צלקת עקב רשלנות רפואית בניתוח קיסרי - תביעת פיצויים

התובעת טענה בכתב תביעתה, כי הרשלנות הרפואית של הנתבעים נובעת מביצוע ניתוח במקום בלתי נכון, בלתי הולם, ובלתי סביר. ##להלן פסק דין בנושא צלקת ניתוח קיסרי - תביעת פיצויים נגד בית חולים לניאדו:## מבוא 1. התובעת, ילידת 1957, אושפזה בבית חולים לניאדו שבנתניה ביום 24.5.92, לצורך לידה בניתוח קיסרי. הניתוח בוצע למוחרת על ידי ד"ר טייכנר, הנתבע. כעבור כ- 3 ימים התפשט אודם בצלקת, והופיע זיהום. הפצע טופל באופן מקומי על ידי ניקוז הפצע, מריחת משחה וטיפול אנטיביוטי. התובעת שוחררה באופן שגרתי מבית החולים כעבור כ- 6 ימים, להמשך טיפול אמבולטורי. לתובעת נותרה צלקת אדומה, שקועה פנימה, באורך של 10- 12 ס"מ המקופלת בתוך מפל עור שומני, שנמצאת מעל צלקת רגילה של ניתוח קיסרי קודם. בהסכמת הצדדים הוגשו תצלומים המתעדים את מצבה הנוכחי של הצלקת שאין ספק שהיא מאד מכוערת. טענות התובעת 2. התובעת טוענת בכתב תביעתה, כי הרשלנות של הנתבעים נובעת מכמה גורמים (סעיף 16): א. הם ביצעו את הניתוח במקום בלתי נכון, בלתי הולם, ובלתי סביר. ב. ביצעו את הניתוח במקום שונה ממקום הניתוח הראשון. ג. ביצעו את הניתוח באופן בלתי תקין, באופן שמחייב תיקון. ד. ביצעו את הניתוח באופן שגרם לזיהומים קשים ולדפורמציות בבטן. ה. טיפלו בתובעת באופן בלתי סביר ובלתי הולם. המחלוקת 3. המחלוקת שבין הצדדים מתמקדת בעיקרה בשאלה האם הצלקת נגרמה לתובעת כתוצאה מרשלנות רפואית באופן ביצוע הניתוח ובדרך הטיפול בפצע, כך שהדבר מצריך ניתוח מתקן, או שמא אופן ביצוע הניתוח היה הכרחי, והטיפול בפצע היה בדרך הטובה ביותר בנסיבות הענין, ועל הנתבעת לא חלה כל אחריות למצב שנוצר. נשאלת השאלה האם התובעת הוכיחה את טענתה כי היה הכרח להיכנס בחתך הישן, וכי הנתבעים התרשלו בכך שביצעו את הניתוח בחתך חדש. האם הוכח שכתוצאה מכך נגרם הזיהום, נוצרה צלקת ונדרש ניתוח מתקן אין מחלוקת כי היתה צלקת קודמת באורך של 20ס"מ בחלק התחתון של הבטן, במקביל לקו שער הערווה, ואילו החתך החדש נעשה במקביל לצלקת הקודמת בגובה של כ- 3 ס"מ ממנה. הוכחת טענות שברפואה 4. תקנה 127לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת שכל טענה שברפואה יש להוכיח על ידי חוות דעת רפואית: " 127. רצה בעל דין להוכיח ענין שברפואה לביסוס טענה מטענותיו, יצרף לכתב טענותיו תעודת רופא או חוות דעת של רופא..." תקנה 137(א) קובעת כי בעל דין שלא עשה כאמור בתק' 127, לא ייזקק ביהמ"ש להוכחה בענין שברפואה מטעמו. ראה בענין זה רע"א 6098/92 נטלי זכאי נ. מדינת ישראל ואח' פ" מ"ז 3, 651שם נקבע ע"י השופט אור כי כל הנחה או טענה רפואית דורשת עיגון בחוו"ד. האם הוכח הכרח להיכנס ב חתך הקודם: 5. התובעת לא הוכיחה כלל כי היה הכרח להיכנס בחתך הישן. חווה"ד היחידה שהוגשה מטעם התובעת היא של ד"ר לבנטר, מומחה לניתוחים פלסטיים, אשר קבע באופן סתמי כי הצלקת נובעת מחתך "לא הכרחי" בשל העובדה שניתן היה לחתוך את התובעת במקום הצלקת של הניתוח