תאונה תוך כדי הליכה מהעבודה לבית

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונה תוך כדי הליכה מהעבודה לבית: .Iההליך .1בבית-הדין האזורי בבאר-שבע (אב-בית-הדין - השופט נויגבורן; תב"ע לט/260-0) התבררה תובענתו של המשיב נגד המערער (להלן - המוסד) בעתירה, שאירוע תאונתי מיום 25.3.1979יוכר כתאונת עבודה לעניין חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח- 1968(להלן - החוק), מכוח סעיף 36(1) לחוק. בית-הדין האזורי נעתר לתובע, ובפנינו ערעור של המוסד. .2העובדות שנקבעו על-ידי בית-הדין האזורי הן: א) התובע (המערער) גר בבית בודד מוקף גינה, וכדי להגיע לביתו מהמדרכה, עוברים דרך שער, יורדים חמש מדרגות ומגיעים לשביל שאורכו בערך 8 מטר המוביל לביתו של התובע. בין הגינה לבין המדרכה ישנה גדר, וכן מגודר השטח בין חלקו של התובע בגינה לבין חלקו של שכנו. התובע אמר בקשר לגינה ש"זה שטח פרטי שלי, לאחרים אסור להשתמש בזה"; ב) ביום 25.3.1979בשובו מהעבודה, החליק התובע על המדרגות המובילות מהשער לשביל המביא לבית. .3השאלה היחידה שבה נדרש בית-הדין האזורי לפסוק, והיא גם השאלה שבה נדרש בית-דין זה לפסוק, היא, אם התאונה ארעה "תוך כדי... הליכתו" של התובע "מן העבודה למעונו" (לשון סעיף 36(1) לחוק), או שמא ארעה התאונה לאחר שבר הגיע למעונו. בשם המוסד לביטוח לאומי הועלתה הטענה, שהתאונה ארעה עת כבר היה התובע בתחום "רשות היחיד" ומכאן שכבר הגיע למעונו ולא היה בדרך "מן העבודה למעונו". .4בית-הדין האזורי פסק, שהתאונה ארעה תוך כדי הליכה למעון, ולא עת היה כבר התובע בתוך "מעונו". אומר בית-הדין האזורי: "נראה לי שפירוש ה'מעון' על-פי האבחנה בין רשות הרבים לרשות היחיד הוא לא מבחן המתאים למטרת הסעיף הנ"ל, גם אם נשתית את המושג "רשות היחיד" על זכות חזקה בלבד, בלי להבחין אם החזקה היא מכוח בעלות, שכירות, רישיון וכדומה. אני בדעה, כי המבחנים לזכות החזקה הם זרים למטרתו של סעיף 36(1). נניח שבבעלות מדובר, האם זכותו של התובע בקשר לדמי פגיעה צריכה להשתנות, אם למשל, יתברר עכשו, כי יצא צו הפקעה או רכישה לצורכי ציבור על המדרגות עליהן נפל התובע, והם הפכו לרכוש ציבורי. או למשל, נניח שהיתה מחלוקת משפטית בקשר לזכות החזקה הבלעדית בגינה, כאשר התובע טען לבלעדיות ושכנו טוען לרכוש משותף, האם סביר לומר שזכותו של התובע תלויה בתוצאות תביעה משפטית אשר יהיה עליו להגיש לבית-המשפט המוסמך, או שמא תאמר כי לבית-הדין לעבודה סמכות בגררה לדון בשאלה? דוגמה אחרת תהיה מקרה שהתובע הוא רופא שיניים שלו קליניקה בתוך חצרו, נפרד ומרוחק מדירתו, אולם עדיין בתחום חצרו הפרטי, האם סביר לומר כי כאשר אותו רופא מתקרב לקליניקה, שהוא עדיין נמצא בתוך "מעונו" כך