קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צו מניעה נגד שביתה בבתי חולים ממשלתיים: הנשיא (גולדברג): .1ביום 3.11.1988, בשעות הערב, הגישו המערערים לבית-הדין האזורי בירושלים בקשה ליתן צווים זמניים נגד המשיבים, שמטרתם למנוע את השביתה שעמדה לפרוץ בבתי החולים הממשלתיים ביום 6.11.1988, על-פי הודעה שנמסרה על-ידי המשיבים למבקשים. בית-הדין האזורי (השופט מירון, תב"ע מט/6-41) החליט שלא לזמן נציגי ציבור למותב בית-הדין, מן הטעם שמאז אפריל שנה זאת אין משתלם שכרם של נציגי הציבור בבתי-הדין לעבודה, מאחר שהחשב הכללי אינו משחרר את התקציב לכך. .2המבקשים הגישו לבית-דין זה בקשת רשות ערעור, ובה הלינו על החלטת בית הדין האזורי. עיקר טענתם היתה כי יש להבחין בין המדינה כמעביד ובין מעמדה כשות שלטונית; כמו כן ביקשו המבקשים כי בית-דין זה ידון בבקשה לגופה ויתן את הצווים המבוקשים, וזאת מפאת חוסר אפשרות להחזיר את הדיון לבית-הדין האזורי. .3רשות הערעור ניתנה רק בשאלה אם מן הראוי ליתן את הצווים הזמניים המבוקשים אם לאו. .4נפנה תחילה לשאלה שמנעה מבית-הדין האזורי את קיום הדיון לגופו: א) התשלום לנציגי ציבור מתבצע מכוח חיקוקים (חוק בית-הדין לעבודה, התש-כ"ט- 1969סעיף 43(ב) (6); תקנות בית-הדין לעבודה תשלום לנציגי ציבור, התשל"ח-1978). שיעורי התשלום מתעדכנים מעת לעת, בתקנה בחתימת שר המשפטים. לאחרונה, מכוח חוק יציבות מחירים במצרכים ושירותים (הוראת שעה), התשמ"ו-1985, חותם אף שר האוצר על הצווים לעדכון התשלום לנציגי הציבור (ראה למשל ק"ת 5080התשמ"ח, 380); ב) התשלום לנציגי הציבור, אינו גבוה, אם לנקוט בלשון המעטה, ואף כי לא נקבע בחיקוק מועד לביצוע אותם תשלומים, יש לבצעם "במהירות הראויה" כמצוות סעיף 11לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981; ג) מאז חודש אפריל שנה זו, דהיינו, משך 7חודשים תמימים, (!!!) אין משתלם התשלום לנציגי הציבור בבתי-הדין האזוריים ובבית-הדין הארצי. השופט המלומד של בית-הדין האזורי תאר בהרחבה את הסיבות לכך, ואת המאמצים הבלתי נלאים אותם עושה הנהלת בתי-המשפט על מנת להביא לביצועם של אותם תשלומים, אך ללא הועיל; ד) אין ספק כי התנהגותו זו של אגף התקציבים פוגעת (אולי ללא משים) בעצמאותה של הרשות השופטת, מאחר שדרך המלך בדיונים בבית-הדין לעבודה היא קיום דיון במותבים שבהן משתתפים נציגי הציבור, אשר מעמדם, לעניין פסק-הדין, כמעמד השופט. בסכסוכים קיבוציים - ניתן לקיים דיון אך ורק משהוזמנו נציגי הציבור; ה) כל עוד עומדות הוראות החוק בתוקפן, על הממונה על התקציבים לדאוג לכך, שהתקציב המיועד למטרה זאת יספיק לביצוע התשלומים האמורים, ובמועד; על כל פנים לא בידי אנשי אגף התקציבים לשנות מהוראות חיקוק; ו) סביר להניח כי חלקם, ואולי מרביתם של נציגי הציבור, המתמנים מכוח החוק על-ידי שר המשפטים ושר העבודה והרווחה, היו מוכנים להתמנות ולמלא את תפקידם הציבורי האחראי, גם לולא התמורה הכספית המשתלמת להם. אולם מוטלת היתה חובה להודיעם כי לא יזכו לתמורה כלשהי בטרם נתנו הסכמתם למינוי; ז) בנסיבות אלה אין תימה שלא מלאו ליבו של שופט בית-הדין האזורי לזמן נציגי ציבור לדיון בבקשה בסכסוך קיבוצי, בו המדינה היא המבקשת; ח) כאמור, בקשת רשות הערעור ניתנה לעניין הבקשה לגופה בלבד, כך שאין צורך להכריע בתיק זה אם החלטתו של השופט היא החלטה מינהלית, שלבית-דין זה אין סמכות להתערב בה, או אם היא החלטה שיש סמכות להתערב בה - אם היה מתקבל הערעור בסוגיה