תאונה בזמן גניבת מכונית - האם תאונת דכים ?

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונה בזמן גניבת מכונית: 1. בית משפט השלום בירושלים פסק כי האירוע במהלכו נפגעה המערערת אינו "תאונת דרכים" במובנו של מונח זה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן - "החוק"). לפיכך, דחה בית משפט קמא תביעה שהוגשה על ידי המערערת (ת"א 6735/07, פס"ד מיום 25.11.09 שניתן על ידי כב' השופט ד' פולוק). מכאן הערעור. 2. העובדות הרלוונטיות אינן שנויות במחלוקת והן מבוססות על האמור בתצהיר המערערת, עליו לא נחקרה (בבית משפט קמא הסכימו בעלי הדין כי לא ישמעו עדים ובית המשפט יפסוק על יסוד האמור בתצהיר הנ"ל ובמסמכים נוספים שהוסכם כי יוגשו כראיות). בתצהיר עדות ראשית של המערערת נאמר כדלהלן: "ביום 5.10.06 נסעתי בחזרה מעבודתי בירושלים לביתי בחשמונאים. בדרך לביתי בכביש מס' 1 בירושלים, באזור המלונות, נהג ברכב סמוך סימן שיש לי נקר בגלגל. עצרתי את הרכב בצד הכביש (בתחנת אוטובוס) כדי לבדוק את שלמות הגלגלים, עשיתי סיבוב סביב הרכב ולא ראיתי כלום ועל כן חזרתי לרכב. ואולם, מישהו שעמד ליד רכב אחר, התקדם אליי וסימן בידו שיש לי בעיה בחזית הרכב. שב [כנראה צ"ל 'שבתי', צ.ז.] לחזית הרכב וכשהגעתי לשם, תוך כדי התבוננות על הרכב, האדם שסימן לי בפעם השנייה נכנס לרכב, שהיה מונע, והחל בנסיעה. מאחר שעמדתי בחזית, תוך כדי נסיעתו הוא הפיל אותי על מכסה המנוע של הרכב, ולאחר נסיעה של כמה עשרות מטרים נפלתי לימין הרכב ליד המדרכה והנהג המשיך בנסיעה עם רכבי". כלומר, קיימת אפשרות שהמערערת נפלה קורבן והולכה שולל בטענה כי באחד מצמיגי הרכב ארע תקר. המערערת יצאה מהרכב, אשר נותר מונע, כדי לבחון את מהות התקלה. אז נכנס מאן דהוא לרכבה והחל בנסיעה, במהלכה פגע במערערת, אשר קודם לכן ניצבה בחזית הרכב. 3. התביעה (המתוקנת) הוגשה הן נגד המשיבה 1 (קרנית), על יסוד הטענה כי פגע במערערת נהג שזהותו אינה ידועה, והן נגד המשיבה 2, המגן חברה לביטוח בע"מ, מבטחת השימוש ברכב שבו נהגה המערערת. בשלב הערעור הודיעו המערערת והמשיבה 2 כי הסכימו על מחיקת הערעור נגד המשיבה הנ"ל (בא-כוחה של קרנית ביקש להדגיש כי מרשתו אינה צד להסכמה האמורה). 4. בית משפט השלום פסק, כי העובדות המתוארות לעיל הן בגדר "מאורע שארע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם ... ", כלומר בכוונה לגרום נזק למערערת. לפיכך, חלה "החזקה הממעטת" שבהגדרת "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק, שעניינה "תאונה מכוונת". בית משפט קמא הגיע למסקנה זו באומרו כי: "במקרה דנן, הגנב נסע למרחק של כמה עשרות מטרים כשהתובעת נמצאת על מכסה המנוע עד שהתובעת נפלה מהרכב. ברור לבית המשפט שהגנב התכוון בהמשך נסיעתו לגרום לתובעת שהיתה תלויה על מכסה המנוע ליפול מהרכב". במסקנתו זו הסתמך בית המשפט על פסק הדין שניתן בבית המשפט העליון ברע"א 1117/09 קרנית קרן לפיצוי נפגעי דרכים נ' בלבן (21.9.09, להלן - "פרשת בלבן"). 