שביתת עובדי בנק דיסקונט

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שביתת עובדי בנק דיסקונט: הנשיא (גולדברג): .1המערער (להלן - הבנק) הגיש לבית-הדין האזורי בתל-אביב (תב"ע מח/5-41) "בקשת צד בסכסוך קיבוצי למתן צו מניעה דחוף בגין שביתה ועיצומים". בד בבד עם אותה בקשה הגיש הבנק בקשה לפי תקנה 16לתקנות בית-הדין לעבודה (סדר הדין בסכסוך קיבוצי), התשכ"ט- 1969(להלן - תקנות סדר הדין בסכסוך קיבוצי) לצרף את המשיבים מס' 2(להלן - הוועדים) ו- 3(להלן - כלל העובדים) כצדדים להליך הקיבוצי נגד המשיב מס' 1(להלן - ההסתדרות). בית-הדין האזורי נענה לבקשה. .2שבוע ימים לאחר מכן הגיש הבנק "בקשה דחופה", בה התבקש בית-הדין כדלקמן: "(א) המשיב מס' 3, דהיינו כלל העובדים בבנק דיסקונט לישראל, למעט מורשי חתימה, יהיו מיוצגים בישיבה מיום 11.11.1987ובכל ישיבה אחרת על-ידי יושב-ראש הוועד הארצי מר ריקי בכר. (ב) כלל עובדי בנק דיסקונט לא יתייצבו לדיון בישיבה מיום 11.11.1987 ובכל ישיבה אחרת, אלא באמצעות נציגיהם האמורים". הבקשה נומקה מכך, שועד עובדי הבנק הודיע לבנק כי אלפים מעובדי הבנק יתייצבו לדיון מאחר שהם צד לו, ומכאן, בלשון הבנק: "מספר עובדי הבנק הוא כ-5250, ואפילו אם יבואו רק 1000- יהא צורך באיצטדיון כדי להכילם. הדבר ישבש את כל פעולות בניין בית-הדין ועובדיו ומבקריו באותו יום. ברור לעין כי מטרת "תרגיל" זה היא לשבש את עבודת הבנק באותו יום, שהרי הדיון יחל בבוקר, ומבוקש כי מטרת צו המניעה שניתן לא תצא נפסדת וכי לא ישובש ההליך כולו". הסיף הבנק וטען: "אין צורך בהופעת כלל העובדים, ודי כי את כולם ייצג יושב-ראש הוועד הארצי מר ריקי בכר שהוא גם נציג המשיב מס' .2 בהחלטת כבוד בית-הדין מיום 3.11.1987נאמר: 'המסירה לגבי המשיב 2תהיה באמצעות מר ריקי בכר המסכים לכך ומודיע שהוא נציגם". .3אב-בית-הדין האזורי (השופט רבינוביץ) החליט כדלקמן: "המשיב מס' 3הוזמן כדין והזמנה זו הפכה את כלל עובדי הבנק לבעלי-דין לכל דבר ועניין. יחד עם זה מפאת מגבלות שבמקום, האולם לא מכיל אלא כ-25 מקומות לערך, נוכחותם של כלל העובדים לא תועיל לדיון, אלא עלולה לשבש אותו. אי לכך ינכחו בדיון 25איש בלבד שייצגו את כלל המשיבים לפי קביעתם של המשיבים. הופעת כל יתר העובדים מיותרת ורק תכביד". הערעור שבפנינו הוא על החלטה זו, על-פי רשות שניתנה על-ידי בית-הדין האזורי. .4בגמר טיעונו של בא-כוח הבנק לפנינו, נתנו פסק-דין בלתי-מנומק, בו החלטנו לדחות את הערעור מבלי לשמוע את טענות המשיבים. האמור להלן מהווה את נימוקי פסק-הדין. .5בתחילת ערעורו טען בא-כוחו המלומד של הבנק, כי אם פירושו שלו להחלטה נשוא הערעור הוא הפירוש הנכון. דהיינו כי אך ורק 25מעובדי הבנק יתייצבו לדיון, הרי שאין כל צורך בערעור אלא מאי, הוסיף הפרקליט המלומד, הפירוש שנתן הצד שכנגד לאותה החלטה הוא שונה ולדעתו רשאים כלל העובדים להופיע לדיון. ערעור הוא "הביקורת על החלטה שיפוטית שניתנה מקודם על-ידי בית-משפט או טריבונל אחר" (ע"א 300/53[1], בע' 1642; ראה זוסמן [11], סדר הדין האזרחי, מהדורה