קשירת כלב בחצר

בכתב האישום נטען כי במועד הרלוונטי החזיק המשיב בכלב בחצר ביתו וזאת מבלי שהכלב היה קשור ו/או מבלי שננקטו אמצעים סבירים וראויים בנסיבות העניין.

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קשירת כלב בחצר:

השופט עודד גרשון:

1. מבוא

המשיב הועמד לדין בבית משפט השלום בחדרה והואשם באי נקיטת צעדי זהירות בחיה, עבירה לפי סעיף 338(6) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן – "החוק").

בית המשפט קמא (כב' השופט אהוד קפלן) קבע בהכרעת דינו מיום 26.4.2010 כי אשמתו של המשיב לא הוכחה ועל שום כך הודיע על זיכויו.

מכאן ערעורה של המערערת בפנינו.

2. כתב אישום

בכתב האישום נטען כי במועד הרלוונטי החזיק המשיב בכלב בחצר ביתו וזאת מבלי שהכלב היה קשור ו/או מבלי שננקטו אמצעים סבירים וראויים בנסיבות העניין.

המערערת/המאשימה טענה בכתב האישום כי ביום 5.5.2006, בשעה 12:30, או בסמוך לכך, בגן השעשועים בסמוך לבית המשיב/הנאשם, בישוב קציר, נשך כלבו של המשיב את המתלוננת גב' מיגלנה מלדנוב בזרועה השמאלית ובירכה השמאלית. כתוצאה מן הנשיכה הנ"ל, נגרמו למתלוננת נפיחות בזרוע ובירך, פצעי נשיכה ושטפי דם אשר הזדהמו. המאשימה טענה שכל אלה הם בגדר חבלה.

המערערת הוסיפה וטענה בכדתב האישום שהמשיב לא נקט באמצעי זהירות מפני סכנה מסתברת הכרוכה בכלב שבהחזקתו. זאת, בין היתר על ידי קשירת הכלב ו/או תחזוקת גדר ראוייה שתמנע את יציאת הכלב מחצר הבית; ו/או בניית גדר המונעת יציאת הכלב מחצר הבית. בכך, טענה המערערת, נהג המשיב בדרך נמהרת ו/או רשלנית אשר יש בה כדי לסכן חיי אדם ו/או לגרום לו חבלה.
3. הכרעת דינו של בית משפט שלום

א. בית המשפט קמא קבע כי אין מחלוקת על כך שהמשיב החזיק בתקופה הרלוונטית לכתב האישום בכלב. המשיב גם לא חלק על כך שהמתלוננת אכן ננשכה על ידי כלב. המשיב הכחיש את העובדה שהמתלוננת נושכה על ידי כלבו.

בית המשפט ציין כי המשיב טען שכלבו אינו תוקפני, מעולם לא תקף, והגם שכלבו כנראה יצא מחצר ביתו, מתחת לאיזו פירצה בגדר שהמשיב לא ידע על קיומה, האירוע לא היה מתרחש כלל אלמלא כלבה של המתלוננת תקף את כלבו של המשיב. לטענת המשיב, המתלוננת, ככל שנפצעה באותה מריבת כלבים, לא נפצעה בשל התנהגות כלבו שלו.

ב. בית המשפט קמא פירט את הראיות שבאו בפניו מטעם המאשימה. בהתייחסו למתלוננת כתב בית המשפט לאמור:

המתלוננת העידה כי ביום האירוע טיילה עם כלבה ועברה סמוך לבית המשיב. שם הבחינה בכלבו של המשיב נובח בחצר. המתלוננת העידה בציינה שכלבו של המשיב הוא כלב עצבני שנובח תמיד.

המתלוננת הוסיפה שלאחר שחלף זמן קצר ביותר, היא שמעה התנשפות מאחוריה ואותו כלב שהיה בחצר, התגלה מאחוריה, קפץ על ירכה ונשך אותה. אחר כך הגיעה בעלת הכלב ולקחה את הכלב ואז הפסיק הכלב לנשוך. המתלוננת העידה שהכלב ממש לעס את ירכה ואת ידה.

המתלוננת הוסיפה ואמרה כי אשת המשיב היתה היסטרית ואמרה לה שהכלב לא יחזור אליהם כי הוא מסוכן ומפחיד.

במהלך עדותה של המתלוננת, הוצגו לה תמונות של הכלב (המוצג ת/4) והמתלוננת זיהתה את הכלב ואמרה שהכלב מוכר לה מכך שהיא מסתובבת ברחוב כל הזמן. המתלוננת שללה את הטענה של עימות בין כלבה לבין כלבו של המשיב בזמן שננשכה.

השופט קמא כתב בהכרעת דינו כי המתלוננת העידה שכלבה הגיע למקום רק לאחר שננשכה וכי כלבו של המשיב לא היה קשור בחצר, לא היה עליו קולר, לא היה מחסום לפיו, סביב הבית היתה גדר רשת פשוטה לחלוטין ועליה לא היה כל שילוט אזהרה.

ג. בפני בית המשפט קמא הוגשו תעודות רפואיות המתעדות את החבלה שנחבלה המתלוננת כתוצאה מנשיכתה על ידי כלב. גם הרופא שערך את התיעוד העיד.

בית המשפט ציין שהשוטרת נטלי פינדר אישרה כי ערכה את המזכר ת/6 בו מצויין כי על המתלוננת נראו סימני נשיכות.

ד. בית המשפט ציין כי "עד התביעה המרכזי" היה ד"ר אריה אבני שצילם את התמונות המתעדות חבלות במתלוננת, את גדר הרשת הישנה ואת גדר האבן החדשה שהוקמה במקומה. הוא גם העיד שהשלט המזהיר מפני שלט הופיע על הגדר החדשה ולא היה קיים בעת האירוע על הגדר הישנה.

העד ד"ר אבני העיד כי הכלב היה תוקפני וכי בעבר גם אשתו שלו נתקלה בכלב וברחה ממנו. העד העיד שהכלב כבר תקף כלב אחד.

ה. לבית המשפט קמא הוגשו הודעותיו של המשיב במשטרה.

בית המשפט קמא ציין כי המשיב הודה, בהודעתו ת/5, שהכלב יצא מתחת פירצה בגדר והלך אחרי הכלב של המתלוננת. הוא אמר שבעבר היתה פירצה אחרת בצד האחורי של הבית והכלב יצא ממנה. את אותה פירצה הוא סגר וחשב שבכך נפתרה הבעיה. הוא גם אמר שנכון שבעבר אנשים אמרו לו שהכלב שלו שוטט ברחוב, אבל הוא בדק ומצא שמדובר בכלב שזהה לחלוטין לכלב שלו ולא בכלבו שלו.

ו. המשיב עצמו בחר להעיד. בית המשפט קמא ציין כי המשיב אישר במהלך חקירתו הנגדית שקיימת אפשרות שנוצרה פירצה מתחת לגדר כתוצאה מכך שהכלב חפר במקום.

