שכר משפטנים בשירות המדינה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שכר משפטנים בשירות המדינה: הנשיא (גולדברג): .1לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בתל-אביב (השופטת ליפס - אב-בית-הדין; ה"ה בלפר ומוניץ - נציגי ציבור; תב"ע מ/ 1132- 3) אשר דחה את תביעת המערערים להצהיר כי יש להקביל את שכרם ואת תנאי עבודתם לאלה של שופטי בית-משפט מחוזי. .2המערער הראשון כיהן (ומכהן) כיועץ משפטי למשרד הביטחון, בעוד המערער השני כיהן בשעתו כיועץ משפטי של משרד החוץ, ושניהם דורגו בדרגה הגבוהה ביותר של "דירוג המשפטנים", אשר נקבעה בהסכם קיבוצי מיוחד בין ההסתדרות הכללית איגוד המשפטנים לבין ממשלת ישראל. קודמיהם בתפקיד היו "מוקבלים" בשכרם ובתנאי עבודתם לשכרו של שופט בית-משפט מחוזי. .3א) בטרם נתייחס לטענות המערערים באשר לזכותם ל"הקבלת" שכרם, נסקור על קצה המזלג את סוגיית ה"הקבלה לשכר השופטים"; על קצה המזלג - מן הטעם שהדברים פורטו פירוט מלא בפסק בוררות (בר"מ [1] 1/77) שניתן על-ידי המוסד לבוררות מוסכמת (בהרכב ה"ה יצחק רווה, יעקב ארנון ויעקב נאמן) בתביעת ארגון פרקליטי המדינה נגד המדינה, ההסתדרות הכללית ואיגוד המשפטנים (להלן - פסק הבוררות); ב) ועדה ציבורית אשר מונתה על-ידי שרי האוצר והמשפטים ביום 8.9.1971, בראשות נשיא בית-המשפט העליון בדימוס יצחק אולשן ז"ל (ואשר עם חבריה נמנו ה"ה מרדכי איש-שלום, משה בן זאב, עמוס דגני ושלמה תוסיה-כהן), הגישה ביום 30.11.1972את המלצותיה ועיקרן - קביעת רשימה מצומצמת של נושאי משרות ששכרם יוקבל לשכר שופטים של בית-משפט מחוזי. רשימה זו כללה את פרקליט המדינה (בהקבלה לשכר נשיא בית-משפט מחוזי) ומשנהו, המשנים ליועץ המשפטי לממשלה, ראשי מחלקות (אזרחית ובג"צים) בפרקליטות המדינה ופרקליטי המחוז; ג) בעקבות החלטת ועדת אולשן והסכמים בין הממשלה מצד אחד ואיגוד המשפטנים בהסתדרות הכללית מצד שני, הוגדל מספר המקובלים למספר נוסף של נושאי תפקידים. נציבות שירות המדינה פרסמה רשימה של 25תפקידים ושמות נושאיהם, ששכרם הוקבל לשכר שופטים, רשימה זו כללה אף את נושאי המשרה שוועדת אולשן החליטה על הקבלתם: במסמך האמור נאמר, בין היתר: "ההסדרים המפורטים במכתב זה יחולו אך ורק על העובדים אשר שמותיהם נקובים לעיל, הנושאים את המשרות המפורטות לעיל כיום. שינויים ברשימת המשרות המפורטות לעיל, או ברשימת שמות העובדים, לרבות סדרי מנויים למשרות האמורות בעתיד, יהיו טעונים אישור שרי המשפטים והאוצר". לאחד מכן הוספו עוד מספר משרות (בציון שמם) לרשימת ה"מוקבלים"; ד) בפסק הבוררות בר"מ 1/77[1] הנ"ל נגולה תביעת הפרקליטים לדירוג שכר נפרד מהמשפטנים, ובמסגרת זו התעוררה סוגיית ה"הקבלה". המוסד בפסקו התייחס בחומרה לכרסום שחל במסקנות הוועדה וקבע לענייננו: "מסקנתנו היא שיש ליישם את ההמלצות של 'ועדת אולשן' ככתבן וכלשונן, לא להוסיף עליהן ולא לגרוע מהן. בזה אנו ערים לכך שדרך אחת של תוספת אין בידינו לחסום, והיא התוספת של משרות. דבר זה מתייחס לפרקליטי המחוז, למשנים ליועץ המשפטי לממשלה ולראשי מחלקות בפרקליטות המדינה. משרות אלו נזכרו בהמלצות במספר רבים ולפי הפירוש הנוח ביותר למועמדי ההקבלה בלי הגבלת המספר, אבל נזכרים פרקליט המדינה והמשנה לו במספר יחיד, ואין להוסיף עליהם"; ה) העולה מן