קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שברים בעצם הירך בתאונת דרכים: .1התובעת ילידת 1951, היא אשה נשואה ואם לששה ילדים. ב- 4באוקטובר 92, בהיותה כבת 41, נפגעה התובעת בתאונת דרכים (להלן -התאונה). .2הנתבע מס' 1היה נהגו של הרכב שבו נסעה התובעת בעת שקרתה התאונה והנתבעת מס' 2היא חברת הבטוח החבה בפיצוי התובעת על נזקיה כתוצאה ממנה. .3במחלוקת שנויה רק מיד הפיצויים המגיעים לתובעת ועל כך נסב פסק הדין זה. .4סמוך לאחר התאונה הובלה התובעת לבית החולים "הדסה" (עין כרם) שם אובחנו אצלה שברים בשתי עצמות הירכיים ופצעים בשתי השוקיים. הטיפולים העקריים שניתנו לה - בעקבות האבחנה הזו - ומה שהתרחש לאחריהם, תוארו על ידי המומחה הרפואי, פרופ' ג. רובין (בחוות דעתו הראשונה, מיום 8בפברואר 94) כדלקמן: "בוצעה החזרה פתוחה של השברים וקבוע עם פלטה וברגים משמאל ובעזרת מסמר תוך לשדי מימין. כעבור 10ימים נתגלה המשך השבר בירך שמאל לתוך פרק הברך ובוצע קבוע נוסף. לאחר הטפול הנתוחי קבלה טפול נוסף בעזרת מכשירים לתנועה פסיבית מתמשכת אך מצבה הסתבך בהופעת טרומבוזה בורידי הרגל הימנית וקיבלה טיפול תרופתי תוך ורידי במשך מספר שבועות. אחרי אשפוז של כשישה שבועות במחלקה האורטופדית בעין כרם הועברה להמשך טפול במח' שקום בהר-הצופים, בה אושפזה במשך כ- 4חודשים נוספים. בהמשך קיבלה טפול בפיזיוטפיה באופן אמבולטורי". .5בעת שניתנה חוות הדעת המצוטטת לא ניתן היה עדיין לקבוע את נכותה הצמיתה של התובעת. השבר שבירך ימין טרם התחברר והמומחה רשם בסיכומו (שם) כי: "במידה וחיבור גרמי לא מופיע תוך כדי תקופה זו [שנה] יהיה צורך בטפול ניתוחי נוסף ע"י החלפת המסמר התוך לשדי והשתלת עצם למקום". בנסיבות אלה, הוצע לערוך בדיקה נוספת כעבור תשעה חודשים ונדחתה תחילת שמיעתן של הראיות במשפט. .6בנובמבר 94שוב בדק פרופ' רובין את התובעת. בסיכום חוות דעתו שניתנה בעקבות הבדיקה הזו נכתב כדלהלן: "בתקופה בין בדיקותי, השבר בעצם הירך השמאלי התחבר וחל שפור קול בכושר תפקודה של גב' יעקובי, אשר כעת מסוגלת ללכת בעזרת מקל לעומת הליכה התלויה בקביים בתחילת שנה זו. כשנתיים לאחר הפגיעה אפשר לקבל את מצבה כיום כסופי. גב' יעקבי סבלה משברים בשתי עצמות הירכיים אשר התחברו בעוות קל, בצד ימין אחרי תהליך ממושך מן הרגיל. כתוצאה מכך קיימת הגבלה בתנועתיות של שתי הברכיים וסמני ארטריטיס לאחר חבלה בברך שמאל. מחושיה בגב ובצואר קרוב לודאי קשורים להליכה הבלתי יציבה אשר נובעת מפגיעתה וכן אין ספק שקיימת הפרעה תפקודית משמעותית. אני מעריך את נכותה כדלקמן: 1) בגין השבר בירך ימין - % 10לפי סעיף 47(2) א'. 2) בגין השברים בירך שמאל -% 10לפי סעיף 47(2) א'. 