מה הדין במקרה של תאונת עבודה עם מנוף ? האם ניתן להגיש תביעת נזיקין על רשלנות כנגד המעסיק ? האם ניתן לקבל פיצויים מחברת הביטוח של המנוף ? ##תאונת עבודה - נפילת חבילה ממנוף:## ת"א (שלום-חי') 2302/93, כהן נ. "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ ואח', מנוף שהותקן על משאית ואשר הופעל באמצעות מנוע המשאית עסק בהזזת מוטות ברזל שהיו על הרצפה. בעת שהמנוף הרים חבילת ברזל שהיתה מונחת על חבילה אחרת התהפכה החבילה האחרת ופגעה בתובע. בקבלו את טענת "הסנה" כי אין מדובר בתאונת דרכים פסק בית-המשפט: 1. המשאית לא שמשה למטרה תחבורתית בעת התאונה וחבילת הברזל שפגעה בתובע לא היתה מטען שהתנתק או נפל מהמשאית. 2. הדרישה כי נזק גוף יגרם עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה, כנדרש בהגדרת תאונת דרכים, חלה גם על המאורעות המפורטים בהמשכו של הסעיף כולל הפיסקה "או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את יעודו המקורי". על-פי הגדרת "תאונת דרכים" נדרשים שני תנאים קומולטיביים להכרה בפגיעת גוף כפגיעה בתאונת דרכים. האחד – פגיעה שנגרמה עקב שימוש ברכב מנועי. השניה – שימוש ברכב למטרות תחבורה. משלא נתקיים התנאי הראשון, לא ירפאו התנאי האחר. 3. אין מדובר במקרה זה בשימוש למטרות תחבורה. המשאית היתה במצב נייח. מנועה אמנם פעל אך באותה עת לא במטרה להתחיל בנסיעה, אלא כדי לספק כוח למנוף. נהג המשאית לא היה בתא הנהג כי אם ליד ידית ההפעלה של המנוף מחוץ לתא הנהג. המשאית שמשה בפועל רק כבסיס נייח למנוף ומקור אנרגיה לו – כך שקשה לראותה כמשמשת באותה עת למטרות תחבורה. 4. אף אם יש לתת למילה "גם", שלאחריה מופיעות האלטרנטיבות השונות בהגדרת תאונת דרכים, משמעות אוטונומית כך שהן באות להרחיב את המונח תאונת דרכים מעבר למקרים שבהם נגרם הנזק עקב שימוש למטרות תחבורה לא -יהווה מקרה זה תאונת דרכים, שכן המשאית שינתה בעת התאונה את יעודה המקורי שהינו הובלה או טעינה ופריקה מהמשאית ואליה וזאת משהפכה לבסיס נייח ומקור כוח של המנוף. ##פגיעה של מנוף במשאית בזמן פריקת מטען כתאונת דרכים:## בת"א (ב"ש) 608/78, רשות הנמלים נ. הורוביץ, התובע עבד כסבל וסוור בנמל אילת. הוא עמד על ארגז המשאית כדי למקם את המטען. המנוף שבעזרתו הוטען מטען הברזל פגע בדופן המשאית וטלטל אותה. כתוצאה מהחבטה והטלטול – נפל התובע ונפגע. ##תאונת עבודה בזמן טעינה ופריקה ע"י מנוף:## בת"א (שלום-ת"א) 61638/94, שי שהינו נ. "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ואח', נפסק: 1. במקרים של ניצול הכוח המיכני של הרכב אין תחולה לסייג של טעינה-פריקה בהגדרת שימוש ברכב מנועי. תוצאה זו אמנם בלתי-רצויה, שכן היא מרחיבה באופן משמעותי את המקרים אשר ייחשבו כתאונת דרכים למרות שאינם עונים על הגדרת השימוש, ואולם תיקונו של מצב בלתי-רצוי זה הוא עניין למחוקק לענות בו. 2. כאשר רכב נחשב כמעורב בתאונת דרכים משום שסיפק מקור כוח לפעולת טעינה-פריקה שבוצעה על הנגרר שלו, הוא נחשב ככזה גם לעניין סעיף 3 (ב). ובמקרה הנדון, כאשר הנפגע עמד על המשאית ששמשה כמקור כוח, באמצעות כבל כננת, לפעולת טעינה ופריקה של מנוף על הנגרר שלה ונפגע מהכבל שנקרע, לא ניתן לומר כי המשאית שמשה כזירת הארוע תוך התעלמות מהפונקציה שלה כרכב. לפיכך, אין מדובר בנפגע שנחבל מחוץ לכלי הרכב, אלא בנפגע לגביו חבה מבטחת המשאית ("קרנית" במקרה כזה). 