קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שלילת קצבת ביטוח לאומי בגלל עבירה פלילית: סגן הנשיא (קובובי): .1ערעור על פסק-דין של בית-הדין האזורי בחיפה (אב-בית-הדין - השופטת קציר; נציגי הציבור - ה"ה הירשנזון וחבר; תב"ע מד/6-0; מד/7-0) אשר חייב את המוסד לביטוח לאומי לבדוק את זכאותו של המשיב לגמלאות והטבות שונות מכוח חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח- 1968(להלן - החוק), ו"הסכם הניידות". .2פניותיו של המשיב למוסד לביטוח לאומי נדחו בשעתו מן הטעם, שהוא נפצע (והיה לנכה) תוך כדי ביצוע שתי עבירות שהן בגדר פשע: השמדת ראיות (סעיף 242לחוק העונשין) ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות כדי להכשילו בתפקידו או למנוע או להפריע אותו מלקיימו (סעיף 274לחוק העונשין). נמצא שהמשיב לא היה זכאי לגמלאות כל שהן, לפי הוראות 148לחוק, שזו לשונו: "חל המקרה המזכה לגמלה אגב ביצוע, או אגב ניסיון לבצע פשע, בידי הזכאי לאותה גמלה או כתוצאה מביצוע או ניסיון כאמור או בקשר עמם לא תינתן הגמלה". .3עובדות המקרה נקבעו על-ידי בית-הדין האזורי "כפי שנתבררו על-פי תיק המשטרה 351/79של מרחב חיפה ותיק קצין בודק, ת/3" כלהלן: א) ביום 10.1.1979ערכה המשטרה חיפוש בדירתו של המשיב וגילתה ממצאים החשודים כסמים מסוכנים. ממצאים אלה הוכנסו לשקית ניילון והמשיב נעצר; ב) תוך כדי ירידה במדרגות, בלוויית שוטרים, חטף המשיב את שקית הניילון מידו של הסמ"ר שהחזיק בה, וזאת לאחר שנשך בידו של הסמ"ר עד זוב דם, והחל לברוח; ג) הסמ"ר פתח ברדיפה אחריו, הורה לו לעצור, ירה שתי יריות אזהרה באוויר ומשהמשיך המשיב לברוח - ירה בו בכתפו; ד) המשיב נפל ותוכנה של שקית הניילון התפזר על הארץ; ה) המשיב הובא לבית-חולים שם אובחן שהקליע פגע בעמוד השדרה והוא יישאר משותק בחלק גופו התחתון; ו) הממצאים שהיו בשקית הניילון התפזרו ולא נמצאו עוד; ז) נגד המשיב, אשתו ואחיו, הוגש כתב אישום באשמת החזקת סמים מסוכנים, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות והפרעה לשוטר במילוי תפקידו והשמדת ראיה; ח) ב- 15.1.1980הורה היועץ המשפטי לממשלה על עיכוב ההליכים, מפאת מצבו של המשיב, וההליכים הופסקו; ט) המשיב הגיש תביעת נזיקין נגד סמ"ר המשטרה שירה בו ונגד המשטרה. הפרקליטות שלחה הודעת צד ג' לאחיו של המשיב; י) ב- 25.1.1986החליט בית-המשפט המחוזי בחיפה למחוק את התביעה. .4השאלה השנויה במחלוקת היתה, האם שלילת הגמלה מכוח סעיף 148לחוק מותנית בכך שהזכאי לגמלה יורשע על-ידי בית-משפט מחוזי בביצוע פשע או ניסיון לפשע, או שדי בכך - כטענת המוסד - שהזכאי לגמלה אכן ביצע פשע או ניסיון לפשע? .5בית-הדין האזורי קבע, שלא ייתכן שפקיד התביעות יהיה