הקיסרי הקודם. הוא לא הזים את טענת הנתבע כי אחד השיקולים בבחירת מקום החתך היו שיקולים גניקולוגיים, שיקולים שנבעו מעודף השומן של התובעת, ומהעובדה שמקום החתך הקודם מצוי במקום מזוהם יותר, ושם היה דוקא סיכון גדול יותר לזיהום. לא מצויין כלל בחוות הדעת מטעם התובעת כי הזיהום בצלקת לא היה נגרם אילו בוצע הניתוח בחתך הקודם, וגם לא הובאה כל חוות דעת גניקולוגית להוכחת הטענה כי בנסיבות המקרה כאשר אין מחלוקת שבעבר התובעת עברה ניתוח גניקולוגי קודם להפרדת הידבקויות בבטן ובחצוצרות, ועברה בנוסף גם ניתוח קיסרי, כאשר שניהם בוצעו מהחתך הקודם, היה נכון לחתוך על גבי הצלקת הקודמת. 6. אין ספק שטענה זו היא טענה שבמומחיותו של גניקולוג, ולא של פלסטיקאי. בכל מקרה לא נמצא בחוות הדעת של המומחה הפלסטיקאי מטעם התובעת כל הסבר, כל פירוט או כל מענה לשאלה מדוע החתך היה כדבריו "לא הכרחי". הוא אינו מתייחס לשאלה האם היה הכרח להיכנס בחתך הקודם, והאם דבר זה היה מונע כאמור את היווצרות הזיהום או מפחית את סיכוייו. This patient has had what seems like an" Nnecessaryu secondary incision"above the P"revious caesarian section scar ד"ר לבנטר בעצמו הודה בחקירתו הנגדית כי אין לו כל מומחיות בגניקולוגיה (עמ' 7לפרטיכל), וכי אינו מכיר את שיקוליו של הגניקולוג במקרה כזה והוא אינו יודע מתי יש להיכנס באותה צלקת ומתי לא. המחלוקת שבין הצדדים היא ללא ספק ענין שברפואה שביהמ"ש איננו יכול להפעיל לגביה את ידיעותיו הבלתי מקצועיות. זהו לא ענין שבידיעתו השיפוטית של ביהמ"ש אלא ענין שברפואה שטעון הוכחה. יפים דבריו של כב' השופט זיילר בענין זה בת.א. 605/94 רחל ופנחס מזרחי נ. מדינת ישראל ומשרד הבריאות: "מתן פרטים מלאים על הרשלנות המיוחסת לנתבעים הוא תנאי להוכחת "ענין שברפואה" לפי תקנה 127, והוא גם תנאי להקמת עילת תביעה." אין זה הוגן ואין זה אפשרי לבוא בטענות לרופא, שעובר לביצוע הניתוח הפעיל שקול דעת מסויים שבדיעבד טוענים שהיה שיקול מוטעה, אלא אם כן ממצא שכזה נתמך בחוות דעת רפואית, המסבירה ומפרטת את הענין. טענות הנתבעים 7. הנתבעים טענו להגנתם כי היה הכרח משיקולים גניקולוגיים לחתוך במקום חדש. לצורך כך הביאו את חוות דעתו של פרופ' כספי, מומחה למיילדות וגניקולוגיה. לטענתו, נסיבות המקרה הצדיקו חתך חדש מכמה טעמים: ראשית, בשל העובדה שהעובר היה במצוקה ומדובר היה בניתוח דחוף שהיה בו סיכון גבוה לעובר; ושנית, בשל הניתוחים הקודמים שעברה התובעת, וכן בשל הנתונים של היולדת. דחיפות הניתוח 8. לא השתכנעתי מטענות הנתבעים כי היתה דחיפות בביצוע מיידי של הניתוח שלא איפשר לרופא המנתח לשקול מהו המיקום האופטימלי לשם ביצוע החתך. לא מדובר היה בניתוח חירום שבו חתכו את היולדת בלא כל הבחנה. אין לכך כל זכר בגליון הניתוח ובסיכום המחלה, וגם בדיקות המוניטור היו תקינות. גם ד"ר טייכנר בעצמו מאשר בעמ' 32לפרטיכל שהניתוח לא היה דחוף. אומנם ד"ר טייכנר טען כי הוא חשש בשלב מסויים ממצוקה עוברית, אך הוא עצמו אישר שאם כך היה