קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קופירייטר - יחסי עובד מעביד: הנשיא (גולדברג): .1בית-הדין האזורי בתל-אביב (השופטת גבריאלי - אב-בית-הדין; ה"ה זיו-אב ועוזרי - נציגי ציבור; תב"ע מד/1849-3) קבע כי לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין המערערת למשיבה, ועל כך הערעור שלפנינו. .2העובדות הצריכות לעניין, העולות מכתבי הטענות והמוצגים, הן: א) המערערת הועסקה על-ידי המשיבה, משרד פרסום, כרעיונאית (קופירייטר), החל מחודש מרס 1979ועד חודש ינואר 1984; ב) המערערת היתה רשומה כ"עוסק מורשה", והגישה למשיבה מדי חודש בחודשו חשובונית מס בגין החודש הקודם. בכל חשבונית צויין כי היא מוגשת עבור "עבודת קופירייטינג" בחודש... שנת... המערערת היתה רשומה כעצמאית במס ההכנסה ובביטוח הלאומי, והסדירה בעצמה תשלומיה להם; ג) התשלום החודשי למערערת עודכן בהתאם לשיעורי תוספת היוקר ששולמו מעת לעת לשכירים במשק; ד) המערערת יצאה בתקופת עבודתה מספר פעמים לחופשה, מבלי שנוכה סכום כלשהו מהתשלום ששולם לה על-ידי המשיבה; ה) עיקר עבודתה של המערערת עבור המשיבה בוצע בביתה של המערערת (וכפי שנראה בהמשך, לגרסתה, בכל מקום בו נמצאה). החומר שהוכן על-ידה הודפס במשרדה של המשיבה, על-ידי עובדת המשרד. במשרד המשיבה לא הועמדו לרשות המערערת "שולחן וכסא". לעתים התלוותה המערערת למנהל המשיבה, בפגישות עם לקוחות המשיבה, לשם הצגת פרי רעיונותיה; ו) ביום 1.12.1982החלה המערערת לעבוד כשכירה באולפנים המאוחדים בע"מ כתסריטאית לתשדירי שירות וסרטי פרסומת. בחוזה העבודה שלה (מיום 9.2.1983) עם האולפנים המאוחדים נאמר: "בעת העסקתך באולפננו אינך רשאית לבצע עבודה פרטית מהסוג הנ"ל עבור גורמים זרים, למעט משרד מלניק לגבי סרטי פרסומת"; ז) המערערת אף כתבה תסריטים עבור הטלוויזיה החינוכית; ח) ביום 13.12.1982נחתם בין המערערת לבין ספרית מעריב הסכם, ובו הצהירה המערערת כי כתבה שני ספרי ילדים בשם "מסע הפריכולים לארץ כל מקום" ו"מסע הפריכולים לכוכב אחר", וכי היא בעלת הזכות הבלעדית להוציא לאור את הספרים...". ובהמשך "למחברת בלבד הזכות להשתמש בדמויות המופיעות בספרים לצרכי פרסום ויחסי ציבור, והיא רשאית להעביר זכויות אלה לפרסום מלניק". אחד הספרים (לפחות) יצא לאור והוצג בבית-הדין. המערערת, בעדותה בבית-הדין, אמרה כי במסגרת התקשרותה עם המשיבה הכינה הצעה למועצת הפירות ו"הפריכולים (כמו דרדסים) היו בתוך ההצעה"; ט) עיון בחשבוניות שהוגשו בבית הדין-האזורי, והמתייחסות לעבודתה של המע-רערת עבור המשיבה, לתקופה ממאי 1982ועד סוף תקופת ההתקשרות, מגלה כי למערערת היו לקוחות נוספים. זאת אנו למדים מהעדר הרצף במספרי החשבוניות, ומכאן - כי ניתנו על-ידי המערערת חשבוניות אף לאחרים, בנוסף למשיבה. .3הערעור נשמע, לבקשת הצדדים, על-פי טיעונים בכתב, תוך שבאי-כוח הצדדים מפנים לסיכומיהם בבית-הדין האזורי ומשלימים אותם. .4בית-הדין האזורי, לאחר שניתח את הממצאים, תוך התייחסות למבחני ההשתלבות, הפיקוח והקשר האישי, הגיע כאמור למסקנה שהמערערת לא היתה "עובדת" של המשיבה. את מסקנתו נימק בית-הדין בכך שעיקר עבודתה של המערערת לא נעשה במשרדי המשיבה; כי עבודתו של רעיונאי מעצם טיבה, היא עבודה עצמאית וחופשית, והיא חייבת להיות עבודה ללא פיקוח, משום שמה שנדרש מהרעיונאי הוא "להמציא רעיונות"; וכן: "אביזר (כך !) העיקרי בו השתמשה התובעת לצורך עבודתה היה הראש שלה, בצרוף נייר ועפרון לרישום רעיונותיה שהיו עולים בראשה, לפי עדותה, בכל מקום שבו שהתה, ובכל שעות היממה בהן היתה ערה"; ובמקום אחר, במלים דומות: "טיבה של עבודת רעיונאית הוא כזה, שהרעיון יכול לעלות בבית, באוטובוס, בחנות, בהצגה או בקונצרט". תיאור זה שתיאר בית-הדין האזורי את עבודת המערערת מזכיר את ארכימדס, שהמציא את החוק ההידרוסטטי הקרוי על שמו (קובע הפחתת משקלו של גוף טובל בנוזל), שעה שטבל בבית המרחץ, ועצם הרעיון הביאו להתפרץ ערום כביום היוולדו לרחוב כשהוא קורא "מצאתי". עוגן נוסף למסקנתו של בית-הדין האזורי היתה העובדה שהמערערת עסקה בעיסוקים נוספים. .5גרסת המערערת היתה כי "השתלבה" בעבודת המשיבה, כי לא היתה בעלת עסק עצמאי, וכי אין בסממנים אותם מנה בית-הדין האזורי כדי לשלול ממנה את מעמדה כ"עובד". המשיבה תמכה בפסק-הדין שבערעור, תוך שהיא טוענת כי מכלול העובדות מביא למסקנה כי המערערת היתה רטיינר (retainer) של המשיבה, וסיפקה לה שירותים כעצמאית. .6בתחילת דברינו נציין כי העובדה שהמערערת ביצעה את מרבית העבודה בביתה לא תעמוד לה בהכרח לרועץ, מאחר ש"אין בעובדה שהעבודה בוצעה בבית המבצע כדי לשלול, בכל הנסיבות, יחסי עובד-מעביד" (דב"ע לט/114- 3[1], בע' 153); אף העובדה ש"העבודה היא מעצם טיבה עצמאית וחופשית" אינה שוקלת כשלעצמה. אין עבודתו של רעיונאי חופשית ועצמאית יותר מעבודתו של מדען במכון וייצמן, מנהל מחלקה בבית-חולים או מבקר במפעל גדול. העובדה שהמערערת נרשמה כ"עצמאית" במס הכנסה ובביטוח הלאומי וכעוסק מורשה במע"מ לא תפעל אף היא לרעתה, משום שבאלה "יכול ויהיה כדי לבסס מעמד, אך אין בהם כדי לקובעו או לשוללו" (דב"ע לב/1-3 [2], בע' 252; דב"ע מג/106- 3[3]). מאידך - העובדה שהמערערת קיבלה משכורת, שעודכנה בשיעורי תוספת היוקר, לא תכריע את הכף לטובתה, מאחר ש"הכלל במשפט העבודה הוא שהבסיס לחישוב שכר עבודה... אינו קובע בשאלת קיומם או אי-קיומם של יחסי עובד-מעביד" (דב"ע לה/36- 3[4]; ע"א 47/48[5]). .7דין הוא ש"אין מעמדו של אדם כ'עובד' או כ'עצמאי' נקבע בהבל פה או במחי יד קולמוס" (דב"ע מג/106- 3[3], הנ"ל), ולכן עלינו לבחון את הנסיבות כהוויתן, על-פי היחסים ששררו בין הצדדים למעשה (דב"ע לג/108- 0[6]). זאת נעשה על-פי המבחן המועדף המשמש כיום לקביעת יחסי עובד-מעביד (דב"ע לא/27- 3[7], בע' 185), הוא מבחן ההשתלבות, על הפן החיובי והשלילי שבו. .8נבחן, איפוא את העובדות כפי שעלו בדיון בבית-הדין האזורי מכיוון ש"לעניין דיון במעמדו של אדם כעובד או כמפרנס עצמאי, אין להגיע למסקנה אלא על-פי מכלול הסממנים והעובדות הנותנים, במצטבר, תמונה כוללת ושלמה" (דב"ע לג/30- 0[8], בע' 399). עיון במסכת העובדות מביאה אותנו