שאינו בדרך ממעונו לעבודה? מטרת סעיף 36(1) היא להרחיב את הגנת העובד משום הנזק הכספי בגין פגיעה בעבודה לא רק על פגיעה בזמן העבודה עצמה, ולראותו כמוגן החל מרגע יציאתו לעבודה ועד חזרתו מהעבודה. בהתאם לכך, יש לפרש את המושג "מעון". האם ניתן לומר שהעובד "חזר מעבודתו כאשר הגיע לגבול רכושו הפרטי, או כאשר נכנס לחצרו מבלי לשים לב לסוג הרכוש הפרטי אשר בו מדובר או לגודל החצר. האם סביר לומר כי בעל אחוזה, שהמרחק מהכניסה לשטח חווילתו ועד לפתח ביתו הוא כמה מאות מטר או יותר חזר מעבודתו ברגע שעבר את גבול חצרו הפרטי. נראה לי שבמקרה זה ברור שהתשובה חייבת להיות שלילית, ואין שום סימוכין בחוק לתת דברי החוק לשיעורין ולהבחין בין גדלים שונים של חצרים". .5בטיעונו לערעור ביקש הפרקליט המלומד לייחס משקל רב לפירוש המילוני של הדיבור "מעון" והדגיש את החשיבות שבקביעת הלכה. .6פסק-הדין שלהלן הוא על דעת רוב חברי המותב. לדעת אחד מחברי המותב יש לדחות את הערעור, באשר "כל עוד לא סגר המבוטח את דלת ביתו מאחוריו", הוא עדיין "בדרך מעבודתו". .7אחד מנציגי הציבור לא בא, ולא נתן סיבה לכך; לכן התקיים הדיון בהעדרו. .Iפסק-דין .1בדין לא ראה בית-הדין האזורי לאמץ לעניין העומד לדיון את האבחנה בין רשות היחיד לבין רשות הרבים (סעיף 9לפסק-הדין, המובא בסעיף 4שבחלק I דלעיל). על הדוגמות המובאות בפסק-הדין שבערעור אפשר להוסיף כהנה וכהנה, ומכולן נלמד שהאבחנה לפי רשות היחיד ורשות הרבים, או שתביא לגדר הכיסוי מקרים שלאור מטרת החוק מקומם בחוץ, או שתוציא מגדר הכיסוי מקרים שלאור מטרת החוק מקומם בפנים. מאידך מייחס פסק-הדין שבערעור משקל רב מדי לפירוש המילולי-מילוני. הפירוש המילוני (אבן-שושן) הוא מגוון וכולל מושגים שונים בתכלית, בהקשר לענייננו, החל מ"דירה", "דרך" "בית מגורם" ועד "מקום מושבו של אדם", ומשם אף ל"מקום מושב חיות", ולהבדיל אלף אלפי הבדלות במשמעות שמדברי הימים ב', ל"ו - "כי חמל על עמו ועל מעונו". ואם תפנה לקונקורדנציה, תמצא ש"מעון" פירושו , habitatio domicilium , refugiumעל המובאות שתחת אותו ערך. לא נוכל, אפוא, להגיע לתשובה הנכונה, אם נייחס משקל רב לפירוש המילוני של הדיבור "מעון", כפי שנתבקשנו לעשות (סעיף 5שבחלק iדלעיל). .2נקודת המוצא של בית-הדין האזורי היא מטרת החוק. נקודת מוצא זאת היא הטובה, כי לאור מטרת החוק והקשר הדברים ניתן גם להגיע לנקודת הסיום הנכונה. על מטרת החוק - הפרק שעניינו ביטוח נפגעי עבודה - נאמר: ... "ההלכה (השלישית, והיא) המקובלת כיום ביותר, היא שהמעביד והעובד פועלים בשטח משותף של הגשת שירות או ייצור מצרך, כשעיני המעביד לרווחים ומטרת העובד לקבל שכר מעבודתו שאין בו מקום לחישוב הפסדים. המעביד משקיע במפעל