קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שנתיים התיישנות בתביעת נגד המשטרה: 1. ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום הרצליה (כב' השופט צ' דותן) בת"א 3100-02-09 מיום 15.5.09, בו נדחתה על הסף תביעת-נזיקין של חיה קליין ("המערערת") נגד מדינת ישראל / משטרת ישראל ("המשיבה"), והיא חוייבה בהוצאות המשיבה בסך 1,200 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק. רקע 2. המערערת, ילידת 23.10.89, הגישה לבית-משפט קמא תביעה לפיצויים בשל נזקי-גוף שנגרמו לה, לטענתה, ביום 1.2.06 בהיותה בדרך היורדת מהיישוב עמונה ליישוב עופרה. ביום זה עצרה ליד המערערת מכונית ובה קציני-משטרה, שהיו בדרכם לאחר תום פעולות פינוי והריסת בתים בעמונה. בין המערערת וקציני המשטרה התפתחו חילופי דברים, ובעוד ידה של המערערת אוחזת במשקוף דלת המכונית טרק קצין המשטרה, שישב ליד הנהג, את דלת המכונית על אצבעותיה של המערערת. המכונית החלה בנסיעה מהירה בעוד אצבעות המערערת תפוסות בדלת (להלן: "האירוע"). לטענת התובעת, נגרם לה נזק רב אשר בחוות-דעת רפואית העניקה לה נכות בשיעור של 12% לצמיתות. 3. המשיבה, בערעור דנן, הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף ממספר טעמים. הטעם השלישי בבקשה היה התיישנות העילה. בית-משפט קמא החליט לקבל את הבקשה לסילוק על הסף, על-יסוד טעם זה, ההתיישנות, ולא ראה צורך לדון בטעמים האחרים אשר הועלו בבקשה. 4. טענת ההתיישנות מבוססת על סעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952 (להלן: "החוק"), הקובע כי בית המשפט לא ידון בתובענה שהוגשה לאחר שחלפו שנתיים מיום המעשה נושא התובענה. בית המשפט רשאי להאריך את תקופת ההתיישנות בשנה אחת נוספת לפי שיקול דעתו, ובמקרה של קטין תקופת הארכה לא תעלה על 3 שנים, אם שוכנע כי לא היתה בידי התובע אפשרות סבירה להגיש את תביעתו בתוך התקופה האמורה. בענייננו, התביעה הוגשה ביום 26.1.09, שנה לאחר תום תקופת ההתיישנות. 5. בא-כוח המערערת טען בבית-משפט קמא, כי יש להתחיל למנות את תקופת השנתיים רק מתום תקופת הקטינות שלה, לאור הוראות סעיף 10 לחוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"): "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה עשרה שנה". בית-משפט קמא דחה טענה זו בהסתמכו על פסיקה שקבעה, כי מעיון בנוסח סעיף 5א(3) לחוק, ניתן להבין כי המחוקק לא מצא לנכון להחיל את הוראות סעיף 10 לחוק ההתיישנות על ההסדר הספציפי. ניסוח החוק מצביע על-כך, שהמחוקק מצא לנכון לקבוע הסדר ייחודי ביחס לתקופת ההארכה, ובכך שלל, למעשה, את ההוראות הכלליות שבחוק ההתיישנות (ת"א (מחוזי נצ') 1247/04 (בש"א 1575/05) רשיד נ' מדינת ישראל ומשרד הבטחון, סעיף 5 (2006)) (להלן: "פס"ד רשיד"). עוד דן בית-משפט קמא בטענת התובעת, כי לא היתה בידיה