קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת עבודה עם פטיש: 1. לפני תביעת פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונה שארעה תוך כדי ועקב עבודתו אצל מעבידו, הנתבע. 2. התאונה והאחריות לה א. כיום אין הצדדים חלוקים עוד על כך שביום 4.2.91, במהלך עבודתו אצל הנתבע, ביקש התובע לחתוך חבל באמצעות פטיש וכי תוך כדי פעולה זו נפגעה האצבע השניה בידו השמאלית ממכה שהכה בפטיש (להלן - "התאונה"). כתוצאה מן הפגיעה האמורה היה צורך, בשלב מאוחר יותר, לנתח את התובע ובמהלך הניתוח בוצעה קטיעה של האצבע השניה כולה. ב. כתום שמיעת הראיות הגיעו באי כח הצדדים לכלל הסכמה, על פי המלצת בית המשפט, לפיה תחולק האחריות לתאונה בין שני הצדדים בחלקים שווים ביניהם (עמ' 67 לפרוטוקול). ג. המחלוקת שנותרה להכרעה היא, איפוא, באשר לגובה הנזק בלבד. 3. דרגת הנכות הרפואית והתפקודית א. התובע הגיש לבית המשפט את חוות דעתו של ד"ר גרשון וולפין, מומחה לכירורגיה אורטופדית (המוצג ת/10). ד"ר וולפין הביע את דעתו כי נכותו הצמיתה של התובע בעקבות קטיעת האצבע היא % 12 לפי סעיף 43(2)(א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ו- 1956 (להלן - "התקנות"). ד"ר וולפין הוסיף וציין בחוות דעתו כי - "נוכח סוג הפציעה והמגבלות הקשורות לה בכושר עבודתו במסגרות (...) יש מקום לדעתי להגדלת נכותו ברבע, לפי תקנה 15, ולהעמידה על נכות צמיתה משוקללת בשיעור של %16". ב. מטעם הנתבע הוגשה לבית המשפט חוות דעתו של פרופ' חיים שטיין (המוצג נ/3). גם פרופ' שטיין הגיע למסקנה כי הנכות הצמיתה בגין קטיעת האצבע היא % 12. ברם, לדעתו - "אין במקרה זה כל מקום להפעיל את תקנה 15 של המוסד לביטוח לאומי. האיש מתפקד באופן מלא עם היד, ועובד עבודה פיזית כנהג במחצבה. היד משוקמת ופעילה בכל טווח הדרישות התפקודיות". 4. הרקע התעסוקתי של התובע א. התובע הוא איש צעיר יליד .1.9.69 בעת קרות התאונה היה כבן 21.5 שנים. הוא רווק המתגורר עם הוריו. ב. מחומר הראיות שבא לפני עולה כי בשנת 1990 לערך עבד התובע בבית החולים לחולי נפש "נעורים" בתל-מונד, ככח עזר. בעבודה זו עבד במשך כששה חודשים עד שפוטר. לאחר מכן עבד במפעלי נייר חדרה כ"סקילמן", האיש שמסמן את גלילי הנייר ושולח אותם למקום שבו אורזים אותם למשלוח. לאחר מכן התחיל התובע לעבוד אצל הנתבע, ותוך כדי העבודה בשירותו ארעה התאונה (עמ' 28- 27 לפרוטוקול). כמו כן עבד התובע, לפני התאונה, אצל אחד, מיכה חלפון, במשך כשלושה או ארבעה חודשים. הוא הפסיק את עבודתו זו אצל מיכה חלפון משום ש - "היתה לנו חנות ירקות על יד העסק של מיכה ואחי סגר את החנות ולכן הפסקתי לעבוד אצלו כי הייתי הולך וחוזר לעבודה עם אחי". (עמ' 43 לפרוטוקול). עד כאן רקעו התעסוקתי של התובע לפני התאונה. ג. התובע סיפר כי לאחר התאונה נעדר מעבודתו במשך ארבעה חודשים, תקופה המכוסה בתעודות בדבר אי כושר עבודה (עמ' 22 לפרוטוקול). לאחר תקופת ההעדרות האמורה חזר התובע