קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת עבודה במהלך פינוי אשפה: רקע עובדתי 1. התובע יליד שנת 1946, נשוי ואב לשלושה, עבד אצל הנתבעת במחלקת התברואה החל ביום 2.11.90. תפקידו היה הוצאת עגלות האשפה ממתקנים שבהן הונחו והכנתן לההעמסה על משאיות האשפה. בבוקר יום 20.4.93 הגיע התובע למתקן האשפה שבבית ברחוב גלבר 18. לגירסתו, הוא הוציא את עגלת האשפה שהיתה עמוסה חומרי בניין כבדים והחל להורידה בגרם המדרגות, כאשר הוא עומד לפני העגלה ובולם אותה בגופו. העגלה, שהיתה, כאמור, כבדה במיוחד, התגלגלה לעברו, דחפה אותו, דרסה אותו והתהפכה. הוא נפגע בגבו והפגיעה אף גרמה לבעיה בתחום האורולוגי, האורטופדי והנפשי. התובע מבקש לקבל פיצוי מן הנתבעת בגין הנזקים השונים, וטוען שהיא הפרה את חובת הזהירות שיש למעביד כלפי עובדו. 2. הנתבעת שלחה הודעת צד שלישי לנציגות הבית המשותף שברחוב גלבר 18 וטענה, כי נזקי התובע נגרמו על ידי רכוש שעליו היתה לנציגות שליטה מלאה וכי הנציגות התרשלה בהיבט התחזוקה והבטיחות, ולכן עליה לשאת בכל סכום שיפסק, אם יפסק נגדה, בתביעה דנן. נסיבות הארוע 3. הענין הראשון שיש לדון בו הוא נסיבות התרחשות התאונה. גירסתו של התובע, כאמור, היא, כי הוא נפגע מעגלת האשפה הכבדה שדחפה ודרסה אותו. לעומת זאת, הנתבעת טוענת, כי גירסת התובע אינה מתישבת עם תנאי השטח ואופי הפגיעה ועם טופס ההודעה למוסד לביטוח לאומי בגין פגיעה בעבודה מיום 28.7.93 (נ/7) שבו נכתב "בשעת עבודתו בפינוי אשפה הוציא עגלה 350 ליטר ונתפס לו הגב" (ההדגשה אינה במקור - ע.ק.). בנקודה זו אני מקבל את גירסת התובע. למרות טופס ההודעה. אני מסתמך על דברי עד התביעה, אזולאי, שאמר בעדותו (עמ' 22 לפרוטוקול הישיבה מיום 8.6.95), כדלקמן: "הוא (התובע- ע"ק) הלך להכין את העבודה וכשהגענו עם הררי ראינו שהוא יושב על הריצפה והעגלה הפוכה. שאלתי מה קרה, אמר נפלתי, ולא יכול לעבוד. לקחנו אותו באוטו ושמנו אותו במשרד". ובהמשך, בעמ' 23: "כשבאתי ראיתי אותו בדשא והעגלה הפוכה, הוא היה שוכב, אמרתי לו מה קרה, אמר נפלתי, אמרתי אינך יכול לעבוד אמר לי (צ"ל לא - ע"ק), לקחתי אותו שמתי אותו באוטו ושמתי אותו במשרד" גם אשת התובע העידה דברים דומים: "התקשרתי הביתה לשמוע מה חדש, הוא נשמע לא טוב, שאלתי מה קרה, אמר היתה לי תאונה קלה ויהיה בסדר, שאלתי אותו מה קרה? סיפר לי שנפלה עליו עגלה". (פרוטוקול הישיבה מיום 21.9.95, עמ' 1-2) טופס ההודעה (נ/7) נכתב כשלושה חודשים לאחר האירוע על ידי מר עופר ברוך, שלדברי התובע "החתים אותו על טופס ריק". למרות שיש ספק בענין נסיבות מילוי הפרטים בטופס, ובין אם התובע ידע את שנכתב בו ובין אם כדבריו "סידרו אותו", הרי לאור העדויות האחרות, נראית בעיני גירסת התובע סבירה יותר. 3. למעלה מן הצורך אוסיף, כי לא כל טענה נגד מסמך בכתב יש להוכיחה במסמך בכתב או על ידי הודאתו או פנקסו של הנתבע. סעיף 80 סיפא לחוק הפרוצדורה האזרחי העותומני קובע כי "טענה ותביעה נגד מסמך בכתב בנוגע לדברים האמורים . . . צריך להוכיח במסמך בכתב או על ידי הודאתו או פנקסו של הנתבע". ומה הם "הדברים האמורים"? כאמור ברישא של סעיף 80: "תביעות הנוגעות להתחיבויות וחוזים או לשותפות, לקנסות או הלוואה..." . ספק בעיני אם המקרה דנן נכנס לגדר הסיפא של סעיף 80. אחריות הנתבעת 4. ב"כ התובע טוען, כי היתה מוטלת על העיריה חובת זהירות כלפי התובע בשל יחסי מעביד-עובד ששררו ביניהם. לדבריו, הנתבעת הפרה את חובת הזהירות, לא הקפידה על שיטות עבודה בטוחות ותנאי עבודה מוגנים, לא הדריכה את התובע ולא פיקחה עליו. כן טוען ב"כ התובע, כי הנתבעת הפרה שתי חובות חקוקות: הראשונה, לפי סעיף 49 לפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש). התש"ל- 1970המחייב את המעביד לספק לעובד מקום עבודה בטוח, והשניה, לפי סעיף 54 לפקידה האמורה, המחייב את המעביד לדאוג למשטחי עבודה בנויים היטב וראויים לעבודה. ב"כ הנתבעת מדגיש, שהתובע "הוצמד" לאחד העובדים הותיקים כשהחל לעבוד בפינוי אשפה וכי זו הדרך היעילה ביותר ללימוד והדרכה. כמו כן דוחה ב"כ הנתבעת את הטענה בדבר אי פיקוח, ומציין כי התובע עבד בצוות עבודה, שבראשו עמד ראש צוות. ראש הצוות תיפקד כאחראי וכמפקח. ודי בכך. 5. דעתי היא, שהנתבעת במקרה דנן התרשלה בהנהגת שיטות עבודה לא בטוחות. הנתבעת בחרה לילך בדרך "המצוי" ולא דאגה לבטיחות עובדיה ואף לא תדרכה אותם ולא קבעה הוראות מפורשות שיחולו בנסיבות דומות לאלה שבהן נתקל התובע. ראוי היה להורות לפועלי האיסוף של האשפה, כמו התובע, כי כאשר הם נתקלים בעגלת אשפה עמוסה למעלה מן הרגיל וכאשר מנסיונם ומהכרותם את המקום יש חשש שהוצאת העגלה מהמתקן בכוחות עצמם עלולה להיות מסוכנת, עליהם להמתין למשאית האיסוף ולבקש מאחד הפועלים האחרים לסייע להם בהוצאת העגלה והכנתה לפינוי האשפה. למעשה, התרשלה הנתבעת פעמיים: לא זו בלבד שלא דאגה להתקין ולקיים את המקום בו מבצע העובד את עבודתו במצב בטוח. כאמור בסעיף 49(3) לפקידת הבטיחות בעבודה, אלא שאף היתה מודעת לסכנה הטמונה בהוצאת עגלות האשפה ממתקני האשפה ברחוב גלבר ולא עשתה דבר בענין. העד אזולאי, ששימש ראש הצוות שבו נכלל התובע, העיד ביום 8.6.95, כדלהלן: "ברחוב גלבר, חוץ מסוף הרחוב שהמתקנים נוחים, המתקנים האמצעים הם בעיתיים, תמיד