קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונה במהלך ברית באולם אירועים: א. בתאריך 3/1/95, נכח התובע ואשתו בארוע שהתקיים "באולמי מצפור" המנוהל על ידי הנתבע. במקום התקיימה שמחה, בנו של אחד מחבריו לעבודה של התובע הובא בברית אברהם אבינו. השמחה רבתה והמוזמנים נהרו לעבר רחבת הריקודים, התובע אשר הסב אל השולחן העמוס בכבוד, ביקש לצאת לשרותים ובשעה 22.51 פנה לעבר השירותים. בסמוך לחדרי השירותים הושענה על הקיר פלטת עץ עגולה ששימשה, בין היתר, את האורחים לרקוד כאשר על גבי הפלטה נושאים הם את בעלי השמחה. כך מתאר התובע את ארוע התאונה:נ- "בעת שהייתי בדרכי אל השירותים או מהם (אינני זוכר במדויק) הופלה וגולגלה פלטת העץ הכבדה על רגלי ע"י שני אורחים אשר ניסו לגלגל הפלטה לעבר רחבת הריקודים". (סעיף 8לתצהירו). התובע לא יכול היה לזכור מיהם האורחים אשר גלגלו או הרימו את הפלטה. לאחר אותו ארוע חש בכאב גדול אולם חזר למקום ליד השולחן וחלץ את נעלו משום שסבל בכאבים, לאחר כ- 10דקות הלך לביתו, שם המשיך לסבול מכאבים. למחרת פנה לטיפול רפואי, רגלו הושמה בגבס משום שנשברה. במהלך חקירתו הנגדית שב העיד וחיזק את אותה גרסה עצמה כאשר אמר:ב- "נפלה עלי פלטה, הייתי בדרך לשרותים, הפלטה עמדה בדופן של הקיר בצד שמאל, שני אנשים הרימו את הפלטה והיא נפלה לי על הרגל, שני אנשים ניסו לגלגל את הפלטה והיא נפלה עלי, הפלטה היתה בעמידה כל אחד החזיק אותה מכל צד, הפלטה היתה מושענת ליד הקיר הם הרימו אותה כדי לא לגלגל אותה הרימו את הפלטה והיא נפלה לי על הרגל, הפלטה היתה במצב של עמידה". ת."בדרך שעברתי לשירותים הרגל שלי נכנסה מתחת לפלטה ששני אנשים הרימו מעט והיא נפלה להם מהידיים, הם המשיכו לגלגל אותה על הרגל שלי, הם לא ראו שהפלטה פגעה בי והמשיכו לגלגל אותה". (עמ' 4ש' 27-19). תאור זה של הארוע שב ועלה במהלך כל החקירה הנגדית ולא נסתר. לאחר שבחנתי את גרסתו של התובע ועדותו בפני באתי לכלל מסקנה שיש ליתן אמון בעדותו אשר היתה עקבית לכל אורכה, לא ניכרו בה לא מגמתיות ולא התאמת הגרסה לצרכים, אלא דבריו היו פשוטים, ברורים ובהירים. אכן נשאלת השלאה מדוע לא הובאה לעדות אשתו שהיתה עמו במקום ונוכחים אחרים אשר ישבו עמו בשולחן, כדי שיספרו לפחות על תלונותיו לאחר המקרה עת שב לשולחן, אולם, אין בהמנעותו מהבאת עדים נוספים כדי לפגום במהימנות גרסתו אשר לא נסתרה על ידי מי מעדי ההגנה. עדי ההגנה טוענים לחוסר סבירות הארוע,אולם בעלי האולם - הנתבע, מאשר בעדותו שהתובע התקשר אליו לאחר הארוע וסיפר לו אודות המקרה, אם כי טוען, שהתובע התקשר אליו רק לאחר כמה ימים, ואילו התובע טוען שהתקשר למחרת, אולם אישורו של הנתבע את עצם ההתקשרות היא המחזקת את גרסת התובע. דווקא גרסת הנתבע מפתיעה, הנתבע ועד מטעמו מאשרים כי השתמשו בפלטה כזו