5. בפרשת בלבן בחן בית המשפט מקרה שבמהלכו הבחין הנפגע (שהיה המשיב מס' 1 בערעור), אשר שהה מחוץ לרכבו לצורך עסקיו, באדם זר היושב ברכב. הנפגע רץ אל הרכב "ונאחז בו בניסיון למנוע את גניבתו". הרכב החל בנסיעה "תוך שהנהג מאיץ ונוסע בצורת זיגזגים". לאחר נסיעה למרחק של כ-160 מטר נפל הנפגע ונחבל. בית המשפט העליון (מפי כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין ובהסכמת חבריו למותב) פסק כדלהלן: "תאור ההתרחשות במקרה שלפנינו ... מלמד על כוונה לפגוע במשיב 1. הגנב ביקש להימלט מאחיזתו של המשיב 1. הוא ביקש לנער אותו מן הרכב הנוסע. כוונה זו, שהיא כוונה לפגוע במשיב 1, אמנם משנית לכוונתו של הגנב להימלט עם הרכב, אך לכך כאמור אין נפקות. הגנב נהג ברכב בפראות, תוך שהוא מאיץ את נסיעתו ונוסע בזיגזג, וכל זאת בעת שהמשיב 1 תלוי על הרכב מבחוץ... המסקנה המתבקשת מכך כאמור היא שהגנב ביקש להפיל את המשיב 1 מהרכב. רצונו של הגנב להפיל את המשיב 1 כרוך בקיומו של רצון לפגוע בו באופן שאינו ניתן להפרדה". עוד יצוין, כי בפרשת בלבן עמד בית המשפט העליון על כך שלעניין הוכחת הכוונה לפגוע, נדרשת הוכחת "רצון 'חפצי' של ממש בתוצאה של פגיעה בגופו או ברכושו של האדם", וכי אין להסתפק, לשם הוכחת האמור, במבחן הקבוע בדין הפלילי לפיו די בהוכחת מודעות לאפשרות קרובה לוודאי לגרימת התוצאה. נאמר שם כי יישום מבחן "פלילי" זה יביא לשלילת פיצוי "גם במקרים שבהם הפגיעה נובעת במישרין מן הסיכון התחבורתי, כגון נסיעה המסכנת אחרים באופן ברור". להשלמת התמונה נוסיף כי בקשה לדיון נוסף על פסק הדין בפרשת בלבן נדחתה על ידי כב' הנשיאה ביניש (דנ"א 8144/09, 28.3.10). 6. המערערת טוענת כי יש לאבחן את המקרה דנן מהמקרה שנדון בפרשת בלבן. לטענתה, במקרה דנן לא מתקיימות עובדות שעל יסודן ניתן לקבוע כי היתה לגנב כוונה לפגוע במערערת. אין מדובר במקרה דנן בנהיגה "פראית", לא מדובר בנהיגה תוך האצה ובזיגזג. המערערת, בניגוד לנפגע בפרשת בלבן, לא נתלתה על הרכב ולא נקטה פעולה כלשהי למנוע את גניבתו. לכן, לא ניתן לומר שהגנב אשר נהג ברכב "ביקש להימלט מאחיזתה" ופעל כדי "לנער" את המערערת מן הרכב (בניגוד לגנב שעניינו נדון בפרשת בלבן). לפיכך נטען, כי במקרה דנן הפגיעה במערערת לא נבעה מכוונה לפגוע בה, אלא נגרמה מעצם נסיעתו של הגנב ורצונו לעזוב את המקום ולהשתלב בתנועה. 7. המשיבה 1 (קרנית) טוענת כי הלכת בלבן יפה גם למקרה דנן. לשיטתה, אין כל רלוונטיות למעשיה של המערערת והמיקוד הוא על מעשי הנהג, ועל כן גם אם לא נתלתה על הרכב ולא ניסתה למנוע את גניבתו, אין לכך כל השלכה על התוצאה. קרנית מוסיפה, כי נסיעת הגנב במקרה דנן, כשהמערערת שרועה על מכסה המנוע, לאורך עשרות מטרים, אינה יכולה שלא להעיד על כוונתו לפגוע במערערת, מה גם שהגנב כיוון את המערערת לעמוד בחזית הרכב. לשיטתה של קרנית, אין להעלות על הדעת שהגנב הנוהג ברכב לא ראה את המערערת וכיוון שהמשיך בנסיעה, המסקנה היא שהתכוון לפגוע בה. מעבר לכך נטען, כי בכל מקרה הגנב התכוון לגרום נזק לרכושה של המערערת. לחלופין טוענת קרנית שהמערערת היתה בגדר "משתמש" ברכב בעת שנפגעה, שכן יצאה לצורך תיקון דרך (הגם שהיה פיקטיבי), ולכל הפחות השתמשה ברכבה בשיתוף עם הגנב שנהג בו, כך שהחייבת לשאת בנזקיה היא המשיבה 2 ולא קרנית. 8. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ונתנו דעתנו לעובדות המקרה, כפי שהן מתוארות בתצהיר עדותה הראשית של המערערת, מסקנתנו היא כי דין הערעור להתקבל. כפי שפסק כב' השופט ריבלין בפרשת בלבן, לצורך הוכחת כוונת פגיעה, אין די בקיומה של מודעות לאפשרות קרובה לוודאי לגרימת התוצאה. נדרש "רצון 'חפצי' של ממש" שתיגרם פגיעה; אם כי יוכר קיומו של רצון זה, של כוונה זו, גם כאשר הפגיעה היא אמצעי להשיג מטרה אחרת, כגון הימלטות מהמקום. במקרה שנדון בפרשת בלבן הוסקה כוונת הפגיעה מתוך כך שהנהג האיץ, נסע בזיגזג, נהג בפראות, ביקש להימלט מאחיזת בעל הרכב ברכבו וביקש לנערו מהרכב. נתונים אלה אינם מתקיימים בענייננו. אכן, ניתן להניח שהגנב הבחין במערערת כאשר זו היתה שרועה על מכסה המנוע, אך לא הוכח "רצון 'חפצי' של ממש" לפגוע דווקא בה, במובחן מכל מי שהיה נקרה על דרכו של הגנב הנוהג ברכב ומבקש לעזוב את המקום. אכן, כטענת קרנית, מעשי המערערת (הנפגעת) אינם מלמדים, כשלעצמם, על קיומה או העדרה של כוונה לפגוע. אלא שמתוך תיאור מעשים אלה ניתן ללמוד על טיבה של התגובה להם, שהיא הרלוונטית לבחינת כוונת הפגיעה. כאשר אדם נתלה על הרכב והנהג מאיץ, מזגזג ונוהג בפראות, עולה מכך כוונה לנער את הנפגע ולהפילו. כוונה זו שקולה לכוונה לפגוע בו. כאשר הנפגע אינו נאחז ברכב והפגיעה בו נגרמה רק כיוון שעמד במסלול נסיעתו של הרכב, כל שניתן לומר הוא שאצל הנהג התקיימה מודעות לאפשרות קרובה וודאית לגרימת התוצאה, אך לא מעבר לכך. מודעות זו אינה מספיקה. במקרה דנן, הסיטואציה אינה שונה ממצב שבו היתה המערערת נפגעת מרכב אחר, בו נהג אדם שביקש להסתלק מהמקום במהירות ולכן נהג ברכב בדרך המסכנת בבירור אחרים. אם אדם נפגע עקב נהיגה שכזו, לא ייאמר שהמדובר בפגיעה מכוונת. בדומה לכך ניתן לאבחן את המקרה דנן מפרשה נוספת שנדונה בבית המשפט העליון על ידי כב' המשנה לנשיאה ריבלין, בדן יחיד, זמן קצר לאחר מתן פסק הדין בעניין בלבן: רע"א 10907/08 עזבון סאמי רשיד נ' קרנית, (19.10.09, להלן - "פרשת רשיד"). בפרשת רשיד נהרג המנוח כאשר רכב נהוג על ידי משיב 2 בערעור נמלט ממקום בו התבצעה עסקת סמים בין נוסעי הרכב לבין המנוח. המנוח הבחין כי שטר הכסף שקיבל מנהג הרכב היה מזויף וניסה לעצור את הרכב על ידי כך שקפץ על החלון הקדמי ונאחז בו. המנוח נפל לאחר מספר שניות ונפגע. גם בפרשת רשיד, מתוך מעשיו של המנוח, אשר ביקש לעכב את הסתלקות הרכב מהמקום, ניתן להסיק קיומה של כוונה אצל הנהג לפגוע בו כתגובה לאותם מעשים. לפיכך אישר בית המשפט המחוזי את קביעת בית משפט השלום, באותה פרשה, כי מדובר ב"תאונה מכוונת" שאינה בגדר "תאונת דרכים", וכב' המשנה לנשיאה דחה בקשת רשות ערעור על אותו פסק דין. בניגוד לכך, לא עולה מהראיות שהוגשו במקרה דנן, כי המערערת התיימרה או ניסתה לעכב את הרכב, אלא פשוט עמדה במסלול נסיעתו ונפגעה כתוצאה