3. באוביטר: מבחינת הקשר הסיבתי הנדרש על-מנת שהמאורע ייחשב כנגרם "עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב", יש לראות את המחוקק כמי שביקש להגן רק על מי שפגיעתו היתה "סמוכה מאוד מבחינה רעיונית לפעילותו של מנוע הרכב, וסמיכות זו תהיה בדרך-כלל קשר בלתי-אמצעי בין הכוח שמדובר בו לבין הפגיעה שגרם כוח זה לנפגע. ##נפילת עמוד ממנוף על עובד:## בת"א (שלום-נתניה) 3882/95, המר' 2273/95, "הפניקס הישראלי" נ. דרדה, בעת פריקת עמודי תאורה ממשאית באמצעות מנוף, השתחרר אחד העמודים ותוך כדי נפילתו נפל עמו גם התובע שעמד על המשאית ועזר בפריקה. בהחליטו כי מדובר בתאונת דרכים, פסק בית-המשפט: 1. כוחה המחייב של הלכת "שולמן", שלפיה מטרותיו החברתיות של החוק מחייבות פרשנות רחבה, קיים גם לאחר תיקון מס' 8. לפיכך, את הסייגים שבהגדרת שימוש ותאונת דרכים, יש לפרש בצורה מצמצמת המרחיבה את תחולת החוק. 2. כך כאשר החוק קובע כי הינתקות ונפילה של חלק מהרכב או מטענו מהווים תאונת דרכים, ובלבד שלא ארעו תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו, יש לפרש את התנאי בדרך מצמצמת השמה את הדגש על "הרכב" והמבחינה בין טיפול של אדם ברכב גופו שלא יהווה תאונת דרכים, לבין טיפול של אדם במנופו או מטענו במסגרת עבודתו שיהווה תאונת דרכים. 3. אפילו נכשל התובע בסייג ה"טיפול ברכב" ועל-כן לא נכנס תחת כנפי השימוש, עדיין יכול שהארוע יהווה תאונת דרכים אם מדובר במאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת "השימוש כאמור" לא שינה הרכב את יעודו המקורי. המלים "שימוש כאמור" אינן מופנות כלפי שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה, אלא כלפי אחד הארועים התאונתיים שאינם בגדר שימוש. 4. שלילת זכאות עקב טעינה-פריקה אינה שוללת עילתו של מי שנפגע אגב פעולות אלו, אם בידו להצביע על גורם נוסף שהחוק מכיר בו כהופך את הנסיבות לשימוש. ##תאונת עבודה עם מנוף הידראולי:## בת"א (שלום-ת"א) 72618/98, נשר נ. "מנורה" חב' לביטוח בע"מ, התובע הוביל כנהג משאית סמיטריילר גלילי זפת אשר היו עטופים בניילון וקשורים לארגז המשאית. כאשר התובע הגיע לאתר העבודה, פתח את הרגלים של המשאית המייצבים אותה והתיר כבל אחד שהחזיק את גלילי הזפת לארגז המשאית בשורה הראשונה, וזאת לצורך פריקת הגלילים. פריקת הגלילים נעשית ע"י מנוף הידראולי המופעל ע"י מנוע המשאית באמצעות ידיות הפעלה מיוחדות המותקנות במשאית בקבינה. כאשר התכוון התובע לגשת לכיוון ידיות ההפעלה של המנוף לצורך הפעלתן, התגלגל אחד מגלילי הזפת שהיו על המשאית ופגע בו. התובע טען: א. התאונה ארעה עקב ניצול הכח המיכני של המשאית שכן התובע התכוון להפעיל את המנוף בידיות הפעלה של המנוף, אך לא הספיק לעשות כן. ב. התאונה ארעה תוך הנתקותו או נפילתו של מטען של הרכב. ביהמ"ש פסק: א. יש להוכיח הלכה למעשה כי אכן היה קשר עובדתי ומשפטי בין ניצול הכח המיכני של הרכב לבין ארוע התאונה. יש להוכיח כי ניצול הכח המיכני בפועל גרם לארוע, ואין די בכך שהתובע ניסה או התכוון להפעיל את ידיות ההפעלה. ב. נפילתו של הגליל מהמשאית ארע במהלך פריקת גלילי הזפת אשר החלה קודם לכן כחלק מתהליך פריקת המטען. כל הפעולות הנילוות לפעולות לפריקה והטעינה נכנסות לגדר הגדרות הפריקה והטעינה גם אם נעשו בריחוק מה מפעולות