סעיף 56 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, מורה כי: "ראיה שאינה קבילה במשפט פלילי ונתקבלה בטעות או בהיסח הדעת, לא תשמש הוכחה לאשמה ואין לבסס עליה שום פסק דין. אף על פי כן, העובדה שבית המשפט שמע את הראיה לא תפסול את פסק הדין, אלא אם סבור בית המשפט שהנאשם לא היה מורשע אילולא נמסרה אותה ראיה או שאין ראיה מספקת אחרת זולתה לתמוך בה את ההרשעה". המבחן הנדרש לפסילת פסק הדין הנו אפוא כפול: פסק הדין ייפסל אם בית המשפט השתכנע כי הנאשם לא היה מורשע אילולא נתקבלה הראיה הבלתי-קבילה (מבחן סובייקטיבי), או אם בית המשפט השתכנע כי אין ראיה מספקת אחרת זולת הראיה הבלתי-קבילה לבסס עליה את ההכרעה (מבחן אובייקטיבי). המבחנים הנם חלופיים, ורמת ההוכחה בה יש להוכיחם הנה של ספק סביר, כלומר: די בספק סביר לגבי התקיימות אחד משני המבחנים על מנת שההרשעה תבוטל (דנ"פ 188/94 מדינת ישראל נ' אבוטבול, פ"ד נא(2) 1). כך לגבי כל ראיה פסולה, וכך גם לגבי ראיה הנוגעת לעברו השלילי של הנאשם (ע"פ 470/83 מורי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(1) 1, 9-8; דנ"פ 3039/02 הר-שפי נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 337, 345; ע"פ 9613/04 בן-סימון נ' מדינת ישראל, מיום 4.9.06, פסקאות ל"ב-ל"ג). קבילות ראיות