לעבודתו אצל הנתבע, עבד שם שבועיים, ולדבריו - "הייתי לא מתאים לעבודה הזאת והנתבע נתן לי להבין שאני לא יכול לעבוד. זה המכתב שהוא נתן לי. המכתב הוגש וסומן ת/6". (עמ' 23 לפרוטוקול). במכתב ת/6, שנכתב על ידי הנתבע ומוען למוסד לביטוח לאומי, נאמר כי התובע "לא התאים לעבודה שלנו, אני שחררתי אותו מהעבודה". התובע טען כי אין הוא יכול לעבוד עבודה פיזית "כי היד שמאל שלי חלשה וגם יש לי התכווצויות בכף היד (...)". (עמ' 23). לאחר מכן עבד התובע, במשך כעשרה חודשים, כנהג משאית אצל האחים רויכמן. לדברי התובע, כפי שהעיד ביום 10.5.94- "כיום אני לא עובד. אני רושם אבטלה. סיימתי את עבודתי אצל רויכמן בחודש 1993 12 סיימתי כי לא הייתי בא כל יום לעבודה. לא הייתי בא כל יום לעבודה כי העבודה שם לא היתה מתאימה כמו שצריך. למשל, אם התפוצץ גלגל של משאית, אני צריך לפרק את הגלגל ולהרכיב שוב ולא היה לי את האומץ ואת הכוח, בגלל היד שלי, לפרק ולהרכיב את הגלגל". (עמ' 24 לפרוטוקול). ד. בא כוחו המלומד של התובע, עו"ד מודר יונס, טען בסיכומיו כי התובע התכוון להשתלב בעבודת המסגרות אצל הנתבע ולרכוש נסיון במקצוע זה. ברם, לא הוגשה לבית המשפט כל ראיה בענין זה וטיעון בשלב הסיכומים אין בו די. אכן, מקובלים עלי דברי בא כוחו המלומד של הנתבע עו"ד פייגנבוים, באומרו בעמ' 2 לסיכומיו כי - "מתקבל הרושם, כי התובע בחור צעיר, חסר מקצוע, שעבד מדי פעם תקופות של מספר חודשים בעבודות לא מקצועיות ובאופן לא עקבי והצהרתו של התובע בתביעתו למוסד לביטוח לאומי (נ/7) בחלק ב' שאלה 3- "מהו מקצועך העיקרי? ב. מ." - מדברת בעד עצמה". התרשמתי שאין כל קשר בין העובדה שבמשך תקופות ארוכות התובע אינו עובד, והוא מקבל דמי אבטלה מן המוסד לביטוח לאומי, לבין ארוע התאונה שבה עסקינן. התובע לא הוכיח כל קשר כזה. 5. דיון הלכה פסוקה היא כי בסופו של דבר, בית המשפט ולא המומחה, הינו הפוסק האחרון גם בשאלות הרפואיות שעליהן חיוו מומחים את דעתם: "כמו כל חוות דעת של מומחה המוגשת לבית המשפט, כך גם חוות דעתו של מומחה רפואי: היא אינה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות המובאות לפני בית המשפט, ובית המשפט רשאי להסתמך עליה אך גם לדחותה, כולה או חלקה, כשהוא מוצא זאת לנכון, בהתאם לשיקול דעתו (...). הידע הרפואי הוא אמנם נחלת המומחה הרפואי. כשבית המשפט ממנה מומחה רפואי, חזקה עליו שימנה מומחה רפואי המתמחה בתחום הרפואי שלגביו הוא מתבקש ליתן חוות דעתו. ואמנם, אם אין בחוות דעתו מסקנות אשר אינן יכולות לעמוד במבחן הביקורת של ההגיון לאחר עיון בחוות הדעת ובראיות אחרות שלפניו, בית המשפט לא ייטה להתערב במסקנותיו של המומחה. אך לעתים, מתוך עיון בחוות הדעת עצמה או במכלול נסיבות הענין, מתברר לבית המשפט שהתשתית העובדתית, שעליה היא נשענת, אינה מהימנה. במקרה כזה, בית המשפט רשאי שלא לסמוך על חוות דעתו של המומחה, וראוי כי לא יבסס מסקנתו על אותה חוות דעת". דברי כב' השופט ת.אור בע.