הפריקה עצמן. תיקון מס' 8 הכיר בפגיעה כתוצאה מהנתקות חלק ממטען הרכב, אך לא בשעת פעולת הפריקה או הטעינה כשהרכב עומד. לפיכך נדחתה התביעה. ##נפילת מטען ממנוף :## בת"א (שלום-ב"ש) 3391/93, שעיה נ. דיאמנט, צריף, שהורם על-ידי מנוף שהורכב על משאית ושהופעל באמצעות המנוע המשאית לצורך העברת הצריף ממקום למקום, נפל על התובע. בעת הארוע המשאית עמדה והוצאו שני רגליים ליצובה לקרקע. בקבלו את טענת מבטחת המשאית כי אין מדובר בתאונת דרכים, פסק בית-המשפט: אין מדובר במאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, שכן אין קשר סיבתי משפטי בין יעודה של המשאית כמשאית לבין השימוש שנעשה בכוח מנועה לצורך הזזת מטען ממקום למקום. הביטוי "עקב" מצביע על הצורך בקיום קשר סיבתי משפטי כזה, והוא צריך להיות מובחן, לצורך ענייננו, מקשר סיבתי פילוסופי, עובדתי או כרונולוגי. כמו-כן, לא מדובר בהתנתקות או נפילה של מטען המהווה תאונת דרכים, שכן הארוע קרה במהלך עבודתו של הנהג. "עוד נראה לי כי הניסיון שנעשה לפרק את פעולת הפריקה לגורמים באופן שכל שלב בפעולה זו יוגדר אחרת, הוא ניסיון מלאכותי. טעינה ופריקה הן פעולות שלמות מורכבות. נראה כי הפירוש המוצע על-ידי ב"כ נתבעים יביא לתוצאה הנוגדת את כוונת המחוקק ותכלית חקיקתו של תיקון מס' 8 שהוחק בתוך מטרה מוצהרת לצמצם החוק לארועים הקשורים בשימוש ברכב למטרות תחבורה בלבד ולא למטרה אחרת". הערעור על החלטה זו נדחה ב-ע"א (ב"ש) 126/94. (פורסם בספרו של עו"ד מיכאל צלטנר "חבות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים) ##קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת עבודה עם מנוף:## נתוני רקע 1. בתאריך 3/10/93 בשעות הלילה עבד התובע, בשירות מעבידתו הנתבעת, בעבודות קידוח במתקן של חברת החשמל ליד אור-עקיבא. במסגרת עבודתו אמור היה התובע לבצע יציקות בטון המתבצעות באמצעות משפך. המשפך עצמו היה מועבר ממקום למקום באמצעות מנוף נייח כאשר השרשרת של המנוף מתחברת ללולאה אשר נמצאת בראש המשפך. 2. על פי חומר הראיות שבפניי מקובל עלי תאורו העובדתי של ב"כ התובע, בעמ' 3- 4 לסיכום טענותיו מיום 2/8/98, לעניין המנוף: "א. המנוף בנוי משרשראות ומזרוע טלסקופית המופעלת בכוח הידראולי. המרכב והזרוע מהווים מכלול אחד ואינם ניתנים להפרדה זה מזה. ב. המנוף מיועד להרמת מטענים והעתקתם ממקום למקום. בשעת הפעלת המנוף למטרתו האמורה, נותר המרכב במצב נייח ורק הזרוע נעה ממקום למקום. ג. המנוף בעל כושר ניידות מוגבל מאוד ומסוגל לנוע ממקום למקום רק באותו אתר ולמטרים ספורים בלבד". 3. במהלך עבודת יציקות הבטון האמורות ארעה לתובע תאונה. בסעיף 4 לכתב התביעה נטען כי "התובע התבקש לקשור לולאה למשפך ומנופאי היה צריך להרים את המשפך. במהלך העבודה המנופאי הפעיל את המנוף הרים את המשפך והמשפך נפל על רגלו של התובע". 4. התובע סבר כי התאונה האמורה איננה בבחינת "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן-"חוק הפיצויים"). הוא הגיש את התביעה כנגד מעבידתו, היא הנתבעת, בגין עילת רשלנות בהתאם לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). 