תובע הורה לעובד השני לעצור ופנה להסיט את מוט הברזל, העובד אכן עצר אך החל שוב במלאכת קידוח ללא התראה, וכתוצאה מכך חדר המקדח לתוך כף ידו של התובע וגרם לו לנזק. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת עבודה עם מקדחה / קדח באצבע עם מקדחה: 1. ההליך והמחלוקת בתמצית זוהי תביעה בגין נזק גוף אשר נגרם לתובע במהלך עבודתו באתר בניה. התובע הינו פועל בנין מקצועי, נתבעת 1 הינה חברת כח-אדם אשר התובע נמנה על עובדיה. נתבעת 2 הינה המבטחת של נתבעת 1. התובע נשלח על-ידי נתבעת 1לעבוד אצל הצד השלישי אשר הינו חברת בניה. באי-כח הצדדים גיבשו הסכמה דיונית ובהתאם ניתנה החלטה על-ידי כבוד השופט אברהם כי יוגשו לבית המשפט סיכומים בכתב וינתן פסק דין בתביעה על סמך המסמכים המצויים בפני בית המשפט ואלה שיצורפו לסיכומים. מאחר והשופט אברהם חדל לכהן בבית משפט זה, הביעו הצדדים את הסכמתם בכתב כי פסק הדין יינתן על ידי מותב אחר. בהתאם, ובהסכמת כב' השופט אברהם ניתן פסק הדין בתביעה זו על-ידי. מן המסמכים אשר בפניי עולה מסכת העובדות הבאה: במהלך עבודתו באתר הבניה, התובע ועובד נוסף (אשר הצדדים חלוקים באם היה עוזרו של התובע אם לאו) עמדו משני עברי קיר עץ גבוה שלא איפשר להם לראות זה את זה. העובד השני עסק בקידוחים בקיר העץ כשהתובע מכוון אותו. באחד הקידוחים נתקל המקדח במוט ברזל אשר הפריע לקידוח. התובע הורה לעובד השני לעצור ופנה להסיט את מוט הברזל, העובד אכן עצר אך החל שוב במלאכת קידוח ללא התראה, וכתוצאה מכך חדר המקדח לתוך כף ידו של התובע וגרם לו לנזק. התובע תבע בנזיקין את מעבידתו חברת כח-האדם ואת מבטחתה. שתי הנתבעות מצדן שלחו הודעת צד ג' לחברת הבניה אשר פעלה באתר הבניה ואשר תחת פיקוחה פעל התובע בטענה כי היא זו שהתרשלה וגרמה לנזק. התובע נמנע מלתבוע את חברת הבניה בטענה כי לא ידע על קיומה. 2. אחריות נתבעת 1 לטענת התובע הנזק אשר נגרם לו נבע מהתרשלותה של נתבעת .1לשם קביעת אחריותו של מזיק על-פי עוולת הרשלנות, על המזיק לחוב חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי הניזוק ולהפר חובה זו. התובע הינו עובד של חברת כח-האדם ואין הדבר שנוי במחלוקת. הלכה פסוקה היא כי מערכת היחסים של עובד-מעביד מטילה על המעביד חובת זהירות מושגית כלפי עובדו. ראה: ע.א. 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פד"י לח (2) 209, 211-212: "הלכה פסוקה היא כי המעביד חב חובת זהירות לעובדיו ותוכנה של חובה זו הוא בין השאר בדאגה לשיטת עבודה ופיקוח יעיל (ע.א. 171/56). חובה זו של המעביד היא כפולה: להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה. עליו לרכז פיקוח ולוודא ביצוע." אך בקיום החובה המושגית לא די. יש לבדוק האם בנסיבות המקרה הספציפי חלה על נתבעת 1חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע. האם יכלה וצריכה היתה חברת כח-האדם לצפות כי לעובד שלה שנשלח על-ידה לעבוד באתר בניה בשרותה של חברת הבניה (הצד השלישי), יגרם נזק גוף כתוצאה מפגיעת מקדח שהופעל על-ידי עובד אחר. הסיכון לו נחשף התובע אינו סיכון סביר ויומיומי באתר בניה אלא סיכון בלתי סביר אשר נכון יהיה להכיר לגביו בחובת זהירות של חברת כח-האדם כלפי התובע. בתור מעבידה סבירה היה עליה לצפות את קרות הנזק לתובע, כמובן שלא היתה צריכה לצפות את השתלשלות העניינים לפרטיה אלא אך בקווים כלליים. ראה: ע.