קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונה במהלך פירוק צינור ביוב: התובע נחבל בעת שעסק יחד עם אדם נוסף בפירוק צינור ביוב במרתף ישיבת "נתיבות עולם" בבני-ברק. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשתי סוגיות עיקריות: .1נסיבות אירוע התאונה - וחבות הנתבעים. .2גובה הנזק. בשלבים המוקדמים של הדיון שררה אי-בהירות באשר למעמדם של הנתבעים כמעסיקיו של התובע, אולם בסיכומיו הצהיר ב"כ הנתבעים כי הוא מוותר על טענותיו לענין הגדרת הנתבעים כמעוולים וחלוקת האחריות ביניהם ואם, בניגוד לעמדתו, יקבע כי הנתבעים אחראים לנזקו של התובע יש להטיל את האחריות על שני הנתבעים המיוצגים על-ידו (סעיף 3.10לסיכומים). לאור הסכמה זו אדון בנסיבות התאונה תוך התייחסות לנתבעים כאל מעסיקיו של התובע מבלי להכנס לפרטי ההתקשרות ביניהם בנוגע לביצוע העבודה. נסיבות התאונה לגרסת התובע, כפי שפורטה בעדותו בפני, בחודש אוגוסט 1992עבד בישיבת "נתיבות עולם" ועסק בשיפוצים, צביעה ואחזקה. בתאריך 14.8.92, בשעות הבוקר, הורה לו מנהל העבודה מר זאב וולקוב להוריד ממקומו חלק של צינור ביוב שנסתם, ולהניחו על הרצפה. צינור הביוב היה ממוקם במרתף הישיבה כשהוא מחוזק באמצעות חבקים לתקרה, במרחק של כ- 15ס"מ ממנה. הצינור הנ"ל מחולק ליחידות הניתנות לפירוק כשאורכה של כל יחידה הוא כ-3- 4מטרים (ראה צילומים המצורפים לחוו"ד ד"ר אייל ת/1). את העבודה היה התובע אמור לבצע יחד עם פועל נוסף, מר מוהיר שריף עבד אלכרים (ע.ת.2). מאחר וגובה התקרה במרתף מתחת לצינור היה כ- 3.80מ' נזקקו העובדים לפיגום על מנת שיוכלו להגיע לצינור. לטענת התובע, ע.ת. 2עלה על הפיגום חתך את החיבור מצדו האחד והניח אותו על הפיגום כאשר הצינור באלכסון כלפי מעלה ובשלב זה ניתק החיבור בקצה השני והצינור נפל לרצפה ופגע בתובע. ב"כ הנתבעים בסיכומיו מצביע על סתירות בגרסאות השונות שנמסרו על-ידי התובע והעדים מטעמו ואת עיקר הביקורת הוא מפנה כנגד תאור נפילת הצינור והפגיעה שספג התובע מתחת לבית שחיו. נראה לי כי בנסיבות המקרה, כאשר הארוע התרחש כהרף עין, קשה לדרוש מן העדים תאור מדויק של כל שניה ושניה של ההתרחשות וכיוון שאין חולק כי התובע נפגע במהלך ביצוע עבודת פירוק הצינור (ראה טופס הודעה על פגיעה בעבודה אשר מולא ע"י הנתבעת ת/3) יש לעגן את הממצאים בנתונים אובייקטיבים ככל שהדבר אפשרי. במהלך חקירת העדים ובסיכומים העלה ב"כ הנתבעים אפשרות שהתובע וע.ת. 2עמדו שניהם על הפיגום והיו אמורים לאחוז בצינור ביחד. אולם לאור עדויות התובע והנתבעים גם יחד אפשרות זו אינה מתקבלת על הדעת כיוון שגם לגרסת העד מר שאול כהן, שעסק בתאום העבודה בישיבה, רוחבו של הפיגום אפשר לו לעבור בין הדלתות ואורכו היה מטר (עמ' 33), כך שאין זה סביר ששני אנשים יעמדו עליו בו זמנית וכך העיד גם התובע. יתר על כן, אורכו של הצינור שהיה התובע אמור לפרק היה כ- 4מטר ואילו הפיגום היה באורך של כמטר ולא היה כל הגיון בנסיון לבצע את העבודה בשיטה המוצעת ע"י ב"כ הנתבעת. אולם גם אילו קיבלתי את הטענה לפיה התובע וע.ת. 2עמדו על הפיגום ואחזו בצינור, לא היה בכך כדי להועיל לנתבעים כיוון ששיטת עבודה זו הינה מסוכנת ופסולה, מאחר והיא חושפת את המבצעים לסכנה של נפילת הצינור מגובה רב ועל מעביד מוטלת החובה לודא שהעבודה מבוצעת בשיטה בטוחה שאין בה כדי לסכן את העובדים. מר זאב וולקוב העיד כי סמוך לאירוע טען התובע שהוא ונתבע 2עמדו על הפיגום ואחזו בצינור כאשר לפתע שמט ע.