שהיתה מונחת בכניסה לצורך הכיבוד בבר הכניסה וכן לצורך ריקודים. "הפלטה נועדה לשימוש של מזנונים, וכאשר יש ארוע בעלי אופי מרוקאי, מבקשים ממני להכניס את בעל הארוע על פלטה או טקס חינה" (עדות עד ההגנה עמ' 7ש' 18,17). עוד חזוק לגרסת התובע יש למצוא בדברי הנתבע, בעל האולם, מר מיכאל כהן:ו- "הסיפור לא נשמע לי הגיוני, כי אני מכיר את הפלטות שלנו, אני מאמין שהוא קיבל מכה אבל אני לא חושב שהיא היתה כל כך חמורה". ובהמשך משיב:נ- "אם אתה מפנה אותי לסעיף 8לתצהירי ושואל אותי אם אני לא מאמין שנפלה עליו פלטה אני עונה אני לא מאמין שנפלה עליו פלטה" (עמ' 6ש' 3). הסתירה שמובאת לעיל בגירסת הנתבע תומכת גם היא בגרסת התובע. על כן אני קובעת כי התובע נפגע שעה שבקש להשתמש בחדר השירותים שבמקום, בדרכו לשם ראה שני אנשים המנסים לגלגל את הפלטה, לצורך הבאתה לרחבת הריקודים תוך כדי שהוא ממשיך לפסוע לעברם נכנסה רגלו מתחת לפלטה שאותה שעה נפלה מגובה של כ- 7ס"מ על רגלו. ב. בכתב התביעה טוען התובע כי יש להעביר את נטל ההוכחה אל כתפי הנתבע להוכיח כי לא היתה במעשיו רשלנות, או חוסר זהירות זאת משום שהתובע אינו יכול לדעת את הנסיבות אשר גרמו לתאונה שארעה עקב חפץ הנמצא בשליטה המוחלטת של הנתבע, וכי כל הנסיבות מתישבות יותר עם המסקנה שהיתה רשלנות מצד הנתבע. ולחילופין טוען כי היתה רשלנות וחוסר זהירות שבגינה ארעה התאונה. אולם, דומני שבסיכומיו זנח התובע את הטענה לפיה יש להעביר את נטל ההוכחה. מכל מקום ברור שהעברת נטל ההוכחה על פי סעיף 41לפקודת הנזקין מותנת בשלושה תנאים מצטברים שלא נתקימו בענינינו. ראשית דבר התובע ידע היטב כיצד ארעה התאונה והוא מסר פרטים מדויקים לגביה, וכבר כאן לא נתקיים התנאי הראשון והוא שלתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו היכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לנזק. שנית הגם שהנזק נגרם עקב חפץ (הפלטה) שהיתה בשליטתו המלאה של הנתבע אין בכך כדי להוסיף לתובע. מכאן שאין מקום לדון בתנאי השלישי שארוע המקרה שגרם לנזק מתישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר המסקנה שאכן נקט בזהירות ראויה. שאנו יודעים את פרטי ארוע הנזק אנו יכולים לפענח, לנתח ולבדוק האם התרשל הנתבע, מה גם שקבעתי כי התובע הוכיח את הנטען בכתב התביעה באשר לאופן ארוע הנזק. ג. נותר עתה לדון בשאלה האם בנסיבות שארעו הנתבע חב לתובע זהירות אשר לא נקט בה כלפי התובע ובגין רשלנות זו חב בפיצוי. יפים לכאן דברי כב' השופט חשין בע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם פד"י מט' (1)מ"ח 102, בעמ' 112:ב- "הכל מסכימים כדברי חברי,המשנה לנשיא השופט ברק (כתוארו דאז) כי דיני הרשלנות במשפט הארץ אינם מטילים אחריות מוחלטת לא על יוצריהם של סיכונים ולא בכלל - וכי רק בהתקיים