המוסמך להחליט, אם ביצע מבוטח פשע או ניסיון לפשע, ומה עוד שלרוב, אין לו, לפקיד התביעות, השכלה משפטית. אשר לעובדה שהוגש בשעתו כתב אישום נגד המשיב, אין לה כל משקל לכאן או לכאן. רק פסק-דין של בית-המשפט הפלילי המוסמך עשוי היה לקבוע, אם המשיב אכן ביצע עבירה, ופקיד תביעות רשאי לשלול גמלה רק מאדם שהורשע בבית-המשפט המחוזי בביצוע פשע או ניסיון לפשע. .6בהודעת הערעור טען המוסד, כי שגה בית-הדין קמא בפוסקו כפי שפסק ומה עוד שבעשותו כן, הוסיף תנאי נוסף לתנאים שנקבעו בחוק. .7בטיעונה בעל פה הטעימה באת-כוח המוסד, כי המלה "הרשעה" אינה מופיעה בסעיף 148ומאידך אין למוסד שיקול דעת לתת או שלא לתת את הגמלה בהתקיים הנסיבות שבסעיף. לשאלות בית-הדין ענתה הפרקליטה המלומדת, שאם מבוטח יצא זכאי בתום משפט פלילי ישלמו לו את הגמלאות, אך אם יורשע ואחר כך יזכה לחנינה - אין לשלם את הגמלאות, מפני שהוא נשאר מי שביצע או ניסה לבצע פשע. זאת ועוד: מי שתביעתו נדחית על-ידי המוסד, פתוחה לפניו הדרך לבית-הדין ואז מתבררות, לפני הפורום המוסמך, עובדות המקרה על כל פרטיהן. בית-הדין לעבודה הרי מוסמך לקבוע אם פלוני עבר עבירה - כגון גניבה או מעילה - בהליכים בהם מבקשים לשלול פיצויי פיטורים מכוח הוראה משמעתית שבהסכם קיבוצי ואין הוא נזקק כלל להכרעתה של ערכאה אחרת (בית-משפט שלום או בית-משפט מחוזי). כך גם בעניין דנן, בשים לב לנוסח סעיף 148הנ"ל, ופה אין ולא היתה מחלוקת על העובדה שהמשיב אכן ביצע את שתי העבירות. .8 א) בא-כוח המשיב הפנה אותנו לסיכומיו בבית-הדין האזורי בהם טען, בין השאר, כי המושג "פשע" - שמתחום המשפט הפלילי - פירושו עבירה שעבר אדם לפי חוק העונשין ושבגינו צפוי הוא לחמש שנות מאסר לפחות. המוסמך לדון בעברה שהיא פשע הוא בית-המשפט המחוזי (סעיף 18(1) לחוק בתי-המשפט, התשי"ז-1957) ולפי סעיף 18(2) מוסמך בית-המשפט המחוזי לדון גם בכל עניין שאינו מסמכותו הייחודית. משמע שאינו "מתחרה" בסמכותו המקבילה של בית-דין אחר או להיפך. לפי סעיף 71(ב) לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד- 1984(החל על בית-הדין לעבודה בעניין פלילי) יראו עניין כתלוי ועומד בבית-המשפט המחוזי מאז שהוגש כתב אישום ועד סיום ההליכים. מכאן שהמוסד, ואף לא בית-הדין לעבודה, אינם מוסמכים להחליט שהמשיב עבר עבירה מסוג פשע כמפורט בכתב האישום בתיק פלילי 226/79"עד סיום ההליכים"; ב) לעניין סמכותו של בית-הדין לעבודה לשלול פיצויי פיטורים מכוח הוראה שבהסכם קבוצי, סמך בא-כוח המשיב על שני פסקי-דין של ביתדין זה - שלא פורסמו: דב"ע לט/9-- 2+ לט/11- 2(אבו-סעיד סמיח עירית נצרת) (להלן - עניין אבו-סעיד סמיח) ודב"ע לו/1- 3(יגאל הלמן - יוסף וישנברג) (להלן - עניין יגאל הלמן). טענתו