המשיב אישר בחקירתו כי לא הוא ולא אשתו ראו את אירוע הנשיכה. בית המשפט ציין כי מעדותו של המשיב עולה כי עדת הראייה היחידה לנשיכה עצמה היתה המתלוננת, "כך שיש בעיה לסתור את עדותה".

בית המשפט ציין בהכרעת הדין שגם אשת המשיב העידה בפניו וסיפרה כי ראתה את המתלוננת עומדת בין הכלבים וכנראה מנסה להפריד. זאת, בניגוד להודעות אשת המשיב במשטרה, המוצגים ת/7 ו-ת/8, שם אמרה כי המתלוננת עמדה כשני מטר מאחורי הכלבים.

בית המשפט קמא הוסיף שגם אשת המשיב ראתה חבלות וסימני נשיכה והיא לא שללה את הטענה שהוצגה לה כי כלבו של המשיב הוא מסוכן ומפחיד. אשת המשיב אישרה כי אמרה למתלוננת שהכלב לא התכוון לנשוך אותה, "כלומר במשתמע אישרה את עצם עובדת הנשיכה עצמה על ידי הכלב של הנאשם".

ז. בפרק הדיון והמסקנות שבהכרעת דינו של בית המשפט קמא ניתח בית המשפט את העבירה בה עסקינן.

בית המשפט ציין כי העבירה האמורה אינה עבירה תוצאתית "ולצורך הכרעת הדין אינני נדרש לקבוע האם כלבו של הנאשם גרם לנשיכות שנגרמו למתלוננת או שהללו נגרמו על ידי כלבה שלה (אם כי האפשרות הראשונה מתיישבת יותר עם נסיון החיים ועם העובדות שהתבררו במשפט זה)".

בית המשפט קבע כממצא עובדתי כי כלבו של המשיב אכן חמק אל מחוץ לחצרו של המשיב, מתחת לפירצה שחפר בגדר הרשת. כך גם נקבע כי בעת שהכלב היה ברשות הרבים, הוא לא היה קשור ולא היה מוחזק על ידי בעליו או אחר "וממילא היווה סכנה מסתברת לכל אדם שנמצא ברשות הרבים ובכלל זה למתלוננת, בין אם נשך אותה ובין אם לא נשך אותה".

עוד קבע בית המשפט כי המשיב "התרשל במידה מסויימת בכך שלאחר שכלבו יצא אל מחוץ לחצר מתחת פירצה אחרת בגדר, הסתפק בסתימת אותה פירצה ולא ראה לנגד עיניו את האפשרות שהכלב ייצור פירצה נוספת במקום אחר".

בית המשפט ציין כי עם זאת ברור ששלט אזהרה לא היה מונע את יציאת הכלב מהחצרים ולא היה בו כדי לתת מענה לסכנה שביציאה זו.

בית המשפט קמא שאל את עצמו מהי רמת הרשלנות הנדרשת להרשעת נאשם לפי סעיף 338(6) לחוק.

בהסתמכו על פסק דינו של בית המשפט העליון בע.פ. 385/89 אמנון אבנת ואח' נגד מדינת ישראל , פד"י מ"ו(1) עמ' 1, קבע בית המשפט קמא כי העבירה בה עסקינן אינה דורשת התקיימותו של נזק וכי די בעצם יצירת הסיכון כדי להכריע את דינו של הנאשם. לדברי בית המשפט קמא -

"רשלנות מסוג זה היא רשלנות מופשטת, וויתור זה ביסודות העבירה על עצם קיומו של נזק, יש בו כדי להעמידנו על הצורך לדרוש רשלנות גבוהה שיש בה מימד של חומרה וסטיה נכבדה וממשית מאורח ההתנהגות המקובל שכן רק ברשלנות כזו די בעצם יצירת הסיכון כדי שיענש יוצרה אף מבלי שנגרם נזק בעטיה.

לפיכך קבע בית המשפט העליון כי ראוי שבקביעת סטנדרט הרשלנות הנדרש בהרשעה לפי סעיף 338, תיטה הכף לצד ציבור בעלי הכלבים ולא יהיה די ברשלנות רגילה אותה אנו מכירים מהתחום האזרחי".

בית המשפט קמא ציין בהכרעת דינו כי דווקא בתחום האזרחי חלו שינויים מפליגים מאז ניתן פסק הדין בפרשת אבנת. בית המשפט קמא ניתח את השינויים האמורים.

בית המשפט קמא סקר פסקי דין של בתי משפט מחוזיים שעסקו בסוגיה הנדונה ועמד על כך שבמספר פסקי דין קבעו בתי המשפט המחוזיים כי ספק אם לאור הגדרתה מחדש של הרשלנות לאור תיקון מס' 39 לחוק העונשין, יכול פסק דין אבנת להתוות את ההלכה לעניין רמת הרשלנות הנדרשת לפי סעיף 338 לחוק. לעומתם, בתי משפט מחוזיים אחרים הוסיפו לדבוק בהלכת אבנת וגם בית המשפט העליון התיחס לעניין זה, ולמעשה אישר מחדש את הלכת אבנת ברע"פ 55/07 שדלז נגד מדינת ישראל.

בית המשפט קמא ציין כי בע"פ (חיפה) 1396/04 אהרון דיין נגד מדינת ישראל נקבע כי –
"לאחר תיקון 39 לחוק העונשין המגדיר בסעיף 21 את מושג הרשלנות, הגדרה זו חלה על כל מקום בו מופיע המונח בחוק העונשין".

על שום כך קבע בית המשפט קמא, "כלומר רמת הרשלנות הנדרשת היא רשלנות "רגילה"".

עוד ציין בית המשפט בהכרעת דינו כי בשנת 2002 חוקק החוק להסדרת הפיקוח על כלבים, תשס"ג – 2002 שהחליף סעיפים מסויימים בפקודת הכלבת וקבע עונש של 6 חודשי מאסר למי שמאפשר יציאתו של כלב מהחצרים.

בית המשפט קמא כתב בהכרעת דינו כי –

"16. בצדק טוען הסניגור כי שינוי חקיקתי זה מחדד את האבחנה בין הפרת החובה החקוקה הקבועה בו לבין הסטיה הממשית מרמת הזהירות של אדם סביר הנדרשת לפי סעיף 338 לחוק העונשין, שהרי סעיף 338(6) עניינו עבירה התנהגותית ולא עבירה תוצאתית, ואין זה סביר לקבוע שבאותה התנהגות המהווה במקום אחר אחריות קפידה שעונשה 6 חודשי מאסר, ועבירת קנס לפי חוקי עזר עירוניים, תהווה באותה נשימה גם רשלנות שדינה 3 שנות מאסר לפי חוק העונשין.

17. לאור האמור לעיל, אני סבור שההלכה שנקבעה בפסק דין אבנת אינה מחייבת עוד, אך גם בהנחה שדי לנו ברף רשלנות רגיל של סעיף 35 לפקודת הנזיקין, לא אוכל לקבוע שהנאשם שבפני היה צריך לצפות שכלבו, שהיה מוחזק בחצר מוקפת בגדר רשת, יחפור מתחת לגדר פירצה וימלט מהחצר רק משום שבעבר הוא ברח דרך פירצה אחרת (שלא הוכח שחפר אותה) ואשר נחסמה בינתיים.