זו אם לאו. יש לקוות שעניין התשלום לנציגי הציבור יוסדר לאלתר, ושופטי בית-הדין לא ייאלצו לעמוד בעתיד בפני השאלה אם ראוי, בנסיבות הקיימות, לזמן נציגי ציבור על מנת לאפשר קיום דיון, אם לאו. .5ומכאן לדיון בבקשה לצווים זמניים: העובדות בעניין זה הן כדלקמן; א) ביום 6.10.1988נחתם בין המעסיקים בשרות הציבורי וההסתדרות הרפואית בישראל הסכם קיבוצי מיוחד לתקופה מ-1.2.1987-31.3.1988; ב) ביום 13.10.1988מסרה הסתדרות הרפואית למשיבים ולממונה הראשי על יחסי עבודה הודעה על שביתה מכוח סעיף 5א' לחוק יישוב סכסוכי עבודה, התשי"ז- 1957(להלן - חוק יישוב סכסוכי עבודה). העניינים שבסכסוך על-פי ההודעה: "הפעלת המתקנים והשירותים בבתי- החולים לאחר שעות עבודה הרגילות בהשוואה לתנאים האלה של קופתחולים"; ג) בהסכם הקיבוצי הנ"ללשנת 88- 87נאמר: "הצדדים מתחייבים כי בתקופת תוקפו של הסכם זה, לא ינקוט צד אחד או יחידה מיחידותיו נגד הצד השני באמצעי שביתה או השבתה מלאה או חלקית, או כל פגיעה מאורגנת בהליכי עבודה או סדריה, לגבי הנושאים עליהם הגיעו הצדדים להסדר בהסכם זה"; ד) ההסתדרות הרפואית הודיעה למשיבים כי היא עומדת לפתוח ביום 27.10.1988בשביתה בת 4ימים. המדינה הגישה בקשת צד בסכסוך קיבוצי לבית-הדין האזורי בירושלים (תב"ע מט/4-4), ובד בבד עם אותה בקשה, בקשה לצו מניעה זמני (מט/3-41); ה) בית-הדין האזורי (השופט כליף - אב-בית-הדין; וה"ה ג'יניאו ובגינסקי - נציגי ציבור) נענו לבקשה וניתן צו זמני; ו) ההסתדרות הרפואית וארגון רופאי המדינה הגישו לבית-דין זה בקשת רשות ערעור על אותה החלטה. בדיון בבקשה, שהתקיים ביום 31.10.1988, הצהירו הצדדים כדלקמן: "עורך דין קייזמן: אני מצהיר כי אנו לא נשבות על-פי ההודעה שמסרנו; הודעה על שביתה שנמסרה על-פי סעיף 5א' לחוק יישוב סכסוכי עבודה - תעמוד בעינה. אולם לפני שביתה - באם יתחדש הסכסוך, נמסור הודעה מראש לצד שכנגד, שלושה ימים לפחות. גב' אלשטיין: לאור הודעת בא-כוח ההסתדרות הרפואית - אנו מסכימים לביטול הצו הזמני, ונבטל את ההליך העיקרי בבית-הדין האזורי" לאור הצהרתם בוטל הצו הזמני ועמו הערעור. .6ביום 2.11.1988שלח ארגון רופאי המדינה מברק למבקשים, ובו הודיעו שביום 6בנובמבר 1988תתקיים שביתת אזהרה בת יום אחד, "ובמידה שלא יפתחו בימים שלאחר מכן כל שיחות לגופו של עניין, נראה עצמנו חופשיים להכריז על עיצומים חריפים יותר". .7בעת הדיון שלפנינו נימקה באת-כוח המדינה את בקשתה בכך שלא היתה כל עילה להכריז על השביתה, יומיים לאחר ההסדר שהושג בבית-הדין הארצי, מה עוד שיום אחד מתוך היומיים היה יום שבתון (יום הבחירות - 1.11.1988). עוד הוסיפה באת-כוח המדינה שהשביתה היא שביתה בלתי-מוגנת, מן הטעם שההסכם הקיבוצי החל על רופאי המדינה הוא בתוקף מכוח הוראת חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, ועניינה למעשה שכר. כמו כן הצביעה על הנזק שייגרם לציבור שייזקק לבתי-החולים הממשלתיים ביום השביתה. בא-כוח המשיבים טען לעומתה כי השביתה היא בעיקרה בנושא קיצור התורים וסרוב המדינה לנהל משא ומתן בנושא זה; עוד הוסיף והבהיר, כי לא די בכך שהשביתה היא בלתי-מוגנת, על מנת שיינתן הצו המבוקש. הוא שם את הדגש על כך שלא נחתם הסכם קיבוצי בין הצדדים לשנה הנוכחית; וכי סעיף השקט התעשייתי שבהסכם הקודם איננו סעיף גורף אלא סעיף מותנה. .8לאחר שמיעת טענות הצדדים דחינו את הבקשה ליתן את צו המניעה, והאמור להלן מהווה את נימוקינו. א) הנימוק העיקרי והמכריע בשאלה אם מן