מנסיעת הרכב. בענייננו מדובר במצב בגדרו הגנב נוהג ברכב בחוסר זהירות ובדרך מסוכנת על מנת למלט עצמו מהמקום ולא במצב בו יש לו עניין לפגוע דווקא באדם מסויים. כאמור לעיל, לטענת קרנית, נוכח העובדה שהמערערת היתה שרועה על מכסה המנוע לא יתכן שלא לקבוע שהנהג ראה אותה, והעובדה שהמשיך בנסיעה מלמדת על כוונתו לפגוע בה. אם תתקבל טענה זו, כי אז יופעל המבחן שנדחה במפורש בפרשת בלבן, לפיו יהיה די בקיומה של מודעות לאפשרות קרובה לוודאי לגרימת התוצאה. אם תתקבל טענת קרנית, כי אז כל הנוהג באופן שיש בו כדי לסכן אחרים, וניתן לקבוע שהוכחה מודעותו לאפשרות קרובה לוודאי שיפגע אדם אחר, ייחשב כמי שהתכוון לפגוע באותו אחר. מסקנה זו מנוגדת לפסיקה בעניין בלבן. 9. לעניין טענת קרנית לפיה בכל מקרה היתה אצל הנהג כוונה לפגוע ברכושה של המערערת - קרנית מייחסת כוונה זו לעצם גניבת הרכב. אלא שכאשר החוק מדבר ב"מעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק ... לרכושו של אותו אדם", הכוונה היא לנזק שנגרם באירוע התאונתי עצמו ולא לנזק שנגרם במאורע נפרד מהתאונה (כגון מעשה הגניבה שקדם לו). המאורע התאונתי, בו נגרם נזק לרכוש, צריך להיעשות בכוונה לגרום נזק זה. לא הוכח כי הגנב התכוון, בעת שפגע במערערת וכתוצאה מפגיעה זו, לגרום נזק לרכבה. לפיכך, לא ניתן לקבוע כי מתקיים החריג שעניינו כוונה לפגיעה ברכוש. 10. נמצא, כי מן הראוי הוא לקבוע שאין מדובר ב"תאונה מכוונת". עם זאת, קביעה זו אינה בגדר סוף פסוק בכל הנוגע לביסוס חבותה של קרנית בפיצוי המערערת. בפי קרנית טענה נוספת, לפיה יש לראות במערערת כמי שהשתמשה ברכבה בעת שנפגעה. נראה שהמערערת אמנם ויתרה על טענותיה נגד המבטחת שלה, המשיבה 2, ועל הטענה לפיה בעת התאונה היא בגדר מי שהשתמש ברכבו. אלא שוויתור זה, ככל שהיה, אינו כובל את קרנית ואינו מונע ממנה לטעון כי מבטחת הרכב אחראית לפיצוי המערערת, ועל כן לא קמה עילת תביעה נגד קרנית. טענת קרנית היא שהמערערת יצאה מהרכב לצורך ביצוע תיקון דרך ובמסגרת זו נפגעה. אין לומר שדין טענה זו להידחות על הסף נוכח העדר כל סיכוי לקבלה. בעניין זה כלל לא דן בית משפט קמא, אף כי בעלי הדין התייחסו לאפשרות זו בסיכומי טענותיהם, שכן מסקנתו היתה שמדובר ב"תאונה מכוונת" המוציאה את המאורע מגדר "תאונת דרכים" שניתן לפצות בגינה על פי החוק. נוכח המסקנה אליה הגענו, לפיה אין מדובר ב"תאונה מכוונת", יש צורך להכריע גם בטענה האמורה. 11. אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק דינו של בית משפט קמא וקובעים כי אין מדובר ב"תאונה מכוונת", ולכן, אם לא ייקבע כי המערערת נפגעה בהיותה "משתמשת" ברכבה, תקום חבותה של קרנית לפצותה. הדיון יוחזר לבית משפט קמא על מנת שיכריע בשאלת השימוש שנעשה או לא נעשה על ידי המערערת ברכב, וככל שיידרש - גם בסוגיית שיעור הנזק וסכום הפיצויים. קרנית תישא בהוצאות המערערת בגין הערעור דנן בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ש"ח ובצירוף מע"מ. העירבון יוחזר למערערת באמצעות בא-כוחה. רכבשאלות משפטיותגניבת רכב