זו היתה בעיה והעלינו זאת בפני ההנהלה ולא פעם אני בעצמי גם נפלתי אבל לא קרה לי כלום. המקום מסוכן. גם בחורף אתה מחליק וגם בגשם, יש שם דשא, אין שביל שאתה יכול לגרור אותה (את העגלה - ע"ק) בבטחון". (עמ' 21 לפרוטוקול). ובהמשך אומר העד: "ש. אמרתם שהתלוננתם בעיריה בהנהלה על המדרון. מה היתה תגובתם? ת. שמהנדס העיר יבדוק, יש בעיה שאי אפשר להציב ברחוב מכולות, זה רחוב צר והבעיה לא נפתרה ... לא פעם ולא פעמיים דיברנו שהרחוב בעייתי להוריד ולהעלות את העגלה. . ." (עמ' 22 לפרוטוקול) מן הדברים הללו עולה, כי המפקחים, האחראים על צוות איסוף האשפה, ידעו על ליקויי הבטיחות ותנאי העבודה הקשים של הפועלים, אך עצמו עיניהם אל מול הסכנה והעדיפו לא לעשות דבר. אך בנס לא נפגעו עובדים נוספים פגיעות חמורות יותר. אציין, כי הנתבעת ציידה את העובדים בכפפות ובנעלי עבודה, כפי שמעיד התובע (עמוד 24 לפרוטוקול הישיבה מיום 8.6.95). אולם, בכך לא די, כפי שמוכיח המקרה דנן. 6. הנה כי כן, העיריה הפרה את חובתה, כמעבידה, להנהיג שיטת עבודה בטוחה, להדריך ולפקח על עבודת התובע באופן שלא תרבוץ סכנה לפתחו של העובד (ראה: ע"א 707/79 וינר את טיקו נ. אמסלם, פ"ד לה(2), 209). לענין זה יפים הדברים שנאמרו בע"א 477/85 (פ"ד מב(1), 418) על ידי כב' השופט חנוך אריאל: "הלכה פסוקה כי המעביד חב חובת זהירות לעובדיו ותוכנה של חובה זו היא בין השאר בדאגה לשיטת עבודה ופיקוח יעיל. חובה זו של המעביד הינה כפולה: להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה. עליו לרכז פיקוח ולוודא ביצוע". לסיכום סוגיה זו: אני קובע, כי התאונה נבעה מרשלנות ומהפרת חובה חקוקה של הנתבעת. לחבותה של נתבעת 2 ולשאלה אם הנתבעות הינן מעוולות במשותף אתייחס בהמשך. תרומת רשלנות 7. ב"כ הנתבעת טוען, כי אירוע התאונה גובל באשם תורם רבתי המגיע כדי % 100מהנזק. לדבריו, התובע הוביל עגלה בעלת משקל חריג, תוך שהוא מושך אותה בעודו עומד לפניה ובכך סיכן עצמו במודע. ב"כ התובע מצידו מסתמך על ההלכות הרבות שיצאו מבית המשפט העליון לפיהן חובת המעביד לצפות מעשה רשלנות של העובד והמגמה היא להקל עם העובד ולצמצם את מידת הרשלנות המיוחסת לו ובד בבד, לדקדק עם המעביד בכל הנוגע לחובתו לקיום תנאי עבודה בטוחים. אכן, בית המשפט העליון פסק פעם אחר פעם, כי לא בנקל תוטל חבות על עובד בגין תאונה שאירעה תוך ביצוע עבודתו (ראה: ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ. מרציאנו, פ"ד לו (2) 593). העובדה. שהמעביד נמצא מפר חובה חקוקה מוסיפה משקל משלה לנטיית בית המשפט להחמיר עימו בדין (ראה: ע"א 453/72 ג'רבי נ. רשות הגנים הלאומיים, פ"ד כח(1) 197). ההגיון שבבסיס הלכה זו, כפי שהסביר כבוד השופט זוסמן הוא בכך ש"הטלת החובות לקיום בטיחות במפעל על המעביד מיועדת להבטיח את העובדים גם בפני רשלנותו הוא, ולכן יקבע בית המשפט רק במקרים נדירים שרק העובד אשם ברשלנות לתוצאתה המזיקה" (שם, בעמ' 199). 8. הבסיס לחלוקת האחריות בין מזיק לניזוק, כשמדובר בתאונה שאירעה לעובד ומדובר בחלוקת אחריות בין העובד לבין המעביד, הוא מבחן האשמה המוסרית (ראה: 477/85 בוארון נ. עירית נתניה ואח’, פ"ד מב(1) 418). לפי מבחן זה, בית המשפט, בבואו לקבוע את מידת הרשלנות של כל צד, צריך לשקול, מבחינה מוסרית, את התנהגותו הרשלנית - זו לעומת זו (שם. בעמ' 424). יש גם להביא בחשבון שהעובד עלול בלהט עבודתו לטעות ולהכיר בכך שאצל העובד הטוב קיים רצון לעשות את מלאכתו היטב ולשם כך הוא מוכן אף לקבל על עצמו סיכוני גוף. אם כך הדבר, אין לראות במעשיו משום רשלנות תורמת. 9. ומן הכלל אל הפרט, בעניננו: כפי שציינתי, התובע למעשה לא קיבל כל הדרכה ראויה לשמה. לא הוסברו לו הסיכונים שבהובלת עגלות כבדות כאשר הוא עומד לפני העגלה ובולם אותה בגופו ונראה שמתוך רצונו לדאוג לביצוע העבודה, שבה עסק כאחד מן הצוות, הוא ניסה להמשיך ולמלא עבודתו, בלא לבקש את עזרת עמיתיו. עם זאת, לתובע נותר תחום של שיקול דעת עצמי והיה עליו, כעובד ותיק (יחסית) לשקול את הסיכונים שבגרירת העגלה בדרך זו ולפעול כפי שכל אדם סביר היה פועל בנסיבות הענין. משמע: להמתין לבואה של משאית האיסוף כדי שיוכל להעזר באחד מאנשי הצוות או לשנות את הדרך בה הוביל את העגלה. בנסיבות המקרה גם לא מצאתי שהיתה שעת דחק מיוחדת שיכולה להסביר חוסר זהירות כה בוטה מצד התובע. אוסיף כי פסקי הדין ייחסו חשיבות לענין נסיונו של העובד והדגישו כי יש לבחון כל מקרה וענין על פי נסיבותיו (ראה: ע"א 662/89 מדינת ישראל נ. אנטון קרבון. פד"י מה(2) 595וע"א 427/88 תד"ל אחזקה ושירותים בע"מ נ' תהילה, פד"י מד (4)432. לאור האמור, אני מעמיד את שיעור אשמו התורם של התובע על %25. אחריות הצד השלישי 10. ב"כ הנתבעת שלח לנציגות הבית המשותף ברחוב גלבר 18, הודעת צד ג' וטען כי הנציגות הינה אישיות משפטית הכשירה להיתבע בכל הקשור לרכוש המשותף של כלל בעלי היחידות בבנין. הנציגות, כך נטען, התרשלה במעשיה או במחדליה ואף הפרה חובות חקוקות לרבות חוק המקרקעין. לפיכך, חלה עליה אחריות לנזקי התובע. ב"כ הצד השלישי מציין, כי הצד השלישי שאליו נשלחה ההודעה הוא יציר הנתבעת בלבד, וקיומו לא הוכח. לחלופין הוא טוען, כי נציגות הבית המשותף אינה כשירה להתבע בשם דיירי הבית המשותף בתביעה משפטית-נזיקית שכן