אפשרות סבירה להגיש את התביעה בתוך השנתיים מיום המעשה. בהקשר זה ציין כב' השופט דותן, כי התובעת כלל לא הגישה בקשה להארכת התקופה הקבועה בחוק, אף לא במסגרת מסמכי התגובה על בקשת דחיית התביעה על הסף. לא היו נסיבות אובייקטיביות כלשהן, שאינן בשליטתה של התובעת, אשר מנעו ממנה אפשרות סבירה להגיש את התביעה. הערעור 6. לטענת המערערת, טעה בית-משפט קמא בעשותו שימוש שגוי בסעיף 5א(3) לחוק לצורך דחיית תביעת המערערת על הסף, שכן, בכך התעלם מן הרקע והמטרה החקיקתית. המערערת טענה, כי סעיף 5א(3) לחוק בטל מפני הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כיוון שהוא שולל ממנה, במידה בלתי-סבירה ובלתי-מידתית, זכויות קנייניות ומהותיות. 7. לטענת המערערת, טעה בית-משפט קמא בהימנעותו מהפעלת סעיף 10 לחוק ההתיישנות ו/או מהכפפת סעיף 5א(3) לחוק להוראות חוק ההתיישנות. נטען, כי אם ניתן לפרש את סעיף 5א(3) כגובר על סעיף 10 בחוק ההתיישנות או ככפוף לו, יש להעדיף את הפירוש המקיים את זכותה של המערערת על-פני שלילתה. 8. לטענת המערערת, טעה בית-משפט קמא בקביעתו כי לא היו למערערת נסיבות אובייקטיביות שאינן בשליטתה, אשר מנעו ממנה אפשרות סבירה להגיש את התביעה. בא-כוח המערערת טען, כי בעת האירוע היתה קטינה בת 16.4 ורק משהיתה לבגירה, נזקיה התגבשו ועלה בידה להשיג אמצעים כספיים לקבלת חוות-דעת רפואית ומימון אגרת בית-משפט. חוות הדעת הרפואית ניתנה ביום 28.12.08, וביום 26.1.09 הוגשה התביעה. תביעתה הוגשה תוך שנת ההארכה האחת (האפשרית על-פי חוק לבגירים), ולכן לא נזקקה כלל לתקופת ההארכה הנוספת, אותה מאפשר החוק לקטינים. בא-כוח המערערת ממשיך ומוסיף, כי טעה בית-משפט קמא משלא איפשר למערערת להגיש תצהיר המפרט את נימוקיה להגשת התביעה בתוך תקופת ההארכה הסטטוטורית, ובכך נקט כלפיה גישה מחמירה שהיא מעבר לנדרש. תשובת המשיבה לערעור 9. המשיבה טענה, כי הרציונל העולה מסעיף 5א(3) לחוק, הוא לאפשר לרשויות המדינה לבדוק את הטענות הנטענות במועד המוקדם ביותר, זאת בשל הקושי הראייתי שיש בתביעות מסוג זה. 10. המשיבה טענה, כי טענותיה של המערערת לסעיף 5א(3) אינו חוקתי ודינו להתבטל מול הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, נדחו בעבר, כפי שנפסק בבג"צ 8276/05 עדאללה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי נ' שר הביטחון, סעיף 35 (2006) (להלן: "בג"צ עדאללה"). 11. המשיבה טענה, כי צדק בית-משפט קמא משקבע כי אין לעשות שימוש בחוק ההתיישנות. סעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים קובע, כי בכל מקרה בו המדינה נתבעת בגין נזק שגרמה כתוצאה ממעשה שבוצע על-ידי צה"ל וכוחות הביטחון, ובלבד שנגרם באיזור, תחול עליו הוראת התיישנות מיוחדת, הקובעת תקופת-התיישנות בת שנתיים. כמו-כן, מוסיף בא-כוח המשיבה כי כלל ידוע הוא כי מקום בו קיים חוק ספציפי דינו לגבור על הוראת חוק כללית. 