הדבר, הרי שהדבר היה ללא ספק נרשם בגליון הניתוח, ושם לא מופיע כל ציון על מצוקה עוברית או על דחיפות בניתוח. נכון שהניתוח הוקדם, אך הוא בוצע רק למוחרת היום כאשר היו שעות ארוכות מספיק כדי לשקול את כל השיקולים הדרושים. לו היה מדובר בניתוח חירום הרי שללא ספק היו מנתחים אותה לאלתר, והמצב היה שונה לחלוטין. ואולם, על אף שהתובעת הצליחה להוכיח כי לא היתה כל דחיפות בביצוע הניתוח, הרי שאין בכך די, משום שהתובעת לא הוכיחה את עיקר העניין, דהיינו כי הנתבעים התרשלו בבחירת מיקום החתך, כי היה הכרח לבצע את הניתוח בחתך הקודם, וכי זוהי הסיבה לזיהום שנוצר. הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" 9. התובעת טוענת כי במקרה זה יש להחיל את הכלל של "הדבר מדבר בעצמו". לטענתה, עצם העובדה שהיא צריכה ניתוח מתקן מצביעה על כך שהיה "קלקול" (סעיף 13לסיכומי התובעת), ודבר זה משחרר אותה מנטל השכנוע. סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), מטיל את נטל השכנוע להעדר רשלנות על הנתבעים רק בהתמלא שלשה תנאים, וקובע כדלקמן: " .41 בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לנזק, וכי הנזק נגרם על ידי הנכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לביהמ"ש שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה." מכאן שעל התובע להוכיח קיומם של 3תנאים כדי שיחול הכלל: א. התובעת לא ידעה ולא יכולה היתה לדעת את הסיבות שגרמו לנזק. ב. הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבעים שליטה מלאה עליו. ג. הארוע מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט בזהירות סבירה. התנאי הראשון 10. האם התובעת הוכיחה כי לא ידעה ולא יכולה היתה לדעת את הסיבות שגרמו לנזק: הלכה פסוקה היא כי חוסר הידיעה של התובע מתייחס למועד התרחשותו של המקרה ולא למועד הכנת התביעה וניהול המשפט. מכאן שברור שבזמן הניתוח לא יכלה התובעת לדעת מה יגרום בעתיד לזיהום ולצלקת. (ראה ע.א. 377/85 נעים נ.משרד החינוך והתרבות פ"ד מ"ב (1) 153בעמ' 157, וע.א. 789/89 עמר נ. קופ"ח של ההסתדרות הכללית פ"ד מ"ו (1),712, בעמ' 717מול האות ב'). מכאן שתנאי זה התקיים. התנאי השני 11. הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבעים שליטה מלאה בהם: ברור שבשעת הניתוח, כל המכשירים הם ללא ספק בשליטת המנתחים, וגם כל הרישומים הרפואיים הם תחת שליטתם. לחולה לא יכולה להיות כל אפשרות, לאחר מעשה, לדעת אם מה שנרשם ברישומים הרפואיים באמת משקף את המציאות, ואם במקרה של תקלה כל שהיא הרישומים משקפים נאמנה את המצב. לכן כל אימת שמדובר בטענה לגבי רשלנות רפואית בשעת ניתוח הרי שבד"כ גם תנאי זה מתקיים. במקרה שלנו גם תנאי זה התקיים. התנאי השלישי 12. האם הוכיח התובע כי מתבקשת המסקנה כי הנתבע לא נקט בזהירות סבירה. כדי לבחון אם נתקיים יסוד זה יש צורך לרדת יותר לפרטי העובדות שמהן ניתן להסיק על פרטי הארוע, ולבדוק האם הוכח שהתוצאות הבלתי סבירות ובלתי צפויות של הטיפול הרפואי או הניתוח, מתישבות יותר עם המסקנה שהרופא לא נקט בזהירות סבירה, והיתה רשלנות רפואית, מאשר אם המסקנה שלא היתה רשלנות רפואית. 