א. 2061/90 אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל, משרד החינוך ואח’, פד"י מז (1) 802מכאן, שנתבעת 1חבה חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע כמעבידתו. משקמה לנתבעת 1חובת זהירות כלפי התובע, בכדי שתימצא אחראית לנזק שנגרם לתובע, על התובע להוכיח כי הופרה על-ידה אותה חובת זהירות. יש לבדוק האם נתבעת 1 נקטה בכל אמצעי הזהירות הסבירים שמעביד סביר מסוג קבלן כח-אדם צריך היה לנקוט, והיה נוקט בנסיבות העניין. בע.א. 477/85 אפרים בוארון נ' עירית נתניה ואח’, פד"י מב (1) 415 הוטלה חבות בנזיקין על עיריה שהיתה המעביד כללי של התובע: "אף אם תאמר שהעיריה היתה כאן המעבידה הכללית והאגודה המעבידה הספציפית, גם אז העיריה בתור שכזו היתה חייבת לדאוג לבטחונו של העובד כאמור לעיל. מסתבר שהעיריה לא עשתה דבר בהקשר לכך. אף לא התעניינה במה ואיך יועסק התובע במגרש הכדורגל. העיריה התעלמה מחובתה האמורה כלל." (בעמ' 421) גם במקרה דנן המעביד הינו מעביד כללי, זאת היות והמאפיין הבולט של מעביד מסוגה של נתבעת 1הינו שמקום עבודתו של העובד אינו בחזקתו או בשליטתו של המעביד אלא בחצריו ובשליטתו של אחר. ניתן לראות לפיכך, בקבלן כח האדם מעביד כללי ובמזמין העבודה מאת קבלן כח האדם את מעבידו הספציפי של העובד. עובדת היותו של קבלן כח האדם מעביד כללי אינה פוטרת אותו מן האחריות המוטלת עליו לדאוג לבטיחות החצרים ולתנאי העבודה בהם, על אף שאינם בשליטתו. חלה על המעביד חובה כללית לדאוג לבטחונו של עובדו הגם שאינו שולט על המקום בו העובד מבצע למעשה את העבודה. עליו לנקוט באמצעי זהירות סבירים כדי לא לחשוף את העובד לסיכונים לא סבירים. האמצעים בהם עליו לנקוט משתנים ממקרה למקרה בהתאם לנסיבות. ראה לעניין זה: ע.א. 246/72 משה מנשה נ' שלמה דרומנו ו- 2אח', פד"י כז (1) 712, בעמ' 717-718. כן ראה: ע.א. 686/77 מקורות חברת מים לישראל בע"מ נ' מרג'י משה ואח’, פד"י לד (4) 365, בעמ' 372- 373. שם נקבע כי עשויות להיות נסיבות בהן מעביד רשאי לסמוך על מי ששולט למעשה במקום העבודה ואינו נדרש כלל לנקוט אמצעי זהירות נוספים על אלה שהונהגו על ידי המחזיק במקום. ומן הכלל אל הפרט: התובע הינו פועל מקצועי שעבד כטפסן באתר הבניה אליו הופנה על ידי נתבעת 1. על-פי דוח חקירה שהוכן לבקשת נתבעת 2וצורף לסיכומי הנתבעות (עמ' 2לדוח), חברת הבניה "יחניוק ובניו" בע"מ (הצד השלישי) אליה הופנה התובע היתה בזמן התאונה קבלנית משנה של חברת חשמל באתר "זמיר" בחיפה. הסיכון אליו נחשף התובע ובעטיו נפגע אינו סיכון הבולט על פני השטח למבקר באתר, אין הסיכון נובע ממצב הבטיחות של המקום או מאי סדרים במקום אשר ניתן לגלותם בביקור במקום ולהתריע מפניהם. ארוע התאונה נבע משיטת עבודה