אין בין קביעה זו ולא כלום עם חבותו האזרחית של הנאשם, לאור האחריות המוגברת שהוטלה בפקודת הנזיקין (בתיקון משנת 1992) על בעלי כלבים כאמור לעיל".

על שום כך החליט בית המשפט לזכות את המשיב על העבירה שיוחסה לו בכתב האישום.


4. טענות המערערת

א. המערערת טענה כי המשיב היה מודע להעדר אמצעי זהירות מפני הסכנה הכרוכה בכלב שבבעלותו, אך בחר שלא לעשות דבר. לטענתה, המשיב עצמו העיד על כך שידע כי הכלב מסוכן ותוקפני וכן שכלבו תקף כלב אחר וכי הוא אף קבל מספר התראות בעניין זה. המשיב בחר שלא לנקוט באמצעי זהירות מפני סכנה מסתברת הכרוכה בכלב שבחזקתו. זאת, בין היתר, על ידי קשירת הכלב ו/או תחזוקה ראויה של הגדר שתמנע את יציאת הכלב מחצר הבית ו/או בניית גדר הרמטית המונעת את יציאת הכלב מחצר הבית.

ב. המערערת טענה כי בית המשפט קמא שגה בכך שמן הצד האחד קבע כי רמת הרשלנות הנדרשת לשם הוכחת העבירה שבסעיף 338(6) לחוק הינה רמת רשלנות רגילה ואולם בחר שלא ליישם קביעה זו הלכה למעשה בענייננו, למרות שהמאשימה הוכיחה את קיומו של היסוד הנפשי הנדרש בעבירות רשלנות: קרי שהמשיב ידע שכלבו מסוכן והיה צריך לצפות כי כלבו יוכל להימלט מתחת ומבעד הגדר שהיו בה ליקויים ושהקיפה את חצר הבית, אך הוא בחר שלא לנקוט אמצעי זהירות מפני הסכנה המסתברת מכלבו.

ג. המערעת טענה כי העובדה שהמשיב מצא לנכון לגדר את חצרו עובר לאירוע מפני יציאת כלבו לחופשי, מלמדת, היא כשלעצמה, שהיה צורך לעשות זאת כדי למנוע את יציאתו החופשית של הכלב מן החצר.

ד. המערערת טענה כי הגדר שתחמה את חצרו של המשיב התגלתה ככזו שאינה מסוגלת לחסום את יציאת הכלב מן המקום.

ה. המערערת טענה כי בחקירתו הנגדית של המשיב בבית משפט קמא, הוא אישר שקיימת אפשרות לפיה נוצרה פירצה מתחת לגדר כתוצאה מחפירת הכלב וכי הוא ידע שכלבו לא אחת, הסתובב מחוץ לחצר.

עוד נטען כי אשת המשיב, בעדותה (בעמ' 25 לפרוטוקול בית משפט קמא), הוסיפה וציינה כי במקום בו יצא הכלב מתחת לגדר, לא היו חיזוקי אבנים ואף לא בטון וכי המשיב ידע על האפשרות לפיה הכלב יוכל לחפור תחת גדר החצר ולחמוק ממנה וכי המשיב אף בחר במקומות מסויימים בגדר כדי לשים שם אבני חצץ מגובים בבטון. "במקומות שהוא חשב שהכל (צ"ל "הכלב".ע.ג.) יכול לחפור מאחורה, הוא שם אבני חצץ מגובים בבטון". (עמ' 33 לפרוט' בית משפט קמא).

ו. המערערת הוסיפה וטענה כי העובדה שהמשיב בחר לגדר את חצרו, גדר שלא מנעה את יציאת הכלב, והוא ביקש להוסיף לה חיזוקים נקודתיים, מלמדת אף היא על רשלנותו של המשיב.

ז. המערערת טענה כי המשיב הבהיר בעדותו כי ידע שכלבו מצליח לחמוק מתחת לגדר החצר וכי אנשים אמרו לי כי ראו את כלבו מסתובב משוחרר מחוץ לגדר.

ח. המערערת טענה כי מעדות המתלוננת, מעדות ד"ר אבני, ויותר מכל מעדות אשת המשיב עצמה, עולה כי מדובר בכלב שנשקפה ממנו סכנה.

ט. המערערת טענה כי לאור שלושת הנתונים שצויינו לעיל, היינו, העובדה כי הגדר לא איינה את יציאת הכלב מן החצר; העובדה שחרף התיקונים הכלב הצליח לחמוק מבעד לגדר; והעובדה שמסוכנותו של הכלב היתה ידועה למשיב, ולמרות כל אלה לא נקט באמצעים כדי למנוע את הסכנה, כל אלה מלמדים כי ענייננו במי שנהג בדרך נמהרת ו/או רשלנית אשר יש בה כדי לסכן חיי אדם ו/או לגרום לו חבלה כנדרש בסעיף 338(6) לחוק, שעה שיכול היה לצפות שכלבו מסוכן ויכול להימלט מבעד לגדר, אך הוא בחר שלא לנקוט באמצעים כדי למנוע את הסכנה.

י. המערערת הוסיפה וטענה כי בית המשפט קמא שגה בכך שביסס את החלטתו באשר למידת רשלנותו של המשיב על החוק להסדרת הפיקוח על כלבים, תשס"ג - 2002. המערערת טענה כי קביעתו של בית המשפט קמא לפיה השינוי החקיקתי שנעשה בחוק להסדרת הפיקוח על כלבים, מחדד את האבחנה בין הפרת החובה החקוקה הקבועה בו לבין הסטיה הממשית מרמת הזהירות של אדם סביר הנדרשת לפי סעיף338(6) לחוק, וקביעתו של בית משפט קמא שאין זה סביר לקבוע שבאותה התנהגות המהווה בחוק להסדרת הפיקוח על כלבים אחריות קפידה שעונשה 6 חודשי מאסר ועבירת קנס לפי חוקי עזר עירוניים, אותה התנהגות תהווה באותה נשימה גם רשלנות שדינה 3 שנות מאסר לפי חוק העונשין – שתי אלה קביעות שגויות.

י"א. המערערת טענה כי לו רצה המחוקק לקבוע שהרשלנות הנדרשת בסעיף 338(6) לחוק הינה רשלנות מוגברת, הרי שהיה עושה זאת על ידי שינויו של סעיף 338(6) לחוק ולא בעקיפין על ידי חקיקת חוק הסדרת הפיקוח על כלבים וקביעת עונש של 6 חודשי מאסר למי שמאפשר יציאתו של כלב מחצרים.

י"ב. המערערת טענה שקביעתו של בימ"ש קמא הינה בעייתית מאוד וגורמת להפחתת ההרתעה במידה ניכרת, שכן החוק להסדרת הפיקוח על בעלי חיים קובע עונש קל מאוד והעונש לפי חוק העונשין, לשיטתו של בימ"ש קמא, יושת רק במקרים בהם היתה רשלנות ברמה מוגברת.