המקובץ, וכך נהגו הלכה למעשה, הוא כי נושאי התפקידים שנמנו בהחלטת ועדות אולשן "מוקבלים" עם מינויים, אף לאחר פסק הבוררות, לשכרם ולתנאי עבודתם של השופטים, בעוד שהאחרים שנימנו ברשימה המשיכו, אישית, להיות מוקבלים באמור, ושעה שפרשו ואחרים באו תחתם, לא הוקבלו אלה לדרגת שופטים; ו) שני המערערים נמנים עם הקבוצה השניה, דהיינו קודמיהם הוקבלו בתפקיד, כאמור לדרגת שופטים, מאחר שתפקידם, בציון שמם, התנוסס ברשימה שנקבעה בשעתו (ראה פסקה (ג) לעיל). .4מתצהירו של היועץ המשפטי לממשלה באותה עת, פרופסור יצחק זמיר, שהוגש מטעמם של המערערים וללא חקירה נגדית של המשיבה, עולה כי המערערים מבצעים אותה עבורה ובאותו היקף כפי שביצעוה קודמיהם בתפקיד, וכי הם עושים עבודה זהה לזו של היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה האחרים, הנהנים באופן אישי מהקבלת שכרם לשכר השופטים. על עובדה זו לא היה חולק. הן בבית-הדין האזורי והן לפנינו. .5טענתם של המערערים בבית-הדין האזורי ובפנינו היתה, כי המוסר לבוררות מוסכמת "חרג מסמכותו בקבעו את שקבע לגבי ההגבלה החלה על המדינה, ביכולתה או בכוחה, להשוות או להקביל את התובעים (המערערים), או מי מהם או הדומים להם לשכרם ולתנאי עבודתם של השופטים"; כי אי-הקבלתם לשופטים מהווה אפליה פסולה שעל בית-הדין לסלקה; כי המדינה כמעביד חייבת לנהוג כלפיהם ביחסיה החוזיים בתום לב; וכן כי בהיות היחסים בין הצדדים יחסים על-פי חוק (הוא חוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט-1959) על המדינה לנהוג כלפיהם על-פי כללי המשפט המינהלי. המדינה טענה, כי החלטת המוסד לבוררות מוסכמת מחייבת אותה ואת המערערים, אשר ידעו עם כניסתם לתפקידם כי לא יהיו זכאים להקבלה. כמו כן טענה המדינה, כי אינה מפלה את המערערים ונוהגת כלפיהם בתום לב ועל-פי כללי המשפט המינהלי. .6בית-הדין האזורי, תוך שהוא מסתמך על פסיקתו של בית-דין זה, קבע כי לא הוכחה כל "אפליה פסולה" שתצדיק או תאפשר את התערבותו, מה עוד שהמדינה נהגה בהתאם לפסק הבוררות מאז נתינתו, ולא הקבילה נושאי תפקידים חדשים (שלא נימנו בהחלטת ועדת אולשן) לשכר השופטים. עוד נקבע כי לא הוכח שהמדינה נהגה כלפי המערערים שלא בתום לב. .7לאחר שניתן פסק-דינו של בית-הדין האזורי, ניסו המערערים להשיג את מטרתם שלא באמצעות בית-הדין, ולצורך זה אף נענה בית-הדין למספר בקשות דחיה. משלא צלח נסיונם - נטענו הטענות לפנינו והתבקשנו לפסוק לפיהן. .8טענת המערערים, כי בפסק הבוררות חרגו הבוררים מסמכותם בכך ששללו את זכויות העובדים, היא טענה נכבדה. יש להתייחס לטענה זו בהרחבה, בייחוד לאור העובדה שמכוח ההסכם הקיבוצי מיום 7.2.1977בין הממשלה לההסתדרות הכללית, שהקים את המוסד לבוררות מוסמכת בשירותים הציבוריים, הרי שפסק בוררים של המוסד "יוגש לרישום לפי חוק ההסכמים הקיבוציים, התשי"ז-1957, כחלק בלתי-נפרד מהסכם קיבוצי זה" (סעיף 9(2) להסכם; הובא במלואו בקובץ פסקי הבוררות של המוסד לבוררות מוסכמת, כרך א', ע' 23). אין לנו צורך בהליך זה להתייחס לאותה שאלה ולהכריע בה, ונסתפק בציון אלה: א) ספק אם פסק הבוררות הוא. הסכם קיבוצי", בשים לב לצדדים לו; "ארגון פרקליטי המדינה" לא היה אותה עת "ארגון עובדים" במשמעות שניתנה לו בחוק ובפסיקה, והעובדה שהנתבעים היו יכולים להיות צד להסכם