5. הנתבעת התגוננה בפני התביעה. לשיטתה התאונה שארעה לתובע היא בבחינת "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים. הנתבעת הגישה הודעה לצד ג' כנגד צדדי ג'. בגדר ההודעה טענה הנתבעת כי המנוף שגרם לתאונה בוטח אצל צדדי ג' בביטוח חובה, כי התאונה האמורה מהווה "תאונת דרכים" עקב "שימוש" ב"רכב מנועי" כמשמעותם בחוק הפיצויים וכי צדדי ג', לנוכח הנפקת פוליסת ביטוח חובה, מושתקים מלטעון כלפיה טענות הכרוכות בהתנערות מהכיסוי הביטוחי. 6. צדדי ג' התגוננו בפני ההודעה. לטענתם, ומכל מקום, אין לנתבעת- המודיעה כל עילה כנגדם שהרי אם ייקבע כי התאונה אינה "תאונת דרכים" הרי אין בסיס להודעה ואם ייקבע כי התאונה הינה "תאונת דרכים" כי אז תידחה התביעה המושתתת על פקודת הנזיקין כנגד הנתבעת באופן שממילא תקרוס ההודעה לצד ג'. 7. החלטתי, איפוא, לפצל את הדיון על מנת להכריע, ראש לכל, אם התאונההאמורה היא "תאונת דרכים", אם לאו. נשמעו עדויות בפרשה האמורה וב"כ הצדדים הגישו סיכומי טענות. אופן התרחשות התאונה 8. מחומר הראיות ניתן לטעון, כנגד התובע, כי נסיבותיה המדוייקות של התאונה לא הובהרו באשר לעניין קשירת המשפך למנוף. קיימת טענה שמא התאונה ארעה בזמן קשירת המשפך למנוף ולפני הזזת השרשרת ע"י המנופאי. קיימת טענה כי התאונה ארעה שעה שהמנופאי הפעיל את המנוף והרים את המשפך וכתוצאה מכך קרתה התאונה. 9. ככל שהתאונה ארעה בזמן קשירת המשפך למנוף ולפני הפעלת המנוף ע"י המנופאי ניתן לטעון כי, מכל מקום, ברי כי התאונה אינה "תאונת דרכים". אם תאמר, במצב זה, כי התאונה ארעה שעה שהתובע עסק בפעולת "טעינה" הרי מורה אותנו ההגדרה של "שימוש ברכב מנועי" בסעיף 1לחוק הפיצויים כי היא מוציאה מגדרה "טעינתו של מטען או פריקתו כשהרכב עומד". אם תאמר כי התובע לא עסק בפעולת "טעינה" הרי מכל מקום לא היתה התאונה "תאונת דרכים". 10. בשלב זה אין בדעתי להכריע ולדייק בגרסאות האמורות. אניח, לצורך דיוננו, את ההנחה הנוחה לנתבעת על פיה התאונה ארעה שעה שהמנופאי הפעיל את המנוף והרים את המשפך וכתוצאה מכך קרתה התאונה. התשתית הנורמטיבית 11. בתחילה, ושעה שנחקק חוק הפיצויים, הגדרותיו היו רחבות וכוללניות. בגדר חוק הפיצויים נתפסו ארועים ומצבים שגרמו להתפרסותו של החוק במימדים שלא נראו למחוקק כראויים. במסגרת התיקונים לחוק הפיצויים ראה המחוקק להביא לצמצום ניכר במגוון הכלים ובמגוון הארועים החוסים תחת ההגדרות של חוק הפיצויים. השינויים האמורים באו לידי ביטוי בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 4), התשמ"ג- 1983(להלן-"תיקון מס' 4") ובחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 8), התשנ"א- 1990(להלן-"תיקון מס' 8"). 12. התיקונים האמורים הכניסו שינויים מרחיקי-לכת בסעיף 1לחוק הפיצויים,הוא סעיף ההגדרות. לענייננו יש מקום ליתן את הדעת לרישא להגדרת "תאונת דרכים" ובעיקר להגדרת ה"רכב מנועי". הרישא להגדרת "תאונת דרכים" מורה אותנו כי היא "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". "רכב מנועי" או "רכב" הם "רכב הנע בכוח מכני על פני הקרקע ועיקר יעודו לשמש לתחבורה יבשתית, לרבות רכבת, טרקטור, מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מכני בכביש, ורכב נגרר או נתמך ע"י רכב מנועי ולמעט כיסא גלגלים, עגלת נכים ומדרגות נעות". המחלוקת הניצבת בפניי בתיק זה היא האם המנוף שגרם לתאונה הוא בבחינת "רכב מנועי", כמשמעותו בהגדרה האמורה. 