פעילותה מוגבלת לניהול ענייני הבית המשותף בלבד וכי לתובע אין יריבות עימו. 11. סמכויותיה של נציגות בית משותף הוגדרו בסעיף 69 לחוק המקרקעין, התשכ"ט- 1969 הקובע לאמור: "הנציגות תשמש מורשה של כל בעלי הדירות בכל ענין הנוגע להחזקתו התקינה ולניהולו של הבית המשותף, והיא זכאית בענינים אלה להתקשר בחוזים ולהיות צד בכל הליך משפטי ובכל משא ומתן אחר בשם כל בעלי הדירות". מכאן, וכפי שנקבע בע"א 98/80 (נציגות הבית המשותף רחוב רבי עקיבא 77 לוד נ' קדמת לוד בע"מ ואח’, פ"ד לו(2) 21) נציגות הבית המשותף הנבחרת על ידי האסיפה הכללית של בעלי הדירות בבית המשותף, היא הגוף המבצע של הבית המשותף, שתפקידו לטפל בכל הענינים הכרוכים בתחומים המשותפים לכל הדיירים. מטבע הדברים, הכוונה היא לניהול הפנימי השוטף של הבנין ובעיקר כל הנוגע לרכוש המשותף, אופן השימוש בו, החזקתו התקינה וכדומה. מובן, כי אין בעלי הדירות יכולים להרחיב את כשירותה המשפטית של הנציגות ולהעניק לה כוחות שזכרם לא בא בחוק. לעניננו, עולה השאלה האם הנציגות כשרה להתבע בגין רשלנותה בניהול ואחזקה תקינה של הרכוש המשותף, ובמקרה דנן. של המדרגות המוליכות מהבית אל החצר השייכת לבית המשותף. 12. איני סבור שמבחינה משפטית יש קושי בתביעה נזיקית כנגד נציגות הבית המשותף. כפי שקבע כב' השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 98/80 הנ"ל,נציגות הבית המשותף היא אישיות משפטית לכל דבר, שכן הדין נותן לה כשרות, דהיינו, מעניק לה זכויות או מטיל עליה חובות. כשרותה של הנציגות נקבעה על ידי חוק המקרקעין ואיני רואה כל מניעה לתבוע את הנציגות תביעה נזיקית בגין רשלנות בהחזקתו התקינה של הרכוש המשותף. דברים ברוח דומה נאמרו בע"א (ת"א) 293/75 (נציגות הבית המשותף אחד העם ז' נ. ארוין אינהורן ואח' פס"מ תשל"ז 2, עמ' 369 ואילך). לפי דעת הרוב (כב' השופטים דבורין ובר) נקבע כי על נציגות הבית המשותף, כגוף משפטי, מוטלות חובות בכל ענין הנוגע להחזקתו התקינה של הבית המשותף ולניהולו; בתור שכזו גם ניתן לתבעה, ולאו דווקא בעלי הדירות, בכל הליך משפטי הנוגע לבית המשותף. יתר על כן, דעת הרוב הוסיפה כי סמכויות הנציגות אינן מוגבלות לעניינים פנימיים, אלא יש לה מעמד עצמאי גם כלפי חוץ, לגבי דיני חוזים והליכים משפטיים. אם כך הדבר בחוזים, אין סיבה שלא תחול הלכה זו גם בנזיקין. שופט המיעוט, הנשיא התורן כהן, הדגיש את הצד המעשי של הנושא: קיים חשש שתכולת קופתה של הנציגות תהא מצומצמת באופן יחסי, עד כדי כך שתובע בנזיקין אם יוגבל אליה ואליה בלבד - עלול לעמוד בפני שוקת שבורה, אשר הבעלים אולי יסרבו למלאה - ואשר הנציגות אולי תימנע מלכפות עליהם למלאה. לדעה זו מצטרף פרופ' טדסקי בקובעו כי היתה זו חומרה כבדה מנשוא לצד השני, אילו היתה אחראית כלפיו הנציגות ולא השותפים (ראה: ג' טדסקי "על נציגות הבית המשותף" הפרקליט לו, תשמ"ד-1984, עמ' 5 ואילך). במקרה דנן, החשש שהזכיר כב' הנשיא כהן קטן לאור העובדה שנציגות הבית המשותף ברח' גלבר 18 ביטחה סיכונים מסוימים. אולם, סבורני שככלל, ייטיבו תובעים דוגמת התובע דנן לצרף לתביעתם אף את בעלי הדירות עצמם או, למזער, את חברי הנציגות באופן אישי. 13. משקבעתי כי נציגות הבית המשותף הינה אישיות משפטית כשרה לתבוע ולהתבע, נותר לדון בשאלה האם התרשלה הנציגות או הפרה חובה חקוקה ובשל כך תחוייב בנזקי התובע, חלקם או כולם. בנקודה זו דעתי כדעת ב"כ הנציגות. גם אם אניח כי המקום בו נפגע התובע הוא שטח פרטי, המצוי באחריות נציגות הבית המשותף, איני רואה לקבוע כי הנציגות התרשלה. מיקום מתקני האשפה אינו תוצאת החלטת של האסיפה הכללית או של הנציגות כאירגון של דיירי הבית המשותף וגם לא הוכח כי היתה חובה שבדין על הנציגות לסלול דרכי גישה, כאשר אין אלה כלולים בתוכניות קיימות ומאושרות. גם לא הוכח כי הנתבעת או מי מטעמה. פנתה לנציגות הבית המשותף או לכל אורגן אחר של הבית המשותף ודרשה ממנו לדאוג להתקנת שביל גישה נוח למתקני האשפה, בשל הסכנה הטמונה במיקום הנוכחי של עגלות האשפה. כפי שציינתי, עולה מן העדויות כי מפקחי הנתבעת ידעו על הקושי בפינוי האשפה באיזור זה והעובדים התריעו על הסכנות הכרוכות בעבודתם במקום, שוב ושוב. אולם, הנתבעת, כפי הנראה, לא טרחה ליידע את דיירי הבית המשותף או את הנציגות, ולהטיל עליהם חובות מסוימות על פי הוראת כל דין. נסיונה של הנתבעת להתנער מאחריות ולהטילה על נציגות הבית המשותף - נידון לכשלון. טוב יעשו רשויות הנתבעת לו ינסו לגבש פתרונות משותפים עם נציגויות הבתים או דייריהם מבעוד מועד, במקום לגרור אותם לקלחת משפטית, בדיעבד. לאור האמור, אני קובע כי האחריות לאירוע התאונה מוטלת על שכם הנתבעת והיא המעוולת הראשית והיחידה, בכפוף לתרומת הרשלנות של התובע. הנכות הרפואית 14. אבחן את נזקי התובע על פי הנכות שנגרמה לתובע בעקבות התאונה, בתחומים השונים. ראשית, הנכות האורטופדית: בפני בית המשפט הונחו שתי חוות דעת. ד"ר פלבסקי דה לאון הגיש חוות דעת מטעם התובע ובה קבע לו נכות בשיעור % .20בעדותו, בישיבת בית המשפט מיום 31.10.95, הפחית את שיעור הנכות ל- %15, לאחר שהובאו בפניו נתונים על בעיות גב שמהן סבל התובע בעבר. מנגד, הגישה הנתבעת חוות דעת של ד"ר גלר, שקבע כי לתובע אין כלל נכות בגין התאונה. 