קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צו הריסה למרות זיכוי מעבירת בניה ללא היתר: המערער הועמד לדין בבית-משפט השלום בנצרת בגין עבירה של ביצוע עבודות בנייה ללא היתר. עבירת הבנייה, שיוחסה לו, היא בניית בית בן שתי קומות באתר הידוע כ-פלחאת, והמצוי בפאתי עמק בית נטופה. (להלן ייקרא לשם הקיצור: "המבנה"). בהכרעת הדין, שניתנה לאחר שמיעת ראיות, החליט סגן הנשיא כבוד השופם גלפז לזכות המערער, לאחר שהגיע לידי מסקנה כי מאז ביצוע העבודה, על כל חלקיה, חלפה תקופה העולה במשכה על תקופת ההתיישנות. בא כוח המשיבה, המאשימה שם, צפה תוצאה מעין זו, ולפיכך ביקש בדברי סיכומיו, עובר למתן הכרעת הדין, כי בית המשט יעשה שימוש בסעיף 212(5) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה 1965(להלן: "החוק"), ובגדרו של זה יורה על הריסת המבנה נושא כתב האישום. לאחר החלטת הזיכוי ובעקבות בקשת המשיבה הנ"ל, קיים בית המשפט דיון נוסף, במהלכו אף איפשר לבעלי הדין להשמיע ראיות. לאחר שאלה הובאו ככל שחפצו בעלי הדין, נעתר בית המשפט לבקשת המשיבה והורה על מתן צו ההריסה המבוקש (צו זה ייקרא להלן לשם הקיצור: "הצו"). על החלטה נוספת זו הוגש כאן הערעור הנוכחי. על פי החלטתנו הגישו בעלי הדין סיכומים בכתב, ולאחר שאלה מצויים לפנינו מן הדין להכריע במחלוקת. הוויכוח בין בעלי הדין נטוש סביב השאלה, אם התקיימו והוכחו כאן נסיבות, אשר בעטיין היה מקום לעשות שימוש בסמכות המסורה לבית המשפט על פי סעיף קטן (5) לסעיף 212לחוק. לצורך גיבוש ההכרעה נפרט להלן נתונים נוספים, אשר אינם שנויים במחלוקת. המבנה, כפי שהוא קיים כיום, לא נבנה כמקשה אחת אלא טיפין טיפין. את חלקו הראשון בנה אבי המערער עוד בשנת .1943כעבור כשלוש שנים הוסיף לו האב חדר ולאחר קום המדינה המשיך בנו, המערער, את המלאכה והקים אגף נוסף. לפי דברי המערער, שלא נסתרו, הרי החוליה המבונה האחרונה, שנוספה על ידיו, היתה בניית הקומה העליונה ומלאכה זו הסתיימה בשנת 1973או .1974עובדות אלה מבוססות על עדויותיהם של המערער ועדיו בבית-משפט השלום. בנו של המערער אף הציג במהלך עדותו שתי תמונות של המבנה ואלה מהוות את המוצגים נ/ 4ו-נ/.5 בתעודת עובד ציבור, שנערכה על ידי מר סבן מהמרכז למיפוי ישראל ואשר הוצגה כמוצג מטעם ההגנה וסומנה נ/3, מתוארת, באופן סכימתי, "התפתחותו" של המבנה הנדון. מתוך השוואה לתרשימים נ/ 1ו-נ/ 2שנערכו על ידי אנשי מינהל מקרקעי ישראל, ברי הוא, שהמבנה הוא הבית אשר מסומן בתרשימו של מר סבן בסיפרה הרומית .iii התרשים מבוסס על סדרת תצלומי אוויר, שנערכו באזור הרלוונטי, כשהמוקדם שבהם נעשה בשנת 1945והמאוחר ב- .1988על פי תצלומי האוויר. וכפי שהדבר