ת. 2את הצינור מידיו, וכל כובד הצינור נפל על התובע. אם נכונה גרסה זו הרי שאין בה כדי להפחית מאחריותם של הנתבעים, כיוון שגם ע.ת. 2הועסק על-ידם ואם הלה התרשל הרי שהאחריות לרשלנותו נופלת על שכם מעסיקיו באחריות שילוחית מעבר לאחריותם בגין אי-הנהגת שיטת עבודה בטוחה. לסיכום נקודה זו נראה לי כי לאור העובדה שהתובע נפגע בכתפו מחזקת את הגרסה לפיה בעת פירוק הצינור עמד התובע מתחת לפיגום וע.ת. 2על הפיגום. משקל הצינור לטענת התובע הצינור נסתם עקב הצטברות בטון במהלך עבודות הבניה ומשקלו היה כ- 140ק"ג (עדות ד"ר אייל ביקלס עמ' 5). ואילו הנתבעים גורסים שהסתימה נגרמה מנירות ולכלוך ולכן לא עלה משקל הצינור על 20ק"ג, אלא שגרסה זו אינה מסתייעת בראיות שניתן היה להביאן על נקלה לביהמ"ש. מר וולקוב נשאל האם הוא זוכר מה היתה תכולת הצינור ביום ראשון שלאחר התאונה, ומשיב: "היה אינסטלטור באותו יום ותיקן את זה. אני לא יודע מה היה בצינור הספציפי הזה". אולם למרות חשיבות הענין הנתבעים לא טרחו לזמן את האינסטלטור שהיה יכול להאיר את עינינו בשאלה זו. סבורני כי עצם העובדה שהצינור נשמט מידו של מי שאחז בו, נפל וגרם חבלה לתובע מחזקת את הגרסה שהיה מדובר בגוף כבד ולא בצינור פלסטיק קל המכיל פסולת אורגנית. ד"ר אייל ביקלס מעריך את משקלו של הצינור בכ- 140ק"ג וגם מר איתן מרקוס, המומחה מטעם הנתבעים, מאשר שאם אכן הכיל הצינור בטון הרי שמשקלו הגיע לכ- 130ק"ג ומאשר שאם ידוע כי משקלו של הצינור כ- 100ק"ג צריך לנקוט באמצעי זהירות מיוחדים ועל המעביד ליתן הוראות לתמוך בצינור לפני שמשחררים אותו ממקומו (עמ' 28). בעניננו איש לא טרח לבדוק את תכולת הצינור ומשקלו בטרם ניתנה ההוראה לתובע ולע.ת. 2לשחררו ממקום אחיזתו בתקרה. זאב וולקוב הסתפק בהוראה לשחרר את הצינור מבלי שטרח לברר כיצד תבוצע הוראה זו ומכיוון שאיש מטעם הנתבעים לא ראה את הצינור לאחר שהשתחרר והאינסטלטור אשר בדק אותו לאחר התאונה לא זומן לעדות אני מעדיפה את גרסת התובע לפיה הצינור הכיל בטון ומשקלו היה רב. באשר לנסיבות התאונה - בין אם נשמט הצינור מידו של ע.ת 2ובין אם נעשה נסיון על-ידי התובע למנוע נפילתו, התאונה הינה תוצאה של אי-מתן הוראות עבודה בטוחות לתובע, שעל מעסיקיו היה לספק לו שיטות עבודה בטוחות בהסתמך על הנתונים בשטח, ולמטרה זו היה על מנהל העבודה לודא את משקל הצינור ותכולתו בטרם יורה לתובע לנתקו ממקומו, מה גם שהצינור היה מחוזק לתקרה בגובה של כ- 3.5מטר מהקרקע ובנסיבות אלה מוטל היה על מעסיקיו של התובע לספק לו אמצעים שימנעו נפילת הצינור מגובה זה. ראה לענין זה ע.א. 663/88 יהודה שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פד"י מז(3) 225, 229, מול האותיות ד-ו, בו קובע כב' השופט בך: "כאשר נשמעת הטענה מטעם מעבידים, שחובתם כלפי עובדיהם מצטמצמת לנקיטת אמצעים למניעת סכנות בלתי רגילות ויוצאות דופן במקום עבודתם הרי טיעון זה אינו מקובל עלי. אין חובת מעביד כה מצומצמת. לדעתי, קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדים יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים ואף שותף אני לדעה, כי מהותם