15. ד"ר פלבסקי בדק את התובע בנובמבר 1993 ובאותה עת היו בידיו צילומי רנטגן ובדיקות ,c.t שלא הצביעו על כל פגם בעמוד השידרה המותני. למרות זאת, בחן ד"ר פלבסקי מגבלות בתנועת הגב אצל התובע וכאבים בעצב הנשה, בהתאם לתוצאות הבדיקות הקליניות שערך (ראה: ת/ 6 וכן פרוטוקול מיום 31.10.95, עמ' 1ואילך). בעדותו טען ד"ר פלבסקי כי בדיקות חדשות שעבר התובע בדצמבר 1994 כולל c.tו ,m.r.i מעידות על פגם בחוליות 4lו- 5,lו הדבר מחזק את אבחנתו (שם, עמ' 11). ד"ר פלבסקי שלל את סבירות האפשרות שהתפתחות הפגם נוצרה לאחר הארוע (כיוון שהתגלתה רק בדצמבר 1994). לדבריו, סביר שבעת הארוע נוצר פגם בין חוליות 4lו- 5l אשר באופן הדרגתי התגבר עד שלבסוף בא לידי ביטוי בבדיקות. יתכן שהפגם נגרם ע"י ארוע חבלתי אחר, שאינו התאונה נשוא התביעה או שינויים ניווניים. אולם, לטענתו הסבירות לכך נמוכה מאוד (שם, עמ' 16, 18). משנשאל ד"ר פלבסקי כיצד ניתן להסביר את תקינות בדיקת ה- c.tהראשונה השיב שבמקרה של התובע, נראה כי ה- c.tלא גילה פגם שכבר היה קיים שכן לענין ממצאים שליליים - יתכן שה- c.t לא ידייק. לבסוף, עומת המומחה עם מסמכים וראיות על עבר רפואי "עשיר" של התובע, בכל הנוגע לכאבי גב, מאז שרותו הצבאי ב- 1976. לדבריו, יש בכך כדי להקטין את שיעור הנכות שפסק ב- % 5 בלבד שכן עובדה היא שלאחר כל ארוע, חזר התובע לפעילות מקצועית נורמלית, ואף עבד בעיריה בעבודה פיזית קשה, ללא הפרעה (שם, בעמ' 11, 19). הסעיף המתאים לדעתו של ד"ר פלבסקי הוא סעיף 37(7)ב' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956(להלן: התקנות), שענינו הגבלת התנועות בעמוד השדרה המותני בצורה בינונית. 16. ד"ר גלר, המומחה מטעם הנתבעת, ערך חוות דעת ביום 9.10.94(נ/12). בזמן הבדיקה שנעשתה ביום 16.6.94 היו בידי ד"ר גלר חוות דעתו של ד"ר פלבסקי, מסמכים שונים מהביטוח הלאומי ומקופת חולים. בנוסף על כך, היו בידיו צילומי עמוד שדרה מותני ו- ,c.tשניהם מחודש אפריל 1993 וכן מיפוי עצמות מאוגוסט 1994. ממצאי הצילומים, כולם, היו תקינים, ולפיכך קבע ד"ר גלר שלתובע אין נכות צמיתה כתוצאה מחבלה שנחבל ביום .20.4.93 בעדותו, בישיבה מיום 23.1.96, מודה ד"ר גלר, כי יתכן שהבדיקות אינן מגלות את הפגמים והממצאים (שם, בעמ' 150). גם ממצאי הבדיקות המאוחרות לא שינו את דעתו של ד"ר גלר והוא המשיך לטעון בעקביות כי אין "לחץ", וכי אם פריצת הדיסק שהתגלתה נגרמה בשל הטראומה (תאונת העבודה) - היא היתה נגרמת באופן מיידי (עמ' 154). 17. שוכנעתי כי, לכל הפחות, חלק מהסמפטומים והכאבים מהם סובל התובע, מקורם תאונת העבודה מיום .20.4.93 אמנם, לתובע עבר רפואי בכל הנוגע לכאבי גב, אך הסמיכות בין החבלה ובין הופעת הכאבים וגילוי הממצאים בבדיקות ובצילומים, מעיד כי הגורם העיקרי והדומיננטי לנכות שממנה סובל התובע הוא החבלה בגין הפגיעה של עגלת האשפה. מכל מקום, התובע הוכיח זאת בסבירות הדרושה במאזן הסתברות בענינים אזרחיים. דא עקא, שיש לזקוף חלק מהנכות הקיימת על חשבון הבעיות שמהן סבל התובע לפני התאונה, כפי שעולה מהמסמך נ/ 2 שבו צויין שהתובע סובל ממחלת שוירמן (עקמת בעמוד השדרה), מהמסמכים הרפואיים שהוגשו (נ/8) ובעיקר מהחבלה שאירעה בשנת 1986 (נ/ 3ונ/4) בעקבותיה אף פנה התובע למוסד לביטוח לאומי בבקשה לקביעת דרגת נכות. לפיכך, אני מעמיד את נכותו האורטופדית של התובע על %10. הנכות האורולוגית 18. מטעם התובע הוגשה ביום 18.4.94 חוות דעתו של ד"ר פרט (ת/7), מומחה בתחום האורולוגיה. חוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעת, פרופ' עמוס שפירא (נ/9) הוגשה אך ביום .15.12.95לפיכך, התיר בית המשפט לב"כ התובע לצרף לתיק בית המשפט השלמה לחוות הדעת של ד"ר פרט. בהמשך, אף התיר בית המשפט הגשת חוות דעת משלימה של פרופ' שפירא אך זו לא הוגשה. ד"ר פרט בדק את התובע ומצא כי ממצאי הבדיקות (בדיקת על שמע ובדיקת אורופלומטריה) מתאימים להפרעות בהתרוקנות שלפוחית השתן ובתפקודה, שעליהן התלונן התובע. בנוסף על כך, מצא ד"ר פרט בבדיקת זקפת לילה (זקא) כי התובע הגיע לזקפת לילה קצרה עם חוסר קורלציה בין הזיקפה בקצה האיבר לבסיסו וכי קיימת עדות לפגיעה בעצב הפודנבלי, ששלמותו דרושה לתקינות הזקפה ופעולת שלפוחית השתן. לאור ממצאים אלה, קבע ד"ר פרט כי לתובע נכות בשיעור % 10 בגין הפרעות במתן השתן, לפי סעיף 23(2)א 11 לתקנות, שענינו דלקת כרונית קלה של שלפוחית השתן, עם תאי מוגלה בשתן ותכיפות בהטלת שתן ביום ובלילה וכן נכות בשיעור % 60 בגין אין-אונות, בהתאם לסעיף 24(6) לתקנות, שענינו אובדן של ה pehis. 