12. המשיבה טענה, כי צדק בית-משפט קמא משקבע כי בנסיבות העניין לא התקיימו נסיבות אובייקטיביות, אשר מנעו מהתובעת להגיש את תביעתה במועד. גם היותה של המערערת קטינה במועד האירוע, אינו נימוק אוטומטי להארכת המועד הקבוע בחוק, ועדיין נטל ההוכחה הוא על המערערת להראות, כי היתה מניעות אובייקטיבית להגשת התביעה. בא-כוח המדינה ממשיך וטוען, כי בצדק נדחתה התביעה, שכן המערערת כלל לא הגישה בקשה להאריך את מועד הגשת התביעה, לא צירפה תצהיר התומך בטענותיה בדבר חוסר יכולתה האובייקטיבית להגיש את התביעה במועד. כמו-כן, טענתה של המערערת בדבר חוסר יכולת כלכלית להגשת התביעה במועד, עלתה לראשונה רק בערעור. דיון האם סעיף 5א(3) לחוק עומד בתנאי פסקת ההגבלה של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו? 13. על רקע אירועי האינתיפאדה ופעילות כוחות הביטחון, תושבי האיזורים יהודה ושומרון וחבל עזה, החלו להגיש תביעות נזיקין רבות כנגד המדינה. מדובר בתביעות מסוג ייחודי, בהן נטען כי על המדינה לפצות את התובעים בגין נזקי-גוף ורכוש שגרמו להם כוחות הביטחון. בעקבות כך התקבל על-ידי הכנסת, ביום 24.7.2002, "חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) (תיקון מס' 4), התשס"ב- 2002 (להלן: "תיקון מס' 4") (ס"ח 1862, 514). במסגרת התיקון התווסף סעיף 5א לחוק, שקבע הסדרים מיוחדים לתביעות שיוגשו לאחר חקיקתו בשל נזקים שייגרמו כתוצאה מפעילות כוחות הביטחון באיזור. בין היתר נקבעה תקופת התיישנות מקוצרת. עיון בדברי ההסבר להצעת החוק מגלה, כי המניע לקיצור תקופת ההתיישנות נעוץ, בין היתר, בבעיות בתחום סדרי הדין ודיני הראיות, אשר לעתים תכופות אין בידי המדינה להתמודד עימן בכלים המשפטיים הקיימים: "בחלק מן התובענות, אין למדינה אף "קצה חוט" כדי לבדוק את הטענות בדבר מעורבות כוחות הביטחון באירוע הנטען, הן מבחינת האחריות לאירוע והן מבחינת גובה הנזק. בתקופת האינתיפאדה התקשתה המדינה להגיע לסביבת-מגוריו של התובע ... עם יציאת צה"ל ממרכזי האוכלוסיה ... אין למדינה, למעשה, אפשרות גישה למקומות שבהם נגרם הנזק הנטען. קושי נוסף באותו קשר הוא, שהטיפולים הרפואיים של הנפגעים נעשו במתקנים רפואיים שאינם בישראל ... קיים גם קושי באיתור עדים מטעם המדינה מקרב כוחות הביטחון והבאתם לבית המשפט. הקושי באיתור נובע מכך, שתדירות תחלופת הכוחות בשטח היתה גבוהה מאד, וקיים קושי רב לאתר בדיעבד, לעיתים שנים לאחר האירוע, את החיילים שהשתתפו בפעילות נקודתית ... אף אם אותרו, ואף אם התייצבו למסור עדות, מתברר לעיתים מזומנות כי עקב השתתפותם באירועים דומים רבים בפרק זמן קצר, הם אינם יכולים לזכור כדבעי אירוע פלוני ... צירוף כל אלה, תוצאתו חוסר יכולת מעשית להתגונן מפני התביעות, ועידוד התופעה של תביעות-כזב ונסיונות הונאה מצד התובעים, כאשר אין בידי המדינה כלים אפקטיביים להבחין בין תביעות מסוג כאמור לבין תביעות המבוססות על עובדות שאכן התרחשו בפועל" (הצעת חוק לטיפול בתביעות של פעולות כוחות הביטחון ביהודה והשומרון וחבל עזה, התשנ"ז-1997, ה"ח 2645, 497). 