ומידתם של אותם אמצעי זהירות משתנות לאור טיבו, שכיחותו וחומרתו של הסיכון, שהמעביד מודע לו או חייב להיות מודע לו. כך אם המדובר בסיכונים גלויים לעין, שאינם יוצאי דופן במיוחד, הרי יתכן שמספיק להזהיר את העובד מפניהם ולהדריך אותו לגבי אופן מניעתם, אם הסיכון חמור יותר או נסתר יותר או בלתי רגיל, הרי במקביל גוברים מידתם, גיוונם ותחכומם של אמצעי הזהירות שמעביד סביר חייב לנקוט. לשון אחר: אמצעי הזהירות הסבירים הינם פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, של מידת הסיכון, ושל מידת הסכנה לשלומו ולבריאותו של העובד, הנובעת מאותו סיכון אם יתממש" (ההדגשות שלי - ש.ד). בעניננו לא נקטו הנתבעים באף אחד מאמצעי הזהירות הדרושים. הם לא בדקו את תכולתו ומשקלו של הצינור שהתובע הצטווה להסיר, לא נקטו באמצעי זהירות ההולמים את מידת הסיכון בהתחשב בגובה בו היה מחובר הצינור ולא קבעו שיטות בטוחות לניתוקו בהסתמך על הנתונים בשטח. גובה הנזק התובע יליד 1.7.65נשוי ואב לשני ילדים. עובר לתאונה הועסק ע"י מר שאול כהן בעבודות בנין שונות כבנאי, טפסן, רצף וכל עבודה אחרת שהתבקש לבצע (עמ' 33 שורות 7-8). מר שאול כהן שהכיר את התובע כ- 12שנה עובר למקרה הגדיר אותו כעובד שביצע את המוטל עליו לשביעות רצון מעסיקו, ואילו זאב וולקוב הגדירו כעובד מעולה המסוגל לבצע כל עבודה בבנין (עמ' 51). שכרו עובר לפציעתו היה 95ש"ח ליום (עדות שאול כהן עמ' 35) וכיום משתכר פועל ברמתו לגרסת מר כהן 150- 160ש"ח ליום. כתוצאה מהתאונה נגרמה לתובע חבלה בכתף ימין עם קרע של חגורת שרירי הכתף המסובבים. סמוך לאחר התאונה טופל בפיזיותרפיה ובתרופות ומשלא חלה הטבה במצבו נותח כעבור 8חודשים ועבר דקומפרסיה של המפרק ללא תיקון של הקרעים בשריר. בהמשך עבר מניפולציה שנועדה לשפר את טווח התנועה (חוו"ד פרופ' גנאל עמ' 2). כתוצאה מהתאונה אושרה לתובע חופשת מחלה במשך 205ימים וועדות של הביטוח הלאומי קבעו לו אחוזי נכות זמניים: מ- 13.2.93ועד 30.4.93- %40 מ- 1.5.93ועד 30.6.93- %20 ו-% 15נכות לצמיתות שהוגדלו על סמך תקנה 15ל-%.18.75 פרופ' גנאל אשר מונה בהסכמת הצדדים כמומחה מטעם ביהמ"ש העריך את נכותו בשעור של % .20מעדותו של פרופ' גנאל, אשר זומן לחקירה נגדית לבקשת הנתבעים, מסתבר כי התובע סובל מהגבלה בתנועות הכתף ומפריקות חוזרות של מפרק הכתף, לדעתו תופעה זו הופיעה בעקבות מניפולציה של הכתף שבוצעה באוגוסט 1994בהרדמה. את עמדתו זו מבסס המומחה על תעוד רפואי. העובדה שהפריקה הופיעה לראשונה לאחר ביצוע המניפולציה שנועדה לשחרר הדבקויות בשריר מסבירה גם את העובדה שהתובע לא התלונן על תופעה זו בפני ד"ר פולמן, אשר בדק אותו עובר לביצוע המניפולציה. לעומת זאת, בחוו"ד פרופ' נרובאי כבר מופיעות תלונות בענין זה. פרופ' גנאל הסביר את השיקולים שהנחו אותו בקביעת אחוזי הנכות ולא מצאתי כל פגם בקביעותיו. הצעתו של ב"כ הנתבעים לבצע צילום רנטגן בעת פריקה או לחילופין בדיקה של טווח תנועת הכתף בהרדמה אינה מקובלת עלי. פרופ' גנאל מצא תימוכין לעמדתו בצילומי רנטגן שהוכיחו את קיומה של תופעת הפריקה הנטענת ועל כן אין כל הצדקה לגרום לתובע סבל מיותר בכך שבמקום לטפל בפריקה נוספת לכשתקרה יבוצע לו צילום רנטגן בעוד הוא סובל כאבים עזים. גם ביצוע בדיקה של טווח תנועות הכתף בהרדמה אינו מוצדק אם