שלוש אלה, לאמור, קיומה של חובה, הפרת החובה וגרימת נזק (תוך קיומו של קשר סיבתי) יחוב אדם בעוולת הרשלנות, (עוולה הזהה, למעשה אם לא להלכה למשפט הנזקין בארץ). שאלת קיומה של חובת זהירות מושגית:ו- דומני שאין מחלוקת בין הצדדים כי חובת הזהירות מושגית קיימת. בעל אולם ארועים חייב בחובת זהירות מושגת כלפי ציבור המוזמנים לאולמו. שאלת קיומה של חובת זהירות קונקרטית כחובת הזהירות המושגית נקבעת על פי מבחן הציפיות. השאלה היא אם אדם סביר יכול היה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה אם התרחשות הנזק, אם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כענין שבמדיניות לצפות את התרחשותו של אותו נזק (ראה דברי כב' השופט ברק ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פד"י ל"ז 1עמ' 113בעמ' 125-126). "הפעלה ראויה של מבחן הציפיות מחייבת הבחנה בין סכנה "רגילה" לבין סכנה "בלתי רגילה" לגבי הניזוק. שכן רק בגין הסכנה בלתי רגילה מוטלת חובת זהירות קונקרטית". דברי כב' השופט דב לוין בע"א 417/81 מלון רמדה נ' אמסלם פד"י לח' 1 עמ' 72בעמ' .76 לשם קביעת טיבה של הסכנה האם רגילה היא או שמא הנה בלתי רגילה נקבע מבחן כפול בפסיקה. האחד מתייחס למהות הסכנה שנוצרה בנסיבות מקום הארוע והשני מתיחס אל הניזוק שהועמד בסכנה . חובת הזהירות איננה מתקיימת בחלל ריק אלא כלפי אדם מסויים בנסיבות קרבתו למקום הסכנה, כן יש לשקול מיהו אותו ניזוק. המבחן השני מתייחס לערך החברתי המוגן בפני הסכנה. על כך אמר כב' השופט ברק כתאורו דאז בפרשת ועקנין כי:נ- "הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה באופן שהיא דורשת כי ינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו". בדיקת המקרה שבפני מעלה כי ברור שהחברה רואה כערך מוגן וכענין שהמדיניות שבאי שמחות המתקיימות באולם ארועים לא יפגעו על ידי סכנות בלתי רגילות שניתנות לצפיה, בגין חוסר נקיטת אמצעי זהירות סבירים למנוע אותן סכנות. לא יכול להיות ספק בכך שלו היה מוכח בפני כי משקלה של אותה פלטה משקל כבד הוא, וכי למרות שהנתבע כבעל האולם ידע, אם צריך היה לדעת, כי הפלטה מושענת על קיר סמוך לשרותים, כך שכל אדם בלתי מיומן, מתוך קהל המוזמנים, יכול לגשת ולהרימה ולפגוע תוך כדי הרמת הפלטה במוזמנים אחרים, אזי היה מקום לקבוע שלא ננקטו אמצעי זהירות מתאימים כדי למנוע נגישות לכל אחד מהקהל אל אותה פלטה על מנת להביאה אל רחבת הריקודים. אלא שפני הדברים במקרה שבפני אינו כך: לא הובאה כל ראיה לכך שהפלטה היתה כבדה כך שלא ניתן היה באופן בלתי מיומן להרימה. לא הובאה כל ראיה לכך שהיה צורך להדריך מישהוא מסויים לאופן הרמת הפלטה. לא הוכח שצריך היה לצפות שהפלטה הינה דבר לא רגיל כבד במיוחד הדורש מיומנות לצורך הרמתו, וכי חוסר מיומנות עלול לגרום