א. 2160/90 שרה רז נגד פרידה לאץ ואח’, פד"י מז' (5) עמ' 170, בעמ' 174. אכן, דבריו הנ"ל של כב' השופט אור נאמרו ביחס למומחה רפואי שמונה בידי בית המשפט על פי סעיף 6א לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975. ברם, זוהי ההלכה גם ביחס למומחים בכלל: ראה פסקי הדין שאוזכרו על ידי כב' השופט אור, שם, בעמ' 174 מול האות ה'. לאחר שעיינתי במכלול הראיות שהוגשו לבית המשפט, לרבות בעדות שמסר ד"ר וולפין בעת שנחקר בחקירה נגדית על חוות דעתו, ובמיוחד בעמ' 51- 50 לפרוטוקול, ובעדותו של פרופ' שטיין בבית המשפט, הגעתי למסקנה שלא היה מקום במקרה זה להפעלת תקנה 15לתקנות לצורך הגדלת אחוזי הנכות של התובע. לפיכך אני קובע כי נכותו הצמיתה של התובע הינה % 12 בלבד. 6. חישוב הפיצויים א. על פי המוצג ת/ 2השתכר התובע בחודשים שלפני התאונה את הסכומים שלהלן: בחודש 11/90-.039, 1 ש"ח בחודש 046.50 12/90, 1 ש"ח בחודש 333.13 1/91, 1 ש"ח שכרו החודשי הממוצע של התובע, לפני התאונה, היה איפוא 139.54, 1 ש"ח. השכר האמור, כשהוא משוערך להיום (המדד הידוע האחרון, מדד חודש אוקטובר 1995, שפורסם ביום 15.11.95 הוא 19337951.19) הוא 987.35, 1 ש"ח. (הערה: אכן, בא כח התובע, בסיכומיו, ערך את חישוב הפסד ההשתכרות לפי שכר ברוטו של -.400, 1 ש"ח. ברם, נראה שהוא נתפס לכלל טעות כאשר העתיק את הסכום שנקב בתחשיב הנזק שהגיש לבית המשפט ביום 24.11.94 ולא עדכן אותו נכון ליום הגשת הסיכומים). ב. אשר על כן, על סמך חומר הראיות שלפני ועל סמך הסכמתם של באי כח הצדדים בדבר זקיפת אשם תורם של התובע בשיעור של %50, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצויים כדלקמן: א. עבור כאב וסבל -000, 25 ש"ח. ב. בגין הפסדי השתכרות בעבר (עבור ארבעה חודשים שלגביהם הוצגו תעודות אי כושר) 949.40, 7 ש"ח 987.35 4, 1x ש"ח ג. בנסיבותיו של תיק זה, לא שוכנעתי כי נכותו הצמיתה של התובע גרמה או תגרום לכך שיהיו לו הפסדי השתכרות בעתיד כשיעור הנכות שנגרמה לו. בשל מכלול נסיבות הענין, תוך התחשבות מירבית בגילו הצעיר של התובע, נראה לי כי מן הדין לפסוק לתובע, בשל הפסדי ההשתכרות למן תום תקופת אי הכושר ועד להגיע התובע לגיל פרישה, פיצוי גלובלי בסך של - 000, 60 ש"ח. סכום הפיצויים הכולל הוא, איפוא, 949.40, 92 ש"ח. מן הסכום האמור יש לנכות את התשלומים שקבל התובע מן המוסד לביטוח לאומי (משוערך ומעוגל) - 500, 24 ש"ח. היתרה היא, על כן - 449.40, 68 ש"ח -.500, 24 ש"ח - 949.40, 92 ש"ח סכום הפיצויים לאחר חלוקת האחריות כמוסכם בין הצדדים הוא, איפוא - 224.70, 34 ש"ח = 449.40, 68 ש"ח 7. סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 224.70, 34 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום מלא בפועל. כמו כן ישלם הנתבע לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של - 000, 6 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום מלא בפועל. תאונת עבודה