רביעית, סעיף 583), ובמקום אחר (וינוגרד [12], תקנות סדרי הדין, ע' 665): "ערעור הוא פניה לבטל או לשנות החלטה של בית-משפט אחר על-פי הטענה כי החלטה זו בטעות יסודה". משתי המובאות גם יחד עולה, כי אין ערכאת ערעור יושבת בדין על מנת לפרש החלטה של ערכאה נמוכה יותר, אלא רק לשנותה אם אכן בטעות יסודה. עוד נוסיף, כי דין הוא ש"לא בגלל מחלוקת אפשרית רשאים המערערים לערער עתה על פסק-דין שיצא לטובתם, אלא, אם אמנם תהא עוד מחלוקת נוספת בעתיד, לא יהא הממצא שנקבע בעוכריהם, כי לא יהא בבחינת מעשה בית-דין" (ע"א 140/56[2], בע' 1252). מכל האמור עולה, כי לא היה כלל מקום לבקש מאיתנו "להבהיר" או "לפרש" את החלטתו של בית-הדין האזורי. .6לעצם ההחלטה טען בא-כוח הבנק, כי דיון בפני אלפי משיבים מסכל את מטרת המחוקק, שעניינה דיון מהיר וענייני בסכסוכים קיבוציים, והופך את הסכסוך הקיבוצי, למעשה, למצבור של סכסוכים אינדיבידואליים. סוגיה זו, אותה העלה בא-כוח הבנק, אינה חדשה ובית-הדין הארצי נזקק לה באומרו: "בכל הרחבת מסגרת הדיון - בין על-ידי צירוף 'צדדים' ובין על-ידי צירוף 'עילות' - השיקול הקובע הוא יעילות הדיון. משמדובר בסכסוך קיבוצי, השוקל, ואולי אף המכריע, הוא השפעת הרחבת מסגרת הדיונים על הדיון בסכסוך הקיבוצי, כי הוא זוכה, בשל מהותו, בעדיפות על האינדיבידואלי - לא עדיפות עניינית, אלא עדיפות דיונית. מכאן, שהמגמה צריך שתהיה להעמיס פחות ככל האפשר על הדיון בסכסוך הקיבוצי, על מנת לאפשר דיון מיידי, רצוף ויעיל. מששוקלים שיקולי יעילות, יש להביא בחשבון לא רק דיון בהליך לסעד ביניים, אלא גם, ואולי בעיקר, את הדיון בהליך העיקרי... כל צירוף צדדים או עילות, המרחיב התדיינות בסכסוך קיבוצי מעבר למסגרת החיונית לטיפול בסכסוך עצמו, מן ההכרח שיפגע במטרה העיקרית, באשר כמעט מן ההכרח הוא שיביא לדיון על-פי שתי מערכות של סדר דין וינטרל את ייעול הדיון בסכסוך קיבוצי... יטען הטוען, והרי התקנות המסדירות סדר הדין בסכסוך קיבוצי, הן עצמן, צופות 'צירוף הליכים' (תקנה 16(א) לתקנות). התשובה היא - אכן נתונה לבית-הדין האפשרות להתיר צירוף הליך מסוים בסכסוך אינדיבידואלי להליך בסכסוך קיבוצי, אך אין בית הדין חייב להתיר צירוף כאמור, ובבואו לשקול אם להתיר, או שלא להתיר - תהיה תמיד לנגד עיניו יעילות הדיון בסכסוך הקיבוצי" (דב"ע לח/6-4, [3], בע' 287-288). סביר להניח שדברים אלה של בית-הדין הארצי היו לנגד עיניו של פרקליט הבנק שעה שביקש את צירוף ההליכים והוא היה מודע לכך שבקשת הצירוף "תנטרל את ייעול הדיון בסכסוך קיבוצי". משיכול היה בא-כוח הבנק לשקול אלה מול אלה, מהירות ויעילות הדיון מחד גיסא, והיות כלל העובדים צד להליך מאידך גיסא, אין לו לבוא בטרוניה על בית-הדין האזורי שסרב להעתר לבקשתו, וכפי שיובהר להלן - בדין סרב. .7צודק בא-כוח הבנק בטענתו, כי אין להפוך סכסוך קיבוצי למצבור של סכסוכים אינדיבידואליים. אלא מאי? הבנק הוא זה שעשה כן ואין לו להלין אלא על עצמו. ברור ששעה שמצורפים הליכים לפי תקנה 16הנ"ל, הופכים ההליכים נגד כלל העובדים להליכים