13. לצורך כך על התובע להוכיח לפחות לכאורה כי הרופא התרשל, ולפרט מדוע. ככל שגודל הנזק תמוה יותר ובלתי צפוי, הרי שהנטל שמוטל על התובע יהיה קטן יותר ותידרש רק ראייה ראשונית לכאורה. למשל כאשר אדם נכנס לניתוח התוספתן והוא אדם צעיר ובריא לחלוטין, ולמרבה הצער הוא נפטר על שולחן הניתוחים ולא ניתן כל הסבר לכך ע"י הרופאים, ולתובעים לא יכול להיות כל מידע באשר לנסיבות שהביאו למות יקירם, הרי שדי בכך כדי לקבוע שהרשלנות הוכחה לכאורה, ולהעביר את נטל ההוכחה לנתבעים. מן הראוי שביהמ"ש יחיל את הכלל כל אימת שהנסתר עולה על הנגלה. רק אם חסרות ראיות בקשר למהלך הטיפול הרפואי שלא יכולות להיות בידיעתו ובשליטתו של התובע - כי אז יחיל ביהמ"ש את הכלל, ויעביר את נטל השכנוע לנתבעים. 14. ואולם, במקרה שלנו כאשר מדובר היה בניתוח קיסרי, בו הלידה עברה בהצלחה, העובר נולד שלם ובריא, והנזק שנגרם נובע מזיהום בצלקת שהתפתחה לאחר הניתוח, הרי שעל התובעת להוכיח לפחות לכאורה כי היתה רשלנות מצד הרופא. במקרה זה לא מדובר בפרטים נסתרים; להיפך, גם היום זמן רב לאחר הניתוח ניתן עדין לבדוק את הנתונים, והאם הרופא הפעיל שיקולים נכונים בזמן הניתוח על פי כל הממצאים שהיו ידועים לו עובר לניתוח לגבי שיקול דעתו באשר למקום החתך, ולגבי דרך הטיפול בזיהום שנוצר לאחר מכן. מקרה זה דומה למצב שמדובר באבחנה רפואית על סמך תוצאות של בדיקות שנמצאות בידי התובע. גם אז לא יהיה בדר"כ מקום להעביר את נטל ההוכחה והשכנוע לנתבעים, שכן המידע הוא בשליטת שני הצדדים במידה שווה, ולא יהיה מקום לסטות מהכלל שעל התובע מוטל עול ההוכחה, אלא אם כן יוכח שיש פרטים שלא בידיעתו ובשליטתו. כאן התובעת לא הוכיחה ולו לכאורה, כי היתה רשלנות או טעות בשיקול הדעת מצד הרופא. על כן לא ניתן לקבוע בשום אופן שהתוצאות הבלתי צפוית של הניתוח מתישבות יותר עם המסקנה שהרופא לא נקט בזהירות סבירה. 15. ראה דבריו הנחרצים בענין זה של כב' השופט זיילר בת.א. 231/91 י-ם מרים לרנר נ. הסתדרות מדיצינית הדסה ואח'. שם טענה התובעת כי כתוצאה מהניתוח נגרמו לה מגבלות תנועה ברגלה השמאלית. לכתב התביעה צורפה אומנם חוות דעת אך גם שם כמו במקרה שלנו, לא היתה כל התייחסות מפורשת לשאלת הרשלנות.וכך נאמר בפסה"ד: "חוות-הדעת מפרטת קשר כרונולוגי בלבד בין ההפרעות בגפה התחתונה השמאלית לבין "הניתוח האחרון".אין חוות הדעת מדברת על נזק שאירע במהלך הניתוח לעצב כלשהו, או לצלע כלשהי או לאיבר פנימי אחר.... לא נמצא אף ממצא פוזיטיבי אחד (בחווה"ד - ההוספה שלי ר.ל.ש.), המצביע על רשלנות בניתוח. אני מדגיש זאת משום שאת החסר השלים ב"כ התובעת בסיכומיו.... לא רק שאין ראייה שעצב כלשהו נפגע בניתוח זה, אלא שכלל אין ראייה שפגיעה בעצב הספיציפי שבא כח התובעת מדבר עליו מביא לחולשה בגפה השמאלית..." 16. ב-ע.