות או רשומות, שהיה עליו לנהל, ואי-שמירה על פנקסים שהיה חייב לנהלם; .4ניסיון להתחמק מתשלום מס; .5החזקת טובין מוברחים; .6החזקת טובין טעוני מס, שלא שולם עליהם מס; .7עשיית מעשה כדי להתחמק מתשלום מס. הנאשם הופיע בבית המשפט מיוצג על ידי סניגור. בעת הקראת כתב האישום נרשם מפי הסניגור: "מרשי מודע לכתב האישום וכופר בעובדות". כמו כן התחייב הסניגור להמציא לתביעה פירוט בכתב "במה אנו מודים ובמה לא". הסניגור לא השמיע טענה, כי קיימים קשיי תקשורת בינו לבין הנאשם; כל זאת בישיבה מיום .11.2.91 לאחר מכן, בתאריך כלשהו בחודש מאי 91(הסניגור לא ציין תאריך על בקשתו) הוגשה לבית המשפט בקשה וזו לשונה: "בקשה למתן צו הסתכלות נימוקי הבקשה: "המבקש נבדק אצל רופא פסיכיאטר שחוות דעתו מצורפת לבקשה זו. על פי חוות הדעת ישנם ספקות ברורים לגבי יכולתו של המבקש להבין את מעשיו. המבקש מוכן להתייצב לבדיקה פסיכיאטרית כל אימת שידרש. לכן מתבקש כבוד בית המשפט לבקש חוות דעת פסיכיאטרית מהפסיכיאטר המחוזי שתעשה שלא בתנאי מאסר". בעקבות הבקשה ניתן בתאריך 13.5.91צו, בכתב ידו של השופט קמא על דף הבקשה - "כמבוקש". השופט אינו מציין מהו מקור סמכותו להעביר את הנאשם לבדיקתו של הפסיכיאטר המחוזי, סעיף 15(ג) לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991, אינו מוזכר כלל, ובית המשפט אינו מציין בהחלטתו הסתמית מהי מטרת הבדיקה המבוקשת. הנאשם נבדק בבית החולים "אברבנאל", והוגשה חוות-דעת החתומה על ידי שלושה רופאים פסיכיאטרים וביניהם הפסיכיאטר המחוזי ד"ר זוהר. הרופאים בדקו את הנאשם בתאריכים 25.7.91-.1.8.91 ד"ר זוהר אף הוזמן להעיד בבית המשפט ונחקר על ידי באי-כוח הצדדים על חוות-דעתו זו. עוד נמצאת לפני בית המשפט חוות-דעתו של ד"ר קרפל, פסיכיאטר פרטי אשר בדק את הנאשם מטעמו. על סמך החומר אשר הוגש לבית המשפט, טען הסניגור, כי הנאשם אינו כשיר לעמוד לדין. בתאריך 12.7.92ניתנה החלטה אשר בסיומה נאמר: "לפיכך אני קובע שאין הנאשם כשיר לעמוד לדין. כשירותו מופחתת (?) לגבי העבירות נשוא כתב האישום. ניתן צו להפסקת כל ההליכים בתיק זה". גם בהחלטה זו לא ציין השופט מאיזו הוראת חוק הוא שואב את סמכותו לביסוס החלטתו. המדינה הגישה ערעור על ההחלטה, לפיה הופסקו ההליכים בתיק. לפני שאעבור לדון בטענותיה של המערערת, ברצוני לציין, כבר בשלב זה, כי המושג "כשירות מופחתת לגבי עבירות" אינו ידוע בלקסיקון המשפטי והועתק, כנראה, מחוות הדעת הרפואית. בהודעת הערעור פורטו טענות רבות, אך את טענתה העיקרית של המערערת ניתן לתמצת כדלהלן: הנאשם לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו בעניין הוכחת מחלת נפש. אי לכך, הוראות הסעיף 15לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991, אינן חלות על המקרה ובית המשפט לא היה מוסמך לקבוע כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין. דיון: השופט מאזכר בהחלטתו את ההלכה לגבי המבחן של כושרו של נאשם לעמוד בדין פלילי. כבר בע"פ 237/67 [1], נאמר מפי השופט קיסטר: "שאלת כושרו של נאשם לעמוד בדין פלילי תיחתך על פי התשובה לשאלות עובדתיות: האם יוכל הנאשם להבין את מהות הליכי המשפט? האם יוכל