לקוייה ומחוסר בפיקוח על העובדים בזמן פעילות הטומנת בחובה סיכון לעובדים. אם היה בזמן התאונה מפקח או מנהל עבודה אשר היה נותן הוראות לשני העובדים שעמדו משני עברי הקיר ולא ראו זה את זה עשוייה היתה התאונה להימנע. אמצעי הזהירות אותם ניתן היה לנקוט במקרה זה למניעת התאונה רובם ככולם נתונים לשליטתה של חברת הבניה אשר אליה הופנה התובע ולא לשליטתה של חברת כח-האדם, אשר כל שסביר היה שתעשה הוא לבקר באתר לפני ששלחה את התובע לעבודה ולהיווכח האם המקום בטיחותי ומסודר. אך כאמור, בדיקה כגון זו לא היה בה כדי למנוע את הארוע התאונתי. נקיטת אמצעי זהירות העשויים למנוע את הנזק כגון פיקוח יומיומי בשטח והתערבות בשיטות העבודה ובנהליה, כרוכה בעלויות גבוהות ביותר מצדו של קבלן כח-האדם, אשר מהגדרת תפקידו אינו נמצא בפועל בשטח בו מתבצעת העבודה. שיקולים שביעילות כלכלית, מהווים מטרה ממטרות דיני הנזיקין לצידם של שיקולי הצדק וההגינות (ראה: ע.א. 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ואח’, פד"י מח (5) 661, בעמ' 698). במסגרת שיקולים אלו יש לערוך השוואה בין עלות אמצעי המניעה לבין תוחלת הנזק אשר הינה מכפלת גובה הנזק בהסתברות התרחשותו. במקרים בהם שעלות אמצעי המניעה נמוכה מתוחלת הנזק נדרוש מן המזיק לנקוט באמצעי זהירות אלה, אם לא נקט באמצעים אלו יהווה הדבר שיקול נוסף לחובתו של המזיק בשאלה האם הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו אם לאו. כמובן שלצד השיקול הכלכלי יש להתחשב גם בעניין החברתי שפעילות יוצרת הסיכון. ראה לענין זה: ע.א. 3124/90 מאיר סבג נ' דוד אמסלם ו- 4 אח', פד"י מט (1) 102, בעמ' 110- 108 (סעיפים 7- 5 לפסק דינה של כב' השופטת דורנר). בנסיבות המקרה דנן, כאמור, עלותם של אמצעי הזהירות אשר יהיה חייב קבלן כח האדם לשאת בהם כדי למנוע את הנזק האמור הינה גבוהה מאד ועולה על תוחלת הנזק, לכן אין הדבר יעיל כלכלית ולא יהיה סביר לדרוש ממנו לנקוט באמצעי זהירות אלו. אם נשלב לתוך שיקול זה את השיקול הערכי הבוחן את חשיבות הפעילות הנידונה היא פעילות בניה באתר חשמל, אשר אין מחלוקת באשר לחשיבותה לכלל הציבור - נגיע למסקנה על-פיה לא תמצא נתבעת 1אחראית בנזיקין כלפי התובע. זאת ועוד: המושג 'מעביד' מוגדר בסעיף 2 לפקודת הנזיקין. " "מעביד" - מי שיש לו ביחסיו עם אדם אחר שליטה גמורה על הדרך שבו אדם אחר מבצע עבודה בשבילו, ואילו הוא עצמו אין עליו מרות דומה לגבי אותה עבודה, ו"עובד" הוא מי שעבודתו נתונה לשליטה כאמור..." (ההדגשה הוספה ר.ש.) פירוש המושג "מעביד" כמשמעו בסעיף 2 לפקודת הנזיקין, לאור עקרונות הפרשנות התכליתית, מוביל למסקנה כי נתבעת מס' 1אינה המעביד הנכון לצורך החלת הוראות סעיף 2 לפקודת הנזיקין ואחריות נזיקית. כמעבידה סבירה לא היתה יכולה למנוע את הנזק. אבהיר דבריי. תכלית העל בדיני הנזיקין הינה מניעת נזק. המעביד הרלוונטי לצורך מניעת נזק לעובד הינו המעביד האפקטיבי, כלומר, המעביד שלו השליטה המלאה על העובד, במובן זה שיש בידו לכוון את עבודתו ולפקח עליה באופן שיימנע הארוע הנזיקי. נתבעת 