א. 789/89 בענין עמר שצותת לעיל היו הנסיבות שונות לחלוטין. שם הובאו די ראיות כדי להוכיח לכאורה, ואף מעבר לזה, את הרשלנות הרפואית. כפי שנקבע שם בעמ' 717 לפסה"ד (ליד האות ז'), הרי שכדי לבחון אם התקיים היסוד השלישי יש צורך לרדת לפרטי העובדות: "חובת השכנוע כי מתקיים יסוד זה היא על התובע לפי מאזן ההסתברות. הבחינה אם אומנם יצא התובע ידי חובת השכנוע, נעשית על פי חומר הראיות בסופו של המשפט, תוך התחשבות במשקל עדויות התביעה מחד ובראיות הנגדיות של הנתבע מאידך." אמנם גם שם מדובר בניתוח קיסרי, אך אין הדבר דומה כלל. שם קרתה תקלה בשעת ההרדמה, והרופאים נאלצו להחדיר צינורית הנשמה, הדבר לא הצליח משום מה וחזרו על הפעולה 6 פעמים. תוך כדי כך היולדת הכחילה, פיתחה הפרעות בקצב הלב, ועד שהוחל בביצוע הניתוח הקיסרי, כבר היו סימנים של מצוקה קשה לעובר שנולד בעל מום קשה ביותר. די היה שם בתוצאה הבלתי סבירה, ובעובדה שהרישומים הרפואיים לא שיקפו את המצב הממשי, ושכל הרופאים שנכחו בניתוח לא הובאו לעדות, כדי לקבוע שלכאורה הוכחה רשלנות של הנתבעים, ועליהם מוטל נטל השכנוע כי לא היתה רשלנות. וכך נאמר מפי כב' השופטת נתניהו בעמ' 721: "אלמלא התקיימו כאן שלשת היסודות של סעיף 41 הנ"ל, הייתי מגיעה למסקנה כי על המשיבה מוטלת חובת הראייה - חובת הבאת הוכחות המעלות הסבר סביר בדבר קרות האירוע ללא רשלנות (להבדיל מנטל השכנוע כי לא חלה התרשלות עליה היא חבה). טעמי לכך הם בכך שהעובדות הקשורות בביצוע האינטובציה (החדרת צינורית ההנשמה - הוספה שלי ר.ל.ש.) הן כולן בידי צוות הרופאים והאחיות.." 17. לפיכך, יש לאבחן את העובדות בפס"ד עמר מהעובדות במקרה שלנו, ויש לקבוע, לצערי, כי בשל העדר ראיות לכאורה, ובשל חוסר חוו"ד מתאימה לא הוכחה הרשלנות ולו לכאורה, ולכן התנאי השלישי לא התקיים, ואין מקום לקבוע שעל אף שהתובעת לא הוכיחה את טענתה - יש להעביר את נטל השכנוע להעדר רשלנות לנתבעים. האם הזיהום נגרם כתוצאה מרשלנות? 18. לטענת התובעת, הצלקת נגרמה כתוצאה מרשלנות בניתוח ובטיפול בה. טענת הרשלנות, על פי סעיף 15 ו- 36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) תלויה בהוכחת 3 יסודות: א. הרופא חב חובת זהירות לניזוק. ב. הרופא הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו. ג. הפרת החובה היא שגרמה לנזק. 19. כדי לבדוק האם המזיק (הרופא במקרה שלנו) חב חובת זהירות לניזוק, יש לבדוק מהי גדר אחריותו של רופא כלפי מטופל. אין ספק שלרופא קיימת חובת זהירות כלפי החולה ועליו לפעול במיומנות מירבית לפי כל הידע הרפואי הקיים, אך אחריותו של רופא אינה אחריות מוחלטת. מדע הרפואה אינו מדע מדוייק ואין זה סוד שלא לכל ממצא רפואי יש פתרון מובטח. לא בכל מקרה של אי הצלחה של טיפול רפואי, יש לקבוע כי הרופא התרשל.(ראה דברי כב' השופטת נתניהו בע.א. 789/89 עמר הנ"ל, בעמ' 722). אין ספק שהטלת אחריות אוטומטית על כל רופא תהיה נוגדת במקרה זה את טובת הציבור. נקודת המוצא ההגיונית משפטית היא כי עצם העובדה שאדם סובל נזק כתוצאה מפעולה רפואית, היא כשלעצמה איננה מטילה אחריות על המטפל. ראה דברי כב' השופט זיילר בת.