צו מניעה נגד שביתה בלתי מוגנת

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צו מניעה נגד שביתה בלתי מוגנת: הנשיא (גולדברג): .1לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בירושלים (השופט נויגבורן - אב-בית-הדין; גב' עבאדי ומר כהן - נציגי ציבור; תב"ע מז 10-4) אשר הצהיר, כי שביתת עובדי המינהל והמשק, נשוא ההליך, היא שביתה בלתי-מוגנת ונתן צו מניעה קבוע נגד אותה שביתה. .2הערעור מופנה הן כלפי הסעד ההצהרתי והן כלפי הצו. אשר לסעד ההצהרתי - בסוגיה זאת מספר טענות למערערים. הראשונה - כי עובדת היות השביתה "שביתה בלתי-מוגנת" לא היתה שנויה כלל במחלוקת, כך שלא היה על בית-הדין להצהיר כל כך; השניה - העובדה ששביתה היא בלתי-מוגנת אינה מעניקה זכות, וכלשונו של בית-דין זה: "מושג זה, כשלעצמו, אינו מטיל חובות, אינו מעניק זכויות ואינו מזכה לתרופה מבית-המשפט" (דב"ע לג/4-4,[1], בע' 129; דב"ע לו/1- 4[2], בע' 323); השלישית, הקשורה בשניה והמתיחסת אף למתן צו המניעה - עצם היות שביתה בלתי-מוגנת אינו מקנה זכות לצו מניעה, ומכאן כי לא היה מקום להצהרה. והרביעית - הסעד שהתבקש בבית-הדין הסתמך על סעיף 37ג לחוק יישוב סכסוכי עבודה, התשי"ז- 1957(להלן - חוק יישוב סכסוכי עבודה). מאחר ואותו סעיף עניינו שביתה חלקית בלתי-מוגנת, והשביתה שנדונה היתה שביתה מלאה - לא היה מקום ליתן סעד הצהרתי שלמעשה לא התבקש. המשיבה טענה, כי הסעד ההצהרתי לא התבקש כסעד יחיד; התבקשו שני סעדים נוספים - צו מניעה קבוע וסעד שעניינו בנזיקין, שאמנם נמחק, אך אין בכך כדי לשלול את ההצדקה לבקשת הסעד ההצהרתי שעה שנותר סעד נוסף (צו המניעה); השביתה שפרצה היתה בלתימוגנת, כמשמעה בחוק, ונגדה הוראות הסכם קיבוצי בר-תוקף, ואשר לאזכור של סעיף 37ג לחוק - זאת היתה פליטת קולמוס, עליה ניתן ללמוד מקריאתה בשלמות של בקשת הצד לסכסוך קיבוצי שהוגשה לבית-הדין האזורי. בית-הדין האזורי קבע, כי אין מדובר ב"הצהרה תיאורטית", כי אזכור סעיף 37ג נבע מפליטת קולמוס והוסיף "שהעלאת הטענה בשלב שהועלתה, ספק אם מתיישבת עם מידת ההגינות - fairnessהנדרשת גם בקיום הדיון בסכסוך קיבוצי". .3נתייחס תחילה לאזכורו של סעיף 37ג לחוק יישוב סכסוכי עבודה. הסעד שהתבקש בבקשה היה "להצהיר כי המבקשים מקיימים שביתה פראית בלתי- מוגנת לעניין סעיף 37ג לחוק יישוב סכסוכי עבודה, התשי"ז-1957, החל מיום 19.1.1987ואילך". בבקשה עצמה (שהוגשה ביום 20.1.1987, דהיינו יום לאחר פרוץ השביתה) מדובר ב"נטישה פרועה" (סעיף 14לבקשה), כי "מעשי המשיבים הינם בגדר שביתה פראית בלתי-מוגנת" (סעיף 15) ו"מעשי המשיבים הינם בניגוד לדין ומהווים שביתה בלתי-מוגנת כאמור בסעיף 37א לחוק יישוב סכסוכי עבודה", ובסעדים שהתבקשו התבקש בית-הדין "לצוות על... כלל העובדים להפסיק השביתה ולהימנע מלשבות או להשבית או לנקוט בעיצומים או הפרעה מאורגנת אחרת" (סעיף 29). עיון בבקשה בשלמות, ובייחוד במובאות לעיל, מביא למסקנה החד-משמעית, כי צדק בית-הדין האזורי בקבעו, שאזכור סעיף 37ג לחוק יישוב סכסוכי עבודה על-ידי המשיבה - הינו תוצאה של פליטת קולמוס, שניתן היה לתקנו אף בשלב הסיכומים. בטרם נסיים בסוגיה זאת - שתי הערות. האחת - המופנית למערערים - הליכי ביניים רבים, לרבות בקשות אכיפה לפי פקודת בזיון בית-המשפט ליוו הליך זה מתחילתו, וכל כולם התייחסו ל"שביתה מלאה" (אף אם נתעלם מהעובדה שהמערערים ידעו היטב באיזו שביתה מדובר), כך שלמערערים היתה צריכה להיות ברורה מהות ההליך, דהיינו כי בסעדים כתוצאה משביתה מלאה עסקינן, ואף