3) בגין המחושים בגבה וצוארה - % 10מותאם לסעיף 37(7) א' סה"כ % 27.1ובהתחשב בגילה ועבודתה הקודמת במשק בית, אשר אינה מסוגלת לחזור אליהם, רואה אני הצדקה להגדלת נכות זו עד זו ל- % 35לצמיתות". .7המומחה הרפואי לא הוזמן להחקר על חוות דעתו אך הוצגו לו - מצד התובעת בלבד, ובשלשה מכתבים - שאלות הבהרה. (א) במכתב שאלות ההברה הראשון (מיום 27בפברואר 94' - שנשלח לאחר שנתקבלה חוות הדעת הראשונה - להלן - מכתב ההברה הראשון) הוצגו למומחה הרפואי השאלות הבאות: " .1האם נכון כי מצבה של התובעת מאז התאונה 4.10.92ועד למועד הבדיקה הנוספת המוצעת על ידך בעוד כ- 9חודשים מתאים ל-% 100נכות זמנית? אם לא, פרט את אחוזי הנכות. .2האם נכון כי התובעת נזקקת לטיפול רפואי ופיזיוטרפי אינטנסיבי? .3האם נכון כי התובעת זקוקה לנסיעות ברכב פרטי או מונית וכי אינה מסוגלת להשתמש באוטובוסים? .4האם נכון כי התובעת איננה מסוגלת לבצע כיום את עבודות הבית שלה? .5האם נכון כי התובעת זקוקה לעזרת הזולת בטיפול אישי?" לשאלה הראשונה מבין השאלות הללו השיב הפרופ' רובין (במכתב מיום 16במרס 94') בחיוב . הרישא של התשובה לשאלה השנייה חסר, אך על פי ההמשך ניתן לקבוע, בסבירות מספקת, כי כוונת הכותב היתה להשיב עליה תחילה בשלילה ולהוסיף על כך את הכותב שם, לאמור: "אך יתכן שתזדקק לטפול ניתוחי נוסף". לשאלה השלישית השיב פרופ' רובין : "במצבה הנוכחי קיימת הפרעה אשר מקשה עליה בשימוש בתחבורה ציבורית". ולשאלה הרביעית השיב:נ"אינה מסוגלת לבצע את עבודות הבית הקשות". ולבסוף - לשאלה "האם נכון כי התובעת זקוקה לעזרת הזולת לטיפול אישי" ענה המומחה הרפואי: "לדעתי - לא". (ב) מכתב נוסף הכולל שאלות ההברה נשלח ע"י ב"כ התובעת לפרופ' רובין ב-6 במרס 95(כחודש לאחר שנתקבלה בבית המשפט חוות דעתו השנייה). תשובותיו לשאלות שהוצגו במכתב זה (להלן - מכתב הבהרה השני) לא הוצגו לתיק ואיש מן הצדדים לא היפנה או הסתמך בסיכומיו על תשובה או תשובות כלשהן שניתנו לשאלות הללו (אם בכלל. דבריו של עו"ד צוברי ב"כ התובעת, בישיבת קדם משפט שנתקיימה ב- 20במרס 95' (עמ' 1) מתייחסים, ככל הנראה, לשאלות אלה. השאלות שבמכתב ההברה השני עוסקות, בעיקר, בצורך בטיפול רפואי בעתיד, לצורך בפיזיוטרפיה בעתיד, וכן בצורך בתרופות ובשימוש בנעלים אורטופדיות. (ג) כשבועיים לאחר משלוח מכתב ההברה השני, דהיינו, ב- 21במרס 95', שוב פנה ב"כ התובעת לפרופ' רובין בשאלות הברה (שונות מאלה שהוצגו במכתב ההברה השני, להלן - מכתב ההברה השלישי), ואלה הן: " .1האם תסכים עמי כי בנכותה כפי שקבעת תיזקק לעזרה במשק ביתה? נא הערך היקף העזרה הנדרשת לה. .2האם נכון הוא כי בנכותה נזקקת ו/או תיזקק בעתיד הגב' יעקובי לעזרה וסיעוד לצרכיה היא כגון ברחצה וכדו'? .3האם נכון הוא כי בנכותה הפכה הגב' יעקובי מוגבלת בניידותה? .4האם נכון הוא כי במצבה נזקקת הגב' יעקובי לשימוש במקל? מהי תדירות החלפתו של מקל שכזה?" על כל ארבע השאלות הללו ענה פרופ' רובין ב-"כן" כשהוא מוסיף לתשובתו על השאלה הראשונה, את הדברים הבאים "...