למסקנה כי צדק בית-הדין בקובעו כי לא שררו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים, למסקנה זאת אנו מגיעים בשל הצטברותם של נתונים עובדתיים אלה: א) בענף הפרסום נהוג להעסיק רעיונאים בשלוש צורות התקשרות; זאת אנו למדים מעדות המערערת עצמה בבית-הדין האזורי. "כמו בהרבה נושאים אחרים זה נכון שגם כרעונאית יש או יכולים להיות שלושה סוגים של תשלום: פר עבודה - משתתף חופשי, פר תשלום קבע - כ- retainerומשכורת חדשית כשכיר" (על ההקשר התעשייתי, ואי-התעלמות מהמקובל בענף זה או אחר, ראה דב"ע לג/9- 3[9], בע' 526); ב) לגרסת המערערת "המשכורת היתה קטנה, לא היתה משכורת מלאה"; יכול אדם לעבוד במשרה חלקית, אך על מנת שכעובד -ייחשב, צריך שתהיה סדירות בשעות העבודה. כעולה ממסכת העובדות, היו שעות עבודת המערערת פזורות על-פני כל שעות היממה, בעוד הפגישות שבין המערערת ומנהל המשיבה נקבעו ביניהם בהתאם ללוח הזמנים של שניהם (על כך שאחד המאפיינים לקביעת קשר חוזי של יחסי עובד-מעביד הוא מסגרת שעות העבודה ראה: דב"ע לג/108- 0[6] הנ"ל, בע' 36; דב"ע לג/159- 0[10], בע' 137); ג) המערערת נתנה שירותים לגופים שונים, ולא היתה בלעדיות בעבודתה עבור המשיבה (על היות הבלעדיות גורם בקביעה אם בבעל "עסק עצמאי" עסקינן, ראה דב"ע לא/27- 3[7] הנ"ל, בע' 190); ד) "כיצד הצדדים ראו את היחסים ביניהם או כיצד הגדירו אותם, אין חשיבות עת לדין עומד סיווגו של אדם כ'עובד' או כ'עצמאי"' (דב"ע שם/129- 3[11], בע' 260). אולם הצגת צד את אותם יחסים בפני גורמים חיצוניים שונים, באופן עקבי, תשקול, יחד עם סממנים אחרים, ובמצטבר להם, בשאלה אם אכן היה הטוען "עובד" אם לאו. לענייננו: (1) בהתקשרות בין המערערת לאולפנים המאוחדים עולה כי המערערת לא הציגה עצמה כ"עובדת" של המשיבה. (2) המערערת הצהירה, בחוזה בינה לבין הוצאת מעריב, כי היא בעלת זכות היוצרים על הפריכולים, שעה שזכות היוצרים על יצירת עובד שנעשתה במסגרת עבודתו שייכת למעבידו (סעיף 5(1) (ב) לפקודת זכות יוצרים, 1911), אלא אם הוסכם בין הצדדים אחרת. (3) המערערת נרשמה כעוסק מורשה במע"מ, וכ"עובד עצמאי" במס הכנסה ובביטוח לאומי. (4) העובדה שלא נוכה מהתשלומים ששולמו למערערת עת שהיתה בחופשה היא נתון ניטראלי. גם בהתקשרות קבועה עם גורם חיצוני (כגון עורך דין, רואה חשבון) משתלם סכום קבוע, בלי שים לב לכמות העבודה, ואין מנכים מהסכום המשתלם, שעה שמי שאיתו מתקשרים אינו יכול לספק את השירות מסיבה כלשהי, כגון מחלה, חופשה או מילואים; ה) סוף דבר - אף אם התמלא הדרוש לפן החיובי של מבחן ההשתלבות ביחסים שבין הצדדים - נמצא גם הפן השלילי ביחסים ביניהם, דהיינו - המערערת היתה בעלת "עסק" משלה, והעובדה, כי שילמה בעצמה, כעצמאית, תשלומים למס הכנסה ולביטוח הלאומי, יש בה כדי לבסס מעמדה כ"עצמאית", ולא כ"עובדת" (דב"ע לב/1- 3[2], הנ"ל בע' 252). .9מכל האמור עולה כי לא נקשרו יחסי עובד-מעביד בין המערערת למשיבה ודינו של הערעור - להידחות. המערער תשלם למשיבה הוצאותיה בערעור, בסך של 200, 1ש"ח בצרוף מע"מ.יחסי עובד מעביד