הדין ליתן צו מניעה זמני אם לאו, הוא באיזו מידה קיים סיכוי, לכאורה, שיינתן הסעד המבוקש בתביעה העיקרית. עיון בעובדות, כפי שפורטו לעיל, מביא למסקנה כי המבקשים לא הוכיחו, לכאורה, כי יש להם סיכוי סביר לזכות בתביעתם; ב) עוד בתחילת דרכו קבע בית-הדין, שהמושג שביתה בלתי-מוגנת שלעצמו אינו מטיל חובות ואינו מעניק זכויות, ואינו מזכה לתרופה מבית-המשפט; "אין המחוקק אוסר שביתה כזאת, אין הוא מכריז שהיא בלתי-חוקית, ואין הוא מוציאה כליל מגדר שביתה לעניין משפט העבודה" (דב"ע לג/4- 4[1], בע' 129); ג) השיקולים הצריכים להנחות את בתי-הדין לעבודה בשאלה אם ליתן צו מניעה זמני אם לאו שעה שהשביתה היא בלתי-מוגנת (והשביתה שבה עסקינן היא בלתי-מוגנת, מאחר שההסכם בין הצדדים המשיך לחול מכוח חוק) הם: (1) האם הוכרזה השביתה על-ידי ארגון עובדם; (2) הנמסרה עליה הודעה כדין ו-(3), האם פג תוקפו החוזי של ההסכם הקיבוצי שבין הצדדים (אף כי הוא ממשיך לחול מכוח הוראות חוק). שיקולים אלה נדונו בהרחבה בדב"ע מח/23-4; מח/20- 41[2]. וכל האמור שם יפה לענייננו. על-פי הנפסק בדב"ע מח/23-20- 4הנ"ל, אין ליתן צו מניעה זמני שעה שהתשובה לשלושת שאלות המפתח האמורות היא חיובית; ד) שיקול נוסף לאי-הענות לבקשה לצו המניעה הוא כי סעיף השקט התעשייתי במקרה שלפנינו הוא סעיף מותנה, ועניין קיצור התורים לא הוסדר בו; ה) אשר למאזן הנזק. סוגיה זו צריך שתשקול אך ורק אם יוכח הסיכוי לכאורה בתביעה לגופה, ומשזה לא הוכח, אין עניין הנזק רלבנטי עוד. יחד עם זאת, נדגיש כי בתצהיר שצורף לבקשה אין התייחסות כלל ועיקר לעניין זה, וסגנית הממונה על השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר, שנתנה את התצהיר מטעם המבקשים, אימתה אך ורק את "העובדות המפורטות בסעיפים הסוקרים את תולדות הסכסוך", בעוד בתצהיר שכנגד, שהוגש על-ידי יושב-ראש ארגון רופאי המדינה, נאמר כי "המשיבים נקטו בכל האמצעים, אשר פרט לאי-נוחות לא ייגרם כל נזק לבריאות האזרחים הנזקקים לשירותי המשיבים". יש לנו ספק אם דברים אלה משקפים את המציאות במלואה, מה עוד שבתשובה לשאלתנו הודה בא-כוח המשיבים, כי הניתוחים האלקטיביים שנקבעו ליום השביתה יידחו. אולם בהעדר תצהיר מטעם המבקשים על נזקי אותה שביתה, אין לפני בית-הדין אלא מה שהצדדים הביאו לפניו. .9יש טעם בטענת המבקשים, כי לא ארע דבר שיצדיק את חידוש השביתה במועד שנקבע, אחרי ההצהרה שניתנה על-ידי נציגם בעת הדיון הקודם, בבקשת רשות הערעור. אולם נימוק זה אינו מהוה עילה למתן צו מניעה זמני, שעה שחסרה התשתית המשפטית לנתינתו, דהיינו - לא קיים סיכוי לכאורה שהבקשה בהליך העיקרי תתקבל. אף לנו נראה כי לא היה נגרע דבר מהמשיבים, לו היו ממצים נסיונות נוספים להידבר בטרם נקטו בנשק השביתה, ויש לקוות כי יימנעו מעיצומים נוספים, וכי משא ומתן ענייני בסוגיות שבמחלוקת יתקיים ללא דיחוי. סגן הנשיא (קובובי): אני מסכים לפסק-דינו של הנשיא, בתוספת הבהרה לאמור בסעיף .4 מובנים לנו לבטיו ותסכולו של השופט האזורי המלומד, השומע תדירות את תלונותיהם של נציגי הציבור, אשר לא הגיע לידיהם כל תשלום מזה חודשים רבים. בהחלטתו נתן השופט ביטוי למורת רוחו, נוכח מצב שאין לו הצדקה עניינית. מן ההיבט הדיוני היתה זו החלטה שלא להידרש לסכסוך שהובא להכרעתו, בבחינת החלטה של אי-שפיטה. מאחר שחובתו הראשונית של שופט היא "לשפוט אם העם", לא ראינו לבקש התייחסות הצדדים להחלטה כמות-שהיא פנינו ישר לעניין גופו.רפואהשביתהבית חוליםצוויםצו מניעה