אינדיבידואליים, ומכאן כי מכורח המציאות שנוצרה בעקבות בקשת הבנק לא ילכו בהליך זה בדרך המלך, אלא הסכסוך יתברר גם כמצבור של סכסוכים אינדיבידואליים. התוצאה היא, כי "המדובר בפיתרון הנוגד את העיקרון על-פיו לא ניתן להתייחס לסכסוך קיבוצי כמצבור של סכסוכים אישיים" (בן ישראל [13], השביתה, סדן (1987), סעיף 246). בסוגיה זאת נביא בהסכמה דברים שנאמרו על-ידי בית-המשפט העליון (בג"צ 289 /79[4], בע' 151), שאף כי נאמרו לעניין סעיף 37ג לחוק יישוב סכסוכי עבודה, התשי"ז-1957, יפים אף לענייננו: "פתרון אחר, אשר רואה בכל עובד אינדיבידואלי צד נכון להליך על פי סעיף 37ג (א) עשוי להביא לסיכול מטרת המחוקק, שכן ריבוי המשיבים עשוי להביא להשהיית הדיון; קביעתו של בית-הדין כי אכן מתקיימת שביתה בלתי מוגנת תפעל במלואה, במקרה זה, רק לאחר שכל העובדים יופיעו לפני בית הדין ויטענו טענותיהם. דבר זה עשוי להיות תהליך ממושך וארוך, בעיקר בשירות הציבורי בו מספר העובדים במפעלו של המעביד הציבורי המשתתפים בשביתה עשוי להיות מאות ואף אלפים. תהליך ממושך זה עשוי להסתיים בגמר השביתה ואף זמן ניכר לאחריה, ובכך יאבד המכשיר המשפטי, הקבוע בסעיף 37ג לחוק יישוב סכסוכי עבודה מערכו ומחשיבותו". .8תמוהים במיוחד דבריו של בא-כוח הבנק בנימוקיו לבקשה בבית הדין האזורי באמרו "אין צורך בהופעת כלל העובדים", מה עוד שדברים אלו נאמרו לאחר שניתן ופורסם פסק-דינו של בית-דין זה שדן בסוגיה דומה: "העובדה, שרפא"ל ביקשה שכלל עובדי המחקר ייוצגו על-ידי הוועד או שההזמנה נשלחה לעובדים באמצעות הוועד, אינה יכולה לשקול לענייננו. שעה שמוגשת לבית-הדין תביעה נגד מספר עובדים (או כולם) הופך כל אחד מאותם עובדים לנתבע בפני עצמו, והתביעה נגדו היא בגדר הליך אינדיבידואלי לפי סעיף 24(א) (1) לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, כפי שגם עולה מתקנות 16ו- 17לתקנות בית-הדין לעבודה (סדר הדין בסכסוך קבוצי), התשכ"ט- .1969למותר להרחיב את הדיבור על כך, שכל מי שהופך צד לתביעה משפטית רשאי להופיע בבית-הדין ולטעון טענותיו, ואינו חייב, בתביעה אינדיבידואלית, לסמוך על נציגותו הישירה - ועד העובדים; שעה שמדובר בתביעה אינדיבידואלית - חלות תקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשכ"ט-1969; אלה מתירות (תקנה 16) לנתבע אחד לייצג את משנהו, אך אינן מחייבות אותו לכך. מהאמור עד כה עולה, כי העדרותם של העובדים מעבודתם היתה העדרות 'מוצדקת', על כל הנובע מכך, ונותרה השאלה, אם זכאים הם לשכר עבור אותן שעות העדרות והזכאית רפא"ל לנכות משכרם על חשבון חופשתם השנתית" (בדב"ע מז/10- 3[5], בע' 446). .9טענה נוספת לבא-כוח הבנק והיא, כי שעה שמתקין התקנות התקין את תקנה 16, והתמלאו התנאים לכך, לא ניתנה הדעת לאפשרות שמדובר באלפי עובדים. על בית-הדין, לגרסתו להתמודד עם השאלה ולקבוע דרכים מתאימות לדיון מעין זה, וזאת מכח סעיף 33לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, על מנת שלא לסכל את מטרת המחוקק. בית-דין זה רשאי לנהוג בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית משפט צדק בכל עניין של סדר דין שאין עליו הוראה בחוק זה או בתקנות לפיו אך לא זה המצב בעניין שלפנינו. צירוף הליכים מכוח תקנה 16לתקנות סדר הדין בסכסוך קיבוצי יוצר שני מסלולים שונים של התדיינות. האחד בסכסוך היחיד והשני בסכסוך הקיבוצי, כעולה מלשון התקנה עצמה, אשר זה לשונה: "(א) על-פי בקשת צד וברשות בית-הדין מותר שלהליך לפי סעיף 24(א) (2) או סעיף 25(1) לחוק יצורף, בשלב הדיונים שיורה עליו בית-הדין, הליך לפי סעיף 24(א) (1) לחוק". אשר לסכסוך היחיד - שומה עלינו לנהוג על-פי תקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשכ"ט- 1969(להלן - תקנות סדרי הדין), אשר תקנה 17שבו מסדירה את נושא ייצוג המעוניינים על-ידי נתבע אחד. אותה תקנה מחייבת להודיע על אותו הליך לכל "המעוניינים", "כדי שיוכלו לבוא ולהצטרף" (זוסמן [11], סעיף 100). על משמעות "מעוניינים", שהיא מטבע לשון שבה נוקטת תקנה 17לתקנות סדרי הדין, ומקבילתה - תקנה 29לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984- עמד בית-המשפט העליון בע"א 86/69, 79[6] ביחס לתובעים, אך האמור יפה אף לענייננו: "המעוניינים בתובענה אחת, האמורים בתקנה 29, הם המה בעלי העניין הזהה; ואין להרחיב את יריעת התקנה לאמור, שעניינם של המעוניינים השונים יכול ויהא שונה אצל כל אחד מהם. המונח 'מעוניינים' שבתקנה 29אינו, למעשה, אלא תרגום עברי (או נסיון של תרגום עברי) של המונח "'בני אדם בעלי עניין זהה' שבתקנות בלשון האנגלית" (שם [6], בע' 649). במקרה שלפנינו יש לראות את התייצבותם של העובדים בבית-הדין כמי שמוחל על ייצוגו על-ידי אחר, ומבקש להופיע ולטעון לעצמו, והרי בבקשה לסעד זמני אין צורך במכתב הגנה או בהגשת תצהיר נגדי, ויכול כל מי שהוא משיב להתייצב בבית-המשפט ולטעון טענותיו, במידה שהצו אינו ניתן במעמד צד אחד (וסביר כי בסכסוך קיבוצי לא יינתן צו במעמד צד אחד). .10טענה נוספת לבנק והיא, כי את התביעה צריך היה לכוון גם נגד כלל העובדים, מן הטעם שזוהי הדרך "המקובלת" ומרביתם של פרקליטים המתמחים בתחום דיני העבודה נוהגים כך. למותר לציין כי העובדה, שרבים נוהגים בדרך מסוימת, עדיין אינה "מכשירה" אותה דרך, אם היא בלתי-נכונה או שהיא עשויה להביא לתוצאות בלי-רצויות. יחד עם זאת חייבים אנו לציין, כי הצהרתו זו של בא-כוח הבנק סותרת את ממצאיה של פרופסור רות בן-ישראל [13] (בסעיף 264): "בדיקת המציאות הנוהגת מלמדת שעורכי הדין נמנעים מלצרף את העובדים כצד להתדיינות עקב הסרבול והסיבוך המתחייבים בטרם שניתן לצרפם כצד לתביעה. עורכי-הדין מוכנים להסתכן בכך שהצו יינתן רק נגד ארגון העובדים היציג או ועד העובדים. אם בדיעבד מסתבר כי העובדים אינם נשמעים להוראות הוועד או ארגון העובדים היציג, כי אז מגישים תביעות אישיות נגד כלל העובדים במסגרתן עותרים לצווי מניעה אישיים". מדבריה של פרופסור בן-ישראל עולה, שדווקא הפרקליטים שמתמחים בדיני עבודה, ופרקליטו של הבנק נמנה ללא כל ספק עמהם, מודעים "לסרבול והסיבוך" שהדרך בה נקט הבנק גוררת בעקבותיה. .11בא-כוח הבנק מבקש