19. בעדותו, בישיבה מיום 13.12.95, חזר וטען ד"ר פרט כי ממצאי הבדיקות האוביקטיביות התישבו עם תלונותיו של התובע (שם, עמ' 105). בחקירתי הנגדית הודה ד"ר פרט כי הממצאים שמצא עשויים היו להגרם ממחלות כרוניות, עישון יתר שמוביל לקושי בהובלת הדם לאיזור איבר המין והערמונית, וכן כי ברוב המוחלט של המקרים הפגיעה לא נגרמה כתוצאה מאירוע חבלתי אלא על רקע המחלות והתופעות המוזכרות לעיל (שם, עמ' 105-106). לענין הקשר בין התאונה ובין בעיית הזיקפה אמר ד"ר פרט כי הפגיעה האורולוגית כתוצאה מחבלה נגרמה במקרה זה, כפי הנראה, בשל פגיעה באספקת הדם לחלקים שונים של העצב, לאחר החבלה (שם, עמ' 112-113) ועוד: תקינות זרימת הדם בעורק איבר המין שוללת את האפשרות שהפגיעה נגרמה מעישון או ממחלות. הוא אף שלל את הקשר בין כאבי הגב הקודמים של התובע, שעליהם התלונן, ובין החולשה בזקפה שממנה הוא סובל (שם, עמ' 115). לבסוף, הסביר ד"ר פרט מדוע בחר בסעיף 23(2)א 2 לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי האמורות. לדבריו, מצב התובע אינו ניתן לתיקון ואין לו סיכוי לריפוי (שם. בעמ' 118). לפיכך, האין-האונות של התובע שקולה לאובדן איבר המין. 20. דברים נחרצים אלו נסתרו, רובם ככולם, בעדותו של פרופ' שפירא מיום 23.1.96. פרופ' שפירא הטיל ספק בתלונותיו של התובע שכן לדבריו פגיעה מכנית בגב נותנת תוצאה של "הכל או לא כלום". דהיינו, הבדיקות השונות היו צריכות להצביע על אי הולכה בעצב הפודנבלי ועל חוסר זקפה והתקשות (ראה נ/9). ההסבר לפגיעה בהטלת השתן, לדברי פרופ' שפירא, הוא הגדלה שפירה של הערמונית, תופעה שממנה סובל שליש מהאוכלוסיה (עמ' 128 לפרוטוקול) או מחלות אחרות. האפשרות, שהפגיעה או הבעיה בכיס השתן קשורה לבעיה בדיסק, נשללה על ידי פרופ' שפירא בשל המכניקה המסוימת של הפגיעה הנדרשת כדי שתיווצר בעיה בדיסק, וכן בשל העובדה שחולים הסובלים מבעית דיסק התלוננו על אובדן שתן לא על קושי במתן שתן או שאריות (שם, עמ' 133). גרסת החבלה שהציג התובע אינה מתאימה, לדעת פרופ' שפירא, לתוצאה של פגיעה בדיסק. את המקור להולכה האיטית בעצב יש לחפש, לדברי פרופ' שפירא, במערכת הגוף הכללית או בתרופות שקיבל התובע ולא באפקט מכני. לענין בעית האין-אונות: המומחה מצביע על העובדה שבדיקת ה- nptהעלתה כי לתובע היתה זקפת לילה קצרה והוא אף מגיע לאורגזמה, לפי דו"ח מרפאת פוריות הגבר של בי"ח שערי צדק. מהעובדה, שלתובע יש שפיכה, הסיק המומחה כי המערכת אינה פגועה (עמ' 136). לסיכום דבריו חזר פרופ' שפירא על מסקנתו כי אין קיים כל קשר בין הפגיעה בגב ובין תלונותיו של התובע. 21. ב"כ התובע ניסה לערער את מסקנותיו של פרופ' שפירא וצרף לתביעה השלמה לחוות הדעת. בהשלמה, מביא ד"ר פרט מובאות מספרו של: "campbell 's u rology" הסותרות את עדותו של פרופ' שפירא ותומכות בדעה לפיה להפרעות במערכת השתן ובקיום יחסי המין יש גורם משותף נוירולוגי, וכי המקור לו הוא החבלה שגרמה לפגיעה במרכז השליטה העצבי. 22. גם בנושא זה יש לדעתי לאמץ את "גישת הביניים" ולקצוב לתובע אחוזי נכות בגין הפגיעה, לאור הסמיכות בין החבלה והקשיים במתן שתן ובתפקוד המיני ולאור העובדה שלא הוכח כי ישנו גורם אחר (עישון כבד, מחלת הסכרת, מחלה ניוונית וכדומה), המביא לקשיים האמורים. אמת נכון הדבר, פרופ' שפירא שלל בעדותו את הקשר בין התאונה לבין תלונות התובע אלא שהוא לא הציע גורם חלופי קונקרטי, להבדיל מהשערות בעלמא שהעלה. יש לזכור כי נטל ההוכחה המוטל על כתפי התובע הינו לפי מאזן הסתברות רגיל ודי בכך שבית המשפט ישתכנע כי דברי התובע מסתברים יותר מגרסת הנתבע וסבורני כי במקרה זה הרים התובע את הנטל. כל המומחים שהעידו ציינו כי הבדיקות, מדויקות ככל שיהיו, אינן אמינות במאת האחוזים והן עלולות שלא לגלות ממצאים קיימים, ואף ניתנות להשפעה. מכאן , שניתן למצוא חוסר התאמה בכל אחת מהגרסאות של האורולוגים המומחים שהעידו. אולם, כאמור, שוכנעתי כי יש קשר בין תלונות התובע והחבלה בגבו. עם זאת, אחוזי הנכות שהעניק לו ד"ר פרט מוגזמים: ס' 23(2)א 2 לפיו קבע ד"ר פרט נכות של % 20 בגין הקשיים במתן השתן כולל אף דלקת כרונית בשלפוחית השתן ותאי מוגלה. אלו לא נטענו ולא הוכחו. לכן, יש לפסוק לתובע נכות בשיעור % 5 בתחום זה. לענין התפקוד המיני, דעתי כדעת ב"כ הנתבעת, דהיינו, שאין חוסר אונות זהה לאובדן ה- ,pehis מה עוד שייתכן ולאחר המשפט ועם הירידה בלחץ הנפשי של התובע, הוא יוכל להעזר ביתר שאת בטיפול שהוצע לו (טיפול בואקום). אציין כי לפי בדיקת ה- ,nptלתובע היתה זקפת לילה וגם לפי רישומיו של ד"ר בראון (נ/10) "כמעט לא מגיע לחדירה", "זקפה חלקית וקצרה", "זקפות לילה קצרות ולעיתים יציאת זרע מועטה". לאור האמור לעיל. אני קובע כי שיעור הנכות בגלל הקושי בתפקוד המיני הוא %30. הנכות הנפשית 23. בפני בית המשפט מונחות שתי חוות דעת: האחת, מטעם מומחה התובע, ד"ר ליטמן (ת/1), שמצא כי מצבו של התובע מתאים להגדרת סעיף 34ו' לתוספת לתקנות: "מקרים קשים הגובלים ודומים למצבים פסיכוטיים ומלווים בחוסר התאמה סוציאלית (%70), והשניה, מטעם מומחה הנתבעת, ד"ר פרל, שהעניק לתובע נכות בשיעור % 20בהתאם לסעיף 34ג': "סימנים אוביקטיביים וסוביקטיביים המגבילים באופן בולט את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה". 