תזדקק לעזרה בכל עבודה בבית הדורשת עמידה או הליכה מרובה ובפרט בעת הפעלת כח פיזי. היקף העזרה מבחינת שעות עבודה תלוי בגודל המשפחה, גודל וסוג הבית וגורמים אחרים אשר אין לי אינפורמציה עליהם או מומחיות בהערכתם. אני מציע לקבל חוות דעת ממומחה ברפואת שקום לשאלה זאת". .8ב- 2במאי 95הגישה התובעת (בתיק המר' 20635/95 שבתיק זה) "בקשה למינוי מומחה רפואי שיקומי". הנתבעים התנגדו לבקשה, מטעמים שונים, וכך הוחלט בענין זה: "בשלב זה נראית לי עמדת ב"כ הנתבעים לפיה מוטב לשקול ולקבוע בשאלת מינוי מומחה לשיקום לאחר שתשמע עדות התובעת. אני קובע איפוא תחילת ראיות בתיק זה ליום 3.7.95בשעה 30:ב.11 לאחר שתשמע עדות התובעת תועלה שוב לדיון הבקשה הזו על פי בקשתו של מימן הצדדים". ברם, בהמשך ההליכים - ועד לסיומם - איש מבין הצדדים לא פנה עוד בבקשה או בהצעה למנות מומחה לעניני שיקום. לפיכך - לא נתמנה בתיק זה רופא מומחה משקם. .9בתקופה שנקפה בין ישיבת הראיות הראשונה והבאה אחריה שוב אושפזה התובעת, למשך שמונה ימים, ועברה ניתוח נוסף. מתשובותיו של המומחה הרפואי לשאלות הברה נוספות שהוצגו לו בעקבות הניתוח הזה (פסקה 7שבעמ' 5לסיכומי התובעת) הוברר כי התובעת היתה נכה % 100במשך תקופה כוללת של 28חודשים, דהיינו, מיום התאונה ועד ליום 9בנובמבר 94וגם במשך שלשת החודשים שנדרשו לאשפוז ולנתוח הנ"ל ולהחלמה ממנו. .10התובעת - שעשתה עלי רושם של אשה ישרה ותמימת דרך - היא מפשוטי עם והשכלתה מועטית. כישוריה המקצועניים היו מוגבלים, ככל הנראה, לעבודות שרות בלבד, ובעיקר משק בית, ובכך עסקה. כמו כן, היא היתה צופיה הליכות ביתה ודאגה לצרכי משפחתה ברוכת הילדים. הוכח כי התובעת עבדה ששה ימים בשבוע, בששה משקי בית שונים. השכר ששולם לה - כפי שהוכח מפי מעבידיה - היה 88ש"ח ליום עבודה ( 5שעות). יצויין כי בפי כל אחד ממעסיקיה שהעידו במשפט - ששה במספר - היו רק שבחים על אופן עבודתה ומסירותה של התובעת. .11הנתבעים לא הביאו (למעט התמונות נ/ / 1א' עד נ/ / 1ג' והקבלה נ/2) כל ראיות מטעמם. הם גם לא ביקשו לחקור את הפרופ' רובין על חוות דעתו ועל תשובותיו לשאלות ההברה ולא הציגו לו כל שאלת הבהרה מצידם. .12ההלכה האחרונה - המנחה והמקיפה ביותר - בסוגיית "הנכות תיפקודית" היא זו שנפסקה בע.א. 3049/93(תקדין - עליון, כרך 95(2) תשנ"ה/תשנ"ח- 1955שדן, אגב, גם כן בענינה של תובעת שהיתה עובדת נקיון). ב"כ התובעת ציטט בסיכומיו גם מע.