של הפרקליט המלומד היתה, כי בעניין אבו-סעיד סמיה אישר בית-הדין, שפיטוריו של העובד מעבודתו בחשד למעשה פלילי שעבר לא תפשו, ובעניין יגאל הלמן פסק, כי מעביד המפטר עובד מפאת חשד כאמור "צריך להוכיח את טענתו במידת הוכחה גדולה יותר מאשר בתביעה אזרחית רגילה (ע"א 357/72[1], בע' 744)". העולה מע"א 357/72[1] - לדעת בא-כוח המשיב - הוא שדרושה מידת שכנוע "הנעלה מספק סביר". המסקנה תלויה גם בלשון בה נקטו בהסכם הקיבוצי, אם הדברים ברורים וחד-משמעיים או לאו. בתקשי"ר למשל - סעיף 82.342(א) (1) - מדובר מפורשות בפיטורים שסיבתם הרשעה "בפסק-דין סופי בעבירה, וכו'... " בעוד שבסעיף 148בו אנו עוסקים כאן, לא נקטו לשון בה ברורה ונמצאים יותר בגדר של חשד לביצוע פשע בדומה ל"חשד למעשה פלילי". ולפיכך חוזרים לשאלת נטל הראיות הרובץ במשפט אזרחי - על צד החייב להוכיח, כי יריבו ביצע עבירה פלילית (העניין לובן שוב בע"א 475/81[2]). .9תשובתה של באת-כוח המערער לטענות בהן סמך בא-כוח המשיב על פסקי- הדין של בית-דין זה (עניין אבו-סעיד סמיח ועניין יגאל הלמן) היתה, כי העולה משני פסקי-דין אלה פועל לרעת המשיב, בפסק-הדין הראשון נדונה הוראה, ממנה השתמע ברורות כי בדיבור אורות פיטורים מפאת "האשמה במעשה פלילי" התכוונו להגשת אישום לבית-המשפט המוסמך. אשר לפסק-הדין השני (עניין יגאל הלמן) - כל שנאמר בו הוא, כי מעביד השולל פיצוי פיטורים מעובד לאחר שפיטרו בשל מעשה פלילי, צריך להוכיח את טענתו במידת הוכחה גדולה יותר מאשר בתביעה אזרחית רגילה, משמע שבית-דין לעבודה מוסמך לדון ולהחליט בעניין ואין להזדקק להחלטת בית-המשפט לעניין המעשה הפלילי. .10בטרם נדון בערעור, נביא להלן אי-אלה הוראות סטטוטוריות הצריכות לעניין השוואה (וייאמר מראש: כל ההדגשות נוספו): א) יש שהמחוקק נוקט לשון חד-משמעית, למשל בסעיף 75לחוק לשכת עורכי- הדין, התשכ"א-1961: " .75עורך-דין שהורשע בבית-משפט או בבית-דין צבאי בפסק-סופי בשל עבירה פלילית, רשאי בית-דין משמעתי מחוזי, וכו'... " או בסעיף 17(ב) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963: " .17עובד מדינה שעשה בישראל או בחוץ-לארץ אחת מאלה אשם בעבירת משמעת: (6) הורשע על עבירה שיש עמה קלון" גם התקשי"ר נוקט לשון ברורה באומרו, בסעיף 82.342, כי - " 82.342(א) אם סיבת הפיטורים היתה אחד המקרים הבאים, אין העובד זכאי לפיצויי פיטורים במלואם או בחלקם... .1עובד קבוע שפוטר לאחר שהורשע בפסק-דין סופי בעבירה 'שדינה 3שנות מאסר או יותר ושיש עמה קלון, וכו'... "; ב) הדיון בעניין אבו-סעיד סמיח נסב על משמעות סעיף 74 לחוקת העבוד לעובדי רשויות מקומיות, שעניינו השעיית עובד, וזו לשונו: " .74אם ייתפס עובד במעילה או בשימוש לרעה בתפקידו, או שיואשם במעשה פלילי שעשה במקום עבודתו ו/או מחוצה לו, רשאית הרשות ... להפסיק את עבודתו עד לבירור האשמה. יימצא העובד אשם ייחשבו הפיטורים, וכו'. .. אם יצא זכאי על הרשות לשלם לו... ". בית-הדין קבע כי הביטויים "בירור האשמה", "אם יימצא העובד אשם", ו"אם יצא זכאי" מעידים "כמאה עדים" שהמדובר בהגשת כתב אישום לבית-המשפט "ושומה עלינו לפרש את הדברים כפשוטם". בינתיים זכה עניין המשמעת של עובדי הרשויות המקומיות להסדר מקיף בחוק הרשויות המקומיות (משמעת), התשל"ח- .1978בסעיף 9(6) לחוק הנ"ל נאמר, כי - " .9עובד רשות מקומית שעשה אחת מאלה אשם בעבירת משמעת: (6) הורשע על עבירה שיש עמה קלון"; ג) הוראה המועלית תדיר לפני בית-הדין לעבודה היא זו שבסעיף 53לתקנון העבודה הכללי בתעשיה, הסכם קיבוצי כללי מיום 19.9.1962(כפי שתוקן ב-18.6.1978). יש עניין מיוחד בהוראה זו, מפני שגם בה לא באה דרישה שהמעשה הפלילי ייקבע על-ידי בית-משפט מוסמך. וזו לשון הסעיף: " .53עשה עובד אחד מאלו: (ב) גרם להכאות במפעל שתוצאותיהן חמורות. (ג) גנב, מעל או חיבל בהליך התקין של העבודה. (ו) עבר עבירה פלילית חמורה. בעניין יגאל הלמן נחשד העובד בכך שגנב ממעבידו. שאלת הצורך בהרשעה על-פי פסק-דין של בית-משפט לא עלתה כלל (כפי שלא עלתה בהליכים אחרים בהם נדונה שאלת שלילת פיצויי הפיטורים מפאת מעשה פלילי) ובית-הדין פסק לפי ההלכה שנפסקה בע"א 357/72[1] (בע' 744), לאמור: "כשבעל-דין מייחס ליריבו מעשה פלילי, דרושה מידת הוכחה גדולה יותר מאשר בתביעה אזרחית רגילה". על דעה זו חזרו בהרחבה בע"א 475/81[2], תוך ציון שכמות הראיות הדרושה עלולה להשתנות לפי מהות הנושא. .11ועתה לנשוא הערעור: האם נכון פסק בית-הדין קמא בקובעו "כי סעיף ...148מקנה סמכות לפקיד התביעות לשלול גמלה רק מאדם שהורשע בבית-משפט מחוזי בביצוע פשע או ניסיון לבצע פשע". התשובה היא - לא. סעיף 148לחוק היה ממוספר בנוסח המקורי של החוק סעיף 65(א). ב- 65(ב) - כיום סעיף 149- נאמר: "ניסה אדם להשיג גמלה במרמה, תופחת הגמלה שהוא זכאי לה ב-%25". הערת השוליים לסעיף 65היתה "שלילת הזכות לגמלה". הסמיכות בין הפסקות (א) ו-(ב), הדרות בכפיפה אחת, מלמדת על אחידות המתכון להפעלת הסמכות. בשני המקרים שולל החוק את מתן הגמלה, כולה (פסקה (א)) או מקצתה (פסקה (ב)) - מפאת עבירה פלילית. המחליט והמוציא לפועל הוא פקיד התביעות וסמכותו איננה מוגבלת או מותנית בכך שקיום המעשה הפלילי ייקבע על-ידי בית-משפט. אין איזכור להאשמה, לכתב אישום, לפסק-דין של זיכוי או של הרשעה, ובעניין זה אינה נופלת סמכותו הבלעדית של פקיד התביעות (סעיף 130(א) לחוק) לקבל או לדחות תביעות מסמכותו לדון בתביעות בהן מתעוררות שאלות מכל התחומים, כגון: רפואה, סיבתיות משפטית, דינים פיסקאליים, רשלנות (סעיף 38), וכו'. .12קריאת החוק במקשה אחת מאמתת את המסקנה, שסעיף 148אינו לוקה בחסר, בהשמתה מקרית או בחוסר בהירות. המחוקק היה מודע להיבטם הפלילי של המעשים: ראה הסעיפים 239, 240ו- .241סדרת העבירות שבסעיף 239פותחת בגרימה למתן גמלה על-ידי מעשה מרמה או ביודעין. כדאי לקרוא הוראה זו - קריאה השוואתית ו"איבחונית" - ביחד עם סעיף 149(סעיף 65(ב) לחוק המקורי; ראה סעיף 11דלעיל), בו מדובר על ניסיון להשיג במרמה גמלה שהמבוטח זכאי לה לפי מבחני החוק. מי שניסה לרמות - המבוטח עצמו או התובע מכוחו - "עומד לדין" לפני פקיד התביעות וההיבט העונשי של מעשהו הפלילי מוסב לסנקציה בתחום ה"תגמולתי" - הפחתת הגמלה ב-%.25 גם בסעיף 148מדובר בגמלה שהתובע אותה זכאי לה לפי דקדוקי החוק אלא שלידת הזכאות היתה מעין "ex turpi causa". ושוב, אין מלה או חצי מלה שתרמוז על הצורך בחקירה משטרתית ובאישום פלילי. עם זאת כדאי להזכיר בסעיף 239(ג) לחוק קובע, כי - "אין סעיף זה גורע מאחריותו הפלילית של אדם לפי כל חוק אחר". .13ולשאלה האחרונה: אלה ראיות מונחות לפנינו בדבר ביצוע פשע על-ידי המשיב? על מעשיו למדים מהודעותיהם של השוטרים חנניה אלטיט, זאב לביא ואברהם אלקבץ - הודעות שנמסרו ביום 13.1.1979במסגרת חקירתו של קצין בודק בדבר נסיבות פציעתו של המשיב. השלושה היו חלק מהחוליה שערכה את החיפוש בדירת המשיב ועצרה אותו. בהודעותיהם תארו כיצד התנגד המשיב למעצרו, נאבק עמם, הפליא בהם מכות אגרוף ואף בעט בזאב לביא, וכיצד, בירידה במדרגות, משלא הצליח לחטוף מידי אלטיט את השקית שהכילה את המוצגים, נשך בידו. בתיק הפלילי 351/79מצויה הודעתו של המשיב מיום 14.1.1979, בה נאמר, בין היתר: "השוטר לקח אותי לניידת, אני נשכתי אותו בידיים וברחתי והוא ירה בי ונפצעתי... ". בסוף ההודעה נשאל המשיב שאלה זו: "בשביל מה חטפת את השקית וברחת?" והשיב: "בשביל לקחת את החשיש כדי שלא יהיו הוכחות". .14בלי להתייחס לשאלה (שלא עוררו אותה), אם הליך משפטי בתחום הביטחון הסוציאלי הינו בגדר "תביעה אזרחית רגילה" (ע"א 357/72[1]) לעניין מידת ההוכחה הדרושה להוכחת עבירה פלילית (ראה סעיף 8(ב) דלעיל), ובשים לב להוראות סעיף 32לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, הנני סבור שדי בראיות שצוינו בסעיף הקודם, ובמיוחד בהודאת המשיב, כדי לקבוע ש"המקרה המזכה (את המשיב) לגמלה" חל אגב ביצוע פשע וכי צדק המוסד בדחותו את תביעתו. עם זאת ייאמר, כי במקרה שהמבוטח פלוני כופר בביצוע פשע יכריע בית-הדין בראיות שיובאו לפניו, וזאת לפי אמת המידה המחמירה שבמשפט האזרחי, "לצורך אותו עניין" בלבד (סעיף 76לחוק בתי-המשפט. .15הערעור מתקבל. אין צו להוצאות.משפט פליליביטוח לאומי