כסף, ציוד וכו' ומנהלו והעובד משקיע בו את כוח עבודתו הפיסי או הרוחני. המעביד קובע את מחיר השירותים המוגשים על-ידו ואת מחיר המצרכים המיוצרים, בשים לב להוצאות הייצור על-פי תחשיב הכולל סעיף לכיסוי הפסדים הנגרמים על-ידי מקרים בלתי-נראים מראש או לכיסוי הביטוח בפני אלה. כך מבטח עצמו נותן עבודה בפני סכנת הפסד רכוש על-ידי אש או סיכון אחר או שקובע הוא סעיף אמורטיזציה לסיכונים שלא ביטח עצמו בפניהם. הוא מבטח עצמו בפני אחריות כלפי צד שלישי או מביא בחישוביו בחשבון את הסיכון. על כן צודק הדבר, באותה מידה, שנזק שנגרם לעובדים ייראה כחלק מהוצאות הייצור ושהמעביד האחראי למפעל והקובע את המחירים ישא במישרין בנזיקים ויעבירם על הלקוחות בדרך הוצאות פוליסה לביטוח או קביעת קרן שמורה. ההלכה השלישית מקרבת אותנו להבנת הכלל של הטלת אחריות על המעביד בכל מקרה של פגיעה בעובד, אך אין בה הסברה מלאה לחוקים, שבהם אחריות זו מוצאת את הסדרה בדרך הביטוח הסוציאלי. לכך נועדה הלכה רביעית הקשורה בפעולות המדינה וחובותיה לגבי הציבור, על חלקיו השונים, בשים לב למצבם המיוחד. המדינה המודרנית שואפת ליצירת כלים להבטחת כוח העבודה בפני פגיעות, כשם שישנן מדינות המחייבות ביטוח רכוש, כדוגמת חוק הארנונה בישראל. המהפכה התעשייתית פיתחה מעמד עובדים שאינו מסוגל לדאוג לעצמו במידה מספקת לעת זקנה, מחלה, תאונה או חוסר עבודה. עובדים רבים, שנפגעו, הפכו למקרים סוציאליים הנתונים לחסד וסמוכים על צדקה והוא הדין לגבי עובדים שמחלה או זקנה מנעו מהם אפשרות להתקיים על עבודתם. למניעת כל אלה מכוון הביטוח הסוציאלי המקיף. הביטוח בפני תאונות עבודה היה ענף הביטוח הראשון שזכה להכרה, בהיות הצורך בו דחוף ביותר, אי-הצדק בולט ביותר והאינטרס הציבורי, גם מבחינה כלכלית, רב ביותר! ההוצאות לכיסוי הביטוח נגד פגיעה בעבודה הוטלו על המעבידים, או בעיקר על המעבידים, משום שהסיכון קשור בעבודה". (צ' בר-ניב [1], חוק הביטוח הלאומי, מהדורה שניה' ע' 55-56). ועל מטרת החוק, בהקשר לסעיף 36(1) שבו (סעיף 14שבחוק המקורי) נאמר: "... פקודת הפיצויים לעובדים משנת 1947לא דנה במפורש בשאלת התאונה בדרך לעבודה ובדרך מהעבודה. התשובה לשאלה זאת נבעה מפירוש המלים "תוך כדיהעבודה". ההלכה הפסוקה היתה שתאונה שארעה לעובד בדכו לעבודה או בדרכו מהעבודה לא נחשבה כתאונת עבודה, אלא אם העובד הזדקק לאמצעי תחבורה שסיפק המעביד והיה חייב כלפי מעבידו להזדקק להם או שאמצעי תחבורה אלה היו היחידים שבהם אפשר היה להגיע למקום העבודה. חוק הביטוח הלאומי כולל במפורש, בתנאים מסוימים תאונה בדרך לעבודה ותאונה בדרך מהעבודה בכלל התאונות המזכות לגמלה. התנאים הם: א) רק הדרך שממעונו של המבוטח למקום העבודה וחזרה כלולות