ליפות כוחו של עורך דין שיפעל בשמו? האם יוכל להבין מהן העדויות נגדו". על הלכה זו חוזר בית המשפט העליון פעמים אין-ספור, בין השאר, גם בפסקי הדין המאוזכרים על ידי השופט קמא. אולם, השופט קמא מתעלם לחלוטין מכך שהפסיקה כולה, המתייחסת לכושרו של נאשם לעמוד בדין, ניתנה בעקבות דיון במסגרת סעיף 6א (היום 15(א)) לחוק לטיפול בחולי נפש. וזו לשון סעיף 15(א): "הועמד נאשם לדין פלילי ובית המשפט סבור... כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין, מחמת היותו חולה..." (הדגשה שלי - ו' א' כ'). ברור, איפוא, מלשון הסעיף כי הטענה שהנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין לא תישמע, כל עוד לא הוכח כי הנאשם הוא "חולה", כלשון הסעיף. הפסיקה נותנת פירוש מחמיר למושג "מחלת נפש". כאשר המדובר במניעת אחריות למעשה עבירה או במניעת ניהול דיון בגין מעשה עבירה. בע"פ 116/72 [2[נאמר, כי לא כל הפרעה פסיכוטית מצדיקה לסווג אדם כחולה רוח. "פסיכופט" נושא באחריות פלילית ובאין אחריות מופחתת אחריותו היא מלאה. בע"פ 563/79 [3], נקבע כי "נוירוזה" אינה נחשבת למחלת-נפש. מעיון בפסיקה ובספרות המקצועית ניתן להשיג, כי "פסיכוזה" היא המונח הרפואי המקובל לגבי מחלת-נפש. אחד המבחנים המקובלים הוא - האם האדם מסוגל להבחין בין מציאות לבין דימיון בעקבות מחלתו. בית-משפט קמא מזכיר, בין השאר, את ההלכה אשר נקבעה בפסיקה, לפיה השאלה, אם הליקוי בו לוקה הנאשם הינו "מחלת נפש", היא שאלה משפטית ולא שאלה רפואית, ובית המשפט הוא הקובע את התשובה על פי חוות דעת רפואיות המובאות לפניו, כאשר הערכתן נעשית בדרך בה מוערכת עדות מומחה. נראה לי, כי השופט קמא לא הסיק את המסקנות הנכונות הנובעות מהלכה זו. מעיון בפסיקה הננו למדים, כי לעתים חוות דעת רפואיות המגדירות את הנבדק כ"חולה" אינן מתקבלות על ידי בית המשפט כבסיס מספיק לקביעה כי הנבדק סובל מ"מחלה" במובן המשפטי, המשחררת אותו מלשאת באחריות פלילית במסגרת ההגנה המענקת לנאשם במסגרת סעיף 19לחוק העונשין. זאת - הואיל וייתכן שבידי השופט נמצא חומר המבוסס על ראיות, מסמכים או התנהגותו של הנאשם בבית המשפט, המשכנע את השופט כי על אף ליקויו הנפשי יודע הנאשם להבחין בין מותר לבין אסור, ולדעת את מה שהוא עושה. או אם נחזור למקרה שלפנינו: בית המשפט משתכנע, כאמור, כי על אף ליקויו הנפשי מסוגל הנאשם להבין את הליכי המשפט ומסוגל לייפות כוחו של עורך-דין שיפעל בשמו. אולם, תחילה ולפני הכל חייבת להימצא לפני בית המשפט חוות-דעת של רופא פסיכיאטר, הקובעת כי הנבדק הוא "חולה". רק אז מוסמך בית המשפט לקבוע, אם המחלה שאובחנה על ידי הרופאים הינה גם מחלה במובן המשפטי. בענייננו - במערכת החוקים בארץ אין למצוא הגנה בפני הליך פלילי בגין בורותו של אדם, מוגבלותו בהבנת מושגי החברה, או העסקים, או כיו"ב. ההגנה המבוססת על חוסר הבנה של הליך משפטי וחוסר היכולת של קומוניקציה עם עורך-דין קיימת אך ורק במסגרת סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש ורק לגבי אנשים שהם חולי נפש. בחומר הראיות עליו התבסס השופט קמא לא נמצאה חוות-דעת של רופא מומחה המייחסת לנאשם מחלת-נפש. כל אשר נאמר ונכתב על ידי