13. פסיקתו של ביהמ"ש העליון, בהקשר להגדרה האמורה, מורה אותנו כי תהליך הפרשנות הוא תלת-שלבי. ראשית עלינו למקד מבטנו להגדרה הבסיסית, ברישא לסעיף, ולבחון האם עסקינן ב"רכב הנע בכוח מכני על פני הקרקע ועיקר יעודו לשמש לתחבורה יבשתית". ככל שהרכב הנטען עומד במבחני ההגדרה הבסיסית מגיע התהליך הפרשני לסיומו. ככל שהרכב הנטען אינו עומד במבחני ההגדרה הבסיסית שומה עלינו לבחון "מצבי ריבוי" ו"מצבי מיעוט" כעולה מהמשך ההגדרה. 14. כבר כאן נוכל להקדים את המאוחר למוקדם. שומה יהא עלינו להיזקק ל"מצבי הריבוי". לא יהא עלינו להיזקק ל"מצבי המיעוט". ברי כי המנוף אינו בבחינת "כסא גלגלים, עגלת נכים ומדרגות נעות". אשר למצבי הריבוי הוא אינו "רכבת", "טרקטור" ו"רכב נגרר או נתמך ע"י רכב מנועי" ואולם יהא עלינו לבחון האם הוא בבחינת "מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מכני בכביש". 15. ואולם לפני שנגיע למאוחר נבחן, ראש לכל, את המוקדם. נתחיל בהגדרה הבסיסית. "רכב הנע בכוח מכני על פני הקרקע ועיקר יעודו לשמש לתחבורה יבשתית" 16. מן התאור המכני של המנוף ברי כי הוא בבחינת "רכב הנע בכוח מכני על פני הקרקע". עלינו לבחון האם הוא משמש "לתחבורה יבשתית". לא נסתפק בכך. יהא עלינו לבחון, ככל שהוא משמש "לתחבורה יבשתית", האם "עיקר יעודו" הוא "לשמש לתחבורה יבשתית". 17. אשר ל"תחבורה יבשתית" קבע כב' הנשיא ברק ב-ע"א 5847/96, חברה ישראלית לקירור ואספקה בע"מ נ' סובאח ואח’, פ"ד נ'(3) עמ' 819 כי "תחבורה היא יבשתית כאשר עניינה הובלת אנשים או מטען ("תחבורה") ממקום "יבשתי" אחד למקום "יבשתי" אחר... בהקשר זה ניתן לטעון כי הובלת אנשים או מטען בחלקיו השונים של מקום אחד - כגון העברת מטען מחלק אחד של מבנה תעשייתי לחלקו האחר של אותו מבנה - אינו "לתחבורה יבשתית"... עניין לנו בשני מקומות גאוגרפיים רק כאשר המעבר מהאחד לשני יוצר סיכון תעבורתי. סיכון כזה אינו קיים במסגרתו של מקום גאוגרפי אחד" (שם, עמ' 831). בנדוננו, כמבואר, מדובר במנוף נייח שיכולתו לנוע מוגבלת. הוא אינו יכול לנוע למרחקים ארוכים ואינו יכול לנוע על פני כביש. ככל שהוא נע על שרשראות הוא עושה זאת למטרים ספורים במסגרת אתר עבודה אחד. מכאן, איפוא, כי המנוף אינו משמש "לתחבורה יבשתית". 18. בהנחה ששגיתי בקביעתי האמורה שומה לבחון, ככל שהמנוף משמש ל"תחבורה יבשתית", האם "עיקר יעודו" הוא לשם כך. בנדון זה אין לי אלא להפנות לפסק דינו של כב' השופט ברלינר ב-ת.א. (חיפה) 574/95, סנדיד נ' רשות הנמלים והרכבות ואח’, תקדין מחוזי כרך 97(3) עמ' 582, שאף הוא דן בתאונה שהתרחשה ע"י מנוף, ושקבע כי "עיקר יעודו הוא הנפה של מטען והעברתו בעזרת המנוף ממקום אחד למקום קרוב אחר" (שם, עמ' 584). מכאן, ככל שמעת לעת משמש המנוף ל"תחבורה יבשתית", הרי אין זה "עיקר יעודו" אלא חלק טפל ומשני ליעודו לשינוע של מטענים והזזתם בעזרת זרוע המנוף. עוד הורה אותנו ביהמ"ש העליון ב-רע"א 613/95 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' עופר נחום ואח’, תקדין עליון כרך 97(3) עמ' 647, לבחון את סוגית "הסיכון הדומיננטי". על פי הגדרה זו כאשר הסיכון התעבורתי הוא "הסיכון הדומיננטי" בכלי הרכב הנטען אות וסימן הוא כי עסקינן ב"רכב מנועי". כב' השופט ברלינר, על יסוד המבחן האמור, מצא כי "כאשר המנוף נע על המסילה הוא יוצר אומנם סיכון תעבורתי אך, בהבדל ממלגזה, סיכון תעבורתי זה הטמון במנוף, הוא סיכון משני. אין הוא עיקרי ובוודאי איננו דומיננטי" (שם, עמ' 585). 