א. 675/82 (פ"ד לח, , 449 4- העוסק, גם הוא, בעובדת משק בית) והציע לקבוע בענייננו - על רקע הנסיבות האישיות והכלליות (ובהן גם מקום מגורי התובעת והאפשריות המוגבלות למציאת עבודה חילופית שתתאים לה, במומה, ביישוב הקטן והמרוחק הזה) - כי נכותה התיפקודית מגעת עד כדי % .100מנגד,טוענים הנתבעים, כי התובעת מסוגלת לחזור לעבודתה מלפני התאונה וגורסים כי נכותה התפקודית "אינה עולה על %27" (עמ' 2, בסיכומיהם). לשיטתי, הערכתם של שני הצדדים איננה תואמת את המציאות. מעיון בפרטים שנתבררו בע.א. 675/82הנ"ל ומהשוואתם לנתוני המקרה הנוכחי אכן מתגלה כי ישנן כמה נקודות משותפות לשני המקרים. כמו שם, גם כאן, אין ספק שהנכות הרפואית נמוכה בהרבה מן הנכות התיפקודית אך אין בסיס מספיק לקבוע כי התובעת איבדה לחלוטין ולצמיתות את כל כושר השתכרותה. לדידי, נקודת המוצא מצוייה בדברי הפרופ' רובין, בחוות דעתו השניה (והסכמת), לפיה התובעת איננה מסוגלת לחזור לעבודתה הקודמת וכי קיימת אצלה הפרעה תפקודית משמעותית. כעולה מתשובותיו של פרופ' רובין, התובעת הוגבלה בכל העבודה הדורשת הפעלת כח פיזי או עמידה והליכה ממושכת. עם זאת, אין להוציא לחלוטין מכלל חשבון, שעדיין היא יכולה ומסוגלת לעסוק בעבודות קלות או בעבודות שאינן מחייבות עמידה או הליכה ממושכת. לאחר עיון, שיקול ושיקלול כל הנתונים הנוגעים לענין (כולל השוואה לנתוני המקרה שנדון בת.א. 675/82הנ"ל ולנכות התפקודית שנקבעה שם), באתי למסקנה, כי במקרה מסויים זה מוצדק ונכון יהיה לקבוע את נכותה התיפקודית של התובעת בשיעור של % 55לצמיתות (שהוא כפל הנכות הרפואית שקבע לה פרופ' רובין - ולא להסתפק בתוספת שהוצעה על ידו). .13הפצויים (א) עבור נזק שאינו נזק של ממון: הפיצוי המגיע לפי החוק ותקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון) תשל"ו - 1976, עבור נכות בשעור % 27(בניכוי% 11בהתחשב בגילה), ובנוסף עליו גם הפיצוי המגיע עבור 165ימי אשפוז. לשני סיכומים אלה- כשווים ביום התאונה- תתווסף ריבית כדין מיום התאונה ועד היום. (ב) הפסד השתכרות בעבר (1) עבור 28בחודשים הראשונים שנקפו מיום התאונה, זכאית התובעת לפיצוי על בסיס הנחת אבדן השתכרות מלא (וראה: סעיף 9לעיל). הכנסתה החודשית, מכל מעבידיה - נכון ליום התאונה - הסתכמה ב-218, 2ש"ח (להלן - ההכנסה הבסיסית). וליפכך, הפיצוי המגיע לתובעת בראש נזק זה (עבור התקופה הזו) הוא מכפלת ההכנסה הבסיסית ב-28, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית המגעת עבור כל חודש וחודש, כחוק, עד היום. (2) עבור התקופה שלאחר תום אותם 28חודשים ועד היום זכאית התובעת לפיצוי בגובה של % 55מן ההכנסה הבסיסית כשהיא מעודכת בתוספת של הפרשי הצמדה מיום התאונה ועד לתחילת התקופה הזו וכן בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק עבור כל חודש וחודש - מתחילת התקופה הזו ועד היום. (ג) הפסד השתכרות בעתיד בראש נזק זה