"לפיכך, קבלת הכרעת הדין תגרום לתוצאה הפוכה – במקום שחוק הסדרת הפיקוח על כלבים ישמש כלי יעיל לטיפול אחיד, המכסה את כל היבטי הנושא, בנוסף לענישה הפלילית, הרי שחוק הסדרת הפיקוח על כלבים, לפי הכרעת הדין, יגביר את רמת הרשלנות הנדרשת לגבי עבירה זו בחוק העונשין, ובכך יביא להפחתה ניכרת בשימוש בהוראות סעיף זה בחוק העונשין".

י"ג. אשר על כן ביקשה המערערת לקבל את הערעור ולהרשיע את המשיב בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

5. טענות המשיב:

א. המשיב ביקש לדחות את הערעור.

ב. משיב טען כי המתלוננת הסתירה בהודעתה הראשונה (נ/2) את העובדה שכלבה שלה היה במקום. רק כעבור כחמישה חודשים מיום האירוע, משנגבתה מן המתלוננת הודעה נוספת שבה הוצגו לה שאלות בעניין מעורבות כלבה באירוע, השיבה המתלוננת כי אין סיכוי שננשכה על ידי כלבה, משום שזה היה יותר קדימה.

המשיב טען כי המתלוננת לא שללה מריבה בין כלבה שלה ובין כלבו של המשיב.

ג. משיב טען כי מחומר הראיות עולה, שכלבה של המתלוננת נבח על כלבו שלו, וכי היה עימות בין שני הכלבים.

ד. המשיב תקף בטענותיו את מהימנותה של המתלוננת וטען לעובדות שונות מאלו שנקבעו על ידי בית המשפט.

ה. המשיב טען וחזר וטען שכלבו לא נשך את המתלוננת וכי יתכן שכלבה של המתלוננת הוא זה שנשך אותה, כאשר היה עימות בין הכלבים והיא נכנסה ביניהם.

ו. המשיב טען כי הוא ואשתו סברו שמאחר וחצרו מוקפת גדר ויש בה חיזוקי בטון, ולאור העובדה שעליה העידה אשתו כי רוב שעות היום הכלב קשור, הרי שדי בכך
להבטיח שהכלב לא יצא.

ז. המשיב טען כי בנסיבות העניין אין מקום להטיל עליו אחריות פלילית לפי סעיף 338(6) לחוק.

ח. המשיב טען כי לאור ההלכה שנפסקה בע.פ. 385/89 אמנון אבנת נ' מדינת ישראל, הרי שעל התביעה היה להוכיח רשלנות גבוהה מצידו וכי רשלנות ברמה זו לא הוכחה.

ט. המשיב טען כי לאור העובדה שאין מחלוקת על כך שסעיף 338(6) לחוק איננו מדבר על עבירה תוצאתית אלא על עבירה התנהגותית, ומאחר ורמת הרשלנות הנדרשת בסעיף זה היא אחת, בין אם נגרם נזק כתוצאה מהתנהגות הכלב ובין אם לאו, הרי שאין זה סביר לקבוע כי אותה התנהגות המהווה עבירת אחריות קפידה שדינה 6 חודשי מאסר לפי החוק להסדרת הפיקוח ועבירת קנס לפי חוקי עזר עירוניים, מהווה בד בבד גם עבירת רשלנות שדינה 3 שנות מאסר לפי חוק העונשין.

י. המשיב טען כי "יש לזכור כי מחזיק הכלב אינו אמור להיענש בפלילים על התנהגות הכלב במקרה קונקרטי, שלעיתים היא חריגה ומפתיעה, אלא על עצם יצירת הסיכון לחיי אדם או לגרימת חבלה לו, מקום שאדם סביר היה צופה את הסכנה המסתברת".

י"א. המשיב טען כי –

"לסיכום, אכן האבחנה בין חוק הפיקוח לבין חוק העונשין מעידה על דרישת רשלנות מוגברת, אך גם במידה ונסתמך על דרישת רשלנות רגילה,הרי שאין היא מתקיימת במקרנו, שכן המשיב נקט באמצעים שכל אדם סביר היה נוקט ואף יותר מכך מעשיו והתנהלותו מעידים על אופיו האחראי".

י"ב. המשיב טען כי "המשיב במקרנו לא יצא עם הכלב לרחוב הומה אדם או גן ציבורי, אלא הכלב היה בחצר ביתו המגודרת בכל היקפה למעט הפירצה הקטנה.

בנסיבות אלה אין בסיס מספיק לקבוע שהאדם הסביר היה צופה את הסכנה המסתברת לסיכון חיים או גרימת חבלה לאדם כתוצאה מהימצאות הכלבה (כך במקור! ע.ג.) בחצר המגודרת של הבית, ללא רצועה או מחסום".

6. דיון

א. לאחר עיון בפסק דינו של בית משפט קמא, בחומר הראיות שהיה בפניו, בטענות באי כח הצדדים ובמכלול נסיבות העניין, הגעתי למסקנה כי מן הדין לקבל את ערעור המדינה, וכך אמליץ לחברי לעשות.

ב. בחינת חומר הראיות שהיה בפני בית המשפט קמא מעלה כי בענייננו אין ולא יכולה להיות מחלוקת על כך שכלבו של המשיב יצא מחצר ביתו.

זאת ואף זאת: לאחר עיון בחומר הראיות נראה לי כי לא היה מקום להימנעותו של בית המשפט קמא מקביעה חד משמעית כי המתלוננת אכן נושכה על ידי כלבו של המשיב. אכן, בית המשפט קמא קבע, כמצוטט לעיל, כי האפשרות שכלבו של הנאשם גרם לנשיכות שנגרמו למתלוננת וכי לא כלב אחר עשה כן, מתיישבות יותר עם נסיון החיים ועם עובדות שהתבררו במשפט. ברם, כשלעצמי אני סבור שחסרה כאן הקביעה העובדתית המוחלטת שהיה מקום לקובעה בנסיבות העניין. זאת, למרות דברי בית משפט קמא, על כך שהעבירה בה עסקינן אינה עבירה תוצאתית.

אשר על כן אני קובע, על פי חומר הראיות שבא בפני בית המשפט קמא, כי הוכח שהמתלוננת נושכה על ידי כלבו של המשיב.

ג. אין בידי לקבל את נימוקי בית המשפט קמא לזיכויו של המשיב מן העבירה שיוחסה לו.

סעיף 338(6) לחוק קובע לאמור:

"(א) העושה אחת מאלה בדרך נמהרת או רשלנית שיש בה כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו חבלה, דינו – מאסר שלוש שנים:

...)
(6) אינו נוקט אמצעי זהירות מפני סכנה מסתברת הכרוכה בחיה שבהחזקתו".