24. בענין זה אני מעדיף את חוות דעתו של ד"ר פרל. ב"כ התובע תוקף את ההנחות שעליהן התבסס ד"ר פרל, שהעריך את הנכות הנפשית הצמיתה ב- %20. כן תוקף ב"כ התובע את השערתו של ד"ר פרל לפיה סביר לצפות שיחזור לעבודה לאחר שיהיה ניתן להגיע להסכם בינו לבין מעבידו על העבודה שאפשר לתת לו. ב"כ התובע טוען כי מהעדויות עולה שהתובע פנה שוב ושוב לעירית ירושלים והביע נכונותו לעבוד, בהתאם למגבלותיו, אולם פניו הושבו ריקם. ברישומים של ד"ר פרל (ת/12) אכן נאמר: "התחנן לעבודה פשוטה בעיריה ואמרו לו רק עבודה פיזית. רוצה עבודה מוקלת במחלקת התברואה וזאת כנראה הסיבה לכך שלא... (מילה לא ברורה ע"ק) בעבודה אחרת". מכאן, שד"ר פרל היה מודע לבעיות המקצועיות של התובע ולקשייו לשוב לעבודה סדירה, ואף נתן לכך ביטוי בחוות דעתו, בכותבו: "מסר שהמנעותו מעבודה קשורה בכך שבעירית ירושלים לא נענו לתביעתו לתת לו עבודה ללא מאמץ גופני במסגרת מחלקת התברואה" (נ/13, עמ' 2) צודק ב"כ התובע בטענה, כי ההנחה שסביר לצפות שהתובע יחזור לעבודה בעיריה, התבררה כתקוות שוא. אולם, אין בכך לדעתי כדי לערער את מסקנותיו של ד"ר פרל, והדבר אמור אף לגבי ההנחה, כי קיימים סיכויים טובים לשיפור מהותי בבעיה המינית של התובע, שהתברר כי אינה משקפת את המציאות. ד"ר פרל קבע במפורש, כי אחוזי הנכות של הפגיעה הגופנית יקבעו על ידי האורולוג והאורטופד לפי שיקוליהם, משמע, שהוא לא הסתמך עליהם כאשר קבע את שיעור הנכות הנפשי. שיעור זה התבסס, כפי שכותב ד"ר פרל בחוות דעתו על ההיבטים בתפקודו של הנתבע, ובפרט הריסון העצמי והקשר הטוב עם בני משפחתו ששוללים באופן ברור תיאור מצבו כדומה וגובל במצב פסיכוטי. מסקנה זו מגובה ברישומים שכתב ד"ר פרל במהלך פגישתו עם התובע, ובין היתר, על דברי התובע כי הוא קורא תהילים, מגיע בשבתות לבית הכנסת, יש לו סבלנות לשחק עם נכדו, מתפלל בציבור אם מזג האויר סביר ומשאיר הכל "בפנים". ד"ר פרל גם התרשם כי חלק מהתלונות של התובע הן מגמתיות. (וגם ד"ר ליטמן ציין כי יש "נטיה קומפוזטורית") והתרשמותו לא הופרכה במהלך החקירה. מגמתיות זו מתחזקת בהתחשב בעובדה שהתובע לא פרש בפני המומחים הרפואיים השונים את מלוא המידע בדבר עברו הרפואי, כפי שאכן עולה מהעדויות, וכן מהתרשמות בית משפט זה כי הוא שקוע רובו ככולו בתאונת העבודה ובתביעה שהגיש בעקבותיה. 25. כאן המקום לציין, כי גם סעיף 34ג' לתוספת לתקנות מזכיר סימנים אוביקטיביים וסוביקטיביים המגבילים באופן בולט את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה. דהיינו. למרות הנחתו של ד"ר פרל כי סביר שהתובע ישוב לעבודתו. הוא בחר בסעיף המבטא את הקשיים בהתאמה ובכושר העבודה, וגם מטעם זה איני מוצא מקום לדחות את חוות דעתו של ד"ר פרל. ד"ר פרל מעיד בעמ' 164 לפרוטוקול הישיבה מיום 14.3.96, כי "אם בשנה שחלפה מאז חוות דעתי התברר שלא ניתן לעזור לאיש אז זה מוסיף לסיבלו ולנכותו". עם זאת, אני מקבל את קביעתו של ד"ר פרל ומעמיד את נכות התובע בתחום הפסיכיאטרי על %20. אני מקבל את ההפרדה שעשה ד"ר פרל, שעליה העיד בישיבה האמורה-בין הפגיעות הפיזית והנכויות הרפואיות של התובע, ובין השפעתן של פגיעות אלה על מצבו הפסיכיאטרי של התובע (עמ' 165 לפרוטוקול). התרשמתי כי גם ד"ר ליטמן בחוות דעתו (ת/1) ביסס את הסמפטומים בתחום הנפשי, על ההגבלות והבעיות בתחום הפזיולוגי (כאבים, אין-אונות מינית. הפרעות במתן שתן והגבלות בתנועה). דא עקא, שהנתונים שנמסרו לד"ר ליטמן ע"י התובע לא שיקפו את מצבו הפזיולוגי של התובע במדוייק וגם המסמכים שהיו בידיו, לא ביטאו את התמונה במלואה. כך למשל לא היתה בפני ד"ר ליטמן חוות דעתו של פרופ' שפירא בתחום האורולוגי, שממצאיה אינם מתישבים עם חוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעת, ד"ר פרל, ומכאן ההסתיגות מחוות דעתו של ד"ר ליטמן. נכות תפקודית 26. מידת הפגיעה בכושר התפקוד של התובע, המכונה גם "נכות פונקציונלית" או "נכות תפקודית" עשויה לשמש כלי עזר בידינו לקביעת הפסד כושר ההשתכרות של התובע. בנושא תאונות הדרכים נקבע בפסיקה כי "בדרך כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התיפקוד" (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ. רמזי ואח’, טרם פורסם, עמ' 8). אין מניעה לדעתי לאמץ חזקה זו גם בתחום תאונות העבודה בו עסקינן. נדרשים טעמים מיוחדים או נסיבות מהותיות כדי לסטות מחזקה זו ויש לבחון האם במקרה דנן ישנם טעמים מסוג זה. ב"כ הנתבעת טוען כי נכותו האורולוגית של התובע נעדרת משמעת תפקודית כלשהיא וכי לאחר טיפוליים גופניים ונפשיים, תתבטל גם הנכות התפקודית שהיא תוצאת הקשיים והמגבלות בתחום האורטופדי והנפשי. לעומתו מבקש ב"כ התובע מבית המשפט לקבוע כי נכותו התפקודית של התובע הינה % 100או לחילופין % 95לאור הסיכויים הקלושים של התובע למצוא מקום עבודה ולנוכח השכר המינימלי שהוא עשוי לקבל במקרה כזה. 27. סבורני, כי הגבלות מסוג ההגבלות מהן סובל התובע מקנות לו נכות תפקודית של %40. בקביעתי זו אני מתחשב בשיעור הנכות הרפואית של התובע ובמהות הפגיעות הרפואיות. ההפרש בין שיעור הנכות הרפואית לבין שיעור הנכות התפקודית מקורו בהשפעה הנמוכה שיש לפגיעה בתחום האורולוגי על יכולת התפקוד של הנתבע. בהתחשב בעובדה שהתובע אינו מסוגל לעבודה פיזית קשה, מצטמצמת ממילא השפעת הפגיעה האורולוגית, מה גם שפגיעה זו באה לידי ביטוי, אולי בעיקר, בשעות הלילה וכן השפעתה על הנכות הפונקציונלית מעטה יחסית. אני דוחה את טענת ב"כ הנתבעת בדבר ההשפעה האפסית שיש לנכות הנפשית של התובע (המוכחשת כשלעצמה) על יכולת התפקוד שלו. בענין זה אפנה לסעיף בתקנות הביטוח הלאומי בו בחר המומחה מטעם הנתבעת, ד"ר פרל, שעיקרו הגבלה בולטת על ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה של התובע. לאור קביעה זו של המומחה מטעמה, אין מקום לטענה כי הנכות הנפשית לא תשפיע על כושר העבודה של התובע, כאמור. הפסד השתכרות בעתיד 28. בפריט זה, כפי שנקבע בפסיקה (ע"א 3049/93 הנ"ל) על בית המשפט להעריך ולקבוע את הפסד הממון שנגרם לתובע בשל כך