לנזק. העובדה שהפלטה היתה מונחת, מושענת על הקיר וניתן היה להשתמש בה לצורך ריקודים ברחבת הריקודים, כשלעצמה, איננה מוכיחה ואיננה מלמדת על סיכון מסויים שצריך היה לצפות. לענין זה טוען התובע בסיכומיו כי הפקרת פלטה כבדה שעונה על קיר במטרה שתשמש לצורך ריקוד סוער והשתוללות על רחבת הריקודים, והפקדת הובלת הפלטה בידי מי מהמוזמנים תהא זהותו אשר תהא הינה רשלנות חמורה הרבה יותר ממצב בו , למשל, היתה מאוחסנת הפלטה במחסן ו/או בחדר נעול ונשאת על ידי עובדי הנתבע 1, רחבת הריקודים , סעיף 2(8) לסיכומיו. דבריו אלה של ב"כ הנתבע אינם מבוססים בחומר הראיות, מהיכן מבקש התובע ללמוד על חובתו של הנתבע לאחסן הפלטה דווקא במקום נעול שלא תהא לקהל נגישות אליה. מאחר ולא הוכחה כל סכנה בלתי רגילה בעצם השארתה של פלטה אשר שמשה ברגיל את הרוקדים, לא מצאתי שיש מקום לכנותה כסכנה "בלתי רגילה". אלא ההפך הוא הנכון, הוכח גם בעדות התובע שהוא ידע כי נעשה שימוש בפלטה כזו לצורך ריקוד, כדבר שבשיגרה וכך גם העיד עד ההגנה. איש לא טען שיש סיכון כלשהוא באותה פלטה, למשל שהיא כבדה ויש צורך במיומנות מיוחדת בעת הרמתה אלא ההפך, למדנו כי הקהל נהג לרקוד כשעליה בעלי השמחה. מכאן ניתן ללמוד שאין מדובר בפלטה כבדה הדורשת מיומנות מיוחדת בהרמתה. לפיכך, ובעיננו הנתבע לא הפר את חובתו לצפות את הסכנה המסויימת הנטענת בכתב התביעה. הארוע איננו אלא במסגרת הסכנות הרגילות בהן נתקלים הבאים בשערי אולמות החתונות כחלק מחיי היום יום, ירידה במדרגות והליכה בכביש. בעל אולם חתונות איננו כמבטח חייב בפיצוי של כל נפגע. ד. התובע עוד טוען כי באולם לא היה פיקוח ולא היתה כל השגחה על מעשיהם של החוגגים, משקאות משכרים נמזגו לכל דורש, והשתוללות חסרת רסן היתה במקום. אלא שדבר כזה לא הוכח. ההפך הוא הנכון. מעדות הנתבע בעל האולם ועד ההגנה, מנהל האירועים, עולה כי החוגגים נמצאים כל העת תחת השגחה מפני אירועים חריגים, אם ישנם כאלה. הוכח גם שבאותו אירוע נשוא הדיון היתה שמחה, החוגגים היו עליזים אולם לא היה שום אירוע חריג. הוכח שהאורחים היו שיכורים ובגין כך ארעה הנזק לתובע. לא ניתן לדרוש מבעל אולם שמחות שיגביל את אורחיו באופן כזה שלא יוכלו להביע את רגשות השמחה שבלבם בריקודים, בשירה, באוכל בשתיה. ה. עוד עלי לציין כי לגרסת התובע, בדרכו לשירותים הוא ראה שני אנשים מנסים להרים את הפלטה או לגלגל אותה, ובכל זאת רגלו נכנסה בדיוק מתחת לפלטה. נשאלת השאלה האם לא תרם התובע תרומת רשלנות גבוהה מאוד לאירוע, אולם משלא מצאתי את הנתבע אחראי לפיצוי התובע, מתייתר הדיון בכגון דא. ו. הפועל היוצא מכל האמור לעיל ולאחר שהנתבע נמצא כמי שלא הפר כל חובת זהירות כלפי התובע, הרי שהתוצאה היא שיש מקום לדחות את התביעה. התביעה נדחית, התובע ישא בהוצאות בסך 750ש"ח.אולם / גן אירועים