בא לידי ביטוי בתרשימו של מר סבן, הרי ביום 4.1.45כבר היה מצוי בשטח ראשיתו וחלקו הראשון של המבנה. התוספת האחרונה למבנה אותרה בתצלום מיום 28.6.68, ומאז לא חל עוד כל שינוי (מן הסתם תוספת הקומה, שהוסיף המערער ב- 1973על פי דבריו שלו ואשר לא הגדילה את שטח הקרקע שנתפס על ידי המבנה, לא אובחנה בתצלום האוויר). המבנה עצמו מצוי על מדרון טרשי בפאתי עמק בית נטופה. כתב האישום נגד המערער הוגש, אם כן, כ- 46שנה לאחר שנבנה חלקו הראשון של המבנה. וכ- 15שנה ויותר לאחר שהוסף לו החלק האחרון שנבנה. הוראת החיקוק, אליה נדרשת המשיבה, היא זו הקבועה בסעיף-קטן (5) לסעיף 212לחוק שזו לשונה: " 212נעברה עבירה בבנין לפי פרק זה, ואילו הורשע עליה אדם היה בית המשפט רשאי לצוות כאמור בסעיף 205, רשאי הוא לצוות כן אף ללא הרשעה, ובלבד שחלה אחת הנסיבות האלה: (1) .... (2) .... (3) .... (4) .... (5) מי שביצע את העבירה מת או איננו בר-עונשין בנסיבות שאין בהן כדי לעשות את פעולו חוקית". אין מחלוקת בין בעלי הדין, כי הוכח כדבעי, כי המבנה על כל חלקיו נבנה ללא היתר בנייה, והמערער אף הודה בכך במהלך עדותו בבית המשפט. בכך נתמלא התנאי- בלעדיו-אין להפעלתו של סעיף 212לחוק, אשר מניח כתנאי לחלותו את הממצא כי "נעברה עבירה בבנין". השאלה, אשר למעשה שנויה כאן במחלוקת, היא, האם בנסיבות העניין מן הדין היה להורות על הריסת המבנה, כפי שעשה בית-משפט השלום, אם לאו. שני בעלי הדין מסכימים, כי גם לאחר שמתקיימים התנאים המוקדמים הקבועים בסעיף 212לחוק, הרי גם אז עדיין אין זו חובה ליתן צו הריסה והעניין מסור לשיקול דעתו של בית המשפט : זו גם לשונה המפורשת של הוראת החוק הנ"ל, שהרי המחוקק ציין, כי בית המשפט "רשאי הוא לצוות" וכו'. גם בית המשפט העליון פסק בע"פ 318/81 [1], שדיון בגדרו של סעיף 212לחוק אינו גורר אחריו כדבר שבשגרה מתן צו הריסה: וראה על כך גם בע"פ (ב"ש) 85/78[3] ובת"פ (ת"א) [4/87[4]. השאלה, הטעונה בירור כאן ועתה, היא, מה הם העקרונות על פיהם ילך בית המשפט בדונו בסוגיה זו, כאשר, מחד גיסא, ברי וברור הוא שצו הריסה אינו בגדר עונש וכאשר על פי הוראת החוק ניתן לתיתו בגדרו של סעיף 212לחוק, גם אם חלפה תקופת ההתיישנות (ראה בעניין, למשל, את פסק הדין שניתן בע"פ [874/78[2]. ומאידך גיסא, ברי וברור הוא, שבעצם העובדה שהמבנה נבנה בלא היתר היא כשלעצמה אין בה די, שאם לא כן, צו ההריסה בנסיבות המתוארות בסעיף 212היה בגדר צו מנדטורי ולא מסור לשיקול דעתו של בית המשפט, כפי שהדבר בפועל. ככל שידיעתנו משגת וככל שבחנו הסוגיה, נמצא, כי שאלה זו לא נדונה עדיין בבית המשפט העליון ולא הוכרעה לעיצומו של עניין, ועלינו לנסות ולקבוע כאן ועתה את העקרונות, שעל פיהם יש לנהוג, ואת גדר שיקול הדעת שעל בית המשפט להפעיל.