זכאית התובעת לפיצוי בגובה מכפלת % 55מההכנסה הבסיסית כשהיא מעודכנת בתוספת הפרשי הצמדה למדד ליום פסק הדין ומהוונת (על בסיס הנחת ריבית של "% 3לתקופה של 20שנה (קרי, עד הגיעה לגיל 65- וראה:בע"א 3049/93הנ"ל, בפסיקה 10). התובעת, שעבדה יום בשבוע אצל כל מעביד בנפרד, לא הוכיחה כל זכאות לפנסיה או לפיצויי פרישה. כמו כן, לא הוכח כי לתובעת הוענקו או שולמו תשלומים כלשהם בגין "זכויות סוציאליות" כלשהן. תביעותיה הנוספות של התובעת בנושאים אלה נדחות איפוא. (ד) עזרה סיעודית (1) כמסתבר, עד סמוך לסוף שנת 1994היתה התובעת מוגבלת כמעט לחלוטין בביצוע עבודות הבית. הנתבעים מימנו את שכרה של עוזרת שעבדה בביתה שלש שעות ביום, ששה ימים בשבוע. עזרה זו, לפי עדות התובעת (עמ' 4) לא הספיקה ואת היתר ("לתלות כביסה, מכולת, קניות בחוץ) השלימו ילדיה ובעלה. בסיכומיה, נסמכת התובעת על פסיקה לפיה על ביהמ"ש: "לעשות אומדן של הסכום המגיע כפיצוי נאות בעד העזרה שניתנה על ידי בן הזוג או בני משפחה אחרים של הניזוק, ולפסוק סכום זה לטובת הניזוק" (ע.א. 93/73, פ"ד כ"ח (1) 277, בעמוד 288, ועוד) ומציעה לקבוע לגבי העבר פיצוי עבור עוד עשר שעות עזרה יומית מעבר לשעות שמימנה הנתבעת (עמ' 10, שם). זוהי דרישה מופרזת ומוגזמת ביותר, אפילו כוללים בתוכה כמוצע- גם את הזמן שביטלו קרובי התובעת בעת שליוו אותה בנסיעות לטיפולים רפואיים. לשיטתי. באומדן הנוח ביותר לתובעת, המירב שניתן להכיר בו לתקופה שבה היתה התובעת נכה בשעור % 100הוא עזרה וסיעוד בהיקף של חמש שעות ביום. מתוכן כבר מימנו הנתבעים, עד לסוף שנת 94שלש שעות בימות החול. ולכן זכאית התובעת, בגין התקופה הזו, לפיצוי שיכסה את ההוצאה הכרוכה בהשלמת העזרה לחמש שעות ביום באותם ימות החול וכן את ההוצאה הכרוכה במימון חמש שעות עזרה וסיעוד ליום באותם ימים- וכן ימי שבת וחגים - שחלו בתקופה זו ולא מומנו ע"י הנתבעים. בתקופה שלאחר מכן- ועד ליום מתן פסק הדין- נראה לי (בשים לב, בעיקר, לתשובותיה של התובעת שבעמ' 7) כי כדי בפיצוי התובעת עבור עזרת צד ג' בשיעור של עשר שעות עזרה שבועיות. על סמך תשובתו של פרופ' רובחן לשאלה חמישית שבמכתב ההבהרה הראשון אני קובע כי התובעת איננה זקוקה ולא תיזקק גם בעתיד לסיעוד ("עזרת הזולת לטיפול אישי") כתוצאה מן התאונה ועקב זאת תביעתה לפיצוי גם עבור סיעוד בעבר - מעבר לתקופת הנכות של % 100ובעתיד - נדחית. (אציין, כי לא נעלמה ממני תשובתו החיובית של פרופ' רובין גם לשאלה השנייה שבמכתב ההבהרה השלישי. ברם, הסתירה שבין שתי התשובות הללו - באין כל חקירה של המומחה על כך - פועלת כנגד התובעת. ולכך יש להוסיף גם את העובדה שבעקבות הניתוח מצבה הכללי השתפר ולא הורע). על פי הראיות שבאו בפני (ראה, למשל, העד צבי פקטר, בעמ' 16) נראית לי