14. אין יסוד לטענת המערערת בסעיף 3 להודעת הערעור, כי "סעיף ההתיישנות (הכוונה לסעיף 5א(3) לחוק) בטל מפני הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לפי שהוא שולל ממנה, במידה בלתי-סבירה ובלתי-מידתית, זכויות קנייניות ומהותיות". אין לאדם זכות קנוייה לתקופת התיישנות ארוכה, בכלל, או לתקופת ההתיישנות הכללית הקבועה בחוק ההתיישנות, בפרט. אין בין קיצור תקופת ההתיישנות בסוגי תובענות אחדים, בשל צרכים מוצדקים, ובין פגיעה בכבוד האדם ובזכויותיו המשפטיות - ולא כלום. החקיקה הישראלית מכירה במקרים רבים בהוראות התיישנות מקוצרת. אין לי אלא לצטט את כב' השופט ר' וינוגרד, בבש"א (שלום י-ם) 8835/05 (ת"א 7628/05) מדינת ישראל נ' עזבון המנוח חאלד עאבדה, סעיף 14 (2006): "... ודי אם נזכיר את הוראת סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 הקובעת תקופת התיישנות של שלוש שנים; תקופת ההתיישנות החלה מכוח הוראות חוק התובלה האוירית, התש"ם-1980 והוראות אמנת ורשה, העומדת על שנתיים בלבד...הוראת סעיף 32 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 הקובעת תקופת התיישנות של שלוש שנים, לגביה נקבע כי ההוראות הכלליות שבחוק ההתיישנות אינן חלות עליה ...". 15. קיצור תקופות ההתיישנות היא מגמה כללית של שיטת המשפט בישראל. בהצעת חוק ההתיישנות, התשס"ד-2004 (ה"ח 125, עמ' 610), חוק אשר אמור להיכלל בקודקס האזרחי החדש (ראה: מיגל דויטש פרשנות הקודקס האזרחי כרך א' 157 וכן דברי ההסבר להצעת החוק) - מוצע לקצר את תקופת ההתיישנות הכללית לבגירים מ- 7 שנים ל- 4 שנים (סעיף 5 להצעה). הצעת החוק נוסחה על-ידי ועדה ציבורית בראשות נשיא בית המשפט העליון, פרופ' ברק,"וחבריה היו מומחים בנושא ההתיישנות, וביניהם שופטים, אנשי-אקדמיה וחברים בלשכת עורכי הדין" (ה"ח, שם, 610). 16. ועל כל אלה יש לציין, כי תיקון מס' 4 עבר את מבחן החוקתיות בבג"צ עדאללה. בעתירה זו תקפו העותרים את חוקתיותם של סעיפים 5ב ו- 5ג, שהוספו בתיקון מס' 7, אך תוך בחינת חוקתיותם של סעיפים אלה, נדרש בית המשפט גם לבחינת חוקתיותו של תיקון מס' 4, שעסק, בין היתר, בקיצור תקופת ההתיישנות. בסעיף 25 לפסק הדין קבע הנשיא (בדימוס) ברק, פה אחד על דעת המותב המורחב של תשעה שופטים, כי "תיקון זה הוא מידתי, ואינו מעורר קושי חוקתי". ההסדר הכללי בחוק ההתיישנות, או הסדר ספציפי בחוק - מה גובר? 17. טענה המערערת, כי בהימנעותו להפעיל את סעיף 10 לחוק ההתיישנות, שגה בית-משפט קמא. כן שגה באי-הכפפת סעיף 5א(3) לחוק לסעיף 10 בחוק