מאיתנו כי נסיק גזירה שווה מהוראת תקנה 15(ב) לתקנות סדר הדין בסכסוך קיבוצי, בה נאמר: "ברשות מיוחדת של בית-הדין רשאי להתייצב לפני בית-הדין ולטעון בא-כוח של קבוצת עובדים של מעביד, הנוגעים בדבר במישרין והטוענים שעמדתם לעניין העומד לדיון בבית-הדין שונה מעמדת הצד להסכם קיבוצי". לגרסתו - יש להתיר לעובדים לטעון בבית-הדין רק אם עמדתם שונה מעמדת הצד להסכם הקיבוצי. אין הנדון דומה כלל לראיה. תקנה זו, 15(ב), דנה בנסיבות בהן מתקיים הדיון בסכסוך הקיבוצי בדרך המלך, במישור הקיבוצי בלבד, מבלי שכלל העובדים יצורפו כצד לדיון. או אז רשאית קבוצת עובדים לבקש להתיצב בפני בית-הדין, וזה ישקול אם ירשה להם לטעון אם לאו, על מנת שלא יינתן צו שיש לו משמעות לגבי העובדים, מבלי שיורשה להם לטעון טענותיהם. במקרה שלפנינו הפכו, לבקשת הבנק, כל עובדיו לצד, וזכותם, כפי שנאמר לעיל, (בין היתר בהסתמך על דב"ע מז/10- 3[5] הנ"ל) לטעון לעצמם, בין אם תמימי דעים הם עם ארגונם ובין אם לאו. בא-כוח הבנק הפנה אותנו ב'פנייה דחופה' שנשלחה אחרי הטיעון בעל-פה, לפסק- דין של בית-הדין האזורי בירושלים (תב"ע שם/3, 2- 4[7], בע' א), בו צורפו כלל העובדים (בשלב מאוחר של הדיון, בעת שמיעת הראיות), ואופשר לכלל העובדים שצורפו "להגיש בקשה מנומקת להופיע בהליך" עד שעה לפני שמיעת הבקשה (שם [7], בע' ז). אין ללמוד דבר מאותו פסק-דין משני טעמים: הראשון - במקרה שנדון שם לא ביקשו כלל העובדים להופיע ולא התייצבו, ואין אנו מודעים מה היה בית-הדין מחליט לו ביקשו. והשני - במקרה שלפנינו הביעו חלק גדול מהעובדים את רצונם להופיע בהליך על-ידי "הצבעה ברגליים", התייצבות בפועל במועד שנקבע לדיון. .12טענתו האחרונה של בא-כוח הבנק היא, כאמור, כי היה צורך בצירוף כלל המשיבים לשם מתן אפקטיביות לצו אם יינתן, על מנת שלא ייווצר מצב על-פיו צו שיינתן נגד ההסתדרות והוועד לא יקוים על-ידי כלל העובדים. אין אנו חייבים להתייחס בהליך זה לחששותיו של בא-כוח הבנק, אך כדי להסיר מכשלה בעתיד נציין כי: ראשית - לא תמצא בבקשה הפותחת בהליך, או בבקשה שבה התבקש צירוף ההליכים, כל טענה, שנתמכה בתצהיר, על-פיה העיצומים אותם נוקטים העובדים אינם על-פי הוראת חברי הוועד. נהפוך הוא: נטען במפורש בתצהיר כי העיצומים ננקטים על-פי הוראת חברי הוועד. שנית - על משמעות צו הניתן על-ידי בית-הדין לגבי הפרט בעניין שביתה נאמר: "כשם שהשביתה היא מעשה של ציבור בתחום היחסים הקיבוציים, במסגרת משפט העבודה קיבוצי, ולא מעשה של פרט בתחום היחסים האינדיבידואליים, במסגרת משפט העבודה האינדיבידואלי כן אין פעולת בית הדין בהקשר לשביתה מכוונת לפרט בתור פרט, אלא לפרט בתור מרכיב של הציבור. הפעולה של בית-הדין בהקשר לשביתה, באותם המקרים שהחוק המטריאלי מצדיק פעולה כזאת, ורק במקרים כאלה, היא הליך בקשר לשביתה עצמה, בבחינת הליך ,in remוהפעולה נגד הפרט המשתתף בשביתה היא רק נלווית להליך העיקרי" (דב"ע לא/4- 4[8], בע' 133). ונדגיש - הדברים נאמרו בהליך שבו לא היו "כלל העובדים" צד. חברי הוועד הם אלה שצורפו, מכוח תקנה 