19. הנה כי כן, ככל שעסקינן בשלב הראשון של התהליך הפרשני, הוא השלב הבוחן האם המנוף עונה על ההגדרה הבסיסית, תשובתנו היא שלילית. המנוף אינו "רכב מנועי" במשמעות ההגדרה הבסיסית האמורה. "מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מכני בכביש" 20. לנוכח העובדה כי המנוף אינו עונה על הגדרת "רכב מנועי" כמשמעות ההגדרה הבסיסית שומה עלינו לפנות ל"מצב הריבוי" הרלוונטי ולבחון שמא המנוף הוא בבחינת "מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מכני בכביש". 21. כשאנו מתבוננים במנוף שלפנינו דומה שניתן להגדירו כ"מכונה ניידת" והשאלה המרכזית היא האם הוא "כשיר לנוע בכוח מכני בכביש". בעניינה של "הכשירות" האמורה קיימת מחלוקת פוסקים חריפה שטרם הוכרעה בין אלו הסבורים כי "הכשירות" האמורה היא "כשירות פיזית" דהיינו יכולת פיזית-טכנית של הכלי הנטען לנוע בכבישים לבין אלו הסבורים כי "הכשירות" האמורה היא "כשירות נורמטיבית" הסומכת עצמה על היתר שניתן, או לא ניתן, לכלי הנטען לנוע בכבישים. 22. המלומד פרופ' אנגלנדר בספרו "פיצויים לנפגעי תאונות דרכים" סבור כי "המבחן החילופי של אפשרות פיסית היה מרוקן כמעט לחלוטין את היסוד היעודי שבראשית ההגדרה. כי הרוב המכריע של מכונות ניידות מסוגלות לנוע גם על כביש מעצם היותן ניידות. יתירה מזו, בניגוד לכוונה המפורשת של המחוקק, מתן משמעות פיסית לכשירות התנועה היה מכניס לגדר תאונת דרכים גם תאונות הנגרמות ע"י אווירונים, שעה שהם נעים על הקרקע בזמן נחיתה או המראה" (שם, עמ' 18). דעתו של המחבר המלומד היא כי המבחן הראוי הוא המבחן הנורמטיבי דהיינו "קיומו של היתר חוקי לנוע בכביש. מכאן כי מכונה ניידת, שאין לה היתר לנוע בכביש, אינה בבחינת רכב מנועי כמשמעו בחוק" (שם, עמ' 18). כאמור, הסוגיה האמורה טרם זכתה להכרעה מחייבת של בית המשפט העליון. מרבית הפוסקים סבורים כי "הכשירות" האמורה היא "כשירות נורמטיבית". אף כב' השופט אור ב - רע"א 613/95, קרנית נ' עופר נחום ואח' הנ"ל מציין כי "גם דעתי נוטה לכך שהכשירות בה דן מצב הריבוי בו עסקינן הינה כשירות נורמטיבית" (שם, עמ' 653). 23. כשלעצמי, ובכל הכבוד, אני מצרף קולי למרבית הפוסקים. אף לשיטתי הכשירות האמורה היא "כשירות נורמטיבית". להערכתי ביקש המחוקק בתיקונים לחוק הפיצויים לצמצם את חוג המקרים שיבואו בגדרו של חוק הפיצויים. הפרשנות על פיה עסקינן ב"כשירות נורמטיבית" עולה בקנה אחד עם מגמה זו של חוק הפיצויים. 24. הנה כי כן, הפועל היוצא של ניתוחנו עד הנה מעלה כי התאונה שארעה לתובע אינה בבחינת "תאונת דרכים". במחלוקת האמורה הדין הוא עם התובע. נעבור, איפוא, לדון בהודעת צד ג' של הנתבעת כנגד צדדי ג'. הודעה לצד שלישי 25. אין חולקין כי צד ג' 1(להלן-"מגדל") הנפיקה בגין המנוף תעודת ביטוח בהתאם לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש) תש"ל - 1970(ראה מוצגים נ/ 2ו-נ/3). כבר עמדנו על שורשי המחלוקת בין הנתבעת לבין צדדי ג' בסעיפים 5ו- 6 להלן. זו השעה לשוב ולהתעמק בסוגיה הנדונה. 