ד. בע"פ 385/89 אמנון אבנת ואח' נ' מדינת ישראל, פד"י מ"ו חלק ראשון, עמ' 1, קבע בית המשפט העליון כי העבירה בה עסקינן מתייחדת בכך שאין היא דורשת התקיימותו של "נזק". די במעשיו של בעל הכלב, בעצם יצירת הסיכון, כדי להכריע את דינו. לתוצאות התנהגות כלבו אין חשיבות. רשלנות שכזו מכונה "רשלנות מופשטת". ויתור זה, ביסודות העבירה, על עצם קיומו של נזק, יש בו כדי להעמיד את בית המשפט על הצורך לדרוש רשלנות גבוהה, רשלנות שיש בה מימד של חומרה ושל סטיה נכבדה וממשית מאורח ההתנהגות המקובל, שכן רק ברשלנות שכזו, די בעצם יצירת הסיכון כדי שיענש יוצרה אף מבלי שנגרם נזק כשלהו בעטייה. לפיכך, ראוי שבקביעת סטנדרט הרשלנות הנדרש להרשעה על פי סעיף 338 לחוק, תטה הכף לצד ציבור בעלי הכלבים בכך שתדרש הוכחה לקיומה של רשלנות בדרגה גבוהה מצד בעל הכלב. ברשלנות רגילה, היפה למעשה או למחדל שגרמו לנזק, לא סגי.

בסעיף 30 לפסק הדין בפרשת אבנת, דן בית המשפט העליון באבחנה שיש לערוך בין סוגים שונים של חיות שסעיף 338 לחוק עוסק בהם, וכך אמר:

"בטבע הדברים שאין לדרוש אותן אמות מידה, מבחינת אמצעי הזהירות שיש לנקוט, בהתייחסות לאלה התמים והחלושים ולאלה העזים ורבי העוצמה. אמור מעתה, שיש מקום להבחין בין חיה לחיה לענייננו, וכי המבחן ראוי שיהיה אוביקטיבי במובן האמור לעיל.

מכאן, שכדי שתתקיים האחריות מהבחינה הקונקרטית, יש להצביע על כך שאוביקטיבית היתה סכנה מסתברת מאותה חיה ספיציפית שהיתה מעורבת במעשה, וכי בנסיבות האוביקטיביות של המקרה, לא ננקטו אמצעי זהירות נאותים".

ה. לאחר מתן פסק הדין הנ"ל חוקקה הכנסת את תיקון מס' 39 לחוק העונשין, והוסיפה את סעיף 21 לחוק.

סעיף 21 לחוק, המצוי בסימן ב' לפרק ד' לחוק, סימן העוסק ביסוד הנפשי שבעבירה, בנוסחו כפי שהיה ביום האירוע (5.5.06), קובע כדלקמן:

"(א) רשלנות - אי מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, כשאדם מן היישוב יכול היה, בנסיבות העניין, להיות מודע לאותו פרט, ובלבד –

(1) שלעניין הפרטים הנותרים היתה לפחות רשלנות כאמור;

(2) שאפשרות גרימת התוצאות לא היתה בגדר הסיכון הסביר.

(ב) רשלנות יכול שתקבע כיסוד נפשי מספיק רק לעבירה שאיננה מסוג פשע".

ובסעיף 90א לחוק, תחת הכותרת "פרשנות הדין בדבר היסוד הנפשי שבעבירה", נקבע כדלקמן:

"בכל מקום בחיקוק שנחקק לפני תחילתו של חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד – 1994 (בפרק זה – חוק העונשין תיקון מס' 39), ושבו היסוד הנפשי שבעבירה בה לידי ביטוי במונח –

(...).

(5) "התרשלות" – יתפרש המונח כרשלנות כאמור בסעיף 21".

הנה כי כן, לאחר תיקון מס' 39 לחוק העונשין יש לפרש את מונח הרשלנות הנזכר בסעיף 338(6) לחוק כאמור בסעיף 21 לחוק.

משמע, יש לבחון אם המשיב היה מודע לטיב המעשה (בענייננו המחדל שבאי נקיטת אמצעי הזהירות); לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות המחדל (היינו, לכך שלא נקט את כל אמצעי הזהירות שצריך היה לנקוט כדי למנוע את יציאתו של הכלב מן החצר). כן יש לבחון אם אדם מן הישוב יכול היה, בנסיבות העניין, להיות מודע לכך שיש לנקוט אמצעי זהירות כדי למנוע את יציאת הכלב מן החצר.

כאן המקום להוסיף שכשלעצמי אני סבור כי לאור תיקון 39 לחוק העונשין והגדרת הרשלנות בסעיף 21 לחוק, הרי שלכאורה נראה כי הלכת אבנת, באשר למידת הרשלנות הנדרשת לקיומה של העבירה שלפי סעיף 338(6) לחוק, אינה חלה עוד וכי מידת הרשלנות הנדרשת על פי הדין דהיום, היא מידת רשלנות רגילה.

ו. מחומר הראיות שהובא בפני בית המשפט קמא עלה בבירור כי: ראשית, מדובר בכלב מסוכן ומפחיד (ראו את עדותה של המתלוננת בעמ' 7 לפרוטוקול הישיבה מיום 23.2.09).

שנית, מנסיבות העניין כפי שהוכחו בבית המשפט קמא עלה בבירור שהכלב לא היה קשור בחצר הבית.

שלישית, הוכח כי הכלב כבר יצא בעבר, לפני האירוע הנדון כאן, מחצר ביתו של המשיב. המשיב טען כי בעקבות כך חסם את הפירצה באמצעות בטון.

רביעית, עובדה היא כי הכלב יצא ביום האירוע ותקף את המתלוננת.

סבורני כי נסיבות העניין כמפורט לעיל מלמדות שלא היה די בכך שסביב חצר הבית היתה גדר רשת. שהרי נסיון העבר לימד כי הכלב הצליח לצאת מן החצר למרות קיומה של הגדר.

סבורני שכל אדם סביר המחזיק כלב מפחיד ומסוכן, כאמור לעיל, שהוכיח במעשיו בעבר כי הוא יודע לצאת מן החצר למרות קיומה של הגדר, היה דואג לקשור את הכלב כדי למנוע את יציאתו מן החצר ואת סיכון העוברים ושבים ברחוב. בהקשר זה אני מבקש לציין כי לא היה די בכך שהמשיב סתם בבטון את הפירצה שדרכה יצא הכלב מן החצר בפעם הקודמת. שומה היה עליו לנקוט באמצעי זהירות נוספים, שהרי כפי שהכלב חפר מתחת לגדר הרשת ויצא בפעם הקודמת יכול היה לשוב ולחזור על מעשיו. אדם סביר וזהיר היה נוקט לפחות באמצעי של קשירת הכלב בשרשרת שמצד אחד תאפשר לכלב לנוע בחופשיות בחצר ומן הצד האחר תמנע ממנו לצאת מחצר הבית.

סבורני כי ניתן לקבוע, על פי חומר הראיות שהיה בפני בית המשפט קמא, כי המשיב היה מודע לסכנה הנשקפת מכלבו. בנסיבות העניין, המשיב התרשל בכך שלא נקט באמצעים הדרושים כדי למנוע את הסכנה לחיי הציבור כתוצאה מיציאתו האפשרות של הכלב מן החצר.