באספקלריה זו יש לזכור, כי גם אם צו הריסה, כשלעצמו, אינו מהווה אקט עונשי במובנו המשפטי. הרי הוא צעד דראסטי וחריף מאין כמוהו. מאידך גיסא, אין בדעתנו לאמץ כפי שהיא את עמדת בא כוח המערער, שלפיה משך הזמן שחלף מאז ביצוע עבודת הבנייה האחרונה ועד למועד בו מבוקש מתן הצו, הוא הגורם הדומיננטי והעיקרי שיש לשקול. ביסוד הסוגיה הנדונה מונחת ההנחה וההוויה, כי מתבקש צו הריסה וניתן להורות על מתנו גם אם חלפה תקופת ההתיישנות שהיא, כשלעצמה, תקופה בת מספר שנים לא מעטות. משמע, לא מעבר הזמן הוא השיקול הדומיננטי הקובע אם יינתן צו הריסה בגדרו של סעיף קטן (5) לסעיף 212לחוק, אם לאו. יחד עם זאת, אין לומר, כי למעבר הזמן אין כל חשיבות. שעה שהמדובר הוא על מתן צו הריסה כלפי נאשם שלא הורשע בדין ואף זוכה ולוא בשל טענת התיישנות, הרי נראה לנו, שיש לעשות שימוש במשורה ובזהירות בסמכות של מתן צו הריסה; לדעתנו, נועדה הסמכות המיוחדת הזו הקבועה בדין וכזיקה למהות בה אנו עוסקים כאן, על מנת להגן על אינטרס ציבורי חשוב. באותם מקרים בהם השארת המבנה חסר ההיתר גורמת לתקלה ציבורית חמורה וקשה, הרי שעל מנת לסלקה מאפשר הדין נקיטת צעדים גם כלפי נאשם שזוכה בדין. רוצה לומר, הסמכות הזו נועדה בעיקרה על מנת להגן על הכלל, כאשר שלוחיו ומשמשיו טעו ולא נקטו צעדים משפטיים בעוד מועד נגד עבריין הבנייה. באספקלריה זו יש לקבוע, כי השימוש בסמכות הנדונה ייעשה, בעיקרו של דבר, שעה שהבנייה הנדונה גורמת לתקלה ציבורית. כגון, שהיא גורמת למיטרד לרבים, כמו בע"פ (ב"ש)271/75 [5], שם דובר במבנה שהוקם שלא כדין על מדרכה ציבורית, או שעה שהבניה הזו מסכלת או מפריעה למימושה ולביצועה של כל תכנית חשובה או חיוית, שאושרה גבי השטח בו מצוי המבנה. נראה לנו, כי לפחות בשלב מסוים סבר גם בא כוח המשיבה, שאלה הם פני הדברים שהרי בסיכומיו בבית-משפט קמא הוא מודיע, כי אם ולכשתידון בקשתו למתן צו הריסה, לפי סעיף 212[5] (אם יזוכה המערער), אזי תביא המשיבה ראיות בדבר "נחיצות" מתן הצו (ראה שם בסעיף 13[1]). בחינת הראיות שהובאו בידי המשיבה, מולידה את המסקנה, כי לא עלה בידה להוכיח, כי קיומו של המבנהי במקום ובנסיבות בו הוא נבנה וקיים, יש בו כדי לגרום לתקלה ציבורית כלשהי. או כי בעצם הימצאותו שם הוא מסכל ביצועה של תכנית כלשהי, החלה על הקרקע. ודאי שלא עלה בידה להוכיח אח נחיצותו של צו ההריסה,כפי שהתיימרה להוכיח. מטעם המשיבה העיד בבית משפט השלום מר דביר. העד, אשר הציג עצמו כאחראי על נושא הפיקוח במרחב מחוז הצפון, סיפר בעדותו כי המבנה הינו בית מבודד שאינו שייך לכל יישוב מוכר. הרשויות