קיבוצי (המדינה כמעביד וההסתדרות ואיגוד המשפטנים כ"ארגון עובדים" יציג) אינה הופכת בהכרח את פסק הבוררים להסכם קיבוצי, וזאת מן הטעם שמסמך אינו הופך להיות הסכם קיבוצי, רק משום שכך התייחסו אליו הצדדים, וכך נרשם ההסכם (דב"ע לג/4-4, [2]); ב) בהסכמים הקיבוציים להסדר תנאי העבודה במשק, שבין המעבידים בשירותים הציבוריים, והמדינה בכללם, לבין ההסתדרות הכללית ("הסכמי המסגרת") אנו מוצאים הוראה דומה (אף כי לא זהה). ב"הסכם המסגרת" מיום 27.9.1987, לתקופה 1.4.1987עד 31.3.1988, שנחתם לאחרונה נאמר: "מתוך מגמה לשמור על מדיניות השכר, מצהירים המעסיקים כי לא ייענו לתביעות שאינן עולות בקנה אחד עם האמור בהסכם זה או החורגות ממנו, וההסתדרות מצהירה כי לא תתמוך בתביעות כאלה, אם יוגשו על-ידי ארגון עובדים או חלק ממנו, בין שחתמו על הסכם זה ובין לאו. הצדדים ינהגו לגבי סעיף זה בהתאם לאמור במכתב קיסריעקובסון, המצורף להסכם המסגרת של השנים 1982- 1980". הוראה זאת אינה יוצאת דופן, היא מצויה בנוסח זהה או דומה ב"הסכמי המסגרת" בשירות הציבורי בשנים האחרונות; ג) פסק הבוררות, אם אינו הסכם קיבוצי אינו מחייב ביחסים שבין המדינה למערערים (דב"ע לט/ 115- 3[2]), אך מצפים מהמדינה, שהיתה צד להסכם שהקים את המוסד לבוררות מוסכמת, שתכבד את פסקי הבוררות על כל פרטיהם. חובתה של המדינה ושל כל מעביד אחר כלפי הצד השני להסכם וכלפי צד לבוררות, גוברת לעיתים על ה"כוח" הנתון לה כמעביד; ד) המערערים. הנהנים מתנאי עבודה שונים שהוענקו להם רק מכוח הסכמים קיבוציים עם ארגונם הייציג, איגוד המשפטנים, אינם יכולים להתעלם ממסקנות בוררות שארגונם הייציג היה צד לה; ה) הסכם קיבוצי אינו עומד לעולם ועד, וצד לו רשאי לבטלו, במועדים ובדרך שנקבעה לכך בתוך ההסכמים הקיבוציים ובכפוף להוראות החוק. .9"מקור הזכות" לשכר נובע מחוק, מהסכם קיבוצי, מהסדר קיבוצי או מחוזה אישי. ברובם המכריע של המקרים, אם לא בכולם, נקבע שכרם של עובדי המדינה על-פי טבלת שכר המוסכמת בין המדינה לבין ארגון העובדים הייציג אשר לענייננו הוא איגוד המשפטנים שבהסתדרות הכללית. שיבוץ העובד בדרגה מסוימת בסולם השכר נעשה על-פי "מתח דרגות" וקידום, בין על-פי הוראות התקשי"ר ובין כ"קידום אוטומטי" מכוח הסכמים קיבוציים. נוסף לכל אלה נהוג להעניק לעובד, לעיתים, "דרגה אישית", הגבוהה ממתח הדרגות. לא תמצא בסולם השכר של המשפטנים דרגה של "הקבלה" לשכר שופטים, ולא תמצא ב"מתח הדרגות" שליד כל תפקיד דרגה "מוקבלת". אף במסמך ההקבלה של נציבות שירות המדינה (סעיף 3(ג) לעיל) לא תמצא "זכות" למערערים לדרגה האמורה. נהפוך הוא: נאמר באותו מסמך מפורשות כי ההקבלה תחול אך ורק על העובדים ששמותיהם נקובים בו, ושמותיהם של המערערים אינם נמנים עם אלה. משכך הדבר, לא קמה למערערים "זכות" להקבלה, מכוח ההסכמים הקיבוציים, ובהיותם מודעים לכך, ביססו את תביעתם בייחוד על טענת אפליה. .10אמרנו לעיל כי יש ועובד זוכה ל"דרגה אישית". ניתן לומר כי ה"מוקבלים", שהקבלתם לא נקבעה בוועדת אולשן, זכו ל"דרגה אישית", בין מכוח הסכם עם ארגון המשפטנים ובין מכוח החלטה חד-צדדית של המעביד, שאימץ את החלטות ועדת אולשן ואת פסק הבוררות. עצם העובדה, שעובד פלוני זוכה לדרגה אישית, אינה מזכה את מחליפו לאותה דרגה. כל קביעה אחרת תמנע, או תצמצם