הדבר אינו דרוש לטיפול בתובע אלא רק לקביעת ממצאים לצורך הדיון בתיק. התרשמתי כי המומחה פרופ' גנאל בחן את כל התיעוד הרפואי שהוצג לו וקבע את שקבע על סמך הנתונים שהיו בפניו, תוך מתן משקל לכל פרט ופרט ואני מאמצת את קביעתו באשר לנכות התובע. באשר לנכות התפקודית - שעור הנכות הרפואית משקף על פי עדות פרופ' גנאל גם את נכותו התפקודית. הפסד השתכרות לשם קביעת הפיצוי לו זכאי התובע מוטל עלי לקבוע מה היה שכרו עובר לתאונה. על-פי עדותו של מר כהן היה שכרו היומי של התובע 100- 95ש"ח, בניגוד לתלוש המשכורת הנוקב בסכום שונה. אולם מתצהיר תשובות לשאלון שנחתם ע"י הנתבעת מסתבר כי שכרו של התובע היה אכן 95ש"ח ליום ולא כפי שמנסים הנתבעים לטעון עתה. גם הגרסה לפיה מתוך הסכום של 95ש"ח 45ש"ח הינם הוצאות נסיעה אינה מקובלת עלי ואני מעדיפה לענין זה את גרסת התובע. יחד עם זאת, אין אני מקבלת את טענתו באשר להוצאות הנלוות אשר שולמו כביכול על ידי המעסיק. ראשית, מן הטעם שלא הוצגה ראיה כלשהי להוכחתן ושנית, מאחר ולא הוצגה ע"י ב"כ התובע כל אסמכתא לפיה חוייב מעביד בפיצוי שלא על-פי שכר הברוטו אלא בהתאם להוצאה שנשא בגין שכרו של העובד, כגון חלקו בתשלומים למל"ל אשר לא נוכו משכרו של העובד. על-פי תלושי השכר שהוגשו ע"י התובע לפיהם לא נוכה משכרו מס הכנסה, הרי ששכר של 95ש"ח ליום היה שכרו ברוטו של העובד והוא ישמש בסיס לחשבון הפסדי ההשתכרות בעבר. באשר לעתיד, אמת המידה הינה על-פי השכר ששילם הנתבע שאול כהן לעובד ברמתו של התובע בעת בירור המשפט, דהיינו, 160ש"ח ליום. בשל הנסיבות המיוחדות של התובע, אשר גם עובר לתאונה לא עבד יום יום אלא כ- 20יום בחודש בשל סגר וכדומה ולאור צמצום מספרם של עובדי השטחים בישראל, מטעמים שאין להם קשר לתיק זה, אני סבורה שיש לחשב את הפסד השכר החודשי על-פי 20יום בחודש בהנחה שאלמלא התאונה היה ממשיך לעבוד באותו מקום. הפסד השתכרות בעבר .1במשך 205יום היה התובע באי-כושר מלא, דהיינו כ- 6חודשים וחצי, והפסד שכרו באותה תקופה היה: 350, 12ש"ח = 95 6.5x 20X .2לאחר תקופת אי-הכושר המלא הוכר התובע ע"י ועדה רפואית של המל"ל כנכה בשעור של % 40מיום 13.2.93- .30.4.93 לאור העובדה שעבודתו של התובע הינה עבודת כפיים, לא היה באפשרותו לחזור בתקופה זו לעבודתו ויש להכיר בה כתקופה נוספת של הפסד השתכרות מלא: 850, 2ש"ח = 95 1.5x 20X .3באשר לתקופה שבין 30.4.93ועד למועד פסה"ד, יש לחשב את הפסד השתכרותו של התובע על-פי שעור הנכות של % 20כפי שנקבע ע"י פרופ' גנאל. הטעם לקביעה זו נעוץ בכך שהוכח בעדותו של העד דורון גופר ובמסמכים שהוגשו על ידו שהתובע הועסק בעבודות בנין (אם כי טיבן לא הוברר כיוון שהעד אינו זוכר את התובע באופן אישי) והשתכר בין 80- 100ש"ח ליום. יתר על כן, סבורני כי לא ניתן לייחס את הצמצום בימי עבודתו של התובע לנכותו בלבד ויש לזקוף חלק מן הירידה בשכר להעסקת פועלים זרים במקום פועלי שטחים על-ידי חלק מן הקבלנים ולחוסר האפשרות להגיע לעבודה בישראל כתוצאה מהמצב הבטחוני. מעיון בתלושי השכר שהוגשו ע"י דורון גופר עולה כי התובע הועסק בעבודות בנין בין החודשים פברואר - ספטמבר 94'. עובדה זו מצביעה על-כך שבניגוד לטיעוני ב"כ התובע מסוגל לעבודה אם כי מומו מגביל את כושר עבודתו בשעור הנכות הרפואית. עו"ד שטמר טוען בסיכומיו כי יש