מעוניינות לרכז את תושבי המקום הבידואים ביישוב אחר והדבר אף עלה בידם. שאר התושבים שגרו באתר פלחאת נענו להצעת הרשויות והסכימו להתפנות מרצון ולקבל את הפיצוי בכסף ובקרקע, שהועמדו לרשותם בכפר פרוש רומנה, ורק המערער ואחר עומדים במריים. מר דביר לא ידע לומר בעדותו דבר על תכנית כלשהי החלה על גבי הקרקע הרלוונטית, שהישארותו של המבנה מסכלת אותה, או מעכבת עד ביצועה. יתרה מזו, עד התביעה מר אוחיון אישר בעדותו, כי לא קיים עדיין כל תכנון גבי השטח הרלוונטי. הפירוש הנכון עול דברי מר דביר הוא, כי הרשות מנסה להיעזר בצו הריסה כמנוף, על מנת לדרבן את המערער לנטוש את המקום ולעבור להתגורר בריכוז הבדואי בפרוש רומנה, שם ייהנה המערער מתשתית אורבנית ומתנאי קידמה. מאידך גיסא, לא שמענו מפי העד, האם ולאיזה צורך נזקקת הרשות לשטח עליו נמצא המבנה, ומכל מקום, צורך או "נחיצות" כזו (בלשון בא-כוח המשיבה), לא הוכחו. כזכור, לא חלה בשטח כל תכנית ואף תכנון אין בנמצא שם. לא נראה לנו, כי השימוש שמבקשת כאן הרשות לעשות בצו ההריסה על פי ההוראה הרלוונטית הוא שימוש נכון ולגיטימי, שאנו נוכל לאשרו. יכולים אנו להעריך, כמובן, את רצונן של הרשויות להיטיב עם המערער ולהעמיד לרשותו קרקע חלופית ביישוב אחר, מסודר ובעל שירותים עירויים, אך לא לכך נועדה הסמכות הנדונה כאן. אשר לטענה, כי הקרקע עליה מצוי המבנה היא בבחינת קרקע חקלאית אשר הוכרזה ככזו על פי סעיף 156לחוק: הקרקע הוכרזה ככזו במסגרת ההודעה שפורסמה על ידי יו"ר הוועדה לשימור הקרקע החקלאית ב-י"פ 1715, מיום 22.4.71, היינו, לאחר שרוב אגפיו וחלקיו של המבנה עמדו כבר על תילם, וחלקם מזה שנים רבות: אלה ודאי שלא נבנו אגב איסור הבנייה בקרקע חקלאית. החוליה היחידה, אשר נבנתה לאחר פרסום ההכרזה, הא תוספת קומה אשר לא הגדילה את שטח הקרקע שהמבנה תופס,והראיה שבנייה זו אף לא אובחנה בתצלום האוויר, שנעשה לאחד פרסום ההכרזה הנ"ל, היינו, ביום .28.6.74משמע, גם הבנייה, שנוספה לאחר פרסום הצו וככל שבוצעה, לא היה בה כדי לנגוס בשטח המוכרז כקרקע חקלאית. מסקנתנו הסופית הינה, אם כן, כי בשים לב לעובדה שהמבנה עומד על תילו ובאין מפריע מזה עשרות בשנים, זאת מחד גיסא, ומאידך גיסא, בהיעדר ראיה בדבר צורך ציבורי לגיטימי, וודאי לא חיוני בהריסת המבנה, לא נראה לנו כי נתקיימו כאן נסיבות ראויות בהן ניתן לעשות שימוש בצו הריסה, וזאת, לאחר שהמערער זוכה בדין. לפיכך, נראה לנו יש לבטל את צו ההריסה שניתן על ידי בית-משפט השלום בנצרת וכך אנו מורים לעשות. המסקנה אליה הגענו מייתרת את הצורך בליבון שאר טענותיו של בא כוח המערער. ניתן היום, 14.7.92, והודע בפני עו"ד כוחן והמערער.הריסת מבנהצו הריסהצווים