26. הגנתם של צדדי ג' סומכת עצמה על שני נדבכי טענות, דיונית ומהותית. צדדי ג' סבורים, דיונית, כי אין תקומה להודעת צד ג' כנגדם. ככל שביהמ"ש יקבע כי התאונה האמורה אינה "תאונת דרכים" ממילא נושאת הנתבעת באחריות כמעבידה עפ"י פקודת הנזיקין. ממילא, במצב דברים זה, יש לדחות את ההודעה לצד ג' כנגדם. ככל שביהמ"ש יקבע כי התאונה האמורה הינה "תאונת דרכים" ממילא דין התביעה כנגד הנתבעת יהא להידחות. בנפול התביעה כנגד הנתבעת תתחייב, בהכרח, דחיית ההודעה לצד ג' כנגדם. ככל שעסקינן ברובד המהותי סבורים צדדי ג' כי השאלה אם כלי פלוני הוא בבחינת "רכב מנועי" אם לאו עניין הוא לביהמ"ש לענות בו. ובלשונו של ב"כ צדדי ג' "צד ג' יכולה היתה, למשל, לקרוא למנוף בענייננו "גמל" ולהתייחס אליו ככזה ואף להיות מנועה מלטעון אחרת, אך הדבר לא היה הופך את "המנוף" ל"גמל". אם התובע היה טוען שהוא נפגע ע"י מנוף ולא ע"י פגיעה מ"גמל" (סעיף 2.1.2 לסיכומיו). 27. הנתבעת טוענת, וזה לב טענתה בעניין הודעת צד ג', כי מכל מקום, ולאחר שמגדל ראתה, מיוזמתה ובטובתה, להגדיר את המנוף בענייננו כ"רכב מנועי" היא מושתקת מלטעון ההיפך וחלה מניעות מבחינתה לנהוג כן. צדדי ג' סבורים כי מניעות אינה ברת-נפקות בנדוננו. כזכור התובע ראה לתבוע אך את הנתבעת. הוא ראה לסבור כי התאונה האמורה אינה "תאונת דרכים". מכאן, כך טענתם, יכולה היתה להישמע טענת מניעות כנגדם רק ככל שהתובע היה רואה להגיש תביעה כנגדם. הואיל והתובע לא ראה לתבוע את צדדי ג', כפועל יוצא מהשקפתו כי התאונה אינה "תאונת דרכים", נסתם הגולל על האפשרות להשמיע טענת מניעות כנגדם ע"י "זר". צדדי ג', לשיטתם, הם "זר" כאמור. 28. ככל שעסקינן בשאלה אם המבטחת יכולה להתנות על הוראות הדין באופן שכלי פלוני יוגדר "רכב מנועי" בפוליסה קיימת מחלוקת פוסקים. בעוד אשר כב' השופט גינת ב - ת"א (נצ') 663/90, שמעון יפרח נ' יינות אשקלון קרני ציון בע"מ ואח' (צלטנר, עמ' 2539) סבור כי עסקינן בשאלת חוק מהותית ולא יתכן כי השאלה האמורה תעבור "מכותלי ביהמ"ש, שאמור להכריע בה, אל חדרו של סוכן הביטוח, אשר בהנפיקו תעודת ביטוח לרכב מנועי יקבע למעשה את הדין החל על אותו כלי רכב" (שם, עמ' 2542-2543) סבור כב' השופט ד"ר ביין ב-ת"א (חיפה) 937/92, עופר דהאן נ' צבי כהן ואח' (תקדין מחוזי, כרך 96(2), עמ' 756) כי ניתן גם ניתן להחיל את המניעות כנגד המבטחת בנסיבות כאמור. דעתי, בכל הכבוד, היא כדעתו של כב' השופט ביין. חדשות לבקרים, ובמסגרת "חופש החוזים" עליו אנו אמונים, רואים צדדים, מרצונם ובטובתם, ליצור לעצמם "מציאות משפטית" נשוא חוזה פלוני או אלמוני. טול, לדוגמא, חוזה בין שניים בו הם רואים לקבוע כי הודעות עפ"י החוזה תימסרנה אך בדואר רשום עם אישור מסירה. מקום שכך יקבעו השניים לא תעלה ולא תוריד העובדה כי הודעה נמסרה, ולו אפקטיבית, בדואר רשום או בדואר רגיל. רצונם של השניים היה כי הודעה תיחשב כנמסרת אך בדואר רשום עם אישור מסירה. זה רצונם והוא יכובד. לא אחת, בחוזה כאמור, מתנים השניים כי הודעה תיחשב כאילו הגיעה לנמען 72 שעות לאחר מסירתה לבית דואר בישראל. יכול, בדוגמא שלפנינו, כי ההודעה, אפקטיבית, נמסרה לאחר 22שעות; יכול שנמסרה לאחר 122 שעות; אין בכך ולא כלום ככל שביקשו הצדדים, פיקטיבית, להתנות כי ההודעה תיחשב כנמסרת לנמען לאחר 72שעות, לא פחות ולא יותר. ככל שהנמען, איפוא, אמור היה לנקוט בצעד זה או אחר במועד פלוני ירוץ המועד מתום 72 השעות. זה רצונם של הצדדים. רצון זה יכובד. 