הרופאים שבדקו את הנאשם הוא, כי אין הם מסוגלים להגיע להחלטה לכאן או לכאן לגבי השאלה אם סובל הנאשם ממחלת-נפש. בסיכום הבדיקות שנערכו לנאשם בבית החולים ע"ש "אברבנאל", נאמר, כי הרופאים לא הצליחו להגיע לאבחנה סופית משמעותית. הרופאים השתכנעו כי קיימת אצל הנאשם מופרעות נפשית והאבחנות האפשריות, כפי שפורטו, מתייחסות לאישיות בלתי-מפותחת ובשלה, וקיימת אפשרות של ליקויים פוסט-פסיכוטיים לאחר משבר פסיכוטי בעבר. הרופאים לא ידעו לקבוע, ולא קבעו, כי הנאשם סובל ממחלת נפש. אי לכך, אין משמעות משפטית לנאמר בהמשך חוות הדעת לגבי אחריותו של הנאשם למעשיו ולגבי יכולתו לעמוד לדין. בעדותו בבית המשפט חזר ד"ר זוהר, הפסיכיאטר המחוזי, ואמר כי הרופאים בבית החולים לא יכלו להגיע למסקנה סופית וכפי שהתבטא הרופא: "איני יכול לומר שהוא חולה ולא יכול לומר שהוא בריא... הוא לא פסיכוטי ולא היה. אם בחוק היתה אחריות חלקית זה היה מתאים לו יותר אך אין כזו בחוק..." ועוד נאמר: "... זו אישיותו הלקויה... זו לא מחלה שמתקדמת ועושה אותו יותר ויותר לקוי, זה איש כזה". נזכיר, כי פנייתו של הנאשם להסתכלות ולבדיקה בבית החולים באה בעקבות חוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר קרפל, אשר הוגשה מטעם הנאשם. ד"ר קרפל לא יכול היה להגיע למסקנה סופית לגבי מצב בריאותו הנפשית של הנאשם ובסיפא של דבריו נכתב, כי נראה לו, שבית המשפט ייטיב להפנות את הנאשם להסתכלות במחלקה פסיכיאטרית בבית החולים, שכן נראה לו שבמסגרת זאת ניתן יהיה לעמוד מקרוב על מגבלותיו של הנאשם. אל תוצאות ההסתכלות בבית החולים, אשר נערכה לפי בקשת הסניגור בעקבות המלצתו של ד"ר קרפל, התייחסתי כבר לעיל. מסקנתי הסופית הינה, איפוא, כי הנאשם-המשיב לפנינו - לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו בעניין הוכחת הטענה של מחלת-נפש. אי לכך, בית-משפט קמא לא היה מוסמך להפסיק את הדיון בתיק אשר לפניו. הנני ממליצה, איפוא, לפני חבריי הנכבדים לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לבית-משפט השלום, לדיון. נראה לי, כי רצוי להעביר את הדיון למותב אחר. השופט ע' זמיר: אני מסכים שיש לקבל את הערעור. סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991, קובע: "הועמד נאשם לדין פלילי ... ובית המשפט סבור, אם על פי הראיות שהובאו בפניו... כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת היותו חולה...". סעיף זה קובע, קטיגורית, שיש להוכיח את קיומה של מחלתו הנפשית של הנאשם, כתנאי ליישום התוצאה האמורה בסעיף הנ"ל. משלא הוכח שהמשיב היה "חולה", במובנו של החוק הנ"ל, שהרי הרופאים כולם בחוות דעתם (וד"ר זוהר גם בעדותו בבית המשפט) קבעו שאין הם יכולים לאשש כי המשיב אכן חולה הוא, כי אז לא היה בית-משפט קמא מוסמך להחליט, כפי שקבע בפסק-דינו. לדעתי, אין בקבלת ערעור זה, שתוצאתו החזרת הדיון לבית-משפט קמא, כדי למנוע מהמשיב להוכיח שם, כי אכן חולה הוא וכי יש ליישם לגביו את ההוראות האמורות בסעיף 15לחוק טיפול בחולי נפש. השופטת מ' פורת: אני מסכימה. אשר על כן הננו מקבלים את הערעור ומחזירים את התיק לדיון לפני מותב אחר של בית-משפט השלום בתל-אביב. צווים