הצעת התובעת לקבוע מחיר שעת עזרה וגם/או סיעוד ל- 25ש"ח, נכון להיום (בהנחה שסכום זה כולל גם את מימון הוצאת הנסיעה, לישוב שבו מתגוררת התובעת). (2) לעתיד על פי לוחות תוחלת החיים שצורפו לסיכומי הנתבעים לתובעת תוחלת חיים של כ- 35שנים (ולא 25שנים, דהיינו עד גיל 70, כפי שהם סוברים) מהיום באין כל ראיות על העזרה שהיא תיזדקק לה בתקופה זו, אין לי ברירה, אלא לפסוק בענין בדרך של אומדן. באומדן הזה ראוי לקחת בחשבון, בין היתר, הן את העובדה שהתובעת הוגבלה אך ורק בביצוע עבודות הכרוכות בעמידה או בהליכה ממושכת או בהפעלת כח פיזי. כמומכן, בהנחה שמרבית שעות היום התובעת ממילא תימצא בביתה, ניתן להניח כי תוכל לבצע גם פעולות הכרוכות במאמצים מסוימים, אם תעשה זאת בהפסקות, שכן מרבית זמנה בידה. התמונות נ/ /1א' - נ//1ג', מראות כיצד התובעת עוסקת בניקיונו של שטיח, הגם שהיא נעזרת, אגב כך, במקל הליכה. ברם, כזכור, על פי עדותה (בעמ' 4) בעבר לא היתה מסוגלת גם לעבודה הזו. בהקשר זה, ראוי לשוב ולהפנות, לתשובותיה של התובעת (בעמ' 7לפרטיכל) אודות העבודות שהיא מסוגלת לבצען נכון ליום מסירת העדות. בנסיבות אלה, ניתן איפוא להניח ולהביא בחשבון, שהתובעת במומה - וחרף מומה- אכן הסתגלה לבצע בעצמה את כל עבודות הבית שאינן מן העבודות הקשות, ולא תיזדקק בעתיד לעזרה, אלא לצורך אותן מטלות שהיא באמת איננה מסוגלת לעמוד בהן. את היקף העזרה הנדרשת לביצוע מטלות אלה אני אומד, בממוצע המביא חשבון את כל אורך תוחלת חיי התובעת ואת העבודה שבגיל זקנה היא היתה ממילא נזקקת לעזרה מסויימת, בשמונה שעות עזרה שבועיות. חשבון המגיע יעשה איפוא, על בסיס אומדן זה, בהנחת מחיר של 25ש"ח לשעה ובהוון על בסיס ריבית של % 3לתקופה של 35שנים. ה. פיזיוטרפיה וטיפול רפואי בעתיד לבד מן הצורך בפיזיוטרפיה (לאחר הניתוח האחרון) שהיקפה לא הוכח, אין כל ראיה שהתובעת תיזדקק לטיפול רפואי כלשהו בעתיד. עד סמוך לסוף שנת 94ממילא מימנו הנתבעים את ההוצאה הזו (וראה: בת/1). התשובה לשאלה מס' 2שהוצגה, בנושא זה, במכתב ההבהרה הראשון נענתה, למיטב הבנתי, בשלילה, ולשאלות ב"כ התובעת, במכתב ההבהרה השני, בדבר הצורך בפיזיוטרפיה ובטפול רפואי בעתיד לר הוצגו כל תשובות. התובעת מציעה בסיכומיה לחייב את הנתבעת ליתן לה "התחייבות לשאת בכל הוצאה רפואית הקשורה לתאונה לתוחלת חיי התובעת" (עמ' 11). לחילופין, מציעה התובעת (שם ובעמוד12) בהסתמכה על הכתוב בע.