ז. הואיל והמשיב לא נקט באמצעים הדרושים למניעת יציאתו של הכלב מן החצר, והכלב אכן יצא מן החצר ואף תקף את המתלוננת כמפורט לעיל, אני סבור כי הוכחו כל רכיבי העבירה שיוחסה לנאשם וכי היה על בית המשפט קמא להרשיעו בדין.

7. אחרית דבר

אשר על כן ולאור כל האמור לעיל אני מציע לחברי הנכבדים כי נקבל את הערעור, נרשיע את המשיב בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום ונורה על החזרת העניין לבית משפט קמא לשם גזירת עונשו של המשיב.

8. לאחר שכתבתי את חוות דעתי, כתב חברי הנכבד השופט קיסרי את חוות דעתו. לאחר עיון בחוות הדעת האמורה, אני מבקש להגיב קצרות כדלקמן:

חברי הנכבד כתב בחוות דעתו כי –

"(...). אין מקום שערכאת הערעור תשוב ותבחן את המסקנות שאליהן הגיע בית המשפט קמא ביחס למעשה, או המחדל, שיוחס למשיב בכתב האישום. נראה הדבר שחלק ניכר מטענותיה של המערערת מכוון כנגד מסקנות אלה ודעתי היא שאין זה ראוי שנתערב בהן. (...)".

אני חולק, בכל הכבוד, על דברי חברי הנכבד. כשלעצמי אני סבור כי אדרבא, תפקידנו כערכאת ערעור הוא לבחון את מסקנותיה של הערכאה קמא כדי לוודא שהמסקנות שהסיקה מחומר הראיות שהובא בפניה הן אכן המסקנות הראויות לאור הוראות הדין ולאור מכלול נסיבות העניין. כך גם נאמר בסעיף 212 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב – 1982:

"בית המשפט רשאי להסיק מחומר הראיות שהיה לפני הערכאה הקודמת או לפניו מסקנות שונות משהסיקה הערכאה הקודמת או לקבוע כי אין בו יסוד למסקנותיה".

וראו בהקשר זה את דברי כב' השופט (כתוארו אז) אלון בע"פ 190/82 שאול מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1), 225, 234-233 (1983), לאמור:

"חריג נוסף הנקוט בידינו בסוגייתנו הוא, כי בית המשפט שלערעור מתערב במסקנות שהסיק בית המשפט מן המימצאים העובדתיים שנקבעו על- ידיו, כאשר עולה בידו, שהסקת מסקנות אלה אינה מתחייבת בנסיבות העניין שלפניו. לעניין הסקת מסקנות בשל טעם עדיפות בית המשפט, ששמע והתרשם מן העדים שהופיעו לפניו, שיפה הוא לעניין קביעת המהימנות בלבד, אך לעניינה של הסקת מסקנות מן העובדות הראשוניות אין לפסק-דינו של בית המשפט שעליו מערערים יתרון על-פני בית המשפט הדן בערעור. חריג זה מעוגן הוא בחוק (סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב - 1982) ובפסיקה ענפה של בית-משפט זה (ראה לאחרונה: ע"פ 406/78, 409, 419, 475, 515 [6], בעמ' 485). משום כך גם נפסק, כי משמנה בית המשפט את הנימוקים שהביאוהו להסיק את מסקנתו בדבר העדפת גירסה אחת על רעותה, הרשות נתונה בידי בית המשפט שלערעור לתהות על דרכו בהסקת מסקנותיו ולהעבירן תחת שבט ביקורתו (ע"א 548/78 [7], בעמ' 740)".

וראו גם את דברי כב' השופט אדמונד לוי בע"פ 2977/06 פלוני נגד מדינת ישראל (פסק דין מיום 17.3.08, פורסם באתר "נבו", בפיסקה 4 לפסק הדין):

"(...) מסקנות שהסיקה הערכאה הדיונית מן העובדות שהוכחו – להבדיל מקביעת העובדות עצמן – חשופות אף הן לביקורתה של ערכאת הערעור (ע"פ 50/59 פרדלמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יג 802 (1959); ע"א 31/61 לוין נ' פלברבוים, פ"ד טו 1816 (1961), 1819; ע"א 43/83 עזבון כהן נ' ליננברג, פ"ד לח(3) 488 (1984), 493; ע"פ 2439/93 זריאן נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 265 (1994))".












עודד גרשון, שופט


השופט אלכס קיסרי:

עיינתי בחוות דעתו של חברי, השופט ע' גרשון, ואינני יכול להסכים לה, ודעתי היא שיש לדחות את הערעור. למסקנתי זו מספר טעמים שאותם אביא להלן בקצרה.

ראשית, מפני הכלל שבעיניי הוא בבחינת מושכלות ראשונים שלפיו "אין בית המשפט בודק מחדש את צדקתו או את רשעתו של הנאשם. הוא בודק את כשרותו או פסלותו של פסק הדין! ואין זה משחק מילים בעלמא כי רב ההבדל וגדול השוני: בין בחינת אמיתות המעשים שיוחסו לנאשם, ובין בחינת הדרכים בהם הלך בית המשפט דלמטה, בדונו את המעשים ההם" (ראו: ע"פ 125/50 דוד יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ו(1) 514, 560 (1952)). אין מקום שערכאת הערעור תשוב ותבחן את המסקנות שאליהן הגיע בית המשפט קמא ביחס למעשה, או המחדל, שיוחס למשיב בכתב האישום. נראה הדבר שחלק ניכר מטענותיה של המערערת מכוון כנגד מסקנות אלה ודעתי היא שאין זה ראוי שנתערב בהן, מה גם שאני סבור שכעניין של מדיניות שיפוטית יש לנקוט זהירות עת דנים אדם בפלילים בעבירה של רשלנות. נראה לי כי על בית המשפט להיות ער לכך שלא כל מעשה או מחדל, אפילו נגרם כתוצאה מהם נזק, הם בעלי אופי פלילי ומצדיקים הרשעה בעבירה של רשלנות לפי סעיף 338 לחוק העונשין. לכך נועדו דיני הנזיקין שתכליתם היא לפצות את הניזוק כמו גם לשמש אמצעי הרתעה ומניעה, ככל האפשר, של מעשי נזק.