שהתאונה, ומגבלותיו בעקבותיה. הפחיתו מכושר השתכרותו. לבית המשפט שיקול דעת להתחשב בנתונים נוספים כגון: יכולתו של התובע להמשיך לעבוד במקצועו, גילו והסיכוי להשתלבות בשוק העבודה, השכלתו ועוד. במקרה דנן, טוען ב"כ התובע כי יש להתחשב בגילו המבוגר של התובע, השכלתו היסודית המינימלית וסיכוייו הקלושים למצוא עבודה במקום אחר. אני מקבל נתונים אלה, אולם יש מקום לתת משקל אף לעובדה כי התובע לא התמיד בכל עבודה שהיא זמן רב, וכי לא תמיד עבד עבודה פיזית, שהרי בעבר עבד התובע כשומר וקצין בטחון. איני סבור שיכולתו לעבוד בעבודות מסוג זה נפגעה, אולם, סיכוייו שימשיך לעבוד אצל הנתבעת - קלושים. הנתבעת גם לא עשתה עד כה מאמצים מרובים למצוא לו עבודה חלופית במחלקת התברואה או במחלקה אחרת ממחלקותיה, כפי שעולה מעדותו של מאיר קמחי (עמ' 158 ואילך לפרוטוקול הישיבה מיום 14.3.96, עמ' 1 ואילך לפרוטוקול הישיבה מיום 27.12.94). השכר הממוצע של התובע בשנים עשר החודשים עובר לתאונה הוא 230, 3 ש"ח, ובתוספת זכויות סוציאליות, כמפורט בסעיף 34 לפסק-הדין 530, 3 ש"ח. סכום זה כשהוא משוערך להיום לאחר הצמדה בשיעור % 80 כאמור בע"א 110/80 גבאי נ' וליס, פד"י לו(1) 449, עומד על סך 026, 4ש"ח (נטו). מקדם ההיוון (בהתחשב בעובדה שהתובע היום כבן 50 ונותרו לו 15 שנות עבודה) הוא: 144.8054 ושיעור הנכות התפקודית: % 40 מכאן שהחישוב הוא: 185, 233 ש"ח = 144.80x40% x026, 4 ש"ח לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק-הדין ועד התשלום המלא בפועל. הפסד השתכרות בעבר 29. אין מחלוקת כי התובע קיבל מהמוסד לביטוח לאומי דמי פגיעה במשך ששת החודשים הראשונים שלאחר התאונה, ויש לנכות סכום זה, בשערוך המתאים, מהסכום שיפסק כפיצוי לתובע. ב"כ התובע טוען כי יש לפסוק לתובע פיצוי עבור אי כושר מלא לכל התקופה עד ליום מתן פסק-הדין ( 43 חודשים). ב"כ הנתבעת טוען כי התובע לא מילא אחר חובת הקטנת הנזק המוטלת עליו, ולא שב לעבודתו בתום חופשת המחלה שאושרה לו, ללא סיבה הנראית לעין. התובע אף לא פנה לשיקום או להסבה מקצועית אלא העדיף להישאר ספון בביתו, ללא הצדקה. 30. התמונה העולה מהעדויות היא כדלקמן: מר מאיר קמחי, ממונה בכיר על כח אדם בעיריה, העיד ביום 27.12.94 כי התובע פנה אליהם בבקשה להציבו במשרה שונה מזו בה עבד סמוך לתאונה, והוא הופנה לרופא תעסוקתי שיקבע אם הוא מסוגל לעבוד בתפקידו הנוכחי. הנתבעת סירבה להשיבו לעבודה עד לקבלת המלצת הרופא. התובע פנה למומחה לרפואה תעסוקתית, ד"ר אנטולי פי נס, והמומחה העריך כי התובע אינו מסוגל לחזור לתפקידו הקודם (איסוף אשפה) וכי הוא מוגבל בהרמת משאות, בעמידה ובהליכה ממושכת. ד"ר אנטולי המליץ לדאוג לתובע לעבודה חלופית בישיבה וכן המליץ על הסבה מקצועית דרך המל"ל. מר קמחי העיד פעם שניה, ביום .14.3.96 לדבריו, התובע לא פוטר אך לא שב לעבודה מאז התאונה, באפריל 1993. העד הודה כי הוא אישית לא הציע לתובע עבודה חלופית והוסיף שכיוון שהתובע לא חזר לעבודה, אפשר לראות אותו כמי שהתפטר (פרוטוקול מיום 14.3.96 עמ' 60-161). גבי אפשרות היציאה לגימלאות מוקדמת, השיב העד כי רק במקרה שלא מוצאים לעובד עבודה מתאימה, והוא לא מסוגל לעבוד במשרות הפנויות, מוציאים אותו לגימלאות. התובע, טען העד, לא הגיש בקשה לפרישה מוקדמת ולא התיצב כלל לעבודה אחרי התאונה (שם, בעמ' 159). 31. לאחר עיון בעדויות ובמסמכים, שוכנעתי כי התובע אכן פנה לנתבעת בבקשה לשבצו בעבודה מתאימה במחלקה בה עבד עובר לתאונה, מחלקת התברואה. אולם, כפי הנראה, נציגי הנתבעת לא עשו מאמצים למצוא לתובע משרה שתהלום את מגבלותיו, וכיוון שהתובע התעקש להישאר במחלקת התברואה, לא באה הבעיה על פתרונה. אין זה סביר לדרוש מהתובע להתפטר ולחפש עבודה במקום אחר, ורצונו לשוב למקום העבודה המוכר לו, מוצדק בעיני. מנגד, שוכנעתי כי אף התובע לא עשה כל שניתן לעשות בענין זה ואף לא ניסה להקטין את הנזק. לא יעלה על הדעת שבמשך 43 החודשים שעברו מאז התאונה, ישב התובע "באפס מעשה" ולא ינסה למצוא כל עבודה, אף קלה שבקלות, שתהלום את מגבלותיו. נראה לי כי התעקשותו של התובע לאורך תקופה כה ארוכה, מוגזמת למדי, בעיקר בהתחשב בשיעורי הנכות שנפסקו לו. לפיכך, אני פוסק לתובע פיצוי על בסיס שכרו עובר לתאונה, 231, 4 ש"ח, למשך 6 חודשים בהם היה באי כושר מלא. הסכום מגיע לסך 386, 25 ש"ח. ליתרת התקופה, 37 חודשים, אני פוסק % 40 מהשכר עובר לתאונה, וסך הכל 618, 62 ש"ח. סכום זה כשהוא מוצמד למדד אמצע תקופה (3.95) הוא 628, 73 ש"ח ועל כך יש להוסיף מחצית משיעור הריבית (%2). הסכום הסופי הוא 291, 78 ש"ח . נזק לא ממוני 32. ב"כ התובע מבקש מבית המשפט לפסוק לתובע סכום של 000, 400 ש"ח עבור הכאב והסבל וכן אובדן הנאות החיים. ב"כ הנתבעת מבקש להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על % 10 מהסכום המקסימלי המפורט בתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים הרלוונטיות ולכל היותר על פעם וחצי מסכום זה. אני אומד את הנזק שנגרם לתובע בסכום של 000, 80 ש"ח. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה כקבוע בחוק מיום מתן פסק-הדין ועד התשלום בפועל. הוצאות רפואיות ונסיעות בעבר ובעתיד 33. ב"כ התובע אינו חולק על כך שהוצאות שהוציא התובע בעבר כוסו ברובן על-ידי המוסד לביטוח לאומי. שכן התאונה הוכרה כתאונת עבודה, אולם הוא מבקש מבית המשפט לפסוק לתובע סכום גלובלי של 000, 2ש"ח בגין הוצאות שאינן מכוסות על-ידי המוסד לביטוח לאומי. לא הובאו בפני כל הוכחות לענין ראש נזק זה, ואיני רואה מקום לפסוק פיצוי לענין זה. לענין ההוצאות העתידיות - אני פוסק על דרך האומדנא סכום של 000, 5ש"ח. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום מתן פסק-הדין ועד התשלום המלא בפועל. אובדן זכויות סוציאליות 34. לתיק בית המשפט צורף ההסכם הקיבוצי של עובדי עירית ירושלים (ת/11), הכולל פירוט הזכויות להן זכאים עובדי הנתבעת. לטענת ב"כ התובע, מאחר והתובע אינו צפוי לחזור לעבוד אצל הנתבעת, יש להוסיף לכל סכום שיפסק בגין אובדן השתכרות בעתיד, % 25עבור זכויות סוציאליות ונילוות. לחלופין, מבקש ב"כ התובע לפסוק לתובע הפסד פנסיה בשיעור % 60 מכל משכורת שיקבע לצורך העתיד. בהתאם לסעיף 212/2להסכם הקיבוצי שקובע כי שיעור הקצבה המזערית לעובד הפורש יהיה % 40מדרגה 3בדירוג האחיד, בתוספת 10 שנות וותק לעובד במשרה מלאה. ב"כ התובע מפנה ל"נוהל" שצורף לסיכומים, כהוכחה לחישוב הפיצוי המבקש. במקרה דנן, סבורני שיהיה מדוייק יותר לבחון את "התנאים הסוציאליים" שהפסיד התובע בשל התאונה ולא את אובדן הפנסיה, שכן לאור עברו הלא יציב של התובע במקומות עבודה שונים, כפי שעולה מעדותו ומעדות אשתו, קשה לדעת האם היה ממשיך בעבודתו אצל הנתבעת עד הפרישה לגמלאות ומה הוותק שהיה צובר במשרתו. מובן, כי כאשר "התנאים הסוציאליים" כוללים הפרשות המעביד לקרן פנסיה, לא יפסק לנפגע פיצוי, בגין אובדן הפנסיה (ראה: ד. קציר פיצויים בשל נזק גוף מהדורה שלישית, תשנ"ג- 1993 עמ' 55 (אילך). ב"כ הנתבעת קובל נגד הפניית ב"כ התובע לנוהל העבודה וטוען כי כל עוד לא צורף מסמך זה כראייה. אין זה ראוי להתיחס אליו, לאחר שצורף לסיכומים. בענין זה אעיר כי "חוקת העבודה" או הסכם העבודה הקיבוצי המיוחד שהוגש כראיה וסומן ת/ 11. מפנה בסעיפיו השונים אל נוהל העבודה ולכן ניתן לראות בנוהל חלק מההסכם או נספח לו. זאת ועוד, מרבית התנאים הסוציאליים מוזכרים במפורש בתלושי המשכורת של התובע, ותלושים אלה הוגשו במהלך המשפט (סומנו נ/1). 35. לגוף הענין: הרכיב העיקרי וההפסד הממשי בתנאים הסוציאליים הוא תשלומי המעביד לקרן פנסיה, שכן מרבית התנאים הסוציאליים האחרים נכללים במשכורת ששימשה יסוד לקביעת הפסד השתכרות, והדברים אמורים לגבי דמי הבראה (ראה למשל תלוש המשכורת מחודש יוני 1993) (כן תשלום עבור ימי חופשה, חגים וימי העדרות אחרים (שכן המשכורת המשמשת יסוד לקביעת הפסד השתכרות, מחושבת לפי 26 ימי עבודה בחודש. 12 חודשים בשנה). נוסף על כך, כוללת משכורתו הממוצעת של העובד הפרשות שונות לקרנות השתלמות וחסכונות. מכאן, שכאשר פסקתי לתובע פיצוי על בסיס המשכורת הממוצעת, נכללו בפיצוי סכומים אלו והתובע יכול להמשיך ולהפקידם בקרנות השונות, ולא לאבד את הוותק שצבר. הפסד התנאים הסוציאליים של התובע, כולל תשלומי, המעביד לקרן השתלמות בשיעור % 7.5 (בהתאם לאמור בסעיף 393/3 להסכם העבודה ובסעיף 24.1102 לנוהל) ותשלומי המעביד לקופת גמל בשיעור % 1.75 (בהתאם לאמור בסעיף 393/5 להסכם העבודה ובסעיף 24.1406 לנוהל) וסך הכל: % .9.25 שיעור זה, כאשר הוא מחושב ממשכורת ממוצעת של התובע עומד על סך 298 ש"ח לחודש. מכאן, שיש להוסיף סכום זה למשכורת הממוצעת שצריכה להיות (בסכום עגול) 530, 3 ש"ח. סכום זה, כשהוא מוצמד בשיעור של %80, מגיע היום לסך של 026, 4 ש"ח וזה הבסיס לפיו חושב הפסד ההשתכרות העתידי של התובע, בסעיף 28 לפסק הדין. 36. בנוסף לכך, זכאי התובע למלגה עבור ילדו הלומד לבית ספר תיכון, בסכום של 167 ש"ח לשנה. לתובע ילד שהיה בן 13 בעת הארוע, ולפיכך זכאי לארבע מלגות, בסכום כולל של 668 ש"ח, בתוספת ריבית והצמדה מיום האירוע ועד התשלום. בנקודה זו אעיר כי המלגות מתעדכנות מפעם לפעם ושיעורן עולה, אולם ב"כ התובע לא סיפק נתונים לענין זה וכן אני מניח ששיעור ההצמדה הדביק ואף עלה על שיעור תוספות היוקר, ולפיכך לא יצא התובע מקופח. 37. לסיכום, וכעולה מן המקובץ, על הנתבעת 1 לשלם לתובע את הסכומים הבאים: א. כאב וסבל - 000, 80 ש"ח: ב. הפסד השתכרות בעבר - 677, 103 ש"ח: ג. הפסד השתכרות בעתיד - 185, 233 ש"ח: ד. הוצאות רפואיות ונסיעות בעתיד - 000, 5 ש"ח: ה. מלגות לילדו של התובע - 668 ש"ח. סך הכל - 530, 422 ש"ח. מסכום זה יש לנכות % 25 בגין רשלנותו התורמת של "תובע ולכן יעמוד סכום הפיצוי על סך 897, 316 ש"ח. לבסוף, יש לנכות מסכום זה סך של 148, 79 ש"ח אותו קיבל התובע מביטוח לאומי מהנתבעת, כאמור בתחשיבו של ב"כ הנתבעת. הניכוי מגיע לסכום של 404, 85 ש"ח לאחר שערוך מלא. מכאן שהסכום הסופי שיש להעביר לתובע הוא 231.493 ש"ח. כן תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט לרבות שכר המומחים שלו וכן שכ"ט בשיעור % 15 מן הסכום האמור בתוספת מע"מ כדין ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד התשלום המלא בפועל. בשל דחיית התביעה נגד הצד השלישי, ישלם התובע לצד השלישי הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 000, 4 ש"ח בתוספת מע"מ כדין ובתוספת הפרשי הצמדה ורבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. פסולתפינויפינוי אשפהתאונת עבודה