קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונה באוטובוס נמל התעופה בדרך למטוס: א. מהות התובענה זוהי תביעת שיפוי בגובה של 000, 25 דולר. גב' X נחבלה ברגלה השמאלית בעת כניסה לאוטובוס (ראה סעיף 5(ג) לכתב התביעה), שהופעל על ידי הנתבעת ושהיה מיועד להעביר את הנוסעים מאולם היציאה בנמל התעופה בן גוריון למטוס. היא תבעה את התובעת 1בארצות הברית. הצדדים התפשרו שם והתובעת 1שיפתה בסכום זה, בהסכם פשרה, באמצעות התובעת 2את גב' X. לטענת התובעים חבה להם הנתבעת השתתפות בסכום הפשרה, הן מכוח היחסים שביניהם והן מכוח סוברוגציה שביושר. מכאן התובענה. ב. הפלוגתאות בין הצדדים הצדדים נחלקו ביניהם בשאלת ייחוד העילה, ובשאלת גובה הנזק. הדיון נחלק לשניים כשבשלב הראשון נדונה שאלת ייחוד העילה בלבד, כשבסיס לה מהוות העובדות הנטענות בכתב התביעה. ג. שאלת ייחוד העילה כדי להשיב על שאלה זו, יש לבחון שני סוגים של חוקים. חוק ראשון הוא: חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - .1975לחוק זה אנו פונים באופן טבעי, מאחר שהמדובר בתאונה שאירעה תוך כדי עליה לאוטובוס. סעיף 8לחוק קובע בזו הלשון: "מי שתאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה על פי חוק זה, לרבות תביעה על פי ביטוח כאמור בסעיף 3(א)(2) לפקודת הביטוח, לא תהיה לו עילת תביעה על פי פקודת הנזיקין בשל נזק גוף, זולת אם נפגע בתאונה על ידי אדם אחר במתכוון". גורס בא כוח הנתבעת, כי לאור סעיף זה, עילת התביעה היחידה הינה מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. לטענתו, לא ניתן היה, לכן, לתבוע מכוח עילה אחרת. אם התובעת כן נתבעה בחו"ל מכוח אמנת ורשה ושילמה, אין לה להלין אלא על עצמה. האומנם ? זה מביאנו לדין השני והוא: חוק התובלה האווירית, תש"ם -.1980 חוק זה מחיל על היחסים שבין הנוסעת לבין התובעת "אל על" את האמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה בינלאומית באוויר, שנעשתה בוורשה ב- 12.10.1929(להלן: "אמנת ורשה"). סעיף 10לחוק התובלה האווירית קובע בזו הלשון: "אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק, לרבות לנזק שנגרם עקב מותו של נוסע, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר, ולא תישמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו". מנוסח סעיף 10לחוק התובלה האווירית, ניכרת כוונת המחוקק לכסות את כל עילות התביעה הקיימות מכוח התובלה האווירית ולמנוע מניזוק כלשהוא לתבוע את המוביל, אלא על פי הדרך הקבועה בחוק התובלה האווירית. בדברי ההסבר לחוק (ה"ח תשל"ט, 249) נכתב: "...סעיף זה מבהיר, כי אחריות של המוביל האוירי, ועושי דברו לפי חוק זה, לנזק תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר, לרבות ובעיקר כמובן במקום אחריות לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]"... מה הדין כששני חוקים טוענים לייחודיות העילה? נראה לי, כי כל אחד מהחוקים בא להסדיר תחום שונה: חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים בא להסדיר סיטואציה ארצית-פנימית, בעוד שחוק התובלה האווירית בא להחיל על תובלה אווירית והנובע ממנה אמנות בינלאומיות. מבחינה זו גוברת ייחודיותו של חוק התובלה האווירית וההפנייה לאמנת ורשה, כשהמדובר בסיטואציה ששני דינים שונים "טוענים" לייחודיות פתירתה על ידיהם . חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים אינו שולל עילת תביעה לפי חוק התובלה האווירית, אלא לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] בלבד. זה, מחד גיסא, מעיד על רצון המחוקק לפתור "מצבי פנים" ומאידך גיסא, אין זה שולל הסתמכות על דין אחר, שאינו פקודת הנזיקין [נוסח חדש], שניתן לעתור מכוחו לסעד בעל גוון נזקי. אין ניתן להרחיב את המונח "פקודת הנזיקין" כחל על כל חוק המאפשר תביעה נזיקית מכוחו. איני סבורה, כי המחוקק צפה ונתן פתרון לאפשרות שאירוע יכול להיות מוגדר הן כתאונת דרכים לפי החוק, ובאותה עת יחולו עליו אמנות בינלאומיות, כמו אמנת ורשה, מכוח הפנייה שבדין פנימי. השאלה היתה, אולי, קשה פחות אילו הדין הנוסף, במקרה שלנו אמנת ורשה, לא היה נוקט גם הוא לשון ייחודית. לאור כל הנימוקים שמניתי לעיל, אני מגיעה למסקנה, כי על המקרה הנדון חלה אמנת ורשה, באופן ייחודי, מכוח חוק התובלה האווירית. ד. האם האירוע הינו בגדר תובלה אווירית, כהגדרתו באמנת ורשה? סעיף 17לאמנת ורשה קובע: "המוביל אחראי לנזק שנגרם במקרה של מוות או כל חבלה גופנית אחרת של הנוסע אם התאונה שנגרמה לנזק אירעה בתוך כלי הטיס או תוך כדי כל פעולת עליה לתוכו או ירידה ממנו". השאלה עתה היא: האם נזק שקרה בדרך למטוס בעליה לאוטובוס, המיועד להוביל את הנוסעים למטוס, הינו בגדר עליה למטוס או ירידה ממנו, כדרישת הסיפא לסעיף 17לאמנת ורשה. בפסק הדין [2] ,ricotta v. Iberia lumear aereas de espanaקבע בית המשפט, כי תאונה שנגרמה באוטובוס בדרך מהמטוס לטרמינל, נגרמה תוך כדי ירידה מהמטוס. הכללים המנחים את בית המשפט הם : מקום הימצאו של הנוסע, אופי פעילותו ואם היה בשליטת המוביל בזמן אירוע הנזק. (ראה לעניין זה את:ו.evangelions v [3] ..trane world airlines inc הפועל היוצא הוא, שאם הנוסע עבר את הפרוצדורה של העליה למטוס, והגיע "לשליטתו" של המוביל האווירי בין בעצמו ובין על ידי כך שהמוביל האווירי העמיד לרשות העולים למטוס אוטובוס כדי להביאם בו רק למטוס ולא ליעד אחר, כי אז יש לראות בשלב זה תהליך של עליה למטוס. אין מחלוקת, כי רצוי שאמנה בינלאומית שישראל חתומה עליה, תפורש ברוח דומה לפרשנות שניתנת לה בדיני מדינות אחרות שהינן גם כן צדדים לאמנה. למטרה זו קיימות האמנות הבינלאומיות, שצד שנכנס לתחולתן יודע מהו הדין החל, ואין זה משנה אם זה במזרח במערב, בצפון או בדרום העולם. אנלוגיה ממה שנאמר כבר במשפטנו כי "אין זה רצוי שהיקף חבותו של המוביל והיקף זכותו של הנוסע ישתנו במהלך הטיסה, עם המעבר מגבולותיה של שיטת משפט אחת לגבולותיה של שיטה אחרת" (ד"נ 36/84 [1] בעמ' 610). לאור כל האמור לעיל, אני קובעת, כי האירוע שתואר בכתב התביעה נכנס במסגרת סעיף 17לאמנת ורשה, דהיינו, הינו נזק שנגרם לנוסעת תוך כדי העליה למטוס. בסיכומיו גרס בא כוח הנתבעים, כי אם בית המשפט יקבע, כי זכות התביעה קמה למוביל האווירי מכוח אמנת ורשה, כי אז בדין הוא נתבע, ואין לו זכות שיבוב כנגד הנתבעת. זו טענה שלא הוצבה לדיון במסגרת סיכומים אלה, ברם, לאור החלטת בית המשפט שעילת התביעה הינה מכוח חוק התובלה האווירית, המפנה לאמנת ורשה, בהחלט יש לה מקום, ואני קובעת התיק לצורך תשובת התובעים בעל-פה לנושא זה ולטענה של דחיית התביעה ו/או מחיקתה על הסף, לתאריך 9.10.91, שעה .8.30בנושא ההוצאות אפסוק בסיום הדיון. תעופהאוטובוס