א. 511/83(פ"ד מ"ג (3) 774, בעמוד 782) לפסוק לזכותה בראש נזק זה 000, 40ש"ח. החיוב במתן התחייבות איננו בין הסעדים שבית המשפט יכול או רשאי להושיט לתובעת, אפילו היה מוכח כי היא תזדקק בעתיד לטיפולים רפואיים כלשהם עקב החבלותה בתאונה. כמו כן, מן העיון באסמכתא שעליה נסמכת התובעת, עולה כי בכל מקרה יש להוכיח לפחות את עצם הצורך בהוצאות רפואיות בעתיד (אם כי אין זה מן ההכרח להציג הוצאות ודאיות ושיעורן של ההוצאות הללו). במקרה המצוטט, על פי חוו"ד הרופא האורטופד, הוכח שהתובעת "תיזדקק לניתוח נוסף ולהמשך טיפולים שוטפים". אין הוכחה כזו, או אפילו המתקרבת לזו, בעניינו. ולפיכך, התביעה לפיצויים בראש נזק זה נדחית. ו. הוצאות לנסיעות, בעבר ולניידות בעתיד אין ספק כי התובעת מוגבלת בניידותה. לבד מעדותה שלה אישר זאת גם הפרופ' רובין (בתשובותיו לשאלה מס' 3שבמכתבי ההבהרה הראשון והשלישי). הדברים גם מתקבלים עך הדעת ונגזרים ממהות נכותה ודרגתה. כנגד זאת, נראה לי, כי הסיכומים הנתבעים להוצאות נסיעה בעבר ולניידת בעתיד (בהסתמך על הנתונים שבת/ 2ועדותה של הגב' תרצה אילן) גם הם מוגזמים ומופרזים עד מאד. התובעת לא הציגה כל ראיות על ההוצאות שהוציאו היא ובעלה בעבר לנסיעות לטיפולים רפואיים ובכלל. כמו כן, לא הוכח, כי מאז התאונה התובעת איננה מסוגלת ולא תהיה מסוגלת כלל לנסוע גם באוטובוס. מעדותה בעמ' 8אודות הטיול שהשתתפה בו- איכא מסתברא. להנחה (שהעולתה בסיכומיה) בדבר נסיעות בהיקף ממוצא של 000, 1ק"מ בחודש, אין כל אחיזה במציאות או בניסיון החיים, הדורש להביא בחשבון, בין היתר, גם את אישיותה של התובעת ואורח חייה, כפי שניתן היה לעמוד עליהם במשפט. הנתבעים מציעים לפצותה בראש נזק זה, לעבר ולעתיד, בסכום של 000, 20ש"ח. חככתי בדעתי ושקלתי, חזור ושקול, כמה ראוי לפסוק לתובעת בראש נזק זה, באומדן, מבלי לקפח אותה. נתתי דעתי גם לכך שמכל נסיעה מיוחדת, במונית, יש להפחית את ההוצאה שהיתה התובעת מוציאה ממילא - לאותה נסיעה- ברכב ציבורי אחר, שהנסיעה בו זולה יותר. בסופו של דבר, באתי למסקנה, שהפיצויים הראויים בראש נזק זה הן לעבר והן לעתיד (עד סוף תוחלת חיי התובעת) הם 000, 50ש"ח, נכון להיום, וזאת אני פוסק. .14ניכויים מסכום הפיצויים הכולל שנפסק לתובעת ינוכו כל התשלומים ששולמו לה כ"תשלום תכוף" כשהם משוערכים בהצמדה מלאה ובתוספת ריבית חוקית ליום עריכת הקיזוז. כמו כן, ינוכה ויקוזז מהם- באותו אופן - כל סכום שקיבלה התובעת בעקבות החלטתי מיום 17בספטמבר 95'. הנתבעים ישלמו לתובעת את כל הפיצויים המגיעים לה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק- מהיום ועד תשלום בפועל- וכמו כן, את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בשעור % 13ומ.ע.מ. (מסכום הפיצויים שנפסק לפני ניכוי התשלומים התכופים ששולמו לה והתשלום על פי ההחלטה הנ"ל). החישובים הנחוצים לקביעת הפיצויים המגיעים לתובעת ייערכו על ידי אקטואר שעליו יוסכם בין הצדדים והוצאותיו תשולמנה על ידם שווה בשווה. באין הסכמה על אישיותו של האקטואר, ימנה אותו בית המשפט, על פי פנייתו בכתב של מי מהם. שברירך