ההתיישנות, או, לחילופין, היה צריך הראשון להידחות מפני האחרון. אין לקבל טענות אלה. אתייחס בקצרה לשלושת הטעמים העומדים ביסודה של ההתיישנות, כפי שאלה צויינו בד"נ 36/84 רג'ין טייכנר נ' אייר פרנס נתיבי אוויר צרפתיים, פ"ד מא(1) 589, 602 (להלן: "פס"ד טייכנר"): "ראשית, טעמים ראייתיים הקשורים בקושי לשמור, לזמן רב מדי, על אמצעי ההוכחה ... שנית, טעמים הקשורים "במהירות התנועה והחיים של תקופתנו, שבה חייב כל אדם לדעת מה הן זכויותיו ומה הן חובותיו" ... שלישית, טעמים הקשורים בעצם עבור הזמן, אשר משתמע מהם ויתור". נוסף על-כך, יש להזכיר, כי - "האינטרס הציבורי הוא שזמנו המוגבל של בית המשפט יוקדש לטיפול בבעיות ההווה, וכי בית המשפט לא יעסוק בעניינים שאבד עליהם הכלח" (ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554, 559). וראה גם ציון תמציתי של הטעמים המצדיקים את ההתיישנות: מיגל דויטש 158. 18. בא-כוח המערערת טען, כי דינו של סעיף 5א(3) להידחות מפני סעיף 10 לחוק ההתיישנות. בכך, למעשה, טען כי יש לדחות את הגדרת החוק הספציפית ולהעדיף את הגדרת החוק הכללית. גם טענה זו אינה מתיישבת עם ההלכה הפסוקה אשר קבעה, כי ההחלטה בדבר העדפת ההסדר הכללי על-פני ההסדר הספציפי תיגזר לפי בחינת מהותו של ההסדר הספציפי ונקיטת עמדה בשאלה מהו תחום התפרסותו של הסדר זה, הדוחק את תחולתם של דיני ההתיישנות הכלליים. כל זאת על רקע המטרה החקיקתית העומדת ביסודו של אותו הסדר (ראה ר"ע 166/83 אביבה בן-הלל נ' קצין התמלוגים, אגף השיקום במשרד הביטחון, פ"ד לח(3) 13 (1984)) (להלן: "פס"ד בן-הלל"). הלכה זו אומצה מאוחר יותר בפס"ד טייכנר. חרף ניסיונות בא-כוח המערערת להיתלות בפסקי הדין בעניין טייכנר ובן-הלל, לחיזוק טענתו בדבר בטלותו של סעיף 5א(3) בפני סעיף 10 לחוק ההתיישנות, אין אני מוצא כי הצדק עמו. מעיון בפס"ד בן-הלל אנו רואים, כי בית המשפט אימץ קביעה קודמת, שהוראות חוק ההתיישנות אינן חלות על תביעות נכים, היות ולגביהן ראה המחוקק לקבוע הוראות מיוחדות: "... גישה זו של בית המשפט נראית גם לנו. בחוקקו את סעיף 32א לחוק הנכים ביקש המחוקק לקבוע משטר משלו להארכת מועדים, שיש בו איזון משלו, והמחליף את ההסדר של חוק ההתיישנות בכל הנוגע להארכת מועדים. אין זה סביר להניח, כי המחוקק ביקש לקבוע משטר הארכה, המיתוסף להסדר הכללי בעניין הארכת מועדים. ייתכן שבכך נגרם עוול לנכים מספר, אך פתרונה של תקלה זו הוא בידי המחוקק" (עמ' 19). קביעה זו מלמדת אותנו, כי ניתן להסיק שגם במקרה דנן התכוון המחוקק, בחוקקו את תיקון מס' 4, לקבוע משטר שונה להארכת מועדים מזה הקבוע בסעיף 10 לחוק ההתיישנות. 