א. 231/91 בענין מרים לרנר שצוטט לעיל. 20. יש לבדוק האם הזיהום שנוצר בפצע הניתוח הוא תוצאה ישירה של רשלנות באופן הטיפול בתובעת. אני סבורה שלא; זיהום הוא סיכון שכיח שקיים בכל ניתוח, ולכן השאלה היא האם הוכחה רשלנות. ראשית, באשר לגורמים להיווצרות הזיהום, הרי שאין בחוות הדעת כל התייחסות רפואית לטענה שהטיפול בפצע לא היה נאות. לא מפורט כלל מה צריך היה לעשות ולא נעשה, פרט לכך שמצויין בחוות הדעת שצריך לבצע ניתוח מתקן, דבר שלמעשה אינו שנוי במחלוקת בין כל הרופאים. פרט לכך התובעת לא הביאה כל הוכחה פוזיטיבית שהיתה רשלנות בעצם היווצרות הזיהום. ואולם, מאידך, היתה התייחסות מפורשת של המומחים מטעם הנתבעת שקבעו שאחת הסיבות להיווצרות הזיהום הינה עודף המשקל ממנו סבלה התובעת; פרופ' כספי מסביר כי הואיל והיולדת שקלה כ- 120 ק"ג לפני הניתוח, הרי שזוהי יכולה להיות סיבת הזיהום. הוא מצטט מחקרים מהספרות לפיהם בניתוחי בטן אצל שמנים קיימת שכיחות גבוהה לזיהומים בצלקת בשל כפלי השומן. שכיחות זיהומי הפצע בנשים ששקלו מעל 113 ק"ג הוא כ-% 36 לעומת % 10 זיהומים בנשים ששקלו פחות מ- 90 ק"ג. גם ד"ר רסנר, המומחה הפלסטיקאי מטעם הנתבעים, מאשר את הדבר בעמ' 2 לחוות דעתו (נ/3). גם ד"ר לבנטר, מומחה התובעת, אישר בחקירתו הנגדית כי זיהום שכזה יכול בהחלט לנבוע מהשומן של התובעת. אלה דבריו בעמ' 8 שורה 20: "כשיש דופן בטן שמנה נכון שיש שכיחות גבוהה יותר מעט לזיהומים לאחר ניתוח...יש סיכון יתר אצל נשים עם כפלי שומן בבטן היות והספקת הדם דרך רקמות שומניות פחות טובה מאשר דרך רקמות עור.." 21. מכאן שאין מחלוקת בין שלשת הרופאים שהעידו בתיק זה כי עצם הזיהום בפצע הניתוח אצל אנשים שמנים הוא דבר שכיח למדי, לפחות הרבה יותר מאשר אצל אנשים רזים. התובעת לא הוכיחה כי היווצרות הזיהום נבע מרשלנות של הנתבעים. ומכאן שאין מנוס מהמסקנה שבעצם היווצרות הזיהום - לא היתה כל רשלנות. האם הטיפול בזיהום היה תקין 22. ב"כ התובעת טוען עוד בסיכומיו שהיתה רשלנות באופן הטיפול בצלקת, אך הדבר אפילו לא נתמך בחוו"ד. בקשר לטיפול שניתן לה העידה התובעת כך: "שחררו אותי כרגיל הביתה ואמרו לי לבוא כל יום לטיפולים בבי"ח. תוך כדי הטיפולים ד"ר טייכנר ניסה לשכנע אותי לעבור ניתוח מתקן." (עמ' 8 לפרטיכל שורות 28-27). כל הרופאים מסכימים כי דרך הטיפול הנכונה היא בשני שלבים. שלב ראשון הוא טיפול שמרני בפצע, כדי שהפצע יהיה סטרילי, ושלב שני הוא ביצוע סגירה כירורגית של הפצע. ד"ר רסנר בעמ' 2 לחוות דעתו, ופרופ' כספי בעמ' 5 לחוות דעתו. גם המומחה מטעם התובעת מאשר זאת, אך טוען שהתובעת לא סיפרה לו כי הציעו לה לעבור ניתוח מתקן. וכך הוא אומר בחקירתו הנגדית: "התובעת לא סיפרה לי שהציעו לה בביה"ח מספר פעמים לעשות סגירה כירורגית של הפצע. אני מסכים עם דבריו של ד"ר רסנר לפיהם יש שני שלבים בניתוח, הראשון ניקוי של הזיהום ושלב ב' סגירה של הפצע." (עמ' 8 לפרטיכל שורות 15-18). ניתוח מתקן 23. אין מחלוקת כי החמרתו של הפצע והפיכתו לצלקת נובעת מאי ביצוע ניתוח מתקן לאחר שהפצע היה סטרילי. וכך מאשר ד"ר לבנטר לעניין זה בחקירתו הנגדית בעמוד 9 לפרטיכל ש' 17: "נכון שלו היו מחכים שהפצע יהיה נקי ומיד היו עושים ניתוח כירורגי הצלקת לא היתה מגיעה למצב אליו הגיעה על ידי ריפוי ספונטני." אין מחלוקת בין הצדדים כי אכן הוצע לתובעת לעבור ניתוח מתקן, עם חלוף הזיהום. 