16לתקנות סדר הדין בסכסוך קיבוצי, והם בלבד הפכו צד בהליך האינדיבידואלי. שלישית - אין כל הכרח לבקש את צירוף ההליכים מכוח תקנה 16עם פתיחת ההליך. ניתן לבקש זאת רק שכלו כל הקיצים וסעד נגד ארגון העובדים והוועד אינו אפקטיבי, כאמור בתקנה עצמה - "בשלב הדיונים שיורה עליו בית-הדין". ורביעית - לעניין האכיפה מצויה בפסיקה תשובה ברורה וחד-משמעית, וכך אמר בית-דין זה: "סביר אולי לומר, כי ניתן להפעיל את הסמכויות המוקנות לבית-הדין בסעיף 6לפקודת בזיון בית-המשפט, אף נגד אדם שנגדו לא היה מכוון צו בית-הדין שבעטיו באים ליתן צו אכיפה. במה דברים אמורים? כשמנוסח הצו שבאים לאכוף אותו ברור שהיה מכוון לא רק נגד המצווה אישית, אלא לפעולה עצמה, על תוצאותיה, כגון עצם קיום שביתה והשתתפות בה (בעקבות האמור לעיל על האופי "לגופו" אשר בהליך הקשור בשביתה), וכן אם ברור שהאדם, שנגדו באים להפעיל את הסמכויות הנתונות בסעיף 6לפקודת בזיון בית המשפט ידע על הצו והכשילו. (לאחר גמר הדיון נתן בית דין זה דעתו לפסק דין חדיש שניתן באנגליה ובו אפשר למצוא סימוכין לאמור בדבר האפשרות ליתן צו אכיפה אף נגד מי שצו המניעה לא היה מכוון נגדו [10] (thorne rurail district council . 657All e.r 3,(1972) ; v. Bunting). במקרה העומד לדיון, ידעו אמנם עובדי המפעל - המשיבים שאינם חברי הוועד על הצו, אך נוסח הצו היה כזה שלא היה בו אף במרומז שהוא דורש פעולה ממי שאינו חבר הוועד, כגון הימנעות מלהשתתף בשביתה, ולא היה על כן מקום לכלול בצו האכיפה את עובדי המפעל שאינם חברי הוועד" (דב"ע לא/ 44[8], בע' 136). וראה ע"א 371/78[9], בע' 239, שאימץ את הגישה שניתן לפעול באמצעות פקודת בזיון בית-המשפט גם נגד מי שלא היה צד ישיר להליך. מן האמור אתה למד, שאם יתבקש צו המכוון לא רק נגד גורמי השביתה, אלא גם נגד הפעולה עצמה על תוצאותיה, כגון נגד עצם קיום השביתה והשתתפות בה, ובית-הדין ייענה לבקשה ויתן צו מקיף, ניתן יהיה לאוכפו באמצעות פקודת בזיון בית-המשפט גם נגד כל עובד שלא היה צד ישיר לבקשה (השווה בן-ישראל [13], בסעיף 266). דרך אחרת, במקרה מעין זה, הוא בקשה לצרף - מכוח תקנה 16לתקנות סדר הדין בסכסוך קיבוצי את כלל העובדים כמשיבים, רק אם כלל העובדים או חלקם לא יצייתו לצו. במאמר מוסגר נציין, כי אם יקרה המקרה הנדיר שעל-פיו לא יצייתו כלל העובדים או חלקם לצו אשר כזה, ולדרישת נציגות העובדים להפסקת השביתה, והבנק יבקש לאוכפו באמצעות פקודת בזיון בית-המשפט על כל עובד ועובד, לא תועיל כל תביעה ייצוגית, מן הטעם שמצוות המחוקק בסעיף 6(ב) לפקודת בזיון בית-המשפט היא ברורה וחד-משמעית לאמור: "לא יינתן צו המטיל קנס... אלא אם כן הוזמן הממרה וננה להזמנה". .13המבקש לצרף את כלל העובדים, צריך להיות מודע לתוצאת הצירוף. משבחר מבקש בדרך זו וביקש את הצירוף, טוב יעשה בית-הדין, בדונו בבקשה, אם ישקול אם להענות לה, כדבר שבשגרה, אם לאו, ו"תהיה תמיד לנגד עיניו יעילות הדיון בסכסוך הקיבוצי" (דב"ע לח/6- 4הנ"ל [3], בע' 287-288). . 14לאור כל האמור לעיל דחינו את הערעור, ביום שמיעתו.שביתהבנק