שנית, ולא בלי קשר לשאלת המדיניות השיפוטית, לא ניתן להתעלם מן הקשיים שמעורר ניסוחו של כתב האישום שהוגש כנגד המשיב. כך, למשל, בסעיף 1 של כתב האישום נאמר שהמשיב החזיק בחצר ביתו כלב "וזאת מבלי שהכלב היה קשור ו/או מבלי שננקטו אמצעים סבירים וראויים בנסיבות העניין, למניעת יציאת הכלב מחצר ביתו", ובסעיף 4 נאמר שהמשיב "לא נקט באמצעי זהירות מפני סכנה מסתברת הכרוכה בכלב שבאחזקתו, בין היתר על ידי קשירת הכלב ו/או תחזוקת גדר ראויה שתמנע יציאת הכלב מחצר הבית ו/או בניית גדר המונעת יציאת הכלב מחצר הבית...". מתיאור האירועים, כמובא בחוות דעתו של חברי השופט גרשון, לא ניתן להימנע מן הרושם שניסוחו של כתב האישום הושפע במידה רבה, וייתכן שאף מכרעת, מן העובדה שלמתלוננת נגרם נזק על ידי כלבו של המשיב, וזאת למרות שנזק אינו אחד מיסודות העבירה לפי סעיף 338(6) לחוק העונשין. לדעתי, ניסוחם של סעיפי כתב האישום המצוטטים לעיל הוא רחב למדי מצד אחד ומעורפל מן הצד האחר, באופן שאיננו מתיישב עם מטרתם של דיני העונשין, היינו ודאות במידה מספקת ביחס להתנהגות האסורה והרתעה מפניה. משום כך אני מתקשה להסכים עם מסקנתו של חברי שניתן, בנסיבות העניין כפי שהוא מפרט אותן בחוות דעתו, להסיק את אחריותו הפלילית של המשיב ואת אשמתו בעבירה שיוחסה לו. דעתי היא שניתן לבחון נסיבות אלה בהיבטים שונים, כשההיבט שמציע חברי הוא רק אחד מהם. בספרו של מנחם מאוטנר משפט ותרבות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן (תשס"ח) הוא מתאר את מה שקרוי בפיו "מבט לאחור" שהוא הצורך של שופטים להשקיף לאחור כשהם נדרשים להעריך אירועים מסוימים, וכדבריו: "כאשר שופטים "מביטים לאחור" ומעריכים באופן משפטי את האירועים העובדתיים שהם דנים בהם, הם עוסקים בעצם בפעילות נרטיבית יותר מאשר בפעילות "משפטית", דהיינו בפעילות של "כתיבת סיפור" או "תסריט" באשר לדרך שהעולם "עובד" בה ובאשר לדרך שבה "עבד" העולם במקרה המסוים שהם דנים בו" (עמ' 118). על רקע דברים אלה ניתן להבין את דבריו של חברי שהיה על המשיב "לנקוט באמצעי זהירות נוספים, שהרי כפי שהכלב חפר מתחת לגדר הרשת ויצא בפעם הקודמת יכול היה לשוב ולחזור על מעשיו. אדם סביר וזהיר היה נוקט לפחות באמצעי של קשירת הכלב בשרשרת שמצד אחד תאפשר לכלב לנוע בחופשיות בחצר ומן הצד האחר תמנע ממנו לצאת מחצר הבית" כדברים המשקפים את דעתו על המקובל בהחזקת כלבים. לי נראה, בכל הכבוד, שדעה זו איננה בהכרח נחלת הכול וניתן להעלות על הדעת כי האפשרות שלאחר שתוקנה הגדר ישוב הכלב ויחפור מתחתיה דרך יציאה אחרת אינה בגדר אפשרות סבירה שבעל כלב צריך לצפות אותה. על כל פנים, דומה כי רף אמצעי הזהירות שחברי מציב הוא גבוה למדי, ולטעמי הוא אף מתקרב לרמה של אחריות מוגברת (ראו: ע"פ 7193/04 יקירביץ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 30.4.07)("עניין יקירביץ")).

שלישית, נראה לי שעל אף שאין למצוא פגם בתוצאה שאליה הגיע בית המשפט קמא, הרי שמסקנתו, שבה תומך גם חברי השופט גרשון, שלאחר תיקון מספר 39 לחוק העונשין רמת הרשלנות הנדרשת לצורך הרשעה בעבירה לפי סעיף 338 לאותו חוק היא רשלנות "רגילה ", אינה נקייה מספק ולטעמי יש מקום לקבוע שההלכה שנקבעה בע"פ 385/89 אבנת נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(1) 1(1991) ("עניין אבנת") ממשיכה לחול גם לאחר שנכנס לתוקף תיקון מספר 39. כפי שציין חברי בעניין אבנת נקבע כי לעניין סעיף 338 יש צורך ברשלנות גבוהה, רשלנות שיש בה מימד של חומרה ושל סטייה נכבדה וממשית מאורח ההתנהגות המקובל, וכשלעצמי איני רואה כיצד סעיף 21 לחוק העונשין שהוסף מכוחו של תיקון מספר 39, משנה מצב עניינים זה.

בפסיקת בית המשפט הנוגעת לסעיף 338, אם כי לחלופה אחרת שלו שאינה עוסקת ברשלנות בחיה, נקבע: "נדרשת רמת רשלנות גבוהה על מנת להרשיע נאשם בעבירה לפי סעיף 338" (ראו: עפ 4512/09 ד"ר סבטלנה רוסו-לופו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 31.8.10)) וברוח דומה מציין המחבר י' קדמי בחיבורו "על הדין בפלילים", חלק שלישי, עמ' 1309 (מהדורה מעודכנת, תשס"ו-2006) כי: " על פי ההלכה הפסוקה - מבטא הפתיח (של סעיף 338 לחוק העונשין, א"ק) בעת ובעונה אחת, גם את "אופיה" של ההתנהגות האסורה וגם את "טיבו" של הלך הנפש הדרוש להרשעה (רשלנות ברמה גבוהה), כאשר כל אחד מתשעת הסעיפים מציג את ההתנהגות האסורה המיוחדת לו" (ראו עניין אבנת).

תמיכה להשקפתי אני מוצא גם בהוראת סעיף 18 לחוק הסדרת הפיקוח על כלבים תשס"ג- 2002 ("חוק הפיקוח") הקובע עונש של חצי שנת מאסר למי שמפר את החובה הקבועה בסעיף 11 שלו, שהוראתו היא: "...לא יאפשר את יציאתו מתחומי חצריו (להלן – החצרים), אלא אם כן הכלב מוחזק בידי אדם המסוגל לשלוט בו, באמצעות רצועה שאת אורכה וטיבה יקבע השר".

בנסיבות המקרה שלפנינו לא ניתן היה לייחס למשיב את העבירה על פי חוק הפיקוח, שהרי על פי העובדות שתוארו בכתב האישום לא ניתן לראותו כמי שאיפשר לכלבו לצאת מתחום חצריו, ואם כך הדבר קשה לראות כיצד ניתן לייחס לו עבירה של אי נקיטת אמצעי זהירות בחיה לפי סעיף 338 לחוק העונשין, בין היתר, בכך שלא נקט "אמצעים סבירים או ראויים בנסיבות העניין למניעת יציאת הכלב מחצר ביתו" (כלשון סעיף 1 של כתב האישום). האפשרות של יציאת הכלב מחצר מוקפת רשת היא בעיני סיכון בלתי סביר אשר אין מניעתו אינה בגדר חובת הזהירות: "סטנדרט ההתנהגות נועד לקדם את פניהם של סיכונים סבירים, הבאים בגדריה של חובת הזהירות. עם זאת, לא טמונה בו דרישה לניטרולם המוחלט של סיכונים אלו. אין חובה לנקוט כל אמצעי זהירות אפשרי. יש חובה לנקוט אמצעי זהירות סבירים" (עניין יקירביץ, פיסקה 55).