לחשב את הפסד ההשתכרות של התובע בשעור גבוה משעור הנכות הרפואית בשל מקצועו של התובע, אולם לא הוצגה על-ידו ראיה כלשהי, מלבד עדות התובע, לפיה אין ביכולתו לעבוד בבניין במגבלות שצויינו ע"י פרופ' גנאל. לאור האמור לעיל אני קובעת כי הפסד השתכרותו של התובע מיום 1.5.93ועד למועד פסה"ד הוא: 140, 20ש"ח = 53(חדשים) 380xש"ח (לחודש) סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממחצית התקופה ועד למועד התשלום בפועל. הפסד השתכרות בעתיד גם באשר להפסדים העתידיים הצפויים אין אני סבורה שיש לקבוע הפסדים בשעור העולה על שעור הנכות וזאת מהנימוקים שפרטתי לעיל, מה גם שהתובע הוא בעל פוטנציאל לבצע הסבה מקצועית ואף נעשה על-ידו נסיון ללמוד מקצוע באנגליה ומטעמים שלא הובהרו לא המשיך בנסיונו זה. לאור עדותו של מר כהן באשר לסיכוייו של התובע להשתכר 160ש"ח ליום, אילו הועסק על-ידו עתה, אני סבורה שיש לחשב את הפסד השתכרותו החודשי על-סמך שכר חודשי של 500, 2ש"ח מאחר ולאור מצב התעסוקה של פועלי השטחים כיום אין להניח כי התובע היה מועסק 20יום לחודש ועיון בתלושי השכר שהוצגו על-ידי גופר ביחס לשנת 1994מלמד כי ימי העבודה משתנים מדי חודש בחודשו כאשר היו חודשים בהם הועסק התובע 4ימים בלבד. על פי חישוב זה מגיע הפסד השתכרותו החודשי ל- 500ש"ח, ובסה"כ: 592, 125ש"ח = 500 251.1855X כאב וסבל בהתחשב בשעור נכותו של התובע ובטיב הפגיעות כפי שהובהרו בעדותו של פרופ' גנאל, וכן לאור גילו הצעיר של התובע אני פוסקת לו בגין ראש נזק זה 000,50 ש"ח. עזרת הזולת בתקופת אי הכושר נזקק התובע לעזרת בני משפחתו בביצוע פעולות יומיומיות כגון הלבשה ורחצה. בגין שירותים אלה זכאים המיטיבים לפיצוי כיוון שהטיפול חורג מן המקובל כעזרה הדדית בין בני משפחה, אולם לא מצאתי מקום לחייב בפיצוי עבור עזרת הזולת בעתיד, ואני פוסקת בראש נזק זה 000, 10ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. נסיעות והוצאות כספיות כפי שהוכח במסמכים שהוגשו ע"י התובע הוא נזקק לשרותי רפואה פרטיים ובהיעדר ראיה על קיומו של ביטוח בריאות במקום מגוריו של התובע יש להניח כי הוא זכאי להוצאות כספיות גם בעתיד ואני מחייבת את הנתבעים לפצות את התובע בראש נזק זה בסך 000, 5ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. לסיכום הנתבעים ישלמו לתובע, ביחד ולחוד, את הסכומים כדלקמן: .1הפסד השתכרות בעבר - 340, 35ש"ח. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.3.95ועד למועד התשלום בפועל. .2הפסד השתכרות בעתיד - 592, 125ש"ח. בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסה"ד ועד למועד התשלום בפועל. .3 כאב וסבל - 000, 50ש"ח. בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסה"ד ועד למועד התשלום בפועל. .4 עזרת הזולת - 000, 10ש"ח. .5 הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה - 000, 5ש"ח. סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. מן הסכומים הנ"ל יש לנכות את תשלומי המל"ל כפי שפורטו בת/6כשהם נושאים הצמדה וריבית כחוק מיום קבלתם. כן ישלמו הנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשעור % 15מן הסכום שנפסק על-ידי בתוספת מע"מ. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסה"ד ועד למועד התשלום בפועל. ביוב