24. לכן, נשאלת השאלה מדוע לא עברה התובעת את הניתוח עד היום. התובעת טוענת כי הניתוח המתקן הוצע לה מיד לאחר הניתוח, כאשר הפצע היה עדיין מזוהם, ולכן סרבה. ואולם, סביר להניח שבשלב מסויים הזיהום פסק. אם כך מדוע לא ביקשה התובעת לעבור אז את הניתוח? התובעת לא פרטה בשום מקום מתי בכלל פסק הזיהום. בסיכומיו (סעיף 3) טוען ב"כ התובעת כי היא סרבה לכך לאחר התיעצות טלפונית עם פרופ' מלר שהמליץ לה שלא לעשות ניתוח עד לאחר שהזיהום יחלוף. חוות דעת מטעמו לא צורפה, הוא לא הובא לעדות, ולא ברור אם הוא בכלל ראה את הפצע ומתי זה היה. 25. הנתבעים טוענים כי אם היתה התובעת מסכימה לביצוע הניתוח המתקן, כאשר הוצע לה, כי אז לא היתה הצלקת מגיעה למצבה הנוכחי. התובעת המתינה מרצונה. ובכך אין לה להלין אלא על עצמה. לו הייתה התובעת נענית להצעתם של הנתבעים לביצוע נתוח מתקן, ייתכן ולא היה מצב הצלקת חמור כפי שהוא היום. בכל מקרה, לא ניתן היה לבצע את הניתוח המתקן בגופה של התובעת ללא הסכמתה. ניתוח פלסטי 26. בסיכומיו טוען עו"ד זאגא כי התובעת דרשה כי פלסטיקאי יבצע את הניתוח המתקן, והניתוח לא בוצע משום שהנתבעים סרבו לממנו. אני מאמינה לתובעת שכאשר רצתה לעבור את הניתוח המתקן, סרב ד"ר טייכנר להפנות אותה לפלסטיקאי, וכי על אף דרישותיה החוזרות ונשנות סרבו בקופ"ח לממן לה רופא פלסטיקאי. ד"ר טייכנר איננו מכחיש זאת. ואולם, אפילו אם צודקת התובעת, הרי שקופ"ח היא זו שצריכה היתה לממן פלסטיקאי. מאד סביר בעיני שבזיהום חמור רשאית היתה התובעת לדרוש מקופ"ח כי ינתח אותה פלסטיקאי, ואם היתה עקבית בדרישתה, יש להניח שהיתה גם נענית. ואולם, עיון בכתב התביעה מגלה כי קופת חולים איננה נתבעת כאן כלל, ואין בכתב התביעה כל טענה לגבי דרישתה של התובעת כי פלסטיקאי ינתח אותה במסגרת קופ"ח. צודקים הנתבעים כי יש בכך משום הרחבת חזית, ולו היתה טענה זו נטענת בכתב התביעה, סביר כי הנתבעת היתה דורשת את צרוף קופ"ח כנתבעת נוספת. 27. בנסיבות שלפני כאשר הוצע לתובעת ניתוח מתקן והיא לא ביצעה אותו, ולא תבעה מקופ"ח לממן אותו, הרי שאין אפשרות לחייב את הנתבעים (להבדיל מקופ"ח שאיננה נתבעת), בתשלום הוצאות ניתוח מתקן. אין ספק שניתוח מתקן הגיע לתובעת והוא עדיין מגיע לה, ועליה לעמוד על זכותה לקבלו. 28. לאור כל האמור לעיל, ומשלא הוכחה כאמור שהיתה רשלנות מצד הנתבעים, הרי שאין מקום לחייבם בתשלום פיצוי כלשהו לתובעת, ואין לצערי מנוס מדחיית התביעה. בנסיבות אלו החלטתי שלא לחייב את התובעת בתשלום הוצאות.ניתוחרשלנות רפואית (בלידה)פיצוייםרפואהרשלנות רפואית (בניתוח)תביעות רשלנות רפואיתצלקתרשלנות