29. מכאן, איפוא, כי ככל שעסקינן בשאלה המהותית הדין עם הנתבעת. אכן קבעתי לעיל כי המנוף אינו בבחינת "רכב מנועי". קבעתי כך דרך מהות. קביעה מהותית זו אין לה ולא כלום ככל שעסקינן במסגרת היחסים שבין הנתבעת לבין מגדל. הנתבעת ומגדל רשאיות היו להתנות כי המנוף הוא בבחינת "רכב מנועי". ככל שהתנו כך יש לכבד תניה זו. 30. אף בסוגיה הדיונית אין בדעתי לקבל את השקפת צדדי ג'. הודעה לצד ג' דינה כדין תביעה. נשווה בנפשנו כי הנתבעת לא היתה מגישה הודעת צד ג' כנגד צדדי ג'. נניח כי לאחר חיובה בדין לזכות התובע היתה מגישה תביעה נפרדת כנגד צדדי ג'. דומני כי לא נתקשה לקבוע כי לא היה ניתן לחסום את דרכה להגיש תביעה כאמור כנגד צדדי ג' ולהשמיע את טענת המניעות אותה היא מבקשת לטעון כנגד צדדי ג'. העובדה שהנתבעת בחרה להגיש הודעת צד ג' ולא להגיש תביעה נפרדת אינה יכולה לעמוד לה לרועץ. נהפוך הוא: על מנת למנוע טענות צפויות של צדדי ג', ככל שעסקינן במסכת היחסים בין הנתבעת לבין התובע, נהגה הנתבעת כהלכה בכך שבחרה להגיש הודעת צד ג' ולא תביעה נפרדת לאחר חיובה בדין כלפי התובע, ככל שתחוייב. הליך זה מאפשר לצדדי ג', אגב שמירת האינטרסים שלהם, ליטול חלק בהליכים שבין התובע לנתבעת. 31. בפס"ד שניתן לאחרונה ע"י כב' השופטת ד"ר פלפל בביהמ"ש המחוזי בתל אביב (ע"א 507/97, המגן חברה לביטוח בע"מ נ' דולב חברה לביטוח בע"מ ואח'; לא פורסם) ראתה כב' השופטת לקבוע כי התכחשותה של מבטחת למצג בפוליסת ביטוח כאמור גובל בחוסר תום לב. אין בדעתי להצטרף לעמדתה זו של כב' השופטת, כל עוד לא שמעתי ראיות וטענות בעניין ההודעה לצדדי ג'. אף אין בדעתי לקבוע כי דרכה של הנתבעת סלולה לזכות בהודעה לצדדי ג' המונחת לנגד עיני. הנתבעת, ככל שעסקינן בהודעה לצדדי ג', היא בבחינת "תובעת" שעליה מוטל הנטל לשכנע בצדקת ההודעה. לא זו אף זו: שומה עליה לשכנע במכלול רכיביה העובדתיים והמשפטיים של טענת המניעות. עליה מוטל לשכנע כי צדדי ג' יצרו מצג שווא וכי הנתבעת שינתה מצבה לרעה. אני מניח כי שני הצדדים יבקשו להביא ראיות ולהשמיע טענות בנדון זה בהקשר לחוזה הביטוח הנטען ולמשא ומתן שקדם לו. יכול, איפוא, כי ההודעה לצד ג' תיענה. יכול כי ההודעה לצד ג' תידחה. יכולני להעלות על דעתי שיקולים ונתונים לרוב הן לכאן והן לכאן. דייני, בשלב זה, בקביעה כי שומה עלי לדון, לגופה, בהודעה לצדדי ג'. ההודעה מזקיקה חקירה ודרישה, ליבון ועיון. האפשרות שמא ההודעה תיענה מחייבת, מיניה וביה, שלא לחסום את דרכה של הנתבעת, כעתירת צדדי ג'. סוף דבר - הוראות דיוניות 32. לפיכך, הנני קובע כי התאונה שארעה לתובע איננה "תאונת דרכים". בדעתי, איפוא, לדון בשאלת החבות ושאלת גובה הנזק במסכת היחסים שבין התובע לבין הנתבעת לאור קביעה זו. 33. ההודעה לצדדי ג' תישמע לגופה. בישיבת ק"מ הבאה אשקול, לאור טענות ב"כ הצדדים, את אופן הבאת הראיות וסדרן לעניין זה. 34. התובע צירף לכתב התביעה חוו"ד רפואית מטעמו. הנני מורה לנתבעת ולצדדי ג' להמציא חוו"ד רפואית מטעמם, בכפוף לשיתוף פעולה של התובע ופרקליטו, תוך 90 יום מיום המצאת החלטתי זו. 35. בגין ההליכים עד הנה הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 000, 8 ש"ח בצירוף מע"מ. הנני מחייב את צדדי ג', ביחד ולחוד, לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 000, 3 ש"ח בצירוף מע"מ. ההוצאות האמורות ישולמו תוך 30יום מיום המצאת פס"ד חלקי זה אחרת ישאו ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. מנוףציוד מכני הנדסי (צמ"ה)תאונת עבודה