כי לא היו חייבים להעלות טענה בסוגיה במהלך הדיון, טוב היו עושים לו היו נמנעים מכך בסיכומיהם, ובוודאי בערעור, שעה שהטעות תוקנה. ההערה השניה מופנית למשיבה - בהליך משפטי מן הראוי להשתמש בביטויים משפטיים, ובהם בלבד, ולא בביטויים כגון "שביתה פראית", או שעטנז - "שביתה פראית בלתי-מוגנת", ביטויים המקובלים בתקשורת ואף מצאו אחיזה בספרות המשפטית (פרופסור רות בן ישראל [5], "מעמדה והשלכותיה של השביתה הפראית", הפרקליט, כרך לו, ע' 150). .4אף יתר טענותיהם של המערערים בקשר לצו המניעה דינן להידחות, הסעד ההצהרתי שהתבקש היה אחד משורת סעדים והסעד שניתן היה אחד משני סעדים, כך שניתן לראות בהצהרה חלק מהתשתית למתן צווי המניעה. נוסיף ונדגיש את אשר אמר כבר בית-דין זה פעמים רבות בעבר, כי "בבואו לשקול נסיבות לעניין מתן סעד הצהרתי, יביא בית-הדין לעבודה בחשבון את המיוחד שבמשפט העבודה בכלל, ובמשפט העבודה הקיבוצי בפרט, הן למתן פסק-דין הצהרתי והן לסירוב לתיתו" (דב"ע לד/43- 3[3], בע' 460); ובמקום אחר: "פסק-דין הצהרתי הוא מהסעדים שבשיקול דעתו של בית-משפט, ובית-דין לעבודה לא יימנע מלתיתו, עת יהיה בכך כדי לסייע לקיום יחסי עבודה תקינים ולהבטחת זכויותיו של צד ליחסים אלה" (דב"ע לה/8- 4[4], בע' 157-158). העובדה, שצד להליך מסכים כי פעולתו היתה "שביתה בלתי-מוגנת" כמשמעה בדין, אין בה כדי למנוע, בהכרח, מתן צו המצהיר על כך; תנאי למתן צו הצהרתי הוא, כי המצב עליו מבקשים להצהיר הוא ברור וחד-משמעי - ומה לך ברור וחד-משמעי יותר מהסכמת הצד שכנגד כי אכן נקט בשביתה שלא כדין? ומכאן, כי במקרים הראויים אין מניעה ליתן סעד הצהרתי אף שעה שהעובדה עליה מבקשים להצהיר אינה שנויה כלל במחלוקת. .5המערערים מוסיפים וטוענים, כי לא היה מקום ליתן צו מניעה קבוע שעה שהעובדים לא שבתו ולא הוכחה כוונתם לשבות בעתיד בגין אותו סכסוך; וטענה נוספת בסוגיית הצווים - הצווים הינם רחבים, גורפים, ואינם מאפשרים להם למעשה נקיטת הליך ארגוני בכל תנאי ובכל מצב. לטענה הראשונה: הסכסוך נשוא ההליך- לא הסתיים שעה שניתן פסק-הדין נשוא הערעור. אמנם לא התקיימה שביתה אותה עת, אך הדבר היה, בין היתר, בעקבות צווי מניעה זמניים (שנדרשו, כאמור, צעדים לאכיפתם). משלא הסתיים הסכסוך ומשסרבו המערערים להצהיר, כעולה מפסק-דינו של בית-הדין האזורי, כי הם זונחים את השביתה ויפעלו רק על-פי הוראת החוק, זכותה של המשיבה לבקש צווי מניעה קבועים ובית-הדין ייעתר, במקרים הראויים, לבקשה, מה עוד שבשלב פסק-הדין מצוי בית-הדין בנבכי הסכסוך ושמע ראיות וטענות משני הצדדים, בשונה מהמצב בעת דיון בבקשה לצווים זמניים. הטענה, כי צווי מניעה קבועים יש ליתן רק שעה שקיימת סכנה של ממש שהעובדים ישובו וישבתו, וכי על המשיבה היה להוכיח כי סכנה כזאת קיימת, אינה דורשת התייחסות מלאה בהליך זה, הן מן הטעם שהעובדים סרבו להצהיר כי יימנעו משביתה נוספת שלא כדין והן מן הטעם שלא הססו להפר צווי מניעה זמניים שניתנו במהלכו של אותו סכסוך. לטענה השלישית - היות הצווים גורפים מדי. בסוגיה זאת אל לנו אלא לצטט בהסכמה את אשר אומר בית-הדין האזורי בסעיף 12לפסק-דינו: "אין אנו מקבלים טענת בא-כוח המשיבים, כי הצווים המבוקשים הם רחבים מדי ועלולים למנוע מהעובדים לנקוט בצעדים ארגוניים בעניין שאינו קשור לסכסוך הנוכחי. ברור הוא שהצווים שבית-הדין נותן קשורים לסכסוך מסוים ואינם ישימים לגבי סכסוך אחר ככל שההבחנה ביניהם נעשית בתום לב". .6סופו של דבר - הערעור נדחה. המשיבה לא ביקשה הוצאות.שביתהצוויםצו מניעה