19. העובדה המשפטית, שההסדר בחוק ספציפי שונה מן ההסדר בחוק כללי, יכולה להעיד על כוונת המחוקק ליצור מדיניות משפטית שונה בסוגיה הספציפית מן המדיניות המשפטית הכללית, הסטנדרטית: "... אין לשלול את האפשרות, כי החוק הספציפי, הקובע תקופת התיישנות מיוחדת ומועד תחולתה, יהא מבוסס על מדיניות משפטית, אשר האיזונים הפנימיים שבה אינם עולים בקנה אחד עם המדיניות המשפטית העומדת ביסוד הפתרון הסטנדרטי, בסוגיה זו או אחרת הקבועה בחוק ההתיישנות, במקרה זה יהא על בית המשפט לבחון את התמונה הכללית ..." (פס"ד טייכנר, עמ' 623). 20. סעיף 5א(3) לחוק חוקק כאשר לנגד עיניו של המחוקק עומדת הוראת סעיף 10 לחוק ההתיישנות. ולמרות זאת בחר המחוקק לקבוע הוראה מיוחדת, הדנה בתקופת התיישנות מקוצרת עם אפשרות להפעלת שיקול דעת בית המשפט בדבר הארכת המועד בשנה במקרה של בגירים, ובשלוש שנים במקרה של קטינים: "... מניסוחו של הסעיף, ניתן להבין כי המחוקק ראה לנכון לקבוע הסדר ייחודי וקונקלוסיבי ביחס להארכת התקופה, ובכך לשלול את ההוראות הכלליות שבחוק ההתיישנות ... ומכאן שהמחוקק לא מצא לנכון להחיל את הוראות סעיף 10 על ההסדר הספציפי שבפנינו...אין ספק כי המחוקק היה ער להוראות חוק ההתיישנות, וחרף זאת מצא לנכון לקבוע הוראות ייחודיות לגבי תביעות מן הסוג האמור" (פס"ד רשיד, עמ' 6). מסקנתו של השופט בנימין ארבל בפס"ד רשיד מקובלת עלי ואני מסכים להנמקותיו. כפי שכתבתי בע"א (מחוזי ת"א) 2667/08 עזבון המנוח עדנאן טאלב נ' מדינת ישראל (17.5.10): "המחוקק התייחס בסעיף 5א(3) בחוק הנזיקין האזרחיים גם לסוגיית הארכת המועד, ובכך הביע דעתו, לקבוע הסדר מיוחד וממצה לסוגיה זו. לאור ההנמקות בדברי ההסבר לקיצור תקופת ההתיישנות, אין זה מתקבל על הדעת שהמחוקק התכוון להוסיף אפשרות הארכה נוספת על אפשרויות ההארכה הכלליות בחוק ההתיישנות". הטענות המתייחסות להארכת המועד 21. טענות אלה פורטו בסעיף 9 לעיל. לטעמי, אין הן מצדיקות כלל דיון ואף בית-משפט קמא רשאי וצריך היה להימנע מכך. כפי שציין בית המשפט, "התובעת כלל לא הגישה בקשה להארכת התקופה הקבועה בחוק. גם במסגרת התגובה והתגובה שכנגד לבקשה לסילוק התביעה על הסף, אין התובעת מבקשת להגיש בקשה מנומקת בצירוף תצהיר להארכת התקופה". בקשה להארכת מועד יש להגיש בכתב. אם היא מבוססת על עובדות, יש לצרף תצהיר לאימותן (תקנות 528, 241(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). טיעונים עובדתיים של עו"ד, מאחורי דוכנו, אינם תחליף לתצהיר אימות עובדות מפי בעל הדין עצמו, עליו אפשר להיחקר (תקנה 241(ד)) - ואין להם כל משקל. בוודאי ובוודאי שאין בא-כוח המערערת יכול להעלות טענות עובדתיות לראשונה במסגרת הודעת הערעור, שלא נטענו בבית-משפט קמא (בדבר חוסר יכולתה הכלכלית של המערערת להשיג חוות-דעת רפואית). ערכאת ערעור אינה מקצה לשיפורים. מעבר לדרוש אציין, כי נימוקיו ומסקנותיו של בית-משפט קמא בסוגיה זו מקובלים עלי. הטענה שפעילות כוחות הביטחון במקרה זה אינה חוסה תחת הסייגיים של סעיף 5א לחוק 22. בעיקרי הטיעון טענה