בסיכון; היינו אם המבוטח נוסע ממקום עבודתו לא למעונו אלא למקום אחר, אין הביטוח חל: ב) המבוטח לא הפסיק את הנסיעה או את ההליכה הפסקה של ממש, כלומר להוציא הפסקה קצרה, ולא סטה מהדרך המקובלת, אלא למטרה הכרוכה במישרין במילוי חובותיו כלפי מעבידו, כגון קניית סחורה, מסירת תוצרת או קבלת כלים. החוק המקורי כלל רק תאונה שארעה למבוטח תוך כדי נסיעתו, אך בית-הדין לביטוח לאומי פסק כי גם הליכה היא בכלל נסיעה והחוק המתוקן כולל במפורש תאונה שארעה תוך נסיעה או הליכה. הרחבה זאת של המושג תאונת עבודה, אם כי היא נחלת חוקים במדינות מעטות, אפשר למצאה, בעיקר, בחוקים שנתקבלו בשנים האחרונות, אך לא בכולם מגיעה ההרחבה לאותו היקף. כך, למשל, מוצאת באנגליה מכלל הביטוח, אף לפי החוק משנת 1946, תאונה שארעה בנסוע העובד באמצעי בתחבורה ציבוריים". (צ' בר-ניב [1], בע' 66-67). לעניין המיוחד שבסעיף 36(1) בחוק בנוסח דעתה, יש ליתן את הדעת לנוסח של החוק המקורי ולתיקון שהביא לנוסח דעתה. הנוסח המקורי של החוק (סעיף 14(א)(1)) התייחס ל"נסיעה" בלבד, ומשהדיבור "מעון" בא בהקשר ל"נסיעה" - כמעט ולא יכלו להתעורר מקרי הגבול, המתעוררים עתה. השאלה היחידה שעליה צריך היה להשיב היתה, אם אותה נסיעה היתה ל"מעון" או למקום אחר, עת שאלות הקשורות בחדרי מדרגות, חדרים, שבילים וכדו' כלל לא היה להן מקום. אשר קבע, היתה הנסיעה עצמה ואותה נסיעה התחילה והסתיימה, מעצם מהותה, בשתי נקודות מוגדרות ובלבד שהיעד היה "מקום העבודה" או "המעון". .3עם תיקון החוק בשנת 1957נכללה בגדר תאונת עבודה גם תאונת "תוך כדי הליכתו" של המבוטח מ"מעונו לעבודה או מעבודה למעונו". הרחבה זאת היא שמביאה לצורך המעשי ליתן משמעות לדיבור "מעון". יחד עם זאת ברור שאותו תיקון לא בא לשנות מהמהות, אלא רק לסלק מגבלה, כך שלא רק נסיעה אלא גם הליכה יהיו בגדר "הכיסוי". לא השתנה היסוד - "כיסוי" לתאונות בדרך לעבודה ומן העבודה, עת היעד הוא "מעונו של העובד" ולא "מקום אחר" (ראה המובאה בסעיף 2דלעיל). .4ייתכן ואפשר ללמוד לענייננו גם מהעובדה, שעת תוקן החוק בשנת 1965, והורחב "הכיסוי" מעבר לדרך "ממעונו של המבוטח" או "למעונו" - בא השימוש במלים "מקום בו הוא לן". הדיבור "מקום" הוא ודאי בעל משמעות רחבה יותר מהדיבור "מעון", וזה בא ללמד שהדגש אינו על הדיבור "המקום" הפיסי, שבו לן המבוטח, אלא על היותו של המבוטח "בדרך" ליעד מסוים שבקצהו האחד מקום העבודה, ובקצהו השני מעונו של המבוטח או המקום, במשמעות הרחבה, שבו הוא לן (החדר במלון או החדר בדירת בן משפחה). .5מכאן, שהשאלה אשר יש להשיב עליה, כל אימת שטוענים לתאונת עבודה מכוח "חזקת תאונה" כעולה מסעיף 36(1) לחוק היא - הארעה התאונה עת כבר היה המבוט בדרך לעבודה או