אוסיף עוד כי כמו בית המשפט קמא, גם אני סבור כי האחריות לפי סעיף 11 לחוק הפיקוח היא אחריות קפידה, ואני מתקשה לראות כיצד ניתן להגיע לתוצאה שבה יורשע המשיב בעבירה לפי סעיף 338(6) בנסיבות שבהן לא ניתן לייחס לו אחריות לפי סעיף 11 לחוק הפיקוח.

על יסוד כל אלה דעתי היא שיש לדחות את הערעור ולהשאיר על כנו את פסק דינו של בית המשפט קמא.


 

א. קיסרי, שופט

השופט ר. שפירא [אב"ד]:

במחלוקת שנפלה בין חברי דעתי היא כדעתו של השופט קיסרי.

סבור אני כי אל לנו להפוך את רמת הרשלנות הנדרשת בהוראת החוק לפיה הואשם הנאשם ואת האחריות הקפידה הנדרשת בחוק הסדרת הפיקוח על כלבים תשס"ג- 2002 לאחריות מוחלטת. עלינו לעשות את האבחנה שבין ההליך הפלילי לבין ההליך האזרחי, בו נדרשים רכיבים שונים ורמת הוכחה שונה לעוולת הרשלנות.

ההליך הפלילי מיועד, בראש ובראשונה, כדי להטיל אחריות פלילית בגין התנהגות המוגדרת כאנטי חברתית והמסכנת ערכים המוגנים ע"י הגדרת המעשה האסור כעבירה. מטרתה של ההרשעה הפלילית היא בעצם הגינוי החברתי למעשה האסור כאשר היא מטילה במי שהורשע את כתם ההרשעה. (ראה: A. Ross, On Guilt, Responsibility and Punisment (London 1975) 36-40).

השאלה האם יש מקום וצידוק בהטלת כתם של הרשעה פלילית נדונה בעבר בנוגע לעבירות שעניינן באחריות מוחלטת, קודם לתיקון חוק העונשין וקביעת הסייגים לאחריות קפידה. סוגיה זו שעניינה בצידוק של נקיטת הליך פלילי על כל משמעויותיו כנגד מי שעבר עבירה שעניינה בתקנת הציבור, בלא שנלווה למעשה או למחדל יסוד נפשי שיש בו פגם מוסרי נדונה בהרחבה בפסיקה ובספרות המשפטית (ראה: מרים גור אריה, אחריות מוחלטת לעבירות של "תקנת הציבור", גבורות לשמעון אגרנט עמ' 241). נטען אף כי בעבירות מסוג זה המשפט הפלילי אינו ההליך הנכון ויש להעביר את הדיון באכיפתם של ככלי התנהגות שעניינם בתקנת הציבור למסגרת ההליך המנהלי (ראה: במאמרה של מגור אריה הנ"ל, באסמכתאות המוזכרות בהערת שוליים 14 למאמרה. כן ראה: J. Hall, General Principle of Criminal Law (New York 2nd ed. 1960) p. 35-45)). נטען גם כי שימוש מוגבר באכיפה פלילית ואי ניצולן של סנקציות חלופיות פוגעת בכוח ההרתעה ובאפקטיביות של מערכת המשפט ( קנת מן, סנקציות אזרחיות-עונשיות, עיוני משפט טז (2) 261,). חוק העונשין תוקן באופן בו שונתה האחריות המוחלטת לאחריות קפידה. התיקון הצביע על המגמה לאבחן בין מקרים בהם מתקיים הרציונל שבבסיס ההליך הפלילי לבין מקרים אחרים. סבור אני כי אל לנו לסובב את הגלגל לאחור ולהפוך מקרה בו יוחסה עבירה של רשלנות למעין עבירת אחריות מוחלטת הנלמדת מעצם העובדה שהכלב מצא דרך לצאת את החצר, עובדה מצביעה על כך שלכאורה לא ננקטו אמצעי זהירות סבירים למניעת המקרה.

סבור אני כי כאשר מביאים בחשבון את הצעדים שנקט הנאשם למניעת הסכנה, צעדים שאמנם לא הספיקו, כפי שהתברר בדיעבד, אין מקום להכתימו בכתם ההרשעה. העובדה שהכלב הערים עליו ועל המיגון שבנה סביב חצריו ומצא את הדרך לצאת את החצר אינה מעידה כי הוא לא נקט אמצעים סבירים כנדרש, וכפי שיכול היה האדם הסביר לצפות מראש. בהתאם סבור אני כי באמות המידה של המשפט הפלילי אין מקום להטיל בנאשם את כתם ההרשעה. ככל שיידרש הדבר ניתן יהיה לדון ולקבוע את אחריותו למעשה במסגרת ההליך האזרחי. בהחלט יתכן, ואיני קובע דבר בעניין זה, כי שם לא תעמוד לו ההגנה שעומדת לו בהליך זה שבפנינו.

בסיכומו של דבר סבור אני כי דין הערעור להדחות.



ר' שפירא – שופט[אב"ד]      




אשר על כן הוחלט ברוב דעות, כנגד דעתו החולקת של השופט ע. גרשון, לדחות את הערעור.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הגדרת כלב מסוכן

  2. הפיקוח על כלבים

  3. אחריות על כלב

  4. צו להשמדת כלב

  5. קשירת כלב בחצר

  6. זיהוי כלב תוקף

  7. קנס על קקי של כלב

  8. טענות הגנה של בעל הכלב

  9. תקיפת כלב רוטווילר

  10. חוק לגבי נשיכת כלב

  11. פיצויים במקרה שכלב תוקף כלב

  12. תקיפת כלב ללא נשיכה

  13. נשיכת ילדה ע''י כלב

  14. החזקת כלב ללא חיסון

  15. נשיכת כלב אחרי ליטוף

  16. סכסוך שכנים בגלל כלבים

  17. נשיכה של ילד על ידי כלב

  18. תקיפת כלב בחצר בית פרטי

  19. החזקת כלבים לא מחוסנים

  20. התנגשות בכלב בזמן ריצה

  21. נשיכת כלב על ידי כלב אחר

  22. נשיכת כלב בחצר של השכנים

  23. כלב נובח בלילה מה עושים

  24. פיצויים בגין כלב הרג חתול

  25. פיצויים נזקים נפשיים עקב תקיפת כלב

  26. זכויות נוספות בעקבות הכרה בנכות

  27. פיצויים על נשיכת כלב פיטבול

  28. פיצוי לאדם שננשך על ידי כלב

  29. פגיעות גוף ונזקים נפשיים עקב תקיפת כלב

  30. ההגבלות בתקנות על בעלים של כלבים מסוכנים

  31. תפיסת כלב משוטט - תביעת פיצויים

  32. מה עושים במקרה של תקיפת / נשיכת כלב

  33. תביעה נגד בעלים של כלב שנדרס לתאונת דרכים

  34. אחריות בעלים של כלב לנזקים שגרם כלבו לכלב אחר

  35. תביעת פיצויים: הכלבה התנפלה ללא התגרות ונשכה ברגל

  36. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון