קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שלילת רישיון לאדם מוגבל בניידות / שלילה נכה מוגבל בניידות: השופט אזולאי: .1מדובר בערעור על פסק-דין של בית-הדין האזורי בחיפה (השופט הראשי כנפי ז"ל - אב-בית-הדין; ה"ה לוין ולב - נציגי ציבור, תב"ע מ"ו/0465), שדחה תביעה לפסק-דין הצהרתי, הקובע שלא התקיים כל תנאי המחייב את המערער להחזיר הלוואה עומדת שקיבל, בהתאם להסכם בדבר גמלת ניידות שנערך בין ממשלת ישראל ובין המוסד לביטוח לאומי (להלן - הסכם הניידות). .2המערער, שהיה בעל רשיון נהיגה בר תוקף ומוגבל בניידות, הגיש ביום 18.9.1984למוסד תביעה להלווא עומדת ולקצבת ניידות על-פי הסכם הניידות, וביום 24.9.1984, חתם על כתב התחייבות כמקובל בבקשות מסוג זה (להלן - ההתחייבות). ביום 30.9.1984נשלל מהמערער רשיון הנהיגה על-ידי בית-משפט לתקופה של חמישה חודשים ביצוע גזר הדין נדחה ליום 30.1.1985, ורשיון הנהיגה הופקד בפועל ביום .1.4.1985 בתאריך 3.1.1985, קיבל המערער הלוואה עומדת בהתאם לבקשתו, מבלי להודיע למוסד בשום שלב של הטיפול בבקשתו על שלילת רשיון הנהיגה. .3כתב ההתחייבות מאזכר את הסכם הניידות, וכולל הודעה כי ידוע למערער בין השאר: א) שעליו להחזיר את ההלוואה בהתאם לתנאים האמורים בהסכם הניידות; ב) שעליו להודיע למוסד על כל שינוי שעשוי להשפיע על זכותו להטבות על-פי ההסכם; ג) שעליו להודיע בכתב למוסד על שלילת רשיון הנהיגה או על שינוי כשלהו בתנאי רשיון הנהיגה שלו (סעיף 3(ד) להתחייבות). .4בהסכם הניידות נקבע בין השאר: "5(א) למוגבל בניידות שיש לו רשיון נהיגה בר תוקף, תינתן הלוואה עומדת לרכישת רכב, אם נקבע לפחות % 40מוגבלות בניידות. 12(א) המוגבל בניידות יהיה חייב להחזיר את ההלוואה העומדת אם ארע אחד מאלה:נ... (6) חדל להתקיים או לא התקיים תנאי כלשהו מהתנאים המזכים בהלוואה עומדת על-פי הסכם זה. 12(ד) אירע אחד המקרים המפורטים בסעיף קטן (א) פסקאות... (6)... חייב המוגבל בניידות להודיע על כך מיד למוסד". .5בית-הדין האזורי קבע שעל המערער חלים גם הסכם הניידות וגם ההתחייבות, ושניהם יחד מחייבים את המערער להחזיר את ההלוואה העומדת, הואיל וחדל להתקיים תנאי המזכה בהלוואה, כאמור בסעיף 12(א)(6) להסכם הניידות, והמערער הפר את ההתחייבות. .6בערעור טען בא-כוח המערער: א) אין בהפרת ההתחייבות האמורה כדי לחייב את המערער להחזיר את ההלוואה העומדת; ב) קיומו של רשיון נהיגה בר-תוקף בהתאם לסעיף 5(א) להסכם הניידות אינו תנאי לעצם הזכאות להלוואה העומדת, אלא רק לשיעור המוגבלות בניידות; ג) הסכם הניידות אינו מחייב את המערער, שלא היה צד לו; ד) הוראת הסכם הניידות מחייבת להחזיר את ההלוואה העומדת בכל מקרה של שלילת רשיון, ולו לתקופה קצרה, אינה סבירה, ולכן אינה מחייבת. .7בא-כוח המשיב חלק על הטענות האמורות, והוסיף שהוראות סעיפים 5(א) ו- 12(א) (6) להסכם הניידות מחייבות את המוסד לדרוש את החזר ההלוואה העומדת, ואינן מותירות לו כל שיקול דעת. .8באשר לשלוש הטענות הראשונות של בא-כוח המערער, צדק בית-הדין האזורי בקובעו שגם הסכם הניידות וגם ההתחייבות מחייבות את המערער להחזיר את ההלוואה העומדת. הסכם הניידות הינו חלק אינטגרלי מהתחייבות המערער, המאמצת את הסכם הניידות. בהתחייבות נאמר שהיא ניתנת על בסיס ההסכם, וכלולה בה הוראה המחייבת את המוגבל בניידות להחזיר את ההלוואה העומדת בהתאם לתנאים האמורים בהסכם. במקביל לכך, גם הסכם הניידות, בסעיף 3(א) קובע, כתנאי לקבלת הטבות לפי ההסכם, שהמוגבל בניידות יקיים בנוסף להוראות ההסכם גם את ההתחייבות עליה חתם לפי דרישת המוסד. לאור זאת, בעצם העובדה, שנשלל מהמערער רשיון הנהיגה, חדל להתקיים בו תנאי מזכה לפי סעיף 5(א) להסכם, ולכן חייב הוא להחזיר את ההלוואה העומדת לפי סעיף 12(א) (6) להסכם. בהפרת ההתחייבות להודיע על שלילת רשיון הנהיגה, חדל להתקיים תנאי מזכה לפי סעיף 3(א) להסכם, דבר המחייב אף הוא החזרת ההלוואה העומדת לפי סעיף 12(א) (6) להסכם. במקרה הנדון קיימת חומרה נוספת בהפרת ההתחייבות, הואיל ועוד לפני קבלת ההלוואה העומדת ידע המערער על שלילת רשיון הנהיגה הצפויה, שהית אמורה להתחיל כחודש ימים לאחר קבלת ההלוואה העומדת, ונמנע מלהודיע על כך למוסד. בכך פעל המערער שלא בתום לב והפר את תנאי כתב ההתחייבות. .9טענת בא-כוח המערער, בדבר אי-סבירות ההוראה בהסכם הניידות, מעוררת שלוש שאלות: א) האם ניתן להתעלם מהוראה של הסכם הניידות בגלל אי-סבירותה. ב) פרשנות ההוראה - האם היא מחייבת לדרוש החזר ההלוואה בכל מקרה של שלילת רשיון, ולו לתקופה קצרה. ג) האמנם הוראה זאת הינה כה בלתי סבירה עד כדי הצדקת התערבות שיפוטית בתוכן ההסכם. .10בעבר, כאשר היתה קיימת ציפייה שהדרך להסדרת זכויות מוגבל בניידות בהסכם בין הממשלה ובין המוסד לביטוח לאומי לא תארך זמן רב, הביע בית-דין זה את הדעה שאין מקום להתערבות שיפוטית בתוכנו של ההסכם בנימוק של אי-סבירות, הואיל ולא בחקיקת משנה מדובר, אלא בזכויות של צד שלישי, שמקורן ביחסים חוזיים שבין הממשלה לבין המוסד לביטוח לאומי, בתוקף פעולתם כתאגידים ולא כגופים שלטוניים (דב"ע ל"ז/576-01, ל"ז/653-01, [1]). בפסיקה מאוחרת יותר, לאחר שהפך הסדר זה להסדר קבע לביצוע מדיניות רווחה ממלכתית של מתן הטבות סוציאליות למוגבלים בניידות, ולאור ההתפתחות שחלה בעקרונות "תום הלב" "תקנת הציבור", ו"חוזים ציבוריים", העלה בית-הדין את האפשרות שניתן להעביר תחת שבט הביקורת השיפוטית את תכנו של הסכם הניידות. (דב"ע ל"ט/3- 0[2], בע' 370מול האות ה'; דב"ע מ"ב/66- 0[3], בע' 147מול האות ז'; דב"ע מ"ג/6- 0[4], בע' 102מול האות ו'; ראה גם ג. שלו [9], חוזי רשות בישראל, בע' 31, 43, 47). מאידך גיסא, ככל שהדבר נוגע להפעלת שיקול דעת להענקת זכויות למוגבל בניידות שלא על-פי התנאים המזכים בהסכם הניידות, גילה בית-המשפט העליון גישה נוקשה. בעוד שבית דין זה היה מוכן לאפשר "התאמת" ממצאים רפואיים לרשימת הליקויים המזכים לפי הסכם הניידות, כאשר מדובר בסטייה קלה מרשימת הליקויים, על מנת לאפשר יישום סביר של ההסכם בדומה למצב הקיים בנכות עבודה (דב"ע מ"ד/590- 01[5]; דב"ע מ"ה/383- 01[6], בע' 362), נקבע על-ידי בית-המשפט העליון, ככלל, שאין מקום להתאמת הממצאים לרשימת הליקויים בהסכם הניידות (בג"צ 363/84[7], בע' 727). .11באשר למשמעותן המדויקת של הוראות הסכם הניידות הנוגעות לעניין, יש להפעיל כללי פרשנות המתאימים אף הם לחוזה ציבורי מהסוג הנדון. יש לפרש את ההסכם בהתאם למטרתו לאור הגיונם של דברים (דב"ע ל"ז/576- 01[1], בע' 175, מול האות א'), לטובת הצד השלישי להסכם, קרי: המוגבל בניידות (דב"ע מ"ה/383-01 [6], בע' 363מול האות ז'), ובחינת אומד דעתם של הצדדים להסכם והפעלת הכוח שניתן למוסד בדרך מקובלת ובתום לב (דב"ע מ"ז/92- 0[8], בע' 187מול האות ו'). ביחס לשאלה - אם סעיף 12(א), המחייב את המוגבל בניידות להחזיר את ההלוואה העומדת בכל המקרים האמורים בו, מחייב את המוסד לדרוש את החזר ההלוואה, או שהוא מותיר לו שיקול דעת בקשר לכך, נראה לכאורה שהוראת הסעיף ברורה. נאמר בסעיף זה שהמוגבל בניידות "חייב" להחזיר את ההלוואה העומדת, וכנגד חובה זאת עומדת "זכות" המוסד לדרוש את החזר ההלוואה. מאידך גיסא במקרים אחרים, כמו סעיפים 3(ד) או 12(ב) להסכם, נקבע שהמוסד יהיה "רשאי" לדרוש את החזר ההלוואה, כאשר מדובר בהפסקה זמנית בשימוש ברכב בגין אשפוז, מאסר, יציאה לחו"ל, או במקרה של שימוש ברכב המוגבל בניידות בניגוד להוראות ההסכם. קיימת אף הוראה בסעיף 21(ב) להסכם, במקרה של מוגבל בניידות שחדל לקיים תנאי מזכה בשל הגיעו לגיל 65, ואף שחייב הוא להחזיר את ההלוואה לפ סעיף 12(א) להסכם, אין לדרוש ממנו את החזר ההלוואה מסיבה זאת בלבד. לאור זאת נראה שאף שסעיף 12(א) נקט בלשון שהמוגבל בניידות "חייב" להחזיר את ההלוואה, הרי שכנגד חובה זאת קיימת "זכות" של המוסד לדרוש את החזר ההלוואה העומדת, אך אין בהכרח גם "חובה" של המוסד לדרוש את החזר ההלוואה ללא דיחוי. אכן בדרך כלל מוטלת על גוף ציבורי ה"זכאי" לדרוש החזר הלוואה גם ה"חובה" לממש זכות זאת, אך אין להסיק מכך שאין לו כל שיקול דעת בקשר לכך. בהעדר הוראה מפורשת ביחס למכלול המקרים האמורים בסעיף 12(א) להסכם, יתכן שיש מקום לפעול בדרך אנאלוגית למקרים אחרים של הפסקה זמנית בשימוש ברכב המוגבל בניידות גם במקרה של שלילת רשיון נהיגה זמנית, בייחוד במקרה של שלילה לתקופה קצרה, כאשר המוגבל בניידות פועל בתום לב ומודיע על שלילת הרשיון, וניתן להפסיק לו את קצבת הניידות החודשית בתקופת השלילה בלי לדרוש החזר ההלוואה העומדת. לאור זאת, יש לפרש את הסכם הניידות וההתחייבות במקרה של שלילת רשיון הנהיגה כך שקודם כל, צריך המוגבל בניידות להודיע למוסד על השלילה בהתאם להתחייבות, ולאחר מכן חלה עליו החובה להחזיר את ההלוואה העומדת על-פי דרישת המוסד. זה האחרון יכול להפעיל את שיקול דעתו בהתחשב ביתר נסיבות העניין, והחלטתו כפופה לביקורת שיפוטית. .12במקרה הנדון, לאור הנסיבות האמורות בסעיף 8דלעיל, אין הצדקה להתערבות בהחלטת המשיב, ובית-הדין קמא לא טעה כשדחה את העתירה. אין צו להוצאות. משפט תעבורהנכותניידותשלילת רישיון נהיגה