במידה ניכרת, את הענקת ה"דרגות האישיות", ויצא ציבור העובדים, ככלל, ניזוק. .11אין ספק כי המדינה חייבת לנהוג כלפי המערערים על-פי כללי המינהל הציבורי. המערערים לא הצביעו על פעולה כל שהיא של המדינה הנוגדת את כללי המינהל הציבורי. אם כיוונו ל"תום לב", הרי שהוא קיים אף בדיני החוזים, ועל כך נעמוד בהמשך; ואם לדעתם לא מילאה המדינה הבטחה כל שהיא - הרי שלא הובטח להם דבר. נהפוך הוא - מינהל תקין דורש כי המדינה תכבד פסקי בוררות שהיא צד להם. כשם שרק במקרים נדירים ביותר יאופשר למדינה להשתחרר מהתחייבות חוזית (ראה דב"ע מו/ 170- 3[4] וכן פרופ' ג' שלו, חוזי רשות בישראל [9]), כך גם סטיה מפסק בוררות, המחייב אותה כלפי "צד שלישי" (אם ניתן לראות ב"איגוד המשפטנים" צד שלישי), עשויה להוות התנהגות בלתי-הולמת על-פי כללי המינהל הציבורי. .12אין, ולא יכול להיות חולק, כי כל מעביד חייב לנהוג בתום לב כלפי עובדיו, וחובה זו חלה, אולי אף ביתר שאת, על המדינה (ראה גולדברג [10], "תום לב במשפט העבודה", ומובאות שם). האם ניתן לומר כי המדינה פעלה בחוסר תום לב שעה יישמה ככתבו, כלשונו וכרוחו את פסק הבוררות?. .13טענתם העיקרית של המערערים היא כי המדינה כמעביד נהגה כלפיהם ב"אפליה פסולה", אשר מן הדין לסלקה. בית-הדין האזורי ניתח את משמעותה של "האפליה הפסולה" ומצא כי לא התמלא אף אחד ממרכיביה לגבי המערערים. תמימי דעים אנו עם מסקנותיו של בית-הדין האזורי, שתמך יתדותיו בפסיקתו של בית-דין זה (דב"ע לג/25- 3[5] בע' 371; דב"ע מב/33- 2[6], בע' 113; דב"ע מד/37- 3[7], בע' 16). נוסיף רק כי נזקקנו, בהרחבה, לסוגיית ההפליה הפסולה אחרי ניתן פסק-דינו של בית-הדין האזורי בדב"ע מו/73- 3[8] ואין אנו מוצאים לנכון לחזור על האמור שם. בית-הדין האזורי קבע, כאמור (ראה סעיף 6לעיל) "שמאז פורסם בר"מ 1/77[8], פעלה הנתבעת (המשיבה) בהתאם לכללים שנקבעו שם בעניין הקבלת שכר של המשפטנים לשכר השופטים". ניתן לראות בכל המוקבלים (שלא נמנו ברשימה שנקבעה בוועדת אולשן ואושרה בפסק הבוררות) בני אדם "שווים" (והרי רק הפליה בין שווים תהא פסולה). עובדתית לא "הוקבל" אף נושא משרה שהוחלף בקודמו ש"הוקבל" מכוח מסמך הנציבות, ולכן אין לטענה בדבר הפליה פסולה על מה שתסמוך. .14אחרי שפסק-הדין נחתם על-ידי חברי המותב ונקבע לשימוע, ביקשו המערערים לצרף תצהיר של אחד מהם לחומר הראיות שבתיק, מאחר שלדעתם "יש בעובדות האמורות חשיבות להכרעה בעניינם". בהתייעצות שקיים המותב סוכם, שאין להתיר את הגשת הראיה, מן הטעם שאין היא מצביעה על עובדה שהיתה קיימת שעה שעניינם של המערערים נדון בבית-הדין האזורי, אולם לא הנימוק הפורמלי בלבד הוא החשוב לענייננו. "הראיה הנוספת" היא הצהרה של מערער מס' 1, על-פיו "היועצת המשפטית הנוכחית למשרד האוצר, אשר מונתה לתפקידה לפני חודשים אחדים, זוכה לתנאי שכר חריגים השונים מאלה של היועצים המשפטיים האחרים במשרדי הממשלה". לא נאמר באותו תצהיר כי אותה יועצת משפטית "הוקבלה" לשכרו של שופט ביתמשפט מחוזי, ומכאן שאין לאמור בתצהיר כל חשיבות להכרעה בתיק זה. .15העולה מכל האמור הוא כי דין הערעור להידחות ודינו של פסק-דינו של בית- הדין האזורי כי יאושר, בייחוד מטעמיו. המערערים, ביחד ולחוד, ישלמו למשיבה הוצאותיה בערעור בסך של 750ש"ח בצירוף מע"מ.שירות המדינה