המערערת, כי "אין לפרש את הסעיף, כחל על כל מעשה שנעשה על-ידי כוחות הביטחון, יהיה אשר יהיה המעשה, אפילו אם אינו תואם את התכלית והמטרה של החוק. מדובר בהוראת חוק מגבילה, שיש לפרש על דרך הצמצום" (סעיף 5 לעיקרי הטיעון). גם כאן נטל לעצמו בא-כוח המערערת חירות לטעון טענה ראשונית, טענה שלא נכללה בכתב הערעור, אשר אמור לכלול את כל נימוקי הערעור (תקנה 413(6)): "מערער לא יטען ולא יקבלו מפיו נימוק התנגדות שלא פורש בכתב הערעור, אלא ברשות בית המשפט ..." (תקנה 415 רישא). עיקרי הטיעון אמורים לכלול את תמצית הטענות בנקודות שהמערער רשאי לטעון (תקנה 446(ב), ועל-כן, לכאורה, לא רשאית היתה המערערת לטעון את הטענה האמורה. רק בשל היעדר התנגדות מטעם בא-כוח המדינה - אתייחס אליה בקצרה. 23. לגופה - אין יסוד לטענה. ההפנייה של בא-כוח המערערת אל דברים שנאמרו בבג"צ עדאללה, לפיהם "אין כל דבר בפעולות רגילות של שמירת חוק הנעשות על-ידי כוחות הביטחון בשטח הנתון לשליטתם, המצדיק הוצאתו מתחום דיני הנזיקין הרגילים. בוודאי כאשר מעשה הנזק לא קשור כלל לפעילות ביטחונית" - אינו רלוונטי כלל לענייננו. בג"צ עדאללה דן בתיקון מס' 7 לחוק, אשר הוסיף את סעיפים 5ב ו- 5ג, ששללו לחלוטין את אחריות המדינה לנזק שנגרם לנתין מדינת אויב או חבר בארגון מחבלים, או למי שפעל בשליחותם (סעיף 5ב), או נזק שנגרם באיזור שהוכרז כאיזור עימות, למעט חריגים אחדים (סעיף 5ג). על השחרור הגורף הזה מאחריות המדינה, נסובו הדברים הנ"ל. בענייננו, מדובר בסעיף 5א, שאיננו פוטר את המדינה מאחריות, ואינו שולל את זכות התביעה, אלא קובע מספר הוראות דיוניות: מתן הודעה בכתב על המעשה נשוא התובענה והתיישנות. 23. גם ההפניה להגדרה של "פעולה מלחמתית" - אינה רלוונטית. סעיף 5א דן בסוגי-נזק שהמדינה אחראית להם (משום שאינם נופלים בגדר "פעולה מלחמתית") שעליהם חלה המגבלה של התיישנות. מדובר בכל "מעשה שנעשה על-ידי צבא הגנה לישראל", כאשר בהגדרה זו נכללים גם "כוחות ביטחון אחרים של מדינת ישראל הפועלים באיזור". אין כל החרגה לפעילות מסוג מסויים, כגון פעולות שיטור או "פעילות אזרחית של אכיפת החוק", כנטען על-ידי המערערת. וראה גם ת"א (מחוזי חי') 1156/06 (בש"א 4296/07) פארס נ' מדינת ישראל (2007): "סעיף 5א לחוק הנזיקים אינו חל רק על 'פעולה מלחמתית', אלא על כל פעולה של כוחות הביטחון באיזור ... לפיכך, וגם אם נכונה טענת המשיב, לפיה היה מדובר בפעולת-שיטור ... חלות על התביעה הוראות סעיף 5א ובהן ... תקופת ההתיישנות המקוצרת". סיכומו של דבר 24. סיכומו של דבר, אני דוחה את הערעור. המערערת תשלם למשיבה את הוצאות הערעור בסך 7,500 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום עד יום התשלום בפועל. המשיבה זכאית לקבל לידיה את סכום הערובה שהופקד בקופת בית-משפט זה, על-חשבון החיוב.משטרההתיישנות