1, כקבלנית כח אדם, אינה המעביד אשר לו השליטה הגמורה על התובע. הגם שהיא נחשבת כמעבידתו לצורך דיני עבודה, הרי שלצורך דיני הנזיקין, ונקיטת אמצעי זהירות מפני קרות ארוע נזיקי במהלך עבודות בניה, אין היא נחשבת כמעביד האפקטיבי, ועל כן, לא ניתן לומר כי התרשלה כמעבידה התרשלות שהביאה לקרות הנזק לתובע. מכל האמור עולה, כי נתבעת 1לא התרשלה כמעבידתו של התובעה ולא הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפיו. אשר על כן, אין אני מוצא אותה אחראית בגרימת נזקיו של התובע. 3. אחריות הצד השלישי משקבעתי כי נתבעת 1אינה אחראית בגין מעשה נזיקין כלפי התובע דין התביעה כולה להידחות, גם כלפי נתבעת 2 אשר היא המבטחת של נתבעת 1 ומשאין עילה כנגד המבוטחת אין עילה כנגד המבטחת. לאור דחיית התביעה כולה, הצד השלישי - הוא נתבעם של הנתבעות - יוצא פטור, שכן חיובו של הצד השלישי יכול להיעשות רק אם חוייב הנתבע וניתן נגדו פסק דין. ראה: ע.א. 145/71 ורמברנד נ' אגולסקי, פד"י כה (2) 457, בעמ' 461 א. גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (הוצאת סיגא, מהדורה רביעית מעודכנת, 1997) 387 יצויין כי לאור עקרונות הפרשנות שפורטו לעיל ולצורך סעיף 2לפקודת הנזיקין נמצא הצד השלישי בסטטוס של מעביד כלפי התובע. ההגדרה בסעיף 2קובעת כי המבחן הוא מבחן השליטה הגמורה על עבודתו של העובד וקבלת המרות מצידו של העובד. אדם יחשב כמעבידו של עובד אם הוא עומד במבחן האמור אף אם אין ביניהם יחסים מוסדרים של עובד-מעביד במובן המקובל ביחסי ובדיני העבודה. התובע טוען כי לא הכיר את הצד השלישי עד המשפט ולכן לא תבע אותו. הנתבעות בסיכומיהן הגישו מסמך ובו דיווח שעות עבודתו של התובע בחברת יחניוק ובניו, היא הצד השלישי. חברת יחניוק היא קבלנית בניה והיא זו שבפועל נותנת את הוראות העבודה לפועלי הבנין, קובעת את נהלי העבודה, ומפקחת על הביצוע, היא השולטת באתר הבניה על כל המתרחש בו. מכל זאת עולה כי חברת יחניוק עונה על המבחן שבהגדרת מעביד אשר בסעיף 2לפקודת הנזיקין, במובן זה שיש לה את השליטה הגמורה על עבודתו של התובע והוא מקבל את מרותה, היא קובעת את אופן עבודתו, היכן באתר יעבוד, מה יבצע וכו'. על כן, חבה חברת יחניוק חובת זהירות מושגית כלפי התובע כמעבידתו. לכאורה נראה כי אף חובת זהירות קונקרטית היא חבה כלפיו במקרה זה, שכן היה עליה לצפות את הנזק שיגרם לתובע אם יפגע מהמקדח, וזהו בברור סיכון בלתי סביר המונח לפתחו של העובד. זאת ועוד: לכאורה אף נראה כי התשובה על השאלה האם הפרה חברה יחניוק את חובת הזהירות אם לאו, על פי החומר אשר בפני בית המשפט, הינה חיובית. 4. סיכום מכל האמור לעיל, אני קובע כי אין נתבעת 1אחראית בנזיקין כלפי התובע ועל כן אני דוחה את תביעתו כנגדה וכנגד נתבעת 2 המבטחת שלה. בהתאם, משנדחתה התביעה כנגד הנתבעות, שוב אין מקום לתביעתן כנגד הצד השלישי וההודעה לצד השלישי נמחקת. יצויין כי אין בכך כדי ליצור מעשה בית דין מסוג השתק עילה בין התובע לצד השלישי. בנסיבות הענין יישא כל צד בהוצאותיו.מקדחהנזקי גוףתאונת עבודה