עדיין היה בדרך, עת היעד לכיוון האחד הוא מקום העבודה והיעד בכיוון השני הוא מעונו של המבוטח או מקום שבו הוא לן; הכל כמובן בסייגים העולים מסעיף 37לחוק. לשון אחר - אשר ישקול משקל רב היא התשובה לשאלה, אם כבר התחילה דרכו של המבוטח לעבודה או אם כבר הסתיימה הדרך. .6 אין ליתן תשובה כללית לשאלה האמורה בסעיף הקודם. התשובה תהא שונה עת מדובר בהליכה, מהתשובה עת מדובר בנסיעה פרטית החונה ליד הבית המצוי בגינה גדורה ושער בגדר; התשובה תהא שונה עת מדובר בבית קומות ובו דירה אחת, מהתשובה עת מדובר בבית קומות ובו יותר מדירה אחת. אשר יקבע תמיד הוא אם, בשים לב לכל הנתונים, יש לאמר שעת ארעה התאונה לא היה יותר המבוטח ב"דרכו" אלא הגיע כבר ליעד. .7 ומהצירך להדריך - לענייננו. התאונה שבה מדובר ארעה לאחר שהמבוטח, בלכתו עבר את שער החצרים שבהם הוא גר, עת הבית עצמו נמצא במחרק של 8מטרים (סעיף 2, פסקה א', שבחלק iדלעיל). מצב זה אינו שונה ביסודו מהמצב שבו גר אדם בבית של קומותיים (מה שנהוג לקרוא "קוטג'") והגיע לכניסה, אך טרם עלה במדרגות המובילות לחדר בקומה השניה. ברור שבמקרה זה סיים המבוטח את דרכו עת עבר את סף הבית, ואין לאמר שהוא היה ב"דרך" מהעבודה כל עוד לא עלה במדרגות לחדרו הוא. גם בענייננו אין לאמר שהמשיב היה עדיין בדרך מהעבודה, לאחר שכבר עבר את השער. .8 מפסק-הדין הממצה והמעמיק של בית-הדין האזורי עולה, שלא ניתן משקל מספיק לנתון אחד. בפסק-הדין נאמר "התאונה במקרה דנא, ארעה הרחק ממבנה ביתו של התבוע, על מדרגות היורדות מהמדרכה לשביל בחזר ביתו". לא אלה היו העובדות שקבען בית-הדין האזורי, לא היינו משנים את התוצאה שאליה הגיע. התאונה לא ערעה "הרחק ממבנה ביתו של התובע". הבית מצוי בקצהו של שביל פנימי שאורכו 8מטר, והרי מספר זה של מטרים אינו, מן ההכרח, רב ממספר המטרים שבחדר מדרגות ופרוזדור של בית קומותיים ובו דירה אחת. בית-הדין האזורי דחה את טענת המשיב ש"החליק על המדרכה בטרם עוברו את השער לכיוון המדראגות בשטח הפרטי" וקבע, עובדתית, כי המשיב המחליק על המדרגות לאחר שעבר את השער שאחריו המדרגות והשביל. לשוני זה שבעובדות לא ניתן משקל ראוי בפסק-הדין שבערעור, אשר מתייחס בקטע המובא לעיל לעובדה שהתאונה ארעה "על המדרגות היורדות מהמדרכה לשביל"; לא ניתן משקל לעובדה שהתאונה ארעה לאחר שהמשיב כבר עבר את השער. .9 ביקש הפרקליט המלומד שנקבע הלכה (סעיף 5חלק iדלעיל). מפסק-דין זה עולה, כי לא נוכל לקבוע הלכה שתשמש מפתח לכל דלת ושביל אפשרי. נוכל רק לחוזר ולסכם שהקובע, לאור מטרת החוק, הוא אם כבר התחילה הדרך לעבודה או אם כבר הסתיימה הדרך